זכותא דאברהם (דרושים)· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
דרוש לשבת הגדול
זכותא דאברהם ר' אברהם לנדא מצ'כנוב ז"ל:
החל בעשור לחודש הראשון רבון העולמים ישמור את עמו בית ישראל כבבת עין וכאישון כי בנו בחר מכל עם ולשון ויאמר במהרה להשיב נדחינו מבשן ובימי צאתנו ממצרים יראנו נסים ונפלאות לפני כל עם ולשון אמן ש דרשתי בעור החונן לאדם דעה שנת תקפ"ג לפ"ק בפסוק (שמות. י"ג ג') ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה וכו' יש לדקדק על חלת הזה שנראה כמותר וגם נראה כי בחזק יד הוא נתינת טעם על הקודם ואין לו מובן כלל: ונראה ליישב בהקדים דברי מדרש רבה סדר בא פ' ט"ו. וז"ל קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך אמר לפניו רבון העולמים ת' שנה אמרת לנו להשתעבד ועדיין לא שלמו אמר לי' כבר שלמו שנאמר כי הנה הסתיו עבר מיד גילו הצדיקים ראשיהם שהי' מכוסה שנאמר הנצנים נראו בארץ אלו הם שבטו. של לוי שהיו צדיקים כולם. ע"כ לשון המדרש:
והמדרש הזה מחוסר הבנה טובא. א' מה שהשיב לו השית"ב כבר שלמו וא"כ מדוע לא הוציאם מקודם האם לא קיים הבטחתו לאברהם ואחרי כן יצאו ולמה עכבם לאחר שהגיע הקץ ובאמת נראה ממדרשים שהת' שנה נחשבו מלידת יצחק ושלמו אז בחמשה עשר בניסן בשעת היציאה וכמו שפירש רש"י בחומש (שמות י"ב מ"א) על פסוק ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות וכו' מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עכבם המקום כהרף עין ע"ש. וגם הראיה שהביא מפסוק כי הנה הסתיו עבר מחוסר הבנה ששם לא נרמז כלל השלמת הקץ. אם לא נאמר כפירוש רש"י בשיר השירים שתיבת סתיו מרומז על קושי שעבוד והעיקר חסר במדרש. וגם מה שאמר מיד גילו הצדיקים ראשיהם שהי' מכוסה אין לו פירוש כלל והוא תמוה מפני מה הי' מתחלה מכוסה ואח"כ מגולה ומאי כוונתם בזה וסיום המדרש אלו הם שבטו של לוי שהיו צדיקים כולם הוא נראה כמיותר ועיין ביפ"ת שפירש שמתחלה הי' מכוסים מחמת כי רוב הדור הי' רשעים והוא דוחק גדול ומה גם הלא ידוע שבשלשת ימי האפילה מתו הרשעים ומדוע לא גילו אז ומשמעות המדרש שגילו ראשיהם בשעת הגאולה והיציאה:
ונראה ליישב עפ"י דברי מדרש רבה (שמות פ' ה') עתה תראה אשר אעשה לפרעה במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת של שלשים ואחד מלכים שיעשה בהם נקמה יהושע תלמידך עכ"ל. וקשה מה השיב הקב"ה למשה על שאלתו למה הרעותה לעם הזה שלא יראה במלחמת ל"א מלכים. ואם הי' זאת בדרך עונש למשה על שאמר שלא כהוגן נגד הקב"ה קשה הלא מפורש בכתוב שעל עון מי מריבה הי' וכן הקשה בידי משה:
ונראה עפ"י מה שפירש אור החיים הפסוק ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה שהקשה דמשמע דמחמת זה נתעכב ביאתם לארץ ובקרא מפורש שהי' מחמת עון המרגלים ומתרץ דהנה איתא בברכות (דף ז' ע"ב) צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע דאם יש לרשע קצת זכיות אף שרובו עוונות ויבא צדיק שרובו זכיות לא יקום כנגד הרשע מחמת שהרשע יש לו קצת זכיות ובצדיק נמצא מעט עבירות משא"כ אם אין להרשע שום זכות אף צדיק שיש לו מעט עוונות מ"מ כיון דרובו זכיות יתגבר על הרשע שלא נקרא צדיק ממנו כיון דאין להרשע שום זכיות וא"כ בצאת ישראל ממצרים שהיו צדיקים גמורים אף שלא נשלם עון אמורי שהי' להם קצת זכיות מ"מ צדיק גמור אינו בולע והיו יכולים לכנוס לארץ משא"כ אחר כך שחטאו במרגלים ונכנסו בגדר צדיק שאינו גמור א"כ לא יכלו להאמורים שעדיין לא הי' נשלם סאתם והי' בידם קצת זכיות עד דור רביעי שנשלם עוונם ע"ש ודפח"ח:
והנה בס' הנ"ל פירש על פסוק ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו שמדקדק שם דאיפכא הוי לי' למימר ואת צעקתם מפני נוגשיו שמעתי ופירש דרמז הקב"ה למשה שהמצרים נתמלא סאתם אף שלישראל לא נשלם זמן הגאולה ע"ש. ואיתא במדרש (מ"ר שמות פ' ה') ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה אמר ר' פנחס הכהן בן חמא שמך גדול וגבור וכל העולם כולו מתייראין ממנו ופרעה הרשע שמע שמעך והזיד ע"ש. וא"כ תלונת משה הי' על גודל רשעת פרעה שהרע לעם בני ישראל ע"י ששמע שמו של הקב"ה גם התרעם על השליחות שהי' שלא לצורך אחרי שלא שם פרעה לבו לדבר הקב"ה וע"ז השיב לו הקב"ה שפיר עתה תראה אשר אעשה לפרעה ירצה לומר דכ"ז לטובת ישראל מה שפרעה שמע השליחות של הקב"ה והרשיע כ"כ להכעיס להכביד עליהם העבודה בזה נתמלא סאתו וא"כ עתה תראה שעמלו ישיב בראשו מכיון שנתמלא סאתו משא"כ בלא שליחותך שעדיין לא הי' נשלם סאתו ושפיר השיב הקב"ה למשה תשובה נצחית על שאלתו למה הרעותה מכיון שגם זה היה לטובת ישראל שע"י זה נתמלא סאת פרעה לשתות כוס התרעלה:
וע"פ זה יבואו דברי המדרש לנכון במה שרמז לו הקב"ה עתה שלא יראה מלחמת שלשים ואחד מלכים. דהנה מבואר במדרש מפני מה מת משה במדבר כדי שיבוא עמו מתי מדבר וא"כ אם היו נכנסים דור המדבר לארץ ישראל גם משה הי' נכנס עמם וכבר מבואר למעלה דלכך לא יכנס לארץ מפני שלאחר שילוח המרגלים הי' בגדר צדיק שאינו גמור שאינו יכול לרשע שלא נשלם סאתו ויש לו מעט זכיות וזה פירוש המדרש במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת ל"א מלכים שיעשה בהם יהושע תלמידך נקמה אבל לא ע"י משה שלא יכנס לארץ כיון שדורו לא יכנסו מחמת שיהי' בגדר צדיק שאינו גמור ויצטרכו להמתין עד שיושלם עון האמורי שאין הקב"ה נפרע עד שיושלם סאתם וא"כ מהאי טעמא נמי סרה תלונת משה על כבידת העבודה לאחר השליחות והי' נראה בעיניו שהשליחות הי' ללא צורך ובאמת הי' זה לטובת ישראל שע"י זה נשלם סאת פרעה להשביע מרורים על גודל רשעו ולקרב גאולת ישראל וא"ש:
ואמנם התעוררו המפרשים ובכללם בעל מעשי ד' מדוע נשתנה מלחמת פרעה ממלחמת ל"א מלכים שיהושע נצחם אף שהי' בדרך נס מ"מ הי' קצת ע"פ טבע וע"פ מלחמה שגברה יד יהושע עליהם עד כלותם ובניסי מצרים הי' לגמרי ע"פ שידוד המערכת יוצא מההיקש הטבעי לשנות נהוג העולם ולבראות חדשות ומדוע לא הוציא הקב"ה אותנו בדרך שאינו רחוק כ"כ מטבע הנהוג ולהגביר ידינו על המצרים עד שנצא מאתם ביד רמה וכדרך שהי' במלחמת יהושע עם מלכי כנען שהגביר הקב"ה ידינו עליהם:
ובישוב הערה הזאת אומר אני לפרש הפסוק שאמר הקב"ה לאברהם אבינו בראשית ט"ו י"ג) ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. והקשה אור החיים איך יוצדק לומר וגם על דבר והפכו שמתחלה אמר לו משעבוד ועינוי והוא בדרך עונש לאברהם אבינו על אמרו ידוע תדע. וזה בשורה טובה לנקום נקם מאויביני ואיך שייך לומר וגם:
ונראה ע"פ מה שמבואר באלשיך שעיקר גלות מצרים הי' כדי שיזדככו נפשות ישראל בכובד העבודה כמאמר חז"ל (ברכות דף ה) נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורים מה מלח וכו' אף יסורים ממרקין עוונותיו של אדם וע"י זה היו ראוים לקבל התורה לסוף חמשים יום והנה מצינו כמה פעמים במדרשים שישראל לא היו ראוים לגאולה ופירשו על פסוק (שמות ו' ט') ולא שמעו אל משה מקוצר רוח שהי' קשה בעיניהם לפרוש מע"ז עיין ברבה ס' וארא פ' ו'. וס' בשלח פ' כ"ד. ובהרבה מקומות. והנה הי' מחסדי אל יתברך אשר הפליא עם עמו לקרב לבם לתשובה ע"י התחדשו נסים ונפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים למען יכירו וידעו כי ד' הוא האלהים לשוב מדרכם הרעה ולהדבק בו יתברך וזה ג"כ טעם להכבדת לב פרעה כמאמר הכתוב (שמות י"א ט') לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים ומה תועלת הי' בזה ומדוע לא הכהו הקב"ה מיד במכת בכורות להכניע קשיותו של פרעה. רק הוא מטעם האמור שהי' לטובת ישראל שע"י שראו הרבה נסים ונפלאות מחודשים נשרש בלבם שורש האמונה ונתאמת אצלם יסודי האמונה עד ששבו מדרכם כמאמר חז"ל (מ"ר שמות ט"ז) משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה והיא שעמדה להם לגאולת נפשם ממצרים וזה ג"כ כוונת הכתוב (שמות י' ב') ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ד':
ירצה שהסיפור לבנינו יהי' שההתעוללות במצרים מה שהכהו הקב"ה בעשר מכות ובכל פעם חיזק את לבו כל זה הי' לטובת ישראל למען ידעו כי אני ד' ולא יפנו אחרי ההבל רק יתחרטו על העבר ויקבלו עליהם עול מלכות שמים בשלימות וע"י זה זכו לגאולה:
וע"פ זה יבואר הפסוק שאברהם שאל במה אדע כי אירשנה בוודאי לא היה חלילה מפקפק בדברי השם רק כמו שפירש הרמב"ן שהי' ירא שמא יגרום החטא למנוע הטוב מהם ולא יזכו בניו למתנת הארץ וע"ז הבטיחו הקב"ה שני הבטחות טובות שע"י זה יתאמת להם מתנת הארץ הקדושה האחד שיהי' בעבדות ועינוי גדול וע"י זה יזדככו ויתמרקו עוונותיהם וזה אמרו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה שע"י זה יקבלו עונש על חטאם בעבדות ועינוי ויצרפו שם כמצרף כסף ויהיו ראוים אח"כ לקבלת התורה וירושת הארץ ע"י שמירת מצוותיו והבטחה שני' שידין הקב"ה בעצמו את המצר ם אשר יעבדו בהם ע"י אותות מחודשים וגם זה יהי' להם סיוע לירושת הארץ שהאותות ומופתים מחודשים שיעשה השם במצרים אשר יענום יביא את בני ישראל לידי הכרת הבורא ב"ה הכרה שלמה עד שיהיו ראוים למתנת הארץ ומיושב היטיב לשון וגם. ששני הבטחות האלו הם מסוג אחד:
ובזה נראה ליישב מה שהתעוררו המפרשים על משה שאמר לפרעה כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך איך ידע זה והלא הקב"ה לא אמר לו עוד נגע אחד אביא על פרעה עד לאחר כן וע"פ האמור מיושב כיון שכל האיחור מהגאולה והכבדת לב פרעה הי' כדי שע"י עשיית מופתים שבכל מכה ישובו ישראל על חטאם בראותם את מעשי ד' הגדול ויהיו ראוים להוצאות מצרים ומחמת זה י"ל דמכת החושך הי' לבסוף כל המכות לפי שאז מתו רשעי ישראל שלא היו רוצים לצאת כמבואר במדרש והקב"ה רוצה בתשובת רשעים ולכן המתין להם הקב"ה עד לבסוף באולי ישובו בראותם תמיד פלא מחודש רק אח"כ שלא שבו והגיע זמן היציאה אשר לא הי' אפשר להתעכב עוד כי הגיע זמן הגאולה אז הביא עליהם חושך לבער הקוצים מכרם בית ישראל ומתו אז הרשעים וא"כ כאשר ראה משה שמתו בשלשת ימי אפילה הרשעים כולם ורק אחד מחמשה נשארים ידע בוודאי שהגיע זמן היציאה דלמה יתאחר עוד ואם בשביל שיעשו תשובה כראותם עוד נסים לא היו מתים ארבעה חלקים מישראל בשלשת ימי אפילה פן יתנחמו אח"כ על מעשיהם והקב"ה רוצה בתשובת רשעים ומזה ידע משה שהגיע זמן הגאולה להכותו המכה הקשה לשבור לבו הקשה שעל ידה ישלח את ישראל ויפה השיב לו לא אוסיף עוד ראות פניך וא"ש:
עפ"י האמור יש לישב שינוי בפסוקים בפ' שמות בשליחות הראשון אמר הקב"ה למשה ושאלה אבה משכנתה וכו' ובפ' בא כתיב דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה וראוי לשים לב מדוע בראשונה לא אמר לו רק על הנשים ואח"כ גם על האנשים:
ונראה דהנה הקשו המפרשים מדוע הי' ציווי הקב"ה לרמות קצת את המצרים וליקח מאתם הרכוש בתורת שאלה ולמה לא לקחו מאתם מיד ע"ד להחזיק בהם והועלה על הדעת שהמצרים לא ירצו ליתן להם כל מה שישאלו מהם הישראל בעד נפשם כאמרם כולנו מתים ולמה פקד אותם לגגוב לב המצרים ליקח מתחלה הרכוש בתורת שאלה ואח"כ להחזיק בה ועיין במפרשים מה שתרצו לפי דרכם:
ונראה ע"פ מה שהקשה הרמב"ם בה' תשובה פרק ו' למה נענשו המצרים על ששעבדו בישראל והלא היתה גזרת הקב"ה שיהי' זרע אברהם גרים ועבדים ת' שנה וע"ש מה שתירץ והראב"ד כתב שהעונש לא הי' בעבור העבדות רק מה שהתריז נגד שליחו של הקב"ה ואמר מי השם אשר אשמע בקולו זאת גרם ללקות אותו במכות קשות:
והנה מבואר בסנהדרין (דף צ"א ע"א) שהשיב גביהה בן פסיסא לבני מצרים על תביעתם הרכוש שלקחו מאתם שזאת הי' חלף עבודתם ושכר פעולה ולכאורה לפי דברי הראב"ד לא הי' מגיע להם שכר פעולה אחרי שהי' גזרת המקום שיהיו עבדים:
וי"ר עפ"י מה שכתב הפרשת דרכים דרך מצרים דרוש רביעי טעם למה הי' שבט לוי פנוים משעבוד עפ"י דברי רש"י בחומש (בראשית ל"ו ו') וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו אלך לי מכאן ואין לי חלק במתנה שנתנה לו הארץ הלזו ולא בפרעון השטר א"כ נראה דהא בהא תליא דמי שזכה בארץ חייב לפרוע השטר חוב ומי שאינו זוכה בארץ אינו חייב בפרעון החוב מהשעבוד. דגזירת כי גר יהי' זרעך ומתנת הארץ שייכי אהדדי ולכך כיון דבני לוי לא נטלו חלק בארץ לא היו בכלל השעבוד ובזה מיישב הפרשת דרכים הקושיא מדוע הי' שבט לוי המועטים מכל השבטים וכתב כיון שלא הי' בכלל השיעבוד א"כ לא הצטרכו לפרות ולרבות שלא כדרך הטבע כשאר השבטים שהיו רבוים כדי להשלים עם רבוי העם הזמן ת' שנה משא"כ שבט לוי שלא נשתעבדו לא הי' תועלת בריבוים ולא רבו רק כדרך העולם ולכך המה הי המעט מכל השבטים:
ואני אמרתי להוסיף נופך בדברי הפ"ד דמ"מ קשה מדוע לא הטיל עליהם פרעה העבדות שכל תירוצו אינו מספיק לזה ומה ענה לשואלים אותו מדוע נשתנה אלו מאלו מדוע אלו יעונו בעבדות פרך ואלו נקיים:
ונראה דהנה האור החיים פירש על פסוק (שמות א' ו') וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וישרצו דמאי שייכות להדדי וכתב שהפסוק מספר הסיבה שהביא את המצרים לעבוד בישראל ולהתחכם נגדם, האחד מה שמת יוסף וכל אחיו כמאמרם שכ"ז שהי' אחד מהשבטים קיים לא הי' השעבוד והסבה השנית שבני ישראל פרו ורבו שלא כדרך הטבע ומורא עלה על ראשם פן יוסיפו על שונאם ולכך התחילו להתחכם נגדם ולהעבידם עכ"ל. וא"כ כיון שהשבט לוי לא פרו ורבו יותר מהטבע לא נתקנא בהם פרעה והמצרים ולכך לא שמו עליהם העבדות שכל כוונת העבדות היו לבטלם מפרי' ורבי' כמבואר במדרש פ' שמות פ' א' וז"ל אמר מתוך שאינן ישינין בבתיהן אינן מולידין משא"כ לשבט לוי לא הצריך תחבולה מאחר שלא פרו ורבו כ"כ: היוצא לנו מדברי פ"ד שמי שלא נטל חלק בארץ לא הי' בגזרת העבדות ועשו שלא רצה ליטול בארץ לא הי' צריך לפרוע החוב משעבוד וא"כ י"ל דשפיר מגיע להם הרכוש בעד שכר פעולה אף שהי' גזרת המקום מ"מ הגזירה לא הי' רק על הנוטלים חלק בארץ ומבואר במדרש שד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה שלא רצו לצאת ממצרים וא"כ כיון שלא רצו ליטול חלק בארץ לא היו בגזירת העבדות וא"כ מגיע להם שכר פעולה וזכו הנשארים בשכר פעולה מחמת ירושה:
ועפ"ז מיושב הקושיא למה לקחו הרכוש בערמה ולמה לא אמר הקב"ה שיקחו בחלקה שבוודאי היו המצרים מרוצים לזה ברואם כי כלתה עליהם הרעה. ונראה דהנה מבואר בקידושין שגוי יורש את אביו דבר תורה אבל לא גר את נכרי דכקטן שנולד דמי. ומבואר במדרש שכולם מלו א"ע בליל יציאתם שהיו מתאוים לאכול מפסח של משה אבל מתחלה לא רצו לקבל ע"ע המילה. ומבואר דבמצרים הי' להם דין בן נח רק בעת צאתם שעשו הפסח שאסור לגר תושב בוודאי היה להם דין ישראל לגמרי וא"כ אם לא היו שואלים מתחלה ממצרים הרכוש רק ליקח בעת יציאתם בחזקה היה שלא כדין כיון דבשביל עצמם אינו מגיע שכר פעולה דהוא גזירת המקום ובשביל ירושה נמי לא דאז הי' להם דין ישראל לאחר המילה ואכילת קרבן פסח ואינו יורש את אביו הנכרי ולכך צוה הקב"ה שיקחו מקודם צאתם בתורת שאלה ואז לא הי' בידם ליקח בחזקה וכאשר בא לידם אז זכו בהרכוש בתורת ירושה שהי' להם עדיין דין בני נח שנכרי יורש את אביו דבר תורה. (עיין בסוף הדרוש בהשמטות א): ועפ"ז מיושב השינוי בפסוקים שמתחלה אמר הקב"ה למשה ושאלה אשה משכנתה דהנה בארתי למעלה שהאיחור מהגאולה הי' למען ישובו בני ישראל במשך הזמן ששימשו המכות ע"י האותות והמופתים שישרישו בלבם שורש האמונה ואם היו שבים כל ישראל והיו יוצאים כולם א"כ לא הי' להם תביעה על הרכוש מחמת שכר פעולה. שעל הנוטלים חלק בארץ נגזרה גזירת העבדות ולא הי' מגיע להם שכר פעולה רק ידוע שהנשים לא נטלו חלק בארץ וא"כ כיון כלא נטלו בארץ רק הזכרים גם על הנשים אינו מוטל העבדות ובאמת היו המצרים מעבידים גם את הנשים כמבואר במדרש שהחליפו מלאכת אנשים לנשים וא"כ מגיע להם הרכוש בעד שכר פעולת הנשים:
ועפ"י זה מיושב שפיר דמתחלה שהי' הקב"ה צופה לרשעים שיחזרו בתשובה וא"כ יצאו כולם ואין להם ליטול הרכוש אלא בשביל הנשים לכך אמר ושאלה אשה משכנתה שה העיקר בביזה ולהם מגיע שכר הפעולה לא לאנשים משא"כ אח"כ שלא חזרו בתשובה ומתו ארבעה חלקים מישראל ומגיע להם בתורת ירושה שפיר אמר וישאלו איש מאת רעהו שגם הם בכלל זה:
ובאופן אחר נראה ליישב שינוי הפסוקים וגם דקדוק עצום שמתחלה אמר ושאלה אשה משכנתה ואח"כ נאמר מאת רעהו ואשה מאת רעותה הלא דבר הוא: ובהקדים ליישב הקושיא דלעיל מדוע לא לקחו הרכוש בחזקה ע"פ מה דמבואר ביו"ד סי' קמ"ו ביטל ע"ז ביטל משמשיה עוד בסימן הנ"ל גר תושב אינו יכול לבטל דלא פלח לא מבטל, וע"ז שנשתברה מאלי' היכא דאין הדיוט יכול להחזירה נתבטלה ועל פי זה יש ליתן טעם על מה ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים הם אלילי מצרים כמאמרם ז"ל של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת דנראה דזאת לא הי' עונש כ"כ על מצרים. (עיין בהשמטות ב). וי"ל ע"פ מה שפירש"י בפ' וישלח על פסוק והחליפו שמלותיכם שחש יעקב שמא יש בידם כסות של ע"ז ומבואר דמצרים הי' מלאה גלולים והיו אדוקים הרבה בע"ז ובוודאי הי' נמצא תחת הרכוש כלי משמשי ע"ז שאסורים בהנאה ולכך סיבב הקב"ה לעשות שפטים בכל ע"ז שלהם לבטל אותם דלא גרע מנשתברה מאלי' שנתבטלה והמבטל ע"ז ביטל משמשי' ומבואר ברמב"ן על התורה בפסוק ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ששפיטת אלילים לא נודע להם עד למחר ומפסוק משמע שהיה ביום מחר יום היציאה כדכתיב ומצרים מקברים את אשר הכה ד' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים. (עיין בהשמטות ג). וא"כ אם היו לוקחים מיד להחזיק לעצמם הי' משמשי ע"ז של ישראל שאין להם ביטול ולא נתבטלו בביטול הע"ז של מחר ולכך לקחו בתורת שאלה ומיחשוב של נכרי דמהני ביטול ולמחר כאשר נתבטלו הע"ז שלהם נתבטלו גם המשמשין וזכו בהם אז בעד שכר פעולתם. (עיין בהשמטות ד):
אך צריך להבין דהא מכרה או נתנה במתנה מיחשיב ביטול וא"כ אם היו שואלים מהם שיתנו להם הרכוש בידם הי' נבטלים ע"י זה ולזה יש לומר כיון דלא פלח לא מיבטיל ובוודאי בראותם גודל הנסים הכירו גם המה הרבה מהם שאין ממש בע"ז ובאמת עלו הרבה עם ישראל ואולי יקחו ממצרי דלא פלח לע"ז דלא מצי מיבטיל:
ועפ"ז מיושב במה דנקיט איש מאח רעהו והא בכל מקום ממעט נכרי דלאו רעהו הוא ולמה קרא עתה המצרים רעים של ישראל וע"פ האמור מיושב שבא ליתן טעם על השאלה דלמא לא פלח לע"ז ורעהו מיקרי ולא מצי מבטל: והנה מבואר במס' ע"ז דעבדים כנענים עושים יי"נ עד שישתקע שם ע"ז מפיהם וכמה י"ב חודש ע"ש ובתוס' שכתבו דדוקא בעבדים מפני שמקבלים עליהם בע"כ ולכך מיקרי כנענים עד י"ב חודש ועיין באור החיים פ' וישלח שכתב דלכך לא ביטלו הנשים של שכם הע"ז שלהם דאשה חשיב כמו תינוק שאינו יודע בטיב ע"ז דאינו יכול לבטל עוד מבואר באור החיים שאם לא הי' פרעה אומר מי י' ה' ה' אשר אשמע בקולו רק הי' מסרב לשלוח את ישראל הי' הקב"ה מביא עליו תיכף מכת בכורות ע"ש בפסוק (שמות ד' כ"ג) ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך:
ועפ"י זה מיושב הדקדוק והשינוי בפסוקים היטיב דמתחלה אמר הקב"ה שלא ירצה פרעה לשלח לא שיתריז לומר מי השם וא"כ יביא עליו תיכף מכת בכורות וא"כ אף שיהי' בתוך המצרים שמחמת יראה ימאסו בע"ז מ"מ קודם הי"ב חודש עדיין שם נכרים עליהם כמבואר בע"ז מכיון שמחמת יראה ובע"כ לא עדיפי מעבדים דבעינן י"ב חודש וכיון דמקרי נכרים שפיר יכולים לבטל וא"כ לא הוצרכו האנשים ליקח בתורת שאלה רק בדרך מתנה ויתבטל בזה דמתנה חשיב ביטול ולכן הי' האזהרה על הנשים שיקחו מנשי מצרים שהם יקחו בתורת שאלה דאשה מחשיב כאינה יודעת בטיב ע"ז כסברת אור החיים ולא מהני ביטול שלה ולכן לא נאמר אשה מאת רעותה דלא מקרי רעותה שכיון שכל דין נכרית עליה קודם י"ב חודש משא"כ אח"כ שהי' מתריז נגד השם והי' משפט מצרים י"ב חודש כמבואר בעדיות (פרק ב' משנה י') וא"כ אותם שהיו מחמת יראת ישראל מואסים בע"ז כדכתיב (שמות ט' כ') הירא את דבר ד' ובוודאי היו רבים מהם שמאסו בע"ז מחמת פלאות השם ומיחשב כגר תושב לאחר י"ב חודש ולא מצי מבטל שפיר הוצרך הכתוב להזהיר גם עליהם שיקחו בתורת שאלה בכדי שלא יהי' של ישראל דלא מהני ביטול:
והנה יש לתת טעם מדוע פסק העבדות מאבותינו בתשרי והגאולה הי' בניסן ועפ"י זה יתיישב המדרש שהתחלנו דהנה מבואר בנדרים (דף מ' ע"ב) באומר שנה אחת אסור מעל"ע ובשנה סתם בעייא דלא איפשיטא ומבואר ג"כ בח"מ סי' מ"ג בשטר שנכתב לפרוע אחר הפסח צריך לשלם בחצי הזמן של פסח לעצרת. ועיין ש"ך שהביא אם נכתב לפרוע לאחר סוכות יש לו זמן שלשה חדשים. וא"כ לפ"ז באם כתוב בשטר לפרוע אחר השנה יש לו זמן חצי שנה ומבואר דספק נפשות לקולא ושפטו העדה והצילו העדה ובמדת השם יתברך מצינו ג"כ במחצה על מחצה ורב חסד מטה כלפי חסד. וא"כ שהת' שנה נחשבו מלידת יצחק ובפסח נולד ואי אזלינן לקולא לא בעינן מעל"ע שלמו ימי השיעבוד בתשרי שהוא ת' שנה לשנות העולם ולכך פסק העבודה מאבותינו רק היציאה הי' בניסן שהקב"ה רצה לקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ומבואר במדרש שישראל לא היו ראוים לגאולה רק מחמת הבטחת הקב"ה לאבות ומבואר באומר אחר השנה שיש לו זמן ששה חדשים וכיון דהקב"ה אחר ואח"כ יצאו ברכוש גדול ממילא הי' הזמן לקיום הבטחה ששה חדשים ומקודם לא הי' יכול להוציאם מחמת קטרוג מדה"ד מכיון שעדיין הי' זמן לקיום הבטחת הקב"ה ששה חדשים ולכך הי' היציאה בניסן ואיתא בחולין פרק הזרוע דספק לקט לקט דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו א"כ מצינו דלשון צדיק שעושה לפמה"ד לצאת אף ידי ספק ומצינו בב"ק (דף נ"ט ע"ב) דאלעזר הוי קאי בשוקא ומסיים מסאני אוכמי פירש רש"י שכן הי' דרך האבלים והתאבל על ירושלים ואחד מדיני אבילות הוא עטיפת הראש ושבט לוי לא הי' בשיעבוד רק מחמת שהיו צדיקים בוודאי הצטערו על צרת ישראל ונהגו דיני אבילות בעטיפת הראש ואיתא באור החיים על פסוק ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה שהצדיקים קבלו עליהם גזרת הגלות עד ניסן לצאת מידי ספק אמירת קב"ה ארבע מאות כנה שאפשר שהוא מעל"ע וזה פירש המדרש ת' שנה אמרת לנו להשתעבד ועדיין לא שלמו אמר לו כבר שלמו דהיינו ששלמו בתשרי רק העיכוב הי' מחמת יציאת העם ברכוש גדול לקיים הבטחת אברהם שלא הי' אפשר מקודם דהאומר אחרי שנה יש לו זמן ששה חדשים ומביא ראי' מהפסוק כי הנה הסתיו עבר דהיינו שעברו ימי הסתיו מתשרי עד ניסן אז גילו הצדיקים ראשיהם שהי' מכוסה דהיינו מחמת אבילות ויצאו אף ידי ספק כמדת הצדיקים אבל ע"פ דין שהולכים בספק עונשין לקולא נשלם בתשרי וזה שסיים המדרש זה שבטו של לוי שהי' צדיקים כולם וצדיק מיקרי מי שיוצא אפילו ידי ספק כמבואר בגמ' חולין צדק משלך ותן לו וא"ש. (עיין בהשמטות ה):
ובזה מבואר הפסוק שהתחלנו זכור את היום הזה אשר יצאתם דהיינו שיצאתם בניסן ובאמת נשלם הזמן בניסן רק מחמת שלא היו ראויים ועדיין הי' זמן לקיום הבטחת הקב"ה ששה חדשים ושפיר הוא נתינת טעם כי בחזק יד הוציא ד' אתכם מזה כמו שכתבו כל המפרשים שחוזק יד אצל הקב"ה יכונה בשעה שישראל אינם ראוים להצלה והקב"ה צריך לכבוש מדה"ד וביציאת מצרים מחמת שלא הי' ישראל זכאים כראוי הוצרך לחוזק יד לכבוש מדה"ד. (עיין בהשמטות ו). וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות במהרה בימינו אמן:
השמטות מהדרוש הנ"ל:
א מה שכתבתי דלהכי לא לקחו בחזקה בעת הוצאה משום דהי' להם דין ישראל דאינו יורש אביו נכרי:
ולכאורה נראה דאם מת אביו בעודו נכרי ואח"כ נתגייר ששפיר יורש אותו מכיון דכבר זכו בשעת מיתה וא"כ ה"נ הא כבר זכו אבל יש לומר דזה לא שייך רק במה שנשאר בעין בשעת מיתה אבל לא מה שראוי לבא לאחר מיתה דבזה אינו זוכה רק בשעת גביי' ואז הוא ישראל דאינו יורש ומבואר באה"ע סי' צ' דשכר פעולה מיקרי ראוי וא"כ א"ש:
ב עוד בדרוש הנ"ל מה שהקשיתי דלמה עשה בע"ז שפטים דהלא מצינו במס' ע"ז (נ"ד ע"ב) במתניתין שאלו את הזקינים וכו' עד אמרו להן אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן כו' וה"נ כיון שאלילי מצרים נאבדו ושל כל העולם ניצלו א"כ הוא קצת חילול ש"ש שיאמרו שיש ממש בע"ז של אומות אחרים: (ג) עוד בדרוש הנ"ל דלהכי לא לקחו בחזקה דאם כן הוי של ישראל והביטול מעשיית שפטים הי' ביום כדמשמע מקרא ומצרים מקברים. עיין ברמב"ן על התורה דמשמע דעשיית שפטים הוי בלילה רק שלא נודע עד היום ומ"מ י"ל דאם לקחו בחזקה לאחר עשיית שפטים באלילים אולי שימשו אח"כ ובוודאי היו רבים ממצרים אדוקים הרבה בע"ז כשנתקלקלה ע"ז שלו עשה עץ או אבן אחר לע"ז ושימש לה עם כלים ונאסרו ואכתי מידי חששא לא נפקא ולזאת הי' הפקודה מאת השם ב"ה שישאלו מקודם ויחזיקו רק בתורת שאלה ואח"כ כשנתבטלו אלילים נתבטלו משמשי' שהיו ביד ישראל ואם אח"כ עשו ע"ז אחרים מ"מ הכלים כבר מותרים הם שלא שימשו בהם אח"כ שכבר הי' בידי ישראל וא"ש:
ד ועיין ביו"ד סי' קמ"ו דביטל ע"ז נתבטל המשמשים אפילו הם ביד ישראל וא"כ יש לפקפק על דברי ואולי יש לחלק בין ביטל העכו"ם ובין נשתברה מאלי':
אחר כותבי זאת ראיתי שהדבר במחלוקת שנוי' והמחבר והרמ"א לשיטתיהו אזלי דסברי כסי' קמ"ו סעיף ב' דמהני ביטול למשמשי ע"ז של עכו"ם לאחר זכיות ישראל. אבל הש"ך הביא שם דעת הב"ח דלא מהני אף למשמשי ע"ז של עכו"ם לאחר זכיות ישראל שום ביטול וגם דעת התוס' ביבמות בפרק מצות חליצה סוברים כן ע"ש שהקשו מסנדל של ע"ז ומשופר של ע"ז הא מכיון דאגבה נעשית של ישראל ולא מהני אח"כ ביטול ותירצו דכיון שלא לזכות ע"ש מוכח להדיא דלא מהני ביטול אף שיבטל את הע"ז דאל"כ לא מקשי מידי דהא לא מיכתת שיעורי מכיון שאפשר לבטל הע"ז ויתבטלו משמשי' שהם ביד ישראל. ועיין בר"ן סוכה פרק לולב הגזול שהביא שם דעת הראב"ד והוא כתב עליו שאינו נראה שיהני ביטול הע"ז למשמשין שביד ישראל וזכה בהם ועיין ברשב"א סוכה פרק לולב הגזול:
ה עוד בדרוש הנ"ל בדברי המדרש בתוס' ביאור דהנה המדרש דריש הפסוק קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך על גאולת מצרים והוקשה להמדרש מאי נתינת טעם ע"ז שלכך יצאו מהגלות שהסתיו עבר וגם הגשם חלף הלך לו היאך תליא יציאת מצרים בעברת הסתיו וגם הגשם ולומר שמרמז על קושי השעבוד הוא דוחק קצת:
ולכן מתרץ המדרש ששאל משה להקב"ה שת' שנה אמרת לנו להשתעבד ועדיין לא שלמו שחשב הפירוש של עבדות ועינוי יהי' ת' שנה ועדיין לא הי' אלא רד"ו והשיב לו הקב"ה שלא כן הוא רק הת' שנה מתחיל מלידת יצחק ושנה מספק אינו אלא לשנות העולם כמו שהקדמנו שהאומר שנה סתם או שלשה שנים הוא ספק אם לחשוב מעל"ע ומדרך השם ב"ה להיות מטה כלפי חסד וגם בדיני אדם הולכין בספק עונשין לקולא וא"כ השעבוד שהי' עד ת' שנה כבר נשלם בתשרי אי חשבינן לקולא לשנות העולם וזה שהשיב לו הקב"ה אתה שואלני על השעבוד ת' שנה זה כבר נשלם דהיינו בתשרי העבר שהת' שנה נחשבים מלידת יצחק רק עתה אני אומר לך קומי ולכי לך מחמת שהאומר אחרי יש לו זמן ששה חדשים ומדוקדק היטיב בפסוק קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך ומפני מה אומר לך שתלכי ממצרים מחמת כי הנה הסתיו עבר והגשם חלף הלך לו:
פירוש דהנה פסקינן כרבי יהודה במס' תענית שמזכירין גשם עד חמשה עשר בניסן וא"כ עד ט"ו בניסן נחשבים ימי הגשם ועתה שכבר עבר הסתיו וגם הגשם הלך לו דהיינו שהגיע ט"ו בניסן וא"כ נשלם כל הזמן שנוכל להעמיס בתיבת אחרי דהיינו ששה חדשים וא"כ עתה הגיע העת לקיים הבטחת של אברהם אבינו ואח"כ יצאו ברכוש גדול ושפיר מיושב לשון הפסוק שהוא נתינת הטעם אל מה שאמר קומי ולכי לך מחמת שהסתיו עבר והגשם חלף הלך לו דהיינו שהגיע ט"ו בניסן והוא מלאת ששה חדשים לאחר השלמת השעבוד ויותר מעט והמדרש הביא ראי' מזה על מה שהשיב לו הקב"ה שכבר שלמו דהיינו הת' שנה נשלמו בתשרי:
והנה המדרש דריש תיבת הנצנים שבפסוק על הצדיקים עפ"י הגמ' צדיק כתמר יפרח מה תמר עושה פירות אף צדיקים עושים פירות ודימה הפסוק הצדיקים לפריחת האילנות שהוא הנץ והוקשה להמדרש כוונת הפסוק שהצדיקים נראו עתה דמאי שייכות זה להגאולה ומתרץ המדרש במתק לשונו מיד גילו הצדיקים ראשיהם שהי' מכוסה. פירוש שהיו בהם צדיקים גדולים אף שהיו פנוים מעבודת פרך מ"מ הצטערו עצמם בצרת ישראל והתאבלו עליהם כמו שמצינו בגמ' ב"ק הנ"ל גבי אליעזר זעירא דנהג אבילות ולבש מלבוש אבילים כן אותם הצדיקים שהיו במצרים ונהגו דיני אבילות בעטיפת הראש מיד בהגיע הגאולה הסירו עטיפתם וגילו ראשם וזה פירוש הפסוק הנצנים אלו הצדיקים המכונים בשם נצנים על שם שהם עושים פירות. נראו בארץ דהיינו שמתחלה בעת הגלות היו מכוסים ומעוטפים כדרך האבילים ועתה בהצמיח הישועה נראו לעין כל שהסירו העטיפה. והוקשה להמדרש אח"כ דמשמע בפסוק שהצדיקים הסירו העטיפה בחמשה עשר בניסן לאחר העברת הסתיו והגשם ולכאורה הי' להם להסיר העטיפה בתשרי שאז פסק העבדות וע"ז מתרץ המדרש אלו בני לוי שהיו צדיקים כולם וצדיק היינו שיוצא אף ידי ספק כמו שמוכח מגמ' חולין גבי ספק לקט צדק משלך ותן לו ושפיר נהגו דיני אבילות לצאת ידי ספק עד ט"ו בניסן. אבל לפי דרך הממוצע ודין הראוי כבר נשלם בתשרי כנ"ל וא"ש:
ו ופירוש הפסוק זכור וכו' בתוס' ביאור דהנה וודאי אף שהאומר אחרי שנה יש לו זמן ששה חדשים מ"מ בוודאי כל יומא זמנו הוא וגם יום אחרי השנה נכלל בכלל אחרי רק מחמת שישראל לא היו ראוים לגאולה כמו שמבואר כמה פעמים במדרשים והקב"ה הוצרך לעשות מחמת קיום הבטחתו ולכך נתאחר הזמן היותר ארוך שנסביל בתיבת אחרי שהוא ששה חדשים אבל אם היו ישראל ראוים לגאולה היו יכולים לצאת תיכף אחר תשרי וזה פירש הפסוק שאמר משה לישראל ראו חסדי המקום עמכם שאף שלא הייתם ראוים לגאולה היטיב הקב"ה עמכם ושמר לכם הבטחתו. וזהו זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים דהיינו בט"ו בניסן ובאמת פסק העבדות ונשלם הזמן בתשרי רק שזה הי' מחמת כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה פירוש שישראל לא היו ראוים והקב"ה הצריך לכבוש מדה"ד שזה מיקרי בחוזק יד כמו שכתבו המפרשים ולכן לא היו יוצאים מקודם תשלום ששה חדשים שאפשר לכלול בתיבת אחרי כנ"ל: