אור ברסלב

זבח פסח על הגדה של פסח· רבנו יצחק אברבנאל

הלל

ברך

מסיימים את ההלל

פסקה ג

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי, כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא וגו' (תהלים קט"ז, א' – ב').

לפי שצפה המשורר ברוח הקודש כי באורך הגלות יאמרו האומות לבני ישראל תפילותיכם תפלות שווא לבלי הועיל, לכן אמר במזמור הזה "אהבת כי ישמע ה' את קולי וגו'. והמפרשים פירשו "אהבתי" את ה' לפי שישמע את קולי ותחנוני. ולי נראה שמילת "אהבתי" חוזרת לתחנוני. כאילו אמר "אהבתי את תחנוני כי ישמע ה' את קולי, ועניינו אני אהבתי תפילתי ובקשתי ולא אעזבם לפי שאני מאמין אמונה קיימת כי ישמע ה' את קולי ויגאלני. והראיה לזה "כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי" (תהלים קט"ז, ב'), רצה לומר בשהייתי בגלות מצרים הטה אזנו לי ולצעקתי וגאלני, ולכן אף על פי שיארכו לי הימים בגלות הזה בכל ימי אקרא ולא אחדל מהתפלל, כי הנה בגלות הארוך הזה אפפוני וסבבוני חבלי מוות בכמה שמדות, וכמה הריגות שנגזרו על קהילות רבות שמתו על קדושת ה', ושאר הרעות והביזות שסבבוני בגלות, ואף על פ שצרה ויגון מצא בשם ה' אקרא ואתפלל לפניו ואומר אנא ה' מלטה נפשי, אל תעש עמנו כלה בגלות הזה, כי אתה ה' חנון ורחום. אמנם צדיק על כל הבא עלינו, אבל עם כל תוקף הדין והמשפט הצודק אלהינו מרחם. וכן בזה הגלות אומר לנפשי "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי" (שם שם, ז'), רצה לומר "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (הושע י"ד, ב'), כי אם השיבו אליו קרובה ישועתו לבוא, והביא להם ראיה מגלות מצרים באמרו "כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי" (תהלים קט"ז, ז') שבהיות המצריים מסכימים בהריגת בני ישראל כמו שנאמר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אתה ה' אלהים שמה "חלצת נפשי ממוות את עיני מדמעה" ומבכי, ואת "רגלי מדחי" כשהוצאתני משם והבאתני לארצך ונחלתך, ולכן גם עתה אבטח בך ש"אתהלך לפני ה' בארצות החיים" שהיא ארץ ישראל. כמו שאמר יחזקיה "אמרתי לא אראה יה בארץ החיים" (ישעיהו ל"ח, י"א), כי כן נקראת ארץ ישראל לפי שהיא נותנת חיים ליושביה וצדיקים במיתתם נקראים חיים. וגם כפי קבלתם ז"ל מתים יחיו ויקימו ראשונה לזמן התחיה בארץ ישראל.

ולפי שלאורך הגלות רבים יתייאשו מן התשועה באמרם "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ ... נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (יחזקאל ל"ז, י"א), לכן אמר המשורר בשם האומה, "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד" (תהלים קט"ז, י') , רצה לומר תמיד האמנתי אמונה קיימת שכמו שאנחנו עתה בליל פסח מדברים ומספרים ביציאת מצרים ומגידים בעבדות והעינוי אשר סבלנו שם, ככה בזמן גאולה האמנתי שאדבר ואספרה אז איך הייתי בגלות הזה עני ודל. וזהו "אני אדבר אני עניתי מאוד", שאדבר ואספר הגלות והעינוי אשר סבלנו. וגם כן אדבר איך "אני אמרתי בחפזי" שהוא בצרת הגלות ומצוקותיו, מלשון "ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול" (שמואל א', כ"ג, כ"ו), או "רקים ופוחזים" (שופטים ט', ד'), שהוא לשון המורה על השפלות והצרה, אז בזמן הגאולה שאהיה חפשי אדבר ואספר איך הייתי אומר בימים ההם "כל האדם כוזב". רצה לומר כל הנביאים שהתנבאו על גאולתי ותשועתי כולם כוזבים לפי שעבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, כי כזב משה רבינו עליו השלום בייעודיו, כזב ישעיה בנחמותיו, כזבו ירמיה ויחזקאל בנבואותיהם, וכן שאר הנביאים כולם – כל האדם כוזב. כי יבוא זמן בגאולה העתידה שתזכור האומה ותדבר כל הדברים המתיאשים שהיו אומרים בזמן הגלות. ואפשר עוד לפרש "אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב" שישראל בגלות הזה עם כל חפזו וצרותיו תמיד אומרים אל האומות המושלות עליהם, לענין אמונותיהם ודתיהם, "כל האדם כוזב", לא מרובכם מכל העמים ואנחנו מתי מעט תחשבו שהאמת אתכם וכי רבים יחכמו, ואינו כן כי כל האדם כוזב באמונותיהם ואמת ה' לעולם אתנו.

ולפי שבזמן התשועה יגדיל ה' לעשות עמנו לכן אמר "מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי" (תהלים קט"ז, י"ב), רצה לומר מה גמול אשיב לו, במה אקדם פניו על כל הטובה אשר עשה עמי כל תגמולוהי עלי, והם ממנו יתברך על צד החסד לא על צד הדין. וכל תגמולוהי עלי ואני בעל חובו בכולם, ומה לי לעשות כי אם ככל אשר אנחנו עושים פה היום שמהללים אותו בכוס של ברכות, וכן בזמן ההוא "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא" (שם שם, י"ג), רצה לומר לעתיד אני נושא כוס ישועות אחת שהיא ישועת מצרים, אבל בקיבוץ הגלויות כוס ישועות רבות אשא ואקרא בשמו ואפרסם בכל בני אדם גבורתו, ואז בבוא תשועתו "נדרי לה' אשלם" (שם שם, י"ד) לא בבית כמעשה ליל הסדר כי אם בבית המקדש "נגדה נא לכל עמו". ואם תאמר שזה יצדק בזוכים לחיים בזמן הגאולה אבל במקהלות ורבבות עם ישראל שמתו בגלות בנפש מרה ולא ראו בטובה מה יהיה ענינם? על זה "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", רצה לומר יקר וגדולה וכבוד ושלמות הנפש יקנו חסידי ה' במותם בגלות, כי יהיו נפשותם צרורות בצרור החיים את ה'.

ואחרי שהזכיר כל זאת בדרך בטחון ואמונה שהוא מאמין שכך יהיה, התפלל אל ה' בשם האומה "אנא ה' כי אני עבדך", רצה לומר זכור נא כי אני עבדך ולא קנין כספך, אלא יליד בית כבן האמה שאמרה התורה "הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ" (שמות כ"א, ד'), ולכן אמר שתי פעמים מילת "עבדך" שהוא רמז לעם העומד בגלות שהוא מאותה אומה שנתיחדה לעבודתו מכל האומות. וזהו בן אמתך, והיתה טענתו "פתחת למוסרי", רצה לומר הלא אתה ה' אלהינו כשהיינו במצרים אסורים בכור הברזל פתחת למוסרי והוצאתני משעבוד לגאולה, לכן יהי רצון מלפניך שגם עתה תעשה עמדי כן, ואם שם עשו ישראל זבח חג הפסח ואמרו שירה, גם עתה לך אזבח תודה במקום אותו זבח, ובשם ה' אקרא במקום אותה שירה, ויהיה לנו גם בזה יתרון גדול כי הם אמרו השיר וההודאה במדבר כל קהלם יחד, ואנחנו "נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו" כמו שהם עשו שירה בקהל גדול, ומוסף עליהם שאנחנו נעשה אותה ההודעה "בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים" ובאה ב"ה" מלת "נגדה" כמו נגד ה לפי שהיה שם חמישה חלקים, עזרת נשים, ועזרת ישראל, אולם, דביר והיכל, שכאשר יהיו כל בני ישראל מקובצים תוך חצרות בית ה' שהוא בתוך גבול ירושלים אז ישולמו הנדרים האלה. ותוספת ה"י" בתוככי הוא לרמוז עשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, ולכן היה סוף דבריו "הללויה", שיאמר לכל העם: הללו את ה' על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות שעשה עמנו.

פסקה ה

הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל לאומים וגו' (תהלים קי"ז). לפי שביציאת מצרים קיבלו בני ישראל אמונת ה' והללו גבורתו, ושאר האומות לא קבלו אמונתו ולא הללוהו, ולכן אמר שלא יהיה כן בגאולה העתידה כי הגויים והאומות כלם הללו וישבחו את ה', מפני שתי הסיבות אשר הזכיר למעל באומרו "על חסדך ועל אמתך", ועליהם אמר "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם" (שם שם, ב'), רצה לומר בעבור חסדו שגבר עלינו בתשועה ובעבוד אמתת אמונתו שנתפרסמה בכל העולם. והוא אמרו "ואמת ה' לעולם הללויה".

ואף שגם האומות והלאומים יודו שמו ואמתתו, הנה עם בני ישראל ראוי שיעשה שבח מיוחד בפני עצמם, והוא אמרו "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", רצה לומר שהוא מהולל ומשובח משתי בחינות, בבחינת מעלתו ושלמותו כי הוא הטוב המוחלט, ובחינה שניה מצד חסדיו שעושה עם העולם בשמירתו ותשועתו. ולכן אמר שההלול הזה "יאמר נא ישראל", ומילת "נא" מלשון עתה חיינו בגלות. ואם יאמר עתה ישראל כי לעולם חסדו הוא רק על דרך ההעברה כי חסדיו לא הגיעונו בהיותנו בגלות, אבל בזמן הגאולה אז יהיה זמן ראוי שיאמר ישראל כי לעולם חסדו כי אז יקבלו החסד האמתי. והסתכל כי לא אמר יאמר נא ישראל הודו ה' כי טוב כי לעולם חסדו, אלא רק "כי לעולם חסדו", וענינו כי באמרו הודו לה' כי טוב שהוא כפי שלמותו בעצמו כבר יהיו כל הזמנים שווים אליו ובכל עת ובכל רגע יאות לומר הודו לה' כי טוב כפי הבחינה השני, ולכן אמר יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו לפי שיצאו מעבדות לחירות, והוא החסד האמתי. גם בית אהרן לוים וכהני ה' שעתה בגלות אין להם עבודה ולא קדושה לא מעשרות ולא מתנות וכאילו כמלה מהם כהונה ולויה, אבל בזמן הגאולה ישובו למעלתם באמת, ובזמן ההוא יאות לומר "כי לעולם חסדו" כפי החסדים שיקבלו בגאולת ישראל. וכן יראי ה' שלא היה להם בגלות פנאי והכנה להדבק באלהים מפחד האויבים וצרתם, גם להם יאות ההלול לומר בזמן ההוא כי לעולם חסדו. ואפשר עוד לומר שכיון במאמר כי לעולם חסדו, כלומר אל תחשבו שאחרי הגאולה הזו נשוב לגלות אחר כמו אחרי יציאת מצרים באנו בגלות, זה אינו כן כי אותו החסד שעשה עמהם ביציאת מצרים היה זמני, והחסד שיעשה עמהם בתשועה הגדולה הבאה תהיה להם לעולם ועד, וזהו אמרו כי לעולם חסדו, רצה לומר לנצח נצחים יהיה החסד ההוא, על דרך מאמר הנביא "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט" (ישעיהו נ"ד, י').

אמנם אמר עוד "מן המצר קראתי יה", שאין ראוי שנתיאש מפני תוקף צרות הגלות, כי הנה כבר ראינו בגלות מצרים, כי מן המצר קראתי יה כמו שנאמר "ויצעקו בני ישראל אל ה'", ו"ענני במרחב יה", רצה לומר הוצאני מצרה לרוחה, ולכן אני בטוח שכן יהיה בעתיד, והוא אמרו "ה' לי לא אירא", ולכן בא פסוק "מן המצר" בלשון עבר לפי שמדובר מגלות מצרים שהביא לראיה, ושאר הפסוקים באו בלשון עתיד, וכיון בזה לומר עוד כי הגלות וצרותיו הם באמת בעבור שישראל אינם קוראים אל ה' ואינם שבים אליו בכונה רצויה, כי אם היו דבקים בה' לא היו יראים מהעמים. והביא לראיה ענין מצרים באמרו מן המצר קראתי יה ענני, כלומר כבר הייתי בצרות רבות אחרות וכאשר קראתי בכל לב אל ה' ענני והוציאני למרחה, כן גם עתה אם היה ה' לי והייתי קרוב אליו מה יעשה לי אדם? כי הוא יתברך יהפוך הצרים לעוזרים והאויבים לאוהבים, וכמאמר שלמה "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי ט"ז, ז'), וזהו "ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי", שהמה יעזרוני, או יאמר "ואני אראה בשונאי" רצה לומר אראה ברעתם. ולכן בהיותנו בגלות "טוב לחסות בה'" בתפילות ומעשים טובים "מבטוח בנדיבים", ואמר באדם ובנדיבים לפי שבגלות הזה פעמים יבואו הצרות מפאת העמים וצריך לשוחדם ולעובדם ולהתרצות אל המון, ופעמים יבואו הצרות מפאת המלכים והשרים וצריכים אנו להשתדל לפניהם ולרצותם, לכן אמר שטוב לחסות בה' ולהדבק בו מלבטוח באדם שהוא ההמון או לבטוח בנדיבים שהם מלכיהם ושריהם. והזכירם פה מאשר העמים כולם ומלכיהם אכלונו והממונו והם היו בעוכרינו.

ואמר בזה כל גוים סבבוני גם סבבוני כדבורים, שהם ארבע לשונות מסבוב, ואמרו המפרשים שהוא לחוזק המליצה, ואני אחשוב שאמר כל גויים סבבוני על סנחריב ובני אשור שהחריבו שומרון ובנותיה והגלו השבטים ובאו עד ירושלים לשחתה, אך היתה בהם מפלה רבה מאין תקומה על חטאם נגד ישראל, וזהו שאמר "בשם ה' כי אמילם" לפי שבסיבתי נכרתו מן העולם. ואמר "סבוני גם סבבוני" שניבא על נבוכדנצר מלך בבל שבא על ירושלים פעמים רבות בימי יהויקים ובימי יהויכין ובימי צדקיהו והחריבה, ולכן אמר על הבבליים סבוני גם סבבוני, ובעון מה שעשו לישראל ספו תמו מן בלהות וכמו שייעד הנביא עליהם, וזהו אמרו "בשם ה' כי אמילם".

ואמר עוד סבוני כדבורים כיון אל פרס ומדי ועל היוונים בזמן בית שני, ואמר "דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם", לפי שבני חשמונאי השמידום. אמנם על גלות אדום הארוך הזה אמר "דחה דחיתני לנפול", רצה לומר לא היתה לי דחייה קרובה לנפילה ולכליה מוחלטת כי אם בגלות רומי, אם לא שה' עזרני והצילני מידם.

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה (תהלים קי"ח, י"ד), רצה לומר העוז אשר היה לי שלא באתי לכליה בגלות אדום שעליו אזמר לה' אלהי ישראל, הוא יה בורא העולם, וכמו שהשיב החכם למאמר האומר "גדולה הכבשה שעמדה בין זאבים", והוא השיבו "גדול הרועה שמצילה"18, ובישועתו והצלתו יהיה קול רנה וישועה באהלי צדיקים שהם ישראל ויאמרו ברינתם "ימין ה' עושה חיל", לא אומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה כי אם ימין ה' הוא עושה חיל לא כחי. והזכיר הסיבה לה ייחס אליו יתברך החיל באומרו "ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל". והסתכל שהדברים האלה "עזי וזמרת יה", "ימין ה' רוממה" הם מדברי שירת הים, כאילו אמר כמו שעתה אנחנו גומרים את ההלל ומשוררים ומשבחים על גאולת מצרים, כן בזמן התשועה העתידה יהיה קול רינה וישועה באהלי צדיקים, ששירות ותושבחות יאמרו שמה, וגם מאותם הדברים עצמם שאמרו בשירת הים. ולפי שראה המשורר ברוח קדשו שיפול ספק גדול בלבבות האנשים אם ישראל יתמו בגלות מתוך צרותיהם לכן הוצרך לומר כמבטיח ומדבר בשם האומה: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה", רצה לומר לא אמות ולא אכלה בגלות אבל תמיד אחיה וצפה תשועת ה' כדי לספר מעשה יה כי נורא הוא. ואף על פי שיתקפוני צרות לא תהיה כליה גמורה כי יסור יסרני יה ולמות לא נתנני. וכאילו היו פתחי התהלה סגורים עד זמן התשועה לכן אמר: "פתחו לי שערי צדק" כי אני ישראל "אבוא בם אודה יה". וכאילו השערים ישובוהו "זה השער לה' צדיקים יבואו בו", רצה לומר ראה אתה ישראל אם שבת בתשובה שלמה כי השער הזה יהיה סגור עד אשר תשוב אל ה', לפי שצדיקים יבואו בו לא אנשים הפושעים. ואז ישראל יתחיל בגנות ויסיים בשבח ויאמר: "אודך כי עניתני" בגלות המר והנמהר הזה, כיון שבאחרונה היתה לי לישועה, באופן שהאבן שמאסו הבונים שהוא עם ישראל הנקרא אבן שנאמר "מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל" (בראשית מ"ט, כ"ד), אותו אבן שהבונים והם האומות מואסים בו נעשה עתה לראש פנה, כי בנין העולם ובית ה' יהיה עליו, והתשועה הגדולה הזאת תהיה לא בחיל ולא בכח אנושי כי אם בכחו יתברך, וזהו "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו|\ שתהיה הגאולה פליאה רבה בעיני כל אדם.

ואפשר לפרש עוד שיהיה זה מאמר הבונים ותשובתם ויאמרו: אמת הוא שהיינו מואסים האבן הזאת, אבל זאת התשועה מאת ה' היא ולכן היא נפלאת בעינינו, וזה היום שהוא זמן הגאולה כיון שעשאו ה' נגילה ונשמחה בו, רצה לומר לא נתעצב ולא נדאג על מעלתכם כיון שהוא מתת אלהים, אבל גם אנחנו האומות נגילה ונשמחה בו, הוא מה שנאמר למעלה "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים" וגו'.

פסקה ח

"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא" וגו' (תהלים קי"ח, כ"ה). עתה יתפלל המשורר שיקים ה' את דברו הטוב, והוא אמרו "אנא ה' הושיעה נא", ולפי שהתשועה תלויה בתשובת ישראל אמר "אנא ה' הצליחה נא", שיצליח בידיהם לעשות תשובה ומעשים טובים. ומה שאמר "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה'", רצה לומר ברוך ומבורך יהיה מבית ה' כיוון שהוא בא בשמו להתקרב לעבודתו, ולפי שבא ליטהר מסייעים אותו אמר: "אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ" כי בהיותו מתיישרים נגדו הוא יאיר לפנינו דרכו ואף על פי שהגוף הנגוף ויצר לב האדם הרע יעכבוהו מזה, אתן יראי ה' וחושבי שמו "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים", רצה לומר אסרו הכבש הזה שהוא רמז לגוף וליצר הבהמי, אסרו אותו עד שיגיע ויבוא אל קרנות מזבח ה' שהוא תכליתו האמתי, וכאשר יהיה זה אז תשבחו ותאמרו "אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ הוֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

גם אפשר לפרש הפסוקים האלה על עניין האומות שהזכיר, ואמר "אנא ה' הושיעה נא" לישראל, אנא ה' הצליחה נא" לאומות הבאות לחסות תחת כנפיך, שהוא מלשון "ותצלח עליו רוח ה'", לכן יאמר כנגדם ברוך הבא בשם ה', שאתם באים להתגייר ואנחנו בני ישראל ברכנוכם בשם ה', שתהיה ברכתו עליכם. אמנם אור הנבואי והשכינה לא תחול כי אם בעם סגולתו, וזהו שאמר "אל ה' ויאר לנו". עוד ילמדו לאומות מה שראוי להם לעשות כדי להתקרב אל האלהים, והוא אמרו "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", רצה לומר הביאו הקרבן בשמחה ובשירים ובעבותות האהבה עד שיגיע לקרנות המזבח, כי כל קרבן יקרא חג, כמו "חַגִּים יִנְקֹפוּ" (ישעיהו כ"ט, א'), ואמר זה לפי שמוטל על האומות הנכנסות תחת כנפי השכינה להביא קרבן, אבל עם ישראל על עצמו ביחוד הוא אומר "אלי אתה ואודך" וגו', הודו לה' כי טוב" וגו'.

ואפשר לפרש עוד "אנא ה' הושיעה נא" על תשועת ישראל וגאולתם, ו"אנא ה' הצליחה נא" על מעשיהם וקנינם. ואמר "ברוך הבא בשם ה'" על מלך המשיח כי כאשר השם יתברך יושיע ויצליח לעמו יבוא משיחו בשם ה', ויאמר לישראל "ברכנוכם מבית ה'", רצה לומר ברכתכם והשפעתכם תהיה מבית ה' שהוא מכסא כבודו ומרום קדשו. "אל ה' ויאר לנו" שיאיר פניו אלינו ויצווה את בני ישראל לעשות חג לה' בשמחה ובשירים. והוא אמרו "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", רצה לומר לא תעשו חג בבתיכם כמו בגלות אלא בבית ה' הביאו החג אסור בעבותות אהבה עד קרנות המזבח, ואז תהללו ותאמרו לפניו "אלי אתה ואודך אלהי ארוממך, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

פסקה י

יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך וחסידיך וחסידים וצדיקים עושי רצונך וגו'. זו היא ברכת השיר שהזכירו חז"ל בגמרא19 ועניינה במקום הזה הוא אצלי לשתי כוונות:

האחת להעיר על דרוש נכבד וחקירה אודות ההודאות והברכות שאנחנו מברכים ומשבחים אותו יתברך. ונראה שראוי להודות ולהלל להשם יתברך, שאם לא היינו עושים כן היינו כפויי טובה לפניו או בלתי מכירים את גודל ניסיו וחסדיו שעושה עמנו, ואין דרך להכיר גודל החסד האלהי כי אם בתת לו הודאה. ויראה גם כן שההלול הוא דבר נאות לפניו ממה שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחילה ואחר כך יתפלל" (ברכות ל"ב, ב') שכיוונו בזה שהשבחים וההודאות יישירו כוונות המתפלל אל מה שראוי לכוון אליו בתפילתו, בציורו שהוא יתברך אל עליון קונה שמים וארץ, והוא משגיח בפרטי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, והוא הכל יכול בעל בלתי תכלית, וכל הדברים בידו בחומר ביד היוצר, וכאשר יחשוב כל זה בלבבו יפיל תחנתו לפני אדון האדונים באמרו היפלא מה' דבר!

וכבר נמצאו ראיות מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים שההלול הוא דבר נאות וראוי אליו יתברך. מן התורה דכתיב "שִׁירוּ לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות ט"ו, כ"א), רצה לומר אף על פי שהקדוש ברוך הוא גאה גאה ואין אנו יכולין לצייר גדולתו, עם כל זה בדרך שיר והרחבת המאמר אמר שירו לפניו כיון שסוס ורכבו רמה בים. ומן הנביאים שמה שהתרעם הנביא ישעיה שאמרו "תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי, עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב" וגו' (ישעיהו מ"ג כ' – כ"ב). רצה לומר הנה חית השדה עם היות שאין בהן דעת ולא לימוד וכן תנים ובנות יענה עם ארסיותם ורשעתם יכבודני ויהללוני לפי שנתתני במדבר מין ונהרות בארץ ישימון, אף שלא נבראו המים האלה בעבורם כי אם להשקות עמי בחירי, וקל וחומר הוא מה אם הבעלי חיים הבלתי מדברים האלה יכבדוני על הטובה אשר עשיתי, אף על פי שלא עשיתי אותה לכבודם, כל שכן שעמי יצרתי לי שהוא עם חכם ונבון ויצרתיו מיוחד לעבודתי, שהם ראויים שתהלתי יספרו, ולא עשו כן, עי לא אותי קראת יעקב, רצה לומר שלא נתתם לי תהלה וכבוד. ומן הכתובים מבואר הוא במקומות אין מספר, ובדרך כלל אמר "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ-יָהּ" (תהלים ק"נ, ו'). ונראה מכל זה שהשבח וההלול אליו יתברך הוא דבר שראוי לעשותו.

אמנם מצד אחר נראה שאין השבח וההלול דבר הגון כביכול שהוא יתברך יתכבד ויושלם עם השבח וההלול אשר יתנו לו, כי הוא יתברך לא ישתלם עם דבר חוץ ממנו בעצמו, ומה יועיל בחוקו השבח וההלול, וכמו שנאמר "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ?" (איוב ל"ה, ז') וכן התוארים שנשבחהו בהם למה הם לו, בין שהם עצמיים או מקריים, לפי שהוא אחד פשוט מכל צד, ואיך נתארהו שאופנים שונים, אש גם עצמותו ומהותו בלתי מושג לזולתו? והוא יתברך אינו נושא מקרים כלל, ואם אין אנו משיגים משלמותו דבר איך נשבחהו? וכבר הפליג המשורר ללמד על זה באמרו " לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן" (תהלים ס"ה, ב') וגו', רצה לומר השתיקה היא התהלה הראויה בחוקך. ולכן ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא והיה מרבה בתוארים בשבח האל גער בו השלם ההוא ואמר לו סיימתינהו לכולהי שבחי דמארך? וכו' (ברכות ל"ג, ב') (ברכות פ"א). וכבר הרבה הרב המורה הטענות על זה.

אמנם מה שראוי לומר באמיתת הדרוש הזה הוא שהשבח וההלול יש לו שתי בחינות אם לצורך המשבח ואם לצורך המשובח. וידוע שבבחינתו יתברך היה השבח וההלול דבר בטל ובלתי הגון, כי השם יתברך אינו צריך להלול ושבח בני אדם, ולא נוכל לשבחו ולהללו כפי שלמותו. אבל כפי הבחינה השניה השבח וההלול נאה והגון לצורך המתפלל כי מורה על כוונת לבבו ואהבתו את ה' והכרת חסדיו וטובו, ולכן היטיבו אשר דברו שהתוארים שיתואר בהם השם יתברך הם תוארים רק לפעולותיו ומעשיו כי הפעולות האלהיות מושגות אצלנו, ועליהם ראוי לשבחו ולברך אותו, וכאילו מעשיו עצמם המה ישבחוהו ויהללוהו. וכבר בא העניין הזה בתפילת השבת באמרנו "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו" וכו' "אין אנו מספיקין להודות לך ה' אלהינו" רצה לומר אף על פי שקבצנו רבוי התהלות כים וגליו וכמרחבי רקיע, ויהיו עינינו מאירות כגרמי השמיימים וכפינו פרושות השמים כנשרים ורגלינו קלות כאיילות למצוות, לא היינו מספיקין להודות לך ה' כפי שלמותך, ואין די בהם לברך את שמך מלכנו על חלק קטן מהחסדים שעשית. וזהו שאמר "על אחת מאלף אלפים" וכו' "נסים ונפלאות שעשית עמנו". ולכן חתם המתפלל דבריו באמרו שאין ההלול והשבח כפי שלמותו ולא תגמול חסדיו, אלא אברי האדם עצמם ישבחוהו להיותם פעולותיו. וזהו אמרו "על כן אברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו ויברכו" וכו', רצה לומר הם מעצמם ישבחוהו להיותם פעולותו. וכל שכן שראוי זה לצדיקים ולישרים שהם ישראל, והוא אמרו וכתיב רננו צדיקים בה' בפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך וכו'. וביאר מה הם הצדיקים והקדושים באמרו במקהלות ברבבות עמך בית ישראל, וכמו שאמר עוד שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלהינו להודות להלל לשבח לפאר וכו'.

וזה עצמו כיון בברכת השיר באמרו "יהללוך ה' אלהינו על כל מעשיך וחסידיך וצדיקים עושי רצונך", רצה לומר שיהללוהו פעולותיו ויתארוהו במעשיו הנפלאים ויאות זה בפרט לצדיקים ולחסידים שהם עמו בית ישראל כמו שהזכיר. זו היא התכוונה הראשונה בזו הברכה.

והכוונה השניה היא שהנביאים ייעדו כולם כי בזמן הגאולה העתידה יכנסו בחברת האלהים ואמתת אמונתו לא לבד האומה הישראלית אלא גם כל שאר האומות, וכמו שניבא ישעיה עליו השלום "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם" (ישעיהו ב', ב' ג'). וצפניה אמר "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" וגו', "מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ עֲתָרַי בַּת פּוּצַי יוֹבִלוּן מִנְחָתִי" (צפניה ג', ט' – י'). וכמו שדרשו חז"ל "מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ" (איוב ב', י"ג), ולכשאשוה לך אנחמך20, והסיבה בזה שכל הקטטות והשנאה אשר לאומות עמנו הם מסיבת חלוף האמונה, כמו שאמרו במסכת שבת "מאי הר סיני הר סימנאי מבעי ליה?" (שבת פ"ט, א') ופירשו שם שעליו ירדה שנאה לאומות העולם עם ישראל, וכן מה שנאמר "אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (שיר השירים ה', ח'), רצה לומר הגידו לו שכל החולאים שאומות העולם מביאין עלי אינם אלא בשביל שאני אוהב אותו, והטעם משום ריחוק האמונות, ולכן יאמר ה' "לכשאשוה לך אנחמך", ועל זה נאמר בתפילת ראש השנה "וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם כמו שידענו ה' אלהינו" וכו', ונאמר בתפילת מוסף "מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". ובזה ביארו שבזמן הגאולה העתידה כל הנשמה תהלל יה, וכגדי להעיר על זה נאמר כאן בברכת השיר אחרי שנזכר בהלל כל מה שנזכר מהגאולה העתידה: "יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך", רצה לומר שבזמן ההוא יהללו וישבחו אותו כל האומות שהם מעשה ידי ה' כמו שיורוהו הצדיקים והחסידים עושי רצונו שהם עמו בית ישראל, וכולם יחד יודו ויברכו וישבחו ויפארו לזכר כבוד מלכותו.

והנה תקנו בזה ארבע לשונות של הודאה יודו ויברכו וישבחו ויפארו לרמוז על ארבע מדרגות הנמצאות שיהללו את ה': א – מדרגת הרוחניים, ב – מדרגת השמיימים, ג – מדרגת ישראל, ד – מדרגת האומות. ולפי שכל ברואי מעלה ומטה יעירון וינירון אחדותו ומלכותו, לכן אמר עליהם יודו ויברכו וישבחו ויפארו לשם קדשך הוד והדר זכר למלכותך. ורצו "בשם קדשך" שלמותו ומעלתו כפי מה שהיא שלא ידענו ממנו כי אם השם בלבד, ורמזו ב"זכר מלכותך" הנהגתו את העולם ושמירתו, וזה אמר גם כן "כי לך טוב להודות ולשמך נעים לזמר", לפי שבענין התשועה יכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ כי לה' המלוכה ומושל בגוים ולו נאה לזמר, וההלול והשבח ההוא הכולל לא יפסק ולא יחדל כל ימי הארץ, והוא אמרו "ומעולם ועד עולם אתה אל". והיתה החתימה "מלך מהולל בתשבחות", לפי שבזמן התשועה יהיה ה' למלך על כל הארץ ויהיה מהולל בתשבחות בפי כל בשר. ולפי זה התבאר שהברכה הזאת מיוחסת לזמן הגאולה העתידה, ולכן נקראת ברכת השיר הכולל שישוררו וישבחו אליו כל באי עולם, ולכן לא נעשה בה זכר ליציאת מצרים, לפי שהיא בערך הגאולה העתידה ויציאת מצרים יוחדה לכוס השלישי כמו שיתבאר להלן.

אך למה לא נזכרה הברכה בתחילת ההלל? וכבר כתבו הפוסקים והר"ן בחשודיו לפי שכבר בירך בבית הכנסת "לגמור את ההלל" ולא הוצרך לברך שנית על השולחן, כי היה להם מנהג לקרוא את ההלל בבית הכנסת בליל הפסח. ויתחייב מזה שאם לא בירך בבית הכנסת יצטרך לברך על השולחן לפני ההלל כמו שמברכין לאחריו. אך רב עמרם גאון ובעל הלכות גדולות ורב צמח גאון ורב האי גאון כתבו שאין מברכין עליו לפי שאינו נאמר על השולחן בתודת קריאת ההלל אלא בתודת שיר והודאה לבד, ולכן יפסיק האדם באמצעיתו עם הסעודה ומברך ברכות הרבה וברכת יהללוך היא ברכת הודאה כברכת גשמים ולכן אינה פותחת בברוך. ומפני שיש בדבר הזה דעות חלוקות וההלכה רופפת ילך כל אדם אחרי מנהג עירו. ורבי יוחנן סבר שברכת השיר אומר נשמת כל חי וחותם בישתבח, וכתב הרב אלפסי שהמנהג הוא כרב יהודה, ורשב"ם כתב כיוון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן כתרוויהו. ואף כי רב יהודה ור' יוחנן חולקים בברכת השיר מה היא, הנה העניין המכון בשניהם אחד הוא, ולכן תהיה החתימה בין למר ובין למר "מלך מהולל בתשבחות".

תוכן העניינים

זבח פסח על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה