זבח השלמים· רבי משה גלאנטי
זבח השלמים על שבת
ב ראיתי להרב בעל ברכת הזבח דף ס"ב ע"א שהקשו לו בשם הרב הגדול מהר"ר ליווא ז"ל (שנ"ל שהוא הרב בעל גור אריה ז"ל) בההיא דכתב הרא"ש ז"ל בפ"ח שרצים שהשיב על דברי השאלתות שכתב והיכא דשתה סמא לרפואה ומעקר אסור אפילו לר"ש דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דס"ל דלא אסר ר"ש אלא בפסיק רישיה דניחא ליה דחלוק זה היינו דוקא לענין אסורי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בשאר איסורין לא אלא אפי' דלא ניחא לי' מדפריך בגמרא בפרק כל התדיר גבי מ"ש שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האשים והא כבויי קא מכבה אע"ג דלא ניחא ליה וכו' עי"ש והם דברים תמוהים דמאי מייתי הרא"ש ראיה מדברי המקשן הלא למאי דמסיק שם בגמרא דמאי דמתיר שמואל הוא משום דס"ל כר"ש משמע דאפי' דפסיק רישיה מותר משום דלא ניחא ליה א"כ הרי דבשאר איסורין כשהוא פסיק רישיה דלא ניחא לי' מותר ואדרבה הרא"ש ז"ל עצמו מביא דברי הרב בעל הערוך בסוף פרק הבונה דמייתי ראיה ממסקנת סוגיא זו דכל התדיר דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר עי"ש והם כדברים סותרים אלו את אלו ע"כ תורף הקושיא שאלתיה לבני החבורה המעיינים ה"י בסדר כי תשא ומה שהשיב הרב זלה"ה בדרך אחד ה' יודע כי התחלתי לעיין ולכוין בו וג"כ רוב החברים ה"י כוונו לדרך הרב באמת ובאמונה כי ידעתי הספר הנזכר אינו בנמצא תוך לעיר כ"א אתי עמי במחיצתי וידעתי כי רב חיליה לאורייתא ומה גם כי הדרך ההוא פשוט וברור:
אך קשה לי לפי פירוש זה דלמסקנת הגמרא נמי מה שמתיר שמואל הוא משום מצוה ולא הדר ביה למסקנא א"כ כשרצה הרא"ש ז"ל שם בפ' הבונה לדחות ראית בעל הערוך למה לא דחאם בזה לומר דילמא משום מצוה התירו וכן מצינו שדחה דבריו שם לההיא ראיה שהביא מהושענא עי"ש והשתא התם דלא אתמר בגמרא אמרה הכא דתניא בגמ' אין לך דחיה גדולה מזו דמשום מצוה התירו ודוחק לומר דעדיפא מינה נקט ובפרט דאיכא תירוצא אחריתי דאמרו משום כבוי במקצת ולהכי לא דחה לומר מצוה שאני. א"נ דהערוך יאמר דלמסקנא אין אנו צריכין לומר מצוה שאני כפשטא דשמעתתא אע"פ שלא אמר אלא להכי דחה לומר דאעיקרא דדינא אינו פסיק רישיה וכעוקר הדבר בשורשו. א"נ דכיון דאפשר ליתנם לספלים כסברת רע"ק א"כ מי צוה כן שיהיה מצוה הבאה בעבירה בכיבוי כיון דאפשר באופן אחר ויתקיים לא תכבה להכי דחה דמה דמתיר הוא כר"ש ואינו פסיק רישיה וא"כ ליכא לא תכבה ולא חמיר האי לאו מאיסורי שבת ומותר כשאינו מתכוין ולא פסיק רישיה כל זה נכון אך לעיקר הקושיא יתורץ זה בדרך אחד ששיירתי לעצמי מה טובו ומה יפיו. ותוכן הדברים הם דהנה מצינו להרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מהלכות מעשה הקרבנות דפסק דלא כשמואל אלא שינסכם לספלים לשיתין עי"ש. והדבר תמוה דכיון דאסיקנא בגמרא דשמואל כר"ש ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר ואנן קי"ל בכל האיסורין דדבר שאינו מתכוין מותר א"כ איך ולמה פסק הרמב"ם ז"ל דלא כשמואל אח"כ ראיתי שרבינו הגדול מוהריק"א ז"ל נתקשה בזה ופירש אמיתותן של דברים דמצינו בגמרא דמנחות דף ע"ד על מתניתין שאמרו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים למזבח בזה יפה כח המזבח מכח הכהנים ואמרו מאי בזה ותירצו לאפוקי מדשמואל דס"ל דהמתנדב יין מזלפו ע"ג המזבח לזה אמר בזה דוקא אלא כמ"ד דמנסכם לספלים ואזלו לשיתין עי"ש א"כ כיון דסתמא דתלמודא וסתם מתניתין ס"ל דלא כשמואל א"כ כך הי' ראוי למפסק הלכתא. אך קשה לזה דקשיא הלכתא אהלכתא דמסתם משנה זו וסתמא דתלמודא משמע דאפילו שאינו מתכוין אסור ואנן קי"ל הלכתא כשמואל דפסק כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר אפי' בשבת. לזה תירץ רבינו הנז' בכ"מ דבר דחוק עי"ש. גם הביא משם הרב מהר"י קורקוס ז"ל דבר דחוק עי"ש שהדוחקים נראים לעין כל מעיין אשר ישים השגחה למצוא דברי חפץ עי"ש:
ועתה האיר ה' את עינינו דלעולם דהלכתא כר"ש דדבר שאינו מלאכת מחשבת ובלבד שלא יהא פסיק רישיה ודפסיק רישיה דלא ניחא ליה יש מתירין הוא הרב בעל הערוך ואפילו בשאר איסורין אך התלמוד בהדיא שאמר לאפוקי מדשמואל הוא בהכרח דס"ל דכיון שהיא פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא לי' אסור ולמה מוכרח לומר דשאני שאר איסורין מאיסור שבת א"כ כוונת הרא"ש ז"ל לומר דאפי' מאן דס"ל כסברת בעל הערוך דיש לחלק בין פ"ר דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה עכ"ז בשאר איסורים לא יודו לו להרב בעל הערוך לפי דהוא מביא ראיה לדינו מהאי סוגיא דכל התדיר ומדברי שמואל ולא השגיח בסוגיית מנחות דפרק כל המנחות דף ע"ד דמשם מוכרח דלית הלכתא כשמואל בהאי דינא ולפי דבריו דכל היכא דלא ניחא ליה אפילו בשאר איסורין מותר א"כ למה אמרו בגמרא לאפוקי מדשמואל והלא התם ודאי לא ניחא ליה ומה צד איסור יש אפילו שיהיה פסיק רישיה הא לא ניחא ליה אלא ודאי בהכרח גמור וחמור ומיניה לא יש לזוז דסבירא ליה לתלמודא במנחות דבשאר איסורין אפי' דלא ניחא ליה אסור כיון דהוא פסיק רישיה ודוק בכל זה. וזהו כוונת הרא"ש שהביא ראיה מדברי המקשה לפי ראייתו ס"ל כסברת המקשה שהקשה והא כבויי מכבה ליה לפי סוגיית מנחות כך היא אמיתותה של תורה דכיון דמכבה אסור אפילו דלא ניחא ליה דלהכי אמרו דל כשמואל א"כ כוונת הרא"ש ז"ל לומר אפי' מאן דסבר כהרב בעל הערוך לא יודה לו בכל סברתו דהן אמת שהוא הביא ראיה מהמסקנא אבל אנן קי"ל דהלכתא כסברת המקשה ולא כמסקנא מכח ההיא סוגיא דמנחות א"כ הראיה נהפכה לסתירה וכל זה במונח שנודה לחילוק בעל הערוך ולפירושו שפירש בגמרא דס"ל דבהאי דינא איכא פסיק רישיה והביא ראיה לחלוקו מהמסקנא אפי' שפירושו כשמועה תהי' כאלו קבלנוה מפי מרע"ה ומינה לא נזוז עכ"ז לפי הנולד והנמשך מסוגיית מנחות דליתא לדשמואל מוכרח שיודה שהדין הוא להפך דאל"כ למה ליתא לדשמואל כיון שהוא מתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה אפי' בשאר איסורין אלא ודאי מוכרח להודות דבשאר איסורין לא קי"ל הכי אלא דכיון שהוא פסיק רישיה אסור אפילו דלא ניחא ליה וכסברת המקשה הזה שהקשה והא כבויי קא מכבה ודוק היטב הדק:
אבל אעיקרא דדינא בפירוש השמועה הרא"ש חולק על בעל הערוך וס"ל דהכא מה שמתיר שמו הוא משום דלא הוי פסיק רישיה כסברת רש"י ובעלי התוספות עי"ש. ומעתה בסברת הרמב"ם ז"ל אם נאמר דס"ל כרש"י והתוס' והרא"ש דס"ל דלא הוי פ"ר א"כ קשה למה לא פסק כר"ש וקושיא זו איתא לתלמודא במנחות מאי טעמא אמרו דלא כשמואל לזה או נאמר דהרמב"ם ס"ל כמ"ש בדחיית הרא"ש לבעל הערוך דבשאר איסורין אפילו דלא ניחא ליה אסור וזו היא סברת סוגיית מנחות דלא כסוגיית זבחים ודוק. אך כפי זה צריך למשכוני נפשין דס"ל להרמב"ם כפירוש בעל הערוך בעיקר החילוק דכשלא ניחא ליה מותר בשבת ולא מצינו להרמב"ם רמז בזה אלא סתם ואמר דכשהוא פסיק רישיה מותר ובפרט למאי דסל"ן כהרי"ף בהכרח לא ס"ל כבעל הערוך. ומצינו למשנה שלו הרב המגיד ז"ל דהביא סברת והחולקין עליו ולא ייחס סברת הערוך להרמב"ם ז"ל אדרבה סתמיות דבריו משמע דבכל פסיק רישיה אוסר לזה נראה לי דאפשר דס"ל דסוגיית מנחות ס"ל דהוא פ"ר ואסור וסוגיית זבחים ס"ל דלא הוי פסיק רישיה. ואינו דוחק לומר דפליגי בזה דסוף סוף מחלוקת זה הוא בין הגאונים ז"ל דלפי דעת בעל הערוך הוי פ"ר ולפי דברי רש"י והתוס' והרא"ש ז"ל לא הוי פ"ר וא"כ בזה פליגי הסוגיות וניחא נמי מה שהוקשה לבעלי התוס' ז"ל דרע"ק הכא מצינו דס"ל דלא כשמואל אלא לספלים ובהגוזל משמע דס"ל כשמואל ועם האמור ניחא דרע"ק ס"ל דהוי פ"ר כסוגיית מנחות ולהכי אסר ודוק וזו היא סברת הרמב"ם וראוי לפסוק כסוגיית מנחות משום דהיא סתם משנה וסתם תלמודא גם שהוא כסברת רע"ק והלכה כרע"ק מחבירו. ומה גם דכל היכא דאיכא לאסתפוקי ראוי לפסוק לחומרא שהוא ספיקא דאורייתא ואהני לסיוע דסברת ר"י דס"ל דלעולם אסור אפילו שאינו מתכוין ואפי' שאינו פ"ר ודוק. א"נ דסוגיית מנחות ס"ל דכיון דאפשר למעבד בספלים מאי דוחקא להתיר אפי' שלא יהי' פ"ר כיון שאפשר לעשותו באופן אחר ולא יהי' ספק דלאו דלא תכבה שהוכפל הלאו ושלו עבדינן ליה ודוק:
ג בהאי מילתא דהביא בעל הערוך ראיה לחילוקו דהיכא דלא ניחא ליה אפילו שהוא פ"ר מותר ורצה להוכיחו ממ"ש בגמרא בדעביד בארעא דחבריה עי"ש שאז יש חילוקים אלו דלאכילה צריך כגרוגרת ולהיסק לבשל ביצה קלה וכו' אך בארעא דידיה לעולם הוא בכל שהוא עי"ש ואי הרי"ף ס"ל כסברת בעל הערוך למה לא הביא בפסקיו חילוק זה להשמיענו דבארעא דחברי' מותר אלא ודאי דלא ס"ל וכ"ת סוף סוף למה לא הביאו י"ל דס"ל כדחיית הרא"ש ז"ל דחילוקים אלו דארעא דחבריה היינו לחיוב מיתה וחטאת אבל לאיסורא בין כך ובין כך יש כמ"ש הרא"ש וכיון דאיסורא איכא לא נפקא לן מידי לזמן הזה והרא"ש ז"ל לא הביאו אלא להביא דברי הערוך דלדידיה נפקא מינה לזמן הזה ולדחותם עי"ש. אך אליבא דהרמב"ם דמביא בספרו דיני חיוב מיתה ומלקות ק"ל טובא דהיה לו להביא דין זה דהיכא דהוא בארעא דחבריה הם שיעורים אלו שהביאם בפ"ח אבל בארעא דידיה לעולם הוא בכל שהוא שהכל הוא ליפות ודוחק לומר שסמך אמ"ש בראש הפרק דכשהוא ליפות הוא בכל שהוא כיון שבגמרא הובא. גם בההיא דהושענא דהיכא דאית ליה אחריתי אם מיעט כשר הוא מחלוקת ת"ק וראב"ש דת"ק ס"ל אין ממעטין ומשמע בגמ' דאפי' דאית לי' הושענא אחריתי וראב"ש ס"ל כסברת אבוה דכיון שאינו מתכוין מותר וכ"ת דהוא פסיק רישיה כיון דאית ליה הושענא אחריתי ואינו צריך לו אינו מתקן בודאי. וקשה דא"כ הי"ל לפוסקים לפסוק כראב"ש דממעטין ואפי' לגירסת הרב המגיד בדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דכוונת הרמב"ם דאם מיעטן ויש לו אחר כשר היינו דוקא בדיעבד דבזה אפשר דאפי' ת"ק יודה אבל אליביה דראב"ש ס"ל דממעטין לכתחילה והי' להם לפסוק הכי. וצ"ל דת"ק וראב"ש כולהו אזלי בשיטת ר"ש אלא דס"ל לת"ק דקרי לי' פ"ר אפי' דיש לו אחריתי כיון שהוא מתקן הושענא זו ולהכי אוסר וראב"ש ס"ל דכיון דאית לי' הושענא אחריתי לא קרי לי' פסיק רישי' ודוק. א"נ פליגי דאליבא דת"ק יש לגזור אולי יצטרך לו והוי מתקן ממש וראב"ש ס"ל דאין לגזור ע"פ מה שפירש הרא"ש ז"ל שם בפרק הבונה עי"ש אם כן תרווייהו כר"ש ס"ל וכיון שכן הדרן לכללין דראוי לפסוק כת"ק ודוק בכל זה:
ד איתא בגמרא פ"ך דף קל"ט אמרו ליה רבנן לרב אשי חזי מר האי צורבא מרבנן דשקיל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועי קא מכוינא ואזיל ונאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי ואמר למינם קא מכוינא. אמר לי' הערמה קא אמרת הערמה מדרבנן היא צורבא מרבנן לא אתי למעבד לכתחלה עכ"ל. ותמה הרב המגיד ז"ל בפרק כ"ג מהלכות שבת דלמה השמיט הרמב"ם ז"ל עובדא דמברא דבהערמה שרי לצורבא מרבנן וכתב שהטעם לפי שאין ת"ח מצוי בזמן הזה יע"ש. ומלבד שהתירוץ הזה דחוק כאשר אפרש הוקשה לי שהרי מצינו כמה דינים מת"ח שהביא הרמב"ם ז"ל בחיבור ובפרט דין המבזה לת"ח ודין הליטרא שחייב ליתן. וחשבתי לזה דכוונת הרב המגיד דדינים הללו שהם קולי לת"ח השמיטם הרב ז"ל דחשש שמא כל אחד יעשה עצמו ת"ח ויקל בהני קולי אבל לענין ליטרא של זהב שמוכרח שיבא הדבר לב"ד הם יראו ויביטו אם ת"ח הוא יענישוהו למבזה בליטרא ואי לא לא וכן לענין כבוד וכיוצא אה"נ שיש דין ת"ח אך לדברי' אלו שהם קולי זקן והתעלמת כדי שלא יחזיק כל אחד עצמו לת"ח ויקל באיסורי שבת ובפרט דאתי למעבד לכתחילה כיון שאיננו ת"ח ודוק ורבים בתור' נהנו מזה. אך אעיקרא דמלתא קשה בעיני לומר דלהכי השמיט דינים הללו הרמב"ם ז"ל ומה גם איך הטור ז"ל הביא הדינים הללו דין דתומא הביאו בסימן שד"י ודין דמברא הביאו בסי' של"ט דנראה בזמן הטור קול התורה נשמע והיה מצוי' ת"ח יותר מזמן הרמב"ם ז"ל אי נמי דהטור סביר' לי' דלא אמרינן בזמן הזה ליכא ת"ח אפילו לענין קולא:
והנה רבינו הגדול מהרי"ק ז"ל בשולחנו אשר לפני ה' בסימן שד"י הביא דין דתומא כפי' הטור ז"ל דדוקא לת"ח שרי דלא כהרמב"ם דהאי דינא דתומא הביאו שם בפכ"ג ולא חילק בין ת"ח לעמא דארעא. ופי' הרב המגיד ז"ל דטעמא דהרמב"ם ז"ל שלא אמרו דוקא צורבא מרבנן אלא למעבר להך גיסא דהיינו דין דמברא והוא הדין האחרון וסמך ליה האי מלתא דצורבא מרבנן אך דינא קמא דהיינו דתומא לכ"ע שרי יע"ש. ורבינו מהרי"ק ז"ל תפס כפשטא דשמעתת' בדינא דשרייות' דוקא לצורבא מרבנן קאי לתרי עובדי תומא ומברא דעלייהו קאי וכסברת הטור ז"ל. ובבאו אל הקדש פנימה בסימן של"ט הוא השליט השמיט דין דמברא דהטור הביאו והתיר לת"ח דהוא השמיטו מכל וכל כאשר ראה בדברי הרמב"ם ז"ל שלא הביאו החזיק בתורת משה והיה מן המתמיהין דליכא לתרוצי ישוב הרב המגיד ז"ל דס"ל לרבינו מוהרי"ק דליכא ת"ח בזמן הזה דהרי הביא שרייותא דת"ח בדין דתומא בסי' שד"י וזו קשה להתפתח ומרפסא איגרי:
ואומר דנתרץ הני קושיא אלימי כקושי' אלימי ותקיפי דאיתא בדברי הטור ז"ל בדין זה סי' תרי"ג הביא שם ההולך לבית המדרש או לצורכי מצוה יכול לעבור עד צוארו וכן בחזרה אך בשינוי קצת שלא יבא לידי סחיטה והביא על זה וז"ל וכתב בה"ג דוקא עד צוארו אבל לעבור לשוט אסור ותימא אם התירו לו רחיצה חמורה דהא אסמכוה כל שכן שיטה דקילא ע"כ ואח"כ הביא דינא דההולך לשמור פירותיו בהליכה מותר בחזרה אסור יע"ש. ולעיקר קושיית הטור על בה"ג תירץ רבינו מוהרי"ק ז"ל דרחיצה דאינה אסורה אלא ביום הכפורים התירו. אבל מעבר לשוט דאסור בכל שבתות השנה לא התירו א"נ רחיצה שיש לה אסמכתא בקרא התירו אבל מעבר לשוט שהיא מדרבנן ואין לה סמך במקרא לא התירו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ע"כ, אך אעיקרא דמלתא בקושית הטור ז"ל דמתמה על בה"ג הקשה הרב מוהר"י הלוי ז"ל בתשובותיו סימן ל"ב דמה מקשה על בה"ג הרי דבריו ז"ל חקוקות בעובדא שהבאתי מפרק תולין דאסור לכל אדם לעבור במברא ולא התיר רק לצורבא מרבנן נראה דדוקא שיטה מותרת מטעם שכתב רבינו מוהרי"ק ז"ל אך לעבור במברא אסור כעובדא דפרק תולין וליכא למימר דקושיית הטור על בה"ג הוא דלמה אמר איסור כולל כעם ככהן ובעובדא דפרק תולין התיר לצורבא מרבנן דאם כוונת הטור ככה היה לו לבאר דקושייתו על בה"ג אינה צודקת אלא בת"ח. ועלה בדעתי לתרץ דמעובדא דמברא ליכא לסייעתא לבה"ג דהתם איירי בדבר הרשות כמ"ש וסייר פירי ולהכי דוקא לת"ח. אך לדבר מצוה כגון ההולך לבית המדרש וכיוצא לכל אדם מותר ברחיצה שיש לו סמך במקרא וכן מצאתי שם בתשובה הנז' שהשיב להרב הנזכר חבירו הרב מוהר"ר ליב סרוואל זלה"ה. אך אשר דחה הרב הלוי ז"ל דבריו צדקה דחייתו דסוף סוף קשה הרי מצינו ג"כ דההולך לשמור פירותיו בהליכה מותר לכל אדם ולא חשו משום רחיצה ולעבור במברא אסור לכל אדם זולת לת"ח כאשר הובא בהאי עובדא וא"כ דברי בה"ג צדקו ומוכרח ליישב תמיהת הטור כאשר יישב רבינו מוהרי"ק בהכרח משום עובדא דפי תולין. ועוד תירץ מורי הרב הגדול אדוני אבי דמה שאסר בה"ג היינו בשט ממש על פני המים ובזה ס"ל להטור דמותר דהשתא רחיצה מותר שיטה לא כ"ש ולהכי הקשה לבה"ג ומה שאמר בפרק תולין הוא דוקא לעבור במברא דמברא אסור יותר משיטה ממש כאשר כתבו התוספות ז"ל בר"פ מי שהוציאוהו דאיכא למיחש שמא ינהיג הספינה והוי כמוליכה ארבע אמות בכרמלית. אי נמי משום צער דמברא איכא צער ולא בשט ממש על פני המים וקרוב לזה הביא הרב הכולל בעל כנסת הגדולה בטא"ח סימן תרי"ג עי"ש והרב עצמו דחה דבריו דדוחק לומר דהטור ז"ל סובר דקיל שיטה במים מלעבור במברא והניח דבריו בצ"ע. ובעיני משום הא החרשתי דאיפשר דס"ל הכי מהטעם שכתבנו שלא הזכירם הרב ז"ל ולהכי היה דוחק בעיניו מאחר שרבינו הגדול בעל הטורים כשאמר לעבור במברא בסי' של"ט כתב שאסור משום שנראה כשט נראה דלא ס"ל לאסור המעבר מטעמים אחרים שכתבנו אלא משום שנראה כשט וא"כ חזר הדין קושי' על הטור במקומה עומדת דמה הקשה לבה"ג דהתיר שיטה ביום הכיפורים דאית ביה איסור דרחיצה ואסר במברא הכי הוא עצמו כתב דין דאסור לעבור במברא בסימן של"ט ולמה ביום הכיפורים מהיר אפילו לדבר הרשות דהיינו הולך לשמור פירותיו ואין בין יוה"כ לשבת חילוק כלל ומהטעם שהקשה הוא השתא רחיצה שיש לה אסמכתא מותרת שיטה או מעבר לא כ"ש ובהכרח לתרץ תירוצי רבינו מוהרי"ק ז"ל דרחיצה דהוא איסור מיוחד ליום הכיפורים מותר אך מעבר או שיטה דהוא איסור כולל בשבת וביוה"כ אסור או התירוץ השני וא"כ מאי מקשה לבה"ג ז"ל מאחר שמוכרח הוא לאמת חילוק זה דאל"כ קשי' דידיה אדידיה וכל דברים אלו צריכי' נגר ובר נגר ואני תפל' לאל החונן דעת יורני בדרך יבחר ליישב כל הקושיו' הגדולות הללו בדרך ישר כולל וזה החלי בעזר אל מחוללי:
ואומר דכולהו רברבתא הוקשה להם קושי' אחת וכל אחד פנה לדרכו דרך ישרה ואלו ואלו דברי אלקים חיים והיא היא הקושיא אשר דכוותה מקשה הטור לבה"ג איתא נמי בתלמודנו מאתר לאתר והיא דהיכי מצינו בהאי עובדא דפרק תולין אסר לעבור במעבר לשמור פירות דנראה כשט כמו שאמר הטור דאסור מעבר משום דנראה כשט. ואיך ולמה ביוה"כ התירו רחיצה שהיא יותר חמורה שיש לה אסמכתא מן המקרא דהולך לשמור פירותיו והיא ברייתא מוסכמת בפרק יוה"כ אין בה חולק והיא קושיא רבתי בדעות והטור אנהר לן עיינין בה:
והנה מלכם בראש כולם בה"ג ס"ל לחלק כאשר פירש דעתו רבינו מוהרי"ק דרחיצה דקילא משום שהוא איסור מיוחד ליוה"כ יותר מאיסור שיטה ומעבר שהיא איסור כולל לכל שבתות ויוה"כ בכלל מועדי ה'. אי נמי דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כנז' בדברי רבינו ז"ל ובהכי יישב שתי השמועות עובד' דפרק תולין וברייתא דפ' יוה"כ הא לך דרך אחד. ומשנהו בעל כסף משנה תורה הרמב"ם ז"ל מכח קושיא הנז' לא ס"ל הך סברא דנקל ברחיצה שיש לה אסמכתא יותר מלעבור במברא ושיטה שהוא מדרבנן כסברת הטור ז"ל דמקשה הכי ולהכי ס"ל לדחוק ולפרש פירוש בהאי עובדא דפרק תולין דודאי ההיא ברייתא דפרק יוה"כ אין בה דחיה דהתיר רחיצה בהולך לשמור פירות וא"כ כ"ש מעבר ושיטה ולהכי ס"ל דלעולם בההוא עובדא דפ' תולין שהוא הולך לשמור פירותיו מותר לכל אדם אך רב אשי דאמר צורבא מרבנן אמריתו כוונתו לומר להם לדידכו ולדידיה האי צורבא מרבנן רב שמואל בר חיון דמשמע דסבריתו שאסור לעבור במעבר להדיא ולהכי קא צווחיתו עליה גם לדידיה שנראה שסבר כותייכו מדאצטריך לומר אנא למינם קא מכוינא והוצרך להערים וקשה בעיניכם תדעו דאפי' לסברתכם ערמה כי האי לצורבא מרבנן שרי אך לדידי לכ"ע שרי מההיא ברייתא דפ' יוה"כ כנז' והעמיק יותר הרמב"ם ז"ל ודן בדבר הלמד מעניינו דגם בעובדא קמא דברא דתומא סבירא ליה דג"כ הוא בדרך דחיה. ולדבריהם ולעולם דלכל אדם מותר להערים וממעשה השני דמוכרח לומר דכוונת רב אשי הוא לדבריהם כדי דלא ליסתור ההיא ברייתא דפ' יוה"כ א"כ גם בעובדא קמא דתרווייהו כחדא נשנו וכולהו הוא לדבריכם ולסברתכם ולעולם דלכל אדם שרי ואולי גם רבנן איפשר דס"ל הכי אך קושייתם היא דאליביה דרב שמואל בר חיון דמשמע דסבירא לי' דאסור איך בהערמה שרי לגרמיה ואין ראוי להערים ואמר להם שאפילו לפי דעתו שאסור בלי הערמה יפה מתיר לעצמו בהערמה כיון שהוא צורבא מרבנן שרי ליה להערים כמו שפירש"י ז"ל טעמו של דבר אך לעולם דסברתנו הוא דלכל אדם שרי מהכרע ההיא ברייתא דפיוה"כ.
ולהכי בדין דברא דתומא התיר הרמב"ם ז"ל לכל אדם אך דוקא ע"י הערמה דבלאו הכי נראה כבונה. ודין דמברא לא הביאו כלל כי אשר לבדו יבין לאשורו דשרי לכל אדם לעבור במברא לשמור פירות מדין שהביא בהלכות יוה"כ שהתיר רחיצה שהיא קרוב לאיסור תורה כדי לשמור פירות אם כן משם נלמוד בכ"ש לעבור במברא או שיטה שהוא איסור מדרבנן שמא יעשה חבית של שייטין דודאי דמותר ולהכי השמיטו ודוק בכל זה הכי יישבנו דעת הרמב"ם ז"ל נגד כל הדחוקי' שנדחק הרב המגיד ז"ל הא לך דרך שני. והטור השלישי לשם שבו הוא בעל הטור ז"ל דסבירא ליה לתרץ האי קושיא דמעובדא דפ' תולין לברייתא דפ' יוה"כ ע"ד דברות קדוש הרמב"ם ז"ל אך באופן אחר להנצל מן הקושי שיש בדרך הרמב"ם שאין לדחות עובדא קמא מפני עובדא בתרא ולומר דתרוייהו שרי לכל אדם כיון שאין לנו הכרח בעובדא דברא דתומא ולהכי בסימן שד"י דביה שריותא דברא דתומא דוקא לת"ח כאשר הובא בגמ' ממש אך במעשה השני לתרץ הקושיא השמיט קצת וכתב וז"ל אסור ליכנס בספינה אם יודע שהגוי מוליך הספינה שנראה כשט ואם הוא מערים שנראה שנכנס לישן או לטייל ויודע שהגוי מוליך הספינה אסור לאיניש דעלמא ולצורבא מרבנן שרי עכ"ל. וקשיא לי דמעובדא דגמרא משמע דל שרי לצורבא מרבנן אלא דוקא כשהולך לשמור פירות דהכי קאמר וקא סייר פירי אך לדבר הרשות גמור שרוצה לילך לשם לראות אהוביו וריעיו או לטייל לא התירו אפילו לצורבא מרבנן ודכוותה מצינו ברחיצה דיוה"כ דלשמור פירות התירו ולדבר הרשות לא התירו ואם כן היה לו לבעל הטור ז"ל לפרש ולומר ולצורבא מרבנן שרי אם הולך לשם לשמור פירותיו כנז' בעובדא דגמרא. אך בחכמתו הנפלאה ראה וידע דאיכא לאקשויי הך עובדא עם ברייתא דפ' יוה"כ דהתיר לכל אדם ההולך לשמור פירותיו ברחיצה דחמירא כאשר הביא הוא בסימן תרי"ג ואם כן כ"ש לעבור במעבר שאיסורו משום שנראה כשט ושיטה משום שמא יעשה, חבית של שייטין ולמה לא התירו כאן אלא לצורבא מרבנן ולהכי הוכרח לומר ע"ד פירוש הרמב"ם ז"ל אפס קצהו תראה וכולו לא תראה דמ"ש רב אשי צורבא מרבנן הוא לפי סברתם וסברת רב שמואל בר חיון דס"ל דאסור לעבור במעבר להדיא אפי' כשהולך לשמור פירות מדאצטריך לומר אנא למינם קא מכוינ' תדעו דאפילו לדבריכם ולדבריו יפה עושה בהערמה לצורבא מרבנן אן לדידי כשהולך לשמור פירות מותר לכל אדם מההיא ברייתא דפ' יוה"כ דהתיר לכל אדם רחיצה דחמירא כ"ש מעבר ושיטה דקילא. אך משם מהאי עובדא אנו לומדין דכשלא יהיה לשמור פירות רק לדבר הרשות וקא מערים ואומר למינם קא מכוינא לצורבא מרבנן שרי ולכל אדם אסור ולהכי לא הזכיר בדבריו בסי' של"ט דדוקא לשמור פירותיו שרי דההיא אפילו לכל אדם ולא נראה בעיניו לדחות כל המעשה משום ההוא דפרק יוה"כ כאשר עשה הרמב"ם ז"ל אך תוכו אכל דדוקא לשמור פירות דאיכא סתירה מברייתא דפרק יוה"כ דלכל אדם שרי אנו מפרשים כוונת רב אשי דהיינו לדבריכם ולדברי דרב שמואל דס"ל דאסור לת"ח שרי בערמה אך לדידי לכל אדם שרי בלתי הערמה. אך נלמד משם דכשלא יהא לשמור פירות נחתי הדרגה אחת והוא הנז' בדברי רב אשי דדוקא לצורבא מרבנן שרי וכשם שמה שהי' אסור לסברתם לת"ח התיר רב אשי א"כ מה שיהי' אסור לסברתינו דהיינו כשאינו הולך לשמור פירות יהי' מותר לצורבא מרבנן בהערמה כשם שדין דברא דתומא שרי לכ"ע בהערמה ודוק שהוא דרך עמוק וישר שהעמיק הטור ז"ל. וכבר כתבנו לעיל בדרך הרמב"ם דגם הנהו מרבנן איפשר דס"ל כרב אשי וכברייתא דפרק יוה"כ דשרי לכל אדם אך צעקתם הוא לפי סברת רב שמואל דס"ל דאסור מדאצטריך לומר אנא למינם קא מכוינא לא היה, לו להתיר לעצמו על ידי הערמה והשיב להם רב אשי דאפילו לפי סברתו יפה עשה דלצורבא מרבנן שרי הערמה ולהכי בדין דברא דתומא דאין לו סתירה ממקום אחר אין לנו אלא דברי התלמוד ופסק הכי דדוקא לצורבא מרבנן שרי ובדין דמברא השמיט אומרו לשמור פירות אלא אפילו לטייל שם באותו מקום שרי לצורבא מרבנן דכבר למד ממעשה דקמא דלצורבא מרבנן הערמה שרי וכשמשים עצמו במברא ליכא אלא הערמה כאשר משמע מלישנ' דגמ' ולצורבא מרבנן שרי. אך בחלוקה דכשהולך לשמור פירות לכל אדם שרי מההיא ברייתא דפרק יוה"כ דבלשמור פירותיו אתנייא ודוק. ובעל הטור ז"ל בחכמתו הנפלאה שהשתכל ליישב הקושיא מההיא עובדא דפ' תולין לההיא ברייתא דפ' יוה"כ כאשר ראה דברי בה"ג שהניח דברים כפשוט דרחיצה מותר כברייתא דפרק יוה"כ ולעבור במברא אסור מההיא עובדא דפרק תולין מחי ליה ואמר ותימא אם רחיצה התיר מברא ושיטה לא כ"ש וכי תימא עובדא דפרק תולין מצי עבדי ליה כבר יישבו בחכמתו הנפלאה בהשמיטו ענין שמור פירותיו ע"ד שפירשו הרמב"ם ז"ל ודוק בכל זה הא לך דרך שלישי ישר ועמוק סברת הטור ז"ל. והרביעי קודש הילולים לה' הוא המסביר בר רבינו מוהריק"א ז"ל בשולחנו אשר לפני ה' סולת בי"ג נפה ובדין דברא דתומא בסימן שד"י בחר בדברי רבינו יעקב בעל הטור ז"ל והביאו כאשר הובא בגמ' דלצורבא מרבנן שרי דוקא דלא כהרמב"ם ז"ל מטעם שכיון שאין למעשה זה סתירה ממקום אחר אין לנו אלא דברי התלמוד דמתיר דוקא לצורבא מרבנן ובעובדא דמברא דיש לו סתירה מברייתא דפרק יוה"כ תפס דבריו של הרמב"ם לדחותו מכל וכל והשמיטו מכל וכל וסמך על דבריו שהביא בהלכות יוה"כ סימן תרי"ג ופה ג"כ בהלכות שבת הביאו בסימן דהתיר לשמור פירות אפילו ברחיצה דחמירא כ"ש על ידי שיטה או מעבר דקיל וראוי לדחות כל המעשה ולומר דדברי רב אשי הוא לדבריהם דרבנן ולתפוס בברייתא דפרק יוה"כ ולא בחר בדרך הטור להתיר לצורבא מרבנן אפי' שאינו הולך לשמור פירות כי כשחולק הרמב"ם עם הטור להרמב"ם שומעים ובפרט שיותר פשוט הוא לדחות המעשה ולא לחדש תורה חדשה להתיר לצורבא מרבנן אפילו לדבר הרשות שאינו הולך לשמור פירות דבגמ' לא הוזכר אלא וקא סייר פירי ואם יש ל לדחות האי עובדא דחהו בשתי ידים מקדם בריית דפרק יוה"כ ונמצא הרמב"ם אזיל לחומרא דאסור ודאי לצורבא מרבנן לדבר הרשות מדאשמיטו. והיתר' דלכל אדם בהולך לשמור פירות כבר נלמד מהלכות יוה"כ ובזה בחר מוהרי"ק ז"ל בפרט שהוא להחמיר כנזכר. אך דרך הטור לע"ד הוא עמוק וישר ובעובדא בתרא דמברא שמאל דוחה וימין מקרבת להתיר לת"ח אפילו שלא לצורך כלל בערמה ודוק בכל זה: