אור ברסלב
זבח השלמים זבח השלמים על פרשת משפטים

זבח השלמים· רבי משה גלאנטי

זבח השלמים על פרשת משפטים

זבח השלמים על פרשת יתרו

מ וכי יגח שור את איש וגו' סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי. האי ובעל השור נקי כבר פרשו דאיצטריך לאוסרו בהנאה כמ"ד יצא פלוני נקי מנכסיו. וק"ק דהניחא אליבא דחזקיה דס"ל כמ"ד דאכילה אכילה ממש אלא אליבא דר' אבהו דס"ל דכשאומר אכילה אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע א"כ ובעל השור נקי ל"ל. ורש"י ז"ל לפי פשט הפ' פירש עי"ש אבל לא לענין דינא והרא"ם ז"ל תירץ לענין דינא עיין בדבריו דלא אתבררו לי. גם אנכי אענה חלקי זה חלק אדם מאל כל הפושט ידו ליטול יטול מעץ החיים ואכל וחי לעולם:

ויובן לפי דרכי דקדוק סקל יסקל הכפל והשינוי הגם שלא נעלם ממני שאפשר שבא לרבות שאם לא מת ברגימה א' ירגמוהו הרבה. לא מת ע"י העדים יומת ע"י שאר העם. לא מת בסקילה ימיתוהו בשאר מיתות. אמנם יומתק לחכי מתוק מדבש דברי צופים בשלהי כריתות שור הנסקל אינו כן אם סקלוהו ואחר כך נודע ששקר העידו העדים או שלא הי' שור זה וכיוצא בו באופן שלא הי' שור זה ראוי לסקילה אם הי' אחר שנגמר דינו יצא וירעה בעדר כשאר שווריו ואם נסקל מותר בהנאה. אבל עגלה ערופה אינו כן אם משנערפה נודע שנמצא ההורג וכיוצא תקבר כפרה ספיקה הלכה לה. ואם עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר כשאר עגלות. וא"כ זהו כוונת הפסוק וכי יגח שור את איש וגו' בשור זה שיתכן בו לומר סקול יסקל שאחר הסקילה אנו עומדים בדברינו ואומרים שהי' ראוי אם הי' עדיין חי שיסקל בזה אני אומר לך שלא יאכל את בשרו ובעל השור נקי שהוא אסור בהנאה. אבל בשור א' שאפילו שנסקל לא נאמר בו שראוי שיסקל אלא אדרבא אנו חוזרין בנו ואו' שלא הי' ראוי לסקל אז אפילו שבודאי שהבשר לא יאכל לפי שלא נשחט ולא כוונו לשחיטה אפ"ה מותר בהנאה ואין אני קורא בו ובעל השור נקי שאסור בהנאה אלא כשסקול יסקל כאמור ודוק. ולהכי הוכרח במקום הזה לאפרושי איסור אכילה מאיסור הנאה הגם שבכל התורה נכלל ההנאה בכלל האכילה מפני הדיוק לומר כשסקול יסקל כנזכר תרוייהו אסירי אכילה והנאה אבל כשנסקל לבד אבל אני חוזר מסקילה זו ואיני אומר יסקל לפי שהסקילה היתה בטעות אז אכילה אסור והנאה מותר כנז' במתניתין מותר בהנאה ולא קתני אכילה ודוק:

והנה דקדוק זה דסקול יסקל יתורץ אליבא דחז"ל דדרשו ולא יאכל לשחטו אחר שנגמר דינו עי"ש בגמרא וברש"י ז"ל ונתקשינו טובא דולא יאכל משמע אחר הסקילה ומנ"ל למדרש פסוק ולא יאכל לכשלא נסקל ותרצתי לע"ד דכוונת חז"ל לישב כפל סקול יסקל שהוא הב"ד שסקול יסקל שגזרו שיסקל ואעפ"י שלא נסקל אלא נשחט ולא יאכל ודוק. ואליבא דר' אבהו דלעיל כתבנו דס"ל דכשנאמר אכילה א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע אצטריך הכא ובעל השור נקי לאסור הנאה דאי לאו הכי לא היינו אומרי' דהאי ולא יאכל אתא לכשנשחט אחר גמר דין אלא כפשטי' דקרא דהוא אחר הסקילה ואתא הכתוב לאוסרו באכילה ובהנאה אבל השתא דאית לן ובעל השור נקי להנאה ומכל שכן אכילה אייתר לן ולא יאכל לדרוש לכשנשחט אחר גמר דין וליישבו כאשר יישבנו וזה הדבר היה נכון לדעתי אבל בתלמודינו ס"ל דמדלא כתב בפירוש ולא יהנה אי נמי ולא יאכל לבד מאת בשרו משמע ליה בפירוש דאתא להיכא דעבדי' כעין אכילה וכשנשחט קודם גמר דין כנזכר שם בגמ' היטב הדק אייתר ובעל השור נקי שלא יהנה אפילו מן העור כנזכר שם וכל זה אליבא דר' אבהו דאליבא דחזקי' אצטריך ובעל השור נקי לאיסור הנאה וכל זה מפורש בגמרא בפירוש ולפי זה ק"ל טובא בדברי הרא"ם ז"ל דהקשה אליבא דר' אבהו למאי אצטריך ובעל השור נקי ותירץ דצ"ל אליבי' דמבעי ליה לחצי כופר או לדמי ולדות כר' עקיבא עי"ש ולמה לן דוחקים אלו דמאחר דבגמ' אמרו בפי' דאצטריך להנאת עור עי"ש והוא דרש נכון למה לן דוחקים הנז' וצ"ע ליישב דברי הרא"ם ז"ל ודוק בכל זה. הרא"ם העתיק לשון רש"י ז"ל ורש"י היה מוכרח לפרש כן לפי הקס"ד שעדיין לא ידענו דרשת את בשרו נעשה כעין בשר אדרבה אנן עסקינן לומר דנימא דקרא לא אתא אלא בנסקלה ולא בנשחטה עי"ש אבל אה"נ דלקושטא כיון שהיה מוכרח לומר את בשרו לדרשת עבדי' כעין בשר וחשש קרא דלא נימא דוקא בשר אצטריך ובעל השור נקי לעורו ואה"נ דלהרא"ם ז"ל לא היה לו להזכיר אל דרשת דאתא לעורו ודוק. עוד הכרח לרש"י דכיון דהתלמוד אתא לומר דלא נימא דהיכא דשחטיה לא יאכל אלא דוקא כשנסקל וכי תימא למאי אצטריך ובעל ה"נ אין בידינו לומר דאתי לעורו דאם כן לשתוק מולא יאכל אלא ודאי דאתא לכדשחטי' לזה מוכרח לומר דהייתי אומר דהבעל השור נקי אתא לחצי כופר וכיוצא ולא יאכל אתא להנאה ולעולם דכששחטו אינו אסור אבל אם נאמר דאתא לעורו אם כן הרי שם נאמר איסור הנאה וא"כ אייתר ולא יאכל להיכא דשחט' וא"כ מאי מקשי תלמודא להכי מוכרח לומר דאתא לדרשת חצי כופר ודוק:

מא כתב הרמב"ם ז"ל בפירושו מה' נזקי ממון שור של שני שותפין שהרג כל א' משלם כופר שהרי כל א' צריך כפרה גמורה ע"כ וזו היא בעיא בגמרא ולא איפשיטא ואיך פשט' הרמב"ם להוציא ורב המ"מ ז"ל כתב דכיון דפשיטא לן שחייבין בכופר וכופרא כפרה חייבין להביא כפרתן עי"ש. וק"ק דהספק בגמרא משמע דאפשר דאינם חייבין כופר דכופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרי ולישנא דאמר בגמרא כיצד משלמין כופר לישנא קייטא הוא דהא הצד האחד דלא ישלמו כופר ולע"ד יובן עם שנביא לשון התלמוד כולו וז"ל משבח ליה רבא לרב נחמן בדרב אחא בר יעקב דאדם גדול הוא א"ל לכשיבא לידך הביאו לידי כי אתא לגביה א"ל בעי מיניה שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר משלם האי כופר והאי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא ב"כ האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם א"ר ולא חצי כופר אדיתיב וקא מעיין בה א"ל תנן חייבי ערכין ממשכנין אותם חייבי חטאות ואשמות אין ממשכ' אותן חייבי כופרין מאי כיון דכפר' הוא כחטאת ואשם דמי מחמר חמור עלויה ולא בעי משכניה או דלמא כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא ולא לגבוה הוא ולא חמי עליה ובעי משכוניה אי נמי כיון דהוא לא חטא וממוניה הוא דהוזק לא חמיר עליה ובעי משכונה אמ' ליה שבקן אסתגר בקמייתא עכ"ל. וראוי לדקדק מה שייך השאלה השניה לא' וכיון שהיה יושב ומעיין בקמייתא אין זה מה' דרך ארץ להקיפו בהלכות ולשאול לו זאת ועוד אחרת שלא באותו ענין. ועוד ק' מה שהשיב שבקן אסתגר בקמייתא מה זו תשובה ודא חברותי':

ולע"ד עם מה שהאירו לנו בעלי התוספות ז"ל דלגבי כופר נסתפקו דוקא אבל בחטאו' דק"ל המוצי' ככר לר"ה והוציאו שנים חייבין מסתמא כל חד וחד חייב חטאת אחד ולא נאמר חטאת אחד אמר רחמנא על שיעור זה כיון וכו' עי"ש אף על פי שמ"ש שם דכיון דלגבוה אין להקפיד אם מביאין שני חטאות דק"ק דיש קפידא משום חולין בעזרה וכי אדם יכול להקריב חטאות אם לא חטא א"כ המעיין מתחילה נסתפק בזה אי כופר א' א"ר וכו' כשראה שלא השיב לו בזה שאל לו שאלה אחרת לעוררו שאולי מתוכה ישיב כי אפשר שהבעיא מעיקרא דבעא מיניה היה לבודקו משום דהיה משבחו רבא ושאל לו בשניה אם ממשכנין לחייבי כופר נאמר דכחטאות ואשם דמי וא"צ למשכנו כי הוא יבקש כפרתו או נאמר דקיל להו לאינשי וצריך למשכנם מ"מ לשני הצדדין כפרה היא אלא דקיל להו לאינשי וצריך למשכנם והצד השני אינו להכחיש הא' דאינו כפרה אלא דאע"ג דהיא כפרה משמע להו לאינשי כיון שהוא לחבריה וכו' כיון שכן אפשיטא קמייתא כיון דכחטאות ואשם יש לדמותם א"כ נפשוט קמייתא דכשם שבענין חטאות קי"ל דהמוציא ככר דאם הוציאוהו שנים כל או"א חייב הכא נמי ואין להקל משום דלחבריה דזה הוא הטעו' דמשמע להו לאינשי ולהכי צריך למשכנם אבל צד זה אינו אמיתי וכיון שכחטאת ואשם הם הגם דלמשכן צריך משום דמשמע להו לאינשי דקיל אך לענין דינא לחיוב האדם כחטאת וכאשם נינהו דכפר' הוא ובחטאת קי"ל דחייב כל או"א והוא השיב אתה הבאת לי זה למפשט קמייתא אך אני עדיין אסגרתן בקמייתא ומסתפקא לי כמ"ש התוספות ז"ל דדוקא בחטאת דלגבוה ראוי להביא כל או"א אך בכופר שהוא לחבריה לא אך הרמב"ם לא שביק מאי דפשיטא ליה לרב נחמן מדהביא לו השאלה השניה ודימהו לחטאת זה צד השני דמשמע להו לאינשי דקילי לא מהני לומר דלא יביא כל או"א דכחטאת הוא ממש אלא שהם לא חמיר בעינייהו אבל הבא להורות ראוי להורו' שהכופר הוא כחטא' ואשם (כמו שפסקו גבי אפטרופוס ויתומין שפטורין משום כפרה עי"ש) ומ"ש הוא אסגרתן בקמייתא הוא משו' דס"ל כסברת התו' אך לא משמע ליה לרב נחמן ולא להרמב"ם ז"ל ומה שפסק בכופר דממשכנין אף על גב דל' איפשיט' משום דבגמרא צדדו שני צדדין שראוי למשכן אחד מטעם שהוא לחברייהו שנית מטעם דהוא לא חטא אלא ממוניה ולהכי ראוי לפסוק למשכן כיון שבזה יש ב' צדדין ולומר דאין למשכן לא יש אלא צד א' דהוא כחטאת ואשם. ותו דהשני צדדין אינם מכחישין הצד הראשון דעל האמת אעפ"י שהוא כחטאת בעינייהו דאינשי משמע להו דקילי ויש שני צדדין לזה להכי פסק דממשכנין וה"ז מעין מ"ש בגמ' לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ואין האמת כן ודוק. והרב המגיד ז"ל כתב הקמייתא בפסק זה דממשכנין עי"ש ומה שכתבנו בעניותינו נרא' לעניות דעתי והרמב"ם כתב ממשכנין סתם בין יורשי הניזק בין הב"ד אם לא רצה לשלם המזיק:(אמר המני"ח אשר אני אחזה לי יותר נכון לומר דהרמב"ם ס"ל דע"כ לא קא מבעיא להו בגמרא אלא אליבא דמאן דסבר דמי מזיק חייבה תורה ולהכי אנן מספקא לן בשור של ש"ש נגח מה ישלמו לפי שהתורה אמרה כופר והנה יש סברא דחוקה לחייב לכל אחד כופר ולחשוב כאלו כל או"א עשה את כל הנזק ובזה באה תורתינו הקדושה ומיעט לה באומר כופר א' לא שנים דסברא זרה זו. הרי חלוקה זו באה לפטור. ועוד כוונה התורה למעט סברא אחרת יותר קרובה לומר שישלמו שניהם כופר אחד כיון שהנזק נעשה בשור של שניהם עכ"ז מיעטה התורה זו ג"כ ואמרה כופר ולא חצי כופר שכיון שלא עשה את כל הנזק פטור מהחצי ואם כן שתי הדרשות לפטור את המזיקים כיון שכל א' לא עשה אלא גרמת חצי הנזק אבל לדידן דקי"ל דדמי ניזק בעי לשלומי והרי שור שחוט לפנינו א"כ אין מקום לדרוש כופר ולא חצי כופר שיפטרו מכל וכל שהרי שור שחוט לפנינו להניזק מושלך שם ודמיו בעי לשלומי א"כ מוכרח להפוך הדרשה ולומר כופר ולא חצי כופר אלא כל או"א נזק שלם ולא כדרשת כופר ולא שני כופרין אלא חדא דרשא. א"נ נדרוש דרוש זה לדין אחר כששני שורים של שני אנשים נגחו זה אחר זה וכיוצא ודוק והאריך זהו הנלע"ד כתלמיד הדן לפני רבו ז"ל):

ובמ"ש דסבר פשטא דתלמודא דשור של שני שותפין פטורין משני כופרין ומחצי כופר יישבתי קצת מה שהוקשה לי במשאחז"ל בפ' זה יתנו כל העובר ע"ה שנסתפק משה כמה ספקות במ"ש לו ונתנו איש כופר נפשו אם יהי' כל נכסיו או ככר כסף או ק' סלע או חמשים סלע כאונסין או ל' שקל כדין שור שנגח את העבד והוקשה לי למה לא נסתפק בריש דינא שהוא שווי המזיק או הניזק. ובדוחק תרצתי שכיון ששור זה שהוא העגל הוא של ישראל וכולן שותפין בו אם כן אין בו לא כופר ולא חצי כופר ולא שני כופרין ופטורין מכלום להכי לא נסתפק ובעל המאמר ס"ל כסברת התלמוד אבל בשלשים של עבד נ"ל לדינא שאם שור של ש"ש נגח עבד חייבים השלשים שקל בין שניהם א"נ כל אחד מהם ולא שייך למדרש בהו כופר א' א"ר ולא ש"כ ולא חצי כופר ודוק. א"נ שידע משה שראוי להיות דבר קצוב שוה לכל נפש ואי קאמר דמי כל א' מה ששוה יהי' כל א' עונש א' ודוק ונכון:

תוכן העניינים

זבח השלמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה