אור ברסלב
זבח השלמים זבח השלמים על פרשת מטות

זבח השלמים· רבי משה גלאנטי

זבח השלמים על פרשת מטות

זבח השלמים על פרשת פנחס

קיב מה שהביא רש"י ז"ל דרשות זה הדבר בפ' מטות ולא בפ' שחוטי חוץ שהוא הראשון כתבתי בס' הראשון דשם לא שייך לומר משה נתנבא בזה וכו' דיקשה למה רמז רמז זה שמשה נתנבא בזה דהיינו איספקלריא המאירה בדין שחוטי חוץ ולא בדין אחר וא"כ מוכרח שלא יש תירוץ רק תירוץ שא' בגמרא שבא למיעוט שוחט ולא מולק עי"ש בגמ' אבל בכאן בפ' מטות יש קשר ושייכות לדרוש זה שהודיענו פה שמשה נתנבא בזה ושייך עם פרשת נדרים וא"כ פה שייך ב' תירוצים משא"כ שם להכי לא הביאו רש"י ז"ל עי"ש באורך:

ועוד לאלוה מילין דשם נאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם זה הדבר א"כ אומר שלעולם לא נתנבא משה בזה רק הקדוש ברוך הוא א"ל שיאמר לישראל זה הדבר לשני פנים אפשר להגדיל גדולתו של משה בעיני ישראל א"נ כיון שהם היו רגילים לזבוח לשעירים והיו אדוקין בעבירה זו כמ"ש שם הפסוק א"ל הי"ת שיאמר להם לישראל שדבר זה רצה בבירור באספקלריא המאירה בלי פקפוק ודמיון ולעולם דמשה לא נתנבא בזה שהוא מעלה גדולה אבל כאן בפ' מטות שמשה מעצמו אמר וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר משמע שנבואתו היה בזה שלא מצינו שה' א"ל בזה הדיבור שיאמר זה הדבר אלא ודאי שאמיתות הדבר היה שלעולם היה מתנבא בזה דהיינו אספקלריא המאירה דודאי דחלילה דמשה היה משבח את עצמו בדבר שלא היה בו ח"ו ודוק:

עכ"ז עדיין לא נחה דעתי למה לא הביא רש"י בפי' מה שדרשו בגמ' בזה הדבר דשחוטי חוץ אתא למעוטי מולק וכיוצא כשם שהביא כאן בפ' מטות שני דרכים ובפרט הדרך השני שא' החכם בהתרה ובעל בהפרה. שבמקום שנאמרה דרשה זו בגמרא בבתרא שם שם דרשו גם כן זה הדבר דשחוטי חוץ למיעוט ונתנו צריכות בגמ' ועדיין הדבר צל"ע אלא שאין הפנאי מספיק עד יערה עלינו רוח ממרום:

ובזה שאמרו שמשה נתנבא בכה ובזה חדשתי מ"ש חז"ל כנ"ל מכילתא בפ' כה אמר ה' שימו איש חרבו על ירכו והיכן נאמר לו זובח לאלהים יחרם עי"ש דנתקשינו טובא מה כוונתם לו' היכן נאמר פה נאמר שאינו הכרח שהתורה תארך לומר הנבואה קודם וזה לך האות פ' נדרים שלא נאמר בתורה שנאמרה לו מאת ה' ועכ"ז ידענו שכל מה שאמר משה משם ה' כך היה שנ' לו שיאמר לישראל כי עבד נאמן ביתו קראו בפה מלא וכמו שהאריך הרמב"ן בכמה פרשיות שבתורה:

ולע"ד כוונת חז"ל לומר שכיון שדין עע"ז היא בסקיל' איך אומר שאמר לו ה' שידונו בהרג וחז"ל נתקשו בזה ותירצו שדנן כעיר הנדחת ועדיין צריך טעם כי אנשי עיר הנדחת הם בסייף וממונם אבד וכאן לא מצינו שממונם אבד וכיון שהיו יחידים אין דינם כעיר הנדחת ובספרי השני כתבתי תירוץ נכון לזה עי"ש. ותירצו שדין זו הוציאו משה מפ' זובח לאלהים יחרם והכוונה היא אפשר אם היה לנו כח לומר שכאן נמי החרים את נכסיהם וא"כ היינו ממש כאנשי עיר הנדחת שדינם בסייף ומכלל שנאמר שם יחרם ולא א' יסקל היינו בדין כזה שהוא בסייף ואמר יחרם על הממון דשייך בנכסים חרם. א"נ הכוונה שדקדק משה שנאמר שם יחרם ולא אמר יסקל כדינו אלא רצה לרמוז התורה שכשא"א לעשות דינו הראוי לו יחרם במה שיוכלו וכאן לא היה שעה לדונם בב"ד כי אולי יתחברו עמהם אחרים ותגדל חטאתם להכי קא"ל שימו איש חרבו ע"י לעשות מלחמה כי לה' המלחמה. א"נ מ"ש והיכן נאמר לו ר"ל שכיון שחז"ל א' באמרם אלה אלהיך ששתפו ש"ש ודבר אחר להכי קאמר דעל השיתוף מנ"ל שיהי' חיוב מיתה ואנן ק"ל שאין חיוב מיתה על השיתוף להכי קא' דמפ' זה למד מאו' זובח לאלהים ונודע ששם זה הוא שם מושאל לשם השיתוף כי חול וקדש מעורבין בו באו' יחרם ולא א' יסקל דהיינו משא' סיפיה דקרא בלתי לה' לבדו דוקא ולא בשיתוף ואז אם יעשה בשיתוף אין דינו בסקילה רק יחרם ניתן הדבר ביד ב"ד או יחרם ממונו או אם נראה לב"ד לצורך שעה יחרם ממש בהרג אך לא בסקילה כדי שלא יטעו שעל השיתוף חייבין כעע"ז ממש ורמז הפסוק הזה שעל השיתוף חייב כפי ראות ב"ד ומשה ראה שראוי לסייף ודוק ונכון. ועם הקדמתינו בענין זה וכה שהכוונה שמשה בתחלת נבואתו שהיה טירון לנבואה עד שלא בא להר סיני ונגש אל הערפל נתנבא בכה כה אמר ה' כחצות וכיוצא ולפי שהיתה נבואתו במדריגת שאר הנביאים אספקלריא שאינה מאירה והיינו כה כדמיון הדבר אבל כשעלה אל האלהים עלה לראות באספקלריא המאירה ונתנבא בזה שהוא מורה באצבע דבר ברור כאור ולזה הוקשה להם כאן והיכן נאמר דאין לומר שה' אמר ליה דבור זה שא"כ לא היה או' בלשון כה אלא בלשון זה ומאחר שעלה למעלה זו ודאי לא ירד דמעלין בקדש תנן אלא ודאי שלא היה דבור ממש מאת הי"ת אלא משה לימדו מדבור אחר שדימה מלתא למילתא ודן דין זה ודוק ונכון (עיין מש"ל בסי' ל"ו):

אמר המני"ח אפשר לומר לע"ד עם משאחז"ל במקום אחר על פ' זה והיכן נא' בלך רד נ"ל שכוונתם לומר שמלת רד הוא מלשון רדה בעם מכת מרדות ומעת היות משה במרום והודיעו ענין העגל וא"ל לך רד הבין כוונת רד שהוא לייסרן מכת מות וכוונתם לתרץ למה נא' בלשון כה שנבואת משה משעה שעלה בלשון זה ולא כה ותרצו לפי שלא נא' לו בפירוש אלא ברמז מאו' רד ופשטיה דקרא היינו למשה ומשה הבין דרד היינו פועל יוצא רד לעם ויסר אותם והיינו כנבואת אספקלריא שאינה מאירה שלא היה הדבר ברור ודוק. או יאמר שכוונתו לומר שבעונות כיון שעשו העגל ירד משה מגדולתו ולזה נתנבא בכה כשאר הנביאים וזה נרמז לו באו' לך רד רד מגדולתך שלא תתנבא בזה והגם שנאמר שלא כוונו חז"ל לכך עכ"ז קבל האמת ממי שאמרו כי מקום הניחו לנו כיון שיש יסוד מחז"ל שדיבור זה כה אמר ה' שימו נאמר לו בלך רד ודוק. ובזה הבנתי משאחז"ל גבי מעשה זמרי שא' ה' למשה התרפית ביום צרה צר כחכה שדרשו צר כח כה ששם התנבאת כה א' ה' שימו א"ח וכאן צר כח כה שהכוונה לומר הגם שנתעלמה ממנו הלכה עכ"ז איך צר כח כה ששם הוא בהכרח שדנת מעצמך בלי נבואה כמ"ש מ"ה מ"ז ז"ל לעיל מראות שא' בלשון כה וכיון שכן הכא נמי היה לך לדון מעצמך למגדר מלתא שהיה ראוי להורגו אפי' שהתרפית ונתעלמה ההלכה ודוק:

קיג במ"ר בראשית בראשית ברא. אלהים וגו' ארשב"י מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה וכו' אלא עולה לה' מנתה לה' וכו' ת"ל קרבן לה' והרי דברים ק"ו ומה מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול ש"ש להקריב המחרפים והמגדפים והעובדים ע"ז עאכ"ו שימחו מן העולם. זה יצא ראשונה בדברי הרב ז"ל שהרי בפ' כהן משיח כתוב לה' לחטאת ובפרשת אמור כתיב אשר יקריבו לה' לעולה. ותרצתי לע"ד דעד כאן לא קאמר אלא כשרוצה האדם לו' לה' חטאת שלא יאמר אלא חטאת לה' אבל כאן או' בלמ"ד לחטאת הוא ראיה שהם דברי הפסוק ולא דברי המקדיש שהמקדיש אינו או' אלא לה' לבד וקרא מפרש שכוונת המקדיש היא לחטאת דאל"כ היל"ל לה' חטאת כשאר קראי וכן הוא ההבנה בהך קרא דפרשת אמור דקא' לה' עולה בלמ"ד וכן פי' הרב וזכיתי לדעתו עי"ש. וזאת שנית כסה אור ולא גילה שהקשה בהאי ק"ו למאי קא בעינן לי' דהא כל אלו המחרפים ועע"ז עונשם הוא מפורש בכתוב וק"ו למאי אהני לן ואפילו שנאמר שרצה בזה לו' שימחו מן העולם ר"ל אפי' מהעה"ב גם זה קרוב לפשיטא. וע"ק היכי יליף מק"ו שימחו מן העולם שאעפ"י שבאמת דין הוא שימחו אבל לא נפיק מהכא מהאי ק"ו אלא איסור' ולא עונש זה ודיו לבא מן הדין וכו' והניח הדבר בצ"ע עי"ש הגם דקושיא זו בתרייתא אינה קושיא כ"כ דמאן לימא לן דאית לי' להאי תנא דיו לבא מן הדין וכו' ואימא דס"ל כר' טרפון דלית לי' דיו ומכיון שבזה הדבר הקל שמזכיר בתחלה לה' קרבן איכא איסורא אעפ"י שאינו לבטלה מינה למחרפים ולעע"ז שימחו לפי שמזכירין לבטלה ולחירוף ח"ו אבל קמייתא קשיא. ולכאורה היינו יכולין לומר שכוונת ר"ש לתרוצי למה לא אמר אלהים ברא בראשית ותירץ דכשם שמצינו בקרבן שהקפיד ה' שיאמר ברישא קרבן והדר לה' כן נמי בתורה רצה שיכתוב ברישא ב"ב והדר אלהים או מפני שאולי הקולמוס ישבר או ישפך דיו מהקולמוס לכן רצה ה' שיכתוב ברישא ב"ב כדי שיבחן הקולמוס והדיו והדר אלהים כדי שלא יכתוב לבטלה ואמר שכפי טעם זה יענשו המחרפים ואומרים שבראשית שם אלוה ושתי רשויו' בראו העולם שהרי הם רואים שהתם בענין הקרבן שהיא דבר עובר הקפיד ה' שלא יאמר לה' קרבן א"כ כ"ש בתורה הנצחיית וכמה ס"ת יכתבו שיש לחוש למאי דאמרן וא"כ יסתם פיהם של המחרפים וק"ו שימחו מ"ה לפי שאינם דנין ק"ו זה וישיתו לב ולא יכפרו לו' דאיכא שתי רשויו' וכ"ז דוחק לע"ד (ולע"ד קשה בזה דא"כ היה די שהיל"ל בראשית אלהים ברא ודי בתיבה א' כמו בעולה לה'):

ולכן נלע"ד כוונת הרשב"י היתה ללמדינו מאי דאתמר בע"ז כל באיה לא ישובון שכל מי שעבד ע"ז אפי' שישוב עכ"ז לא ישיגו א"ח שלא יחיה ופירש"י פ"א שהוא גזרת המלך עי"ש ולהדין מילייא קא אתי האי תנא קדישא להודיענו זה מק"ו ומדיני הדת שהנה בענין הקרבן שצוה ה' שיאמר קרבן לה' ולא יאמר לה' ברישא אולי ימלך מההקדש ונמצא שם שמים נזכר לבטלה והנה אם אדם אמר לה' קרבן ועבר הציווי אעפ"י שלא נמלך מההקדש והוקרב אותו הקרבן עכ"ז האיסור במקומו עומד אפי' שאותו הקרבן הוקדש סוף סוף כבר עבר ציווי האל והרי עונשו קרוב כאילו לא נקרב והיה לבטלה לפי שלא נתן ה' דבריו לשעורין אעפ"י שאינו ממש כאילו נזכר לבטלה שסוף סוף כבר הוקדש אבל מ"מ איסורא עבד שעבר על פי מלך וא"כ ק"ו למחרפים ולעע"ז שאעפ"י שיוקדשו דהיינו שיעשו תשובה הנה האיסור שהוזכר ש"ש לבטלה ועע"ז סתמי' כופר בה' מאחר שמזכירו לבטלה ולחירוף ח"ו ולא כ"ש שיהא להם קרוב להעונש שהיה להם להיות אם לא ישובו הן אמת שאם לא היו שבים היו נענשים לעה"ב אבל עתה לפחות ימחו מן העולם ולא ישיגו א"ח והיינו מאי דקאמ' קרא בלא תשא כי לא ינקה שהגם שבשאר עונות כתיב ונקה לשבים הנה בא בענין ש"ש לבטל' וע"ז שהוא לתא דידיה לא ינקה אפי' בתשובה לא יחיה והיינו מק"ו מהקרבן שאעפ"י שס"ס לא היה לבטלה שהרי אותו קרבן הוקרב ואפ"ה איסורא עבד עונשו הוא קרוב כאילו לא נקרב הנה מזה נדון בק"ו למזכיר ש"ש לבטלה שהם מחרפים וכו' שהוא יותר מלהזכירו לבטלה שאע"פי שישוב לה' ויהיה קדש מ"מ סוף דבר הוזכר לבטלה ובודאי עונשו קרוב כאלו היה לבטלה לגמרי שלא היה שב והיינו דימחון מעה"ז רחמנא לישזבן ודוק:

תוכן העניינים

זבח השלמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה