זבח השלמים· רבי משה גלאנטי
זבח השלמים על הרמב"ם
יד כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' קדוש החדש ה' י"ד וז"ל הגיע יום ל' באדר ולא עיברו את השנה לא יעברו אותה כלל שאותו היום ראוי להיות ר"ח ניסן ומשיכנס ניסן ולא עיברו אינם יכולים לעבר ואם עברוה ביום שלשים של אדר הרי זו מעוברת. באו עדים אחר שעיברו והעידו על הירח הרי אלו מקדשין את החדש ביום ל' ויהיה ר"ח אדר שני ואילו קדשוהו קודם שיעברו את השנה שוב לא היו מעברין שאין מעברין בניסן עכ"ל:
ושמעתי שהוקש' לבי מתיבתא דקרתא רבתא באורייתא סלוניקי יע"א דהרי כתב הרמב"ם בחלוקא דבאו עדים אחר שעיברו והעידו על הירח הרי אלו מקדשין את החדש דמשמע שיקדשוהו לכתחלה. והנה בגמרא בסנהדרין פ"ק דף י"ב וז"ל גופא אמר שמואל אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן עברוה מאי, אמר עולא אין מקדשין את החדש.
ופי' רש"י ז"ל אין מקדשין את החדש לומר מקודש הוא לאדר השני דכיון דראוי לקובעו ניסן קרינן ביה זה ניסן ואי אחר ניסן אלא שתיק וכי מטא ריש ירחא אחרינא מקדשי ליה לניסן עכ"ל. וסיימו שם בגמרא קידשו מאי אמר רבא בטל העבור. רבי נחמן אמר מעובר ומקודש א"ל רבא לרב נחמן מכדי מפוריא לפיסחא תלתין יומין הוי ומפוריא דרשין בהלכות פסח. דתניא שואליו שואלין בה' פסח וכו' וכי מטא ריש ירחא מרחקין לי' אתי לזלזולי בחמץ. א"ל מידע ידיע דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא אמרי חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד השתא ע"כ. מפשטה דסוגיא זו משמע דס"ל לעולא דאין מקדשין את החדש והיכי כתב הוא הרי אלו מקדשין את החדש דמשמע לכתחלה מקדשין. והנה עלה בדעתי לומר ד"א. ושמעתי שהרב מוהר"ש גאון אמרה דאליבא דרב נחמן דאמר מעובר ומקודש לעולם דס"ל דאפילו לכתחלה מקדשין אותו ומאי ונקט בלשון עבר להודיעך כחו דרבא דאפילו בדיעבד בטל העיבור אך זה דוחק דמנ"ל להרמב"ם לפרושי הכי ולאפושי בפלוגתא בין רב נחמן לעולא דסבירא ליה בפירוש דאין מקדשין לכתחלה:
ולכן הנכון בעיני דהוקשה להרמב"ם ז"ל לפי פירוש רש"י ז"ל דפי' דאין מקדשין כלומר לומר מקודש אלא שתיק כי הרי זה מן המתמיהין מאחר שעושין אותו אדר שני דשתיקה מה יתן ומה יוסיף ותו מאי דמקשה ליה רבא לרב נחמן מכדי מפוריא וכו' וקושיא זו לכ"ע דס"ל דכל חדש אדר יכולין לעבר השנה ועד כאן לא פליגי אלא ביום שלשים דוקא ואם כן קושייתו הוא לכ"ע ולימא ליה וליטעמיך ומעין זה הקשו שם בתוספות והניחוהו בצ"ע יע"ש. לעומת כל זה ס"ל להרמב"ם פירוש נאה ויאה בשמועה ונדקדק בלשונו לשין הזהב דאומר הרי אלו מקדשין את החדש ביום שלשים דמילת ביום שלשים מיותר דהרי כל דין זה אביום שלשים קאי. אלא תוכן הדברים עם מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג ב"ד שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים והשכימו בנשף ועיברו את החדש ואחר יום או יומים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים ואפילו בסוף החדש מאיימין עליהם כדי שלא יקדשו חדש זה וכו'. ואם עמדו העדים על דבריהם חוזרין ב"ד ומקדשין וכו' ומונין לאותו חדש מיום שלשים וכו' ואם הוצרכו ב"ד להניח חדש זה מעובר כמו שהיה קודם שיבאו העדים מניחין אותו וזה שאמר מעברין את החדש לצורך עכ"ל והאריך בזה יע"ש ועם כל הנז' זו היא פירוש השמועה דכיון דיום זה של שלשים היה ראוי לעשותו ניסן אם באו עדים על קדוש החדש אחר שעיברו את השנה בו ביום ביום שלשים דודאי שמוכרח לקדש אותו ויעשוהו אדר שני ולהכי קאמר הרמב"ם ז"ל מקדשין אותו כשבאו ביום שלשים דוקא אך כשלא באו העדים ביום שלשים אלא באו ארבעה או חמשה ימים אחר החדש בזה אמרו בגמרא דכיון דעברו את השנה ועשו מעשה כאילו לא היה ר"ח דאלו היה יום זה ר"ח מן הלילה כבר נראת הלבנה לשם ניסן ואינו יכול לעשותו אדר להכי אם באו עדים אח"כ אין מקדשין החדש כי אין לך צורך גדול מזה ויניחו את החדש כמו שהיה מיום ל"א כיון שביום שלשים עיברו את השנה. ולהכי קא בעי אח"כ קדשו מאי אם נראה להם להחכמים כסברא שהביא הרמב"ם ז"ל שם שיש מן החכמים דס"ל דלעולם אין מעברין את החדש לשום צורך ולהכי נראה להם לב"ד לקדש חדש זה כדברי העדים שאומרים שראו הלבנה בליל שלשים להכי ס"ל דכיון דקדשו החדש ביום שלשים אם כן בזה אנו סומכים אראיית העדים שראו בליל שלשים וכיון שכן אין בידם לעבר את השנה ולהכי בטל העיבור. ואה"נ שאם באו העדים ביום שלשי אחר שעיברו את השנה איפשר שיסבור רבא שמוכרח לקדש את החדש ביום שלשים ויעשה אדר שני דאנו סומכים אדברי העדים שאמרו עכשיו והוא אחר עיבור השנה ובזה נאמר אין מעברין החדש לשום צורך כסברת יש מן החכמים שהביא הרמב"ם כיון שבאו העדים ביום ל' בעצמו אין לבטל דבריהם בשום אופן אך כשעבר יום ל' ובאו העדים אח"כ ראוי שלא לקדשו כי בזה נאמר מעברין את החדש לצורך. ואם עברו וקדשו במקום שלא היה ראוי לקדש א"כ נראה שלא היה שום צורך בעבור לחדש זה ושיום זה היה מוכרח להיות ר"ח א"כ ראוי לבטל העיבור כיון שהיה ר"ח ניסן ודוק ותו דכשעבר יום שלשים ובאו העדים אחר חמשה או עשרה ימים ורוצים אנו לבטל מה שהיה עד עכשיו יום ל"א ר"ח ועתה אנו מחשבין מיום שלשים דודאי דאנו סומכים אראיית עדים שהיה בליל ל' וכיון שכן כבר היה ר"ח מהלילה וכבר נכנס ניסן ואין בידינו לעשותו אדר שני ולהכי בטל העיבור. ואיפשר נמי שלעולם סבירא ליה לרבא דאין לעשות יום שלשים ר"ח אפי' שבאו העדים בו ביום שכיון שב"ד נראה להם לעבר השנה ביום שלשים ראוי לעשותו יום ל' זה מחדש אדר שעבר שאילו היה ניסן אין בידינו לעשותו אדר ואין לך צורך גדול מזה וס"ל דמעברין את החדש לצורך לעולם. ורב נחמן ס"ל דאפילו שבאו העדים אחר עשרה ימים אם עברו וקדשו יום שלשים מקודש ומעובר כיון שבשעה שעברו השנה לא היו עדיין עדים שראו הלבנה בליל שלשים ואה"נ שבאופן זה שכבר עבר יום שלשים ואחר כך באו עדים שראו ליל שלשים לכתחלה אין ראוי לקדש כיון שמן השמים סייעו שלא באו עדים אבל אם עברו וטעו וקדשו מקודש ומעובר. אבל לעולם כשבאו ביום שלשים בעצמו אחר העיבור אין ראוי לבטל הקדוש ויקדשו אותו וישאר העיבור במקומו וזהו דיוק הרמב"ם שכתב מקדשין אותו ביום שלשים ר"ל כשבאו העדים ביום שלשים דוקא כנזכר לעיל ולהכי הקשה רבא לרב נחמן דא"כ דכל חדש אדר יכול לעבר השנה ולא חיישינן לטועים אך באופן זה שקדשו החדש ביום שלשים שלא היה ראוי לקדשו אם כן מה' יצא הדבר וראוי לבטל העיבור ואולי מן השמים סייעו דקמי שמיא גליא שיש טועים ולהכי נטה לב ב"ד לקדש החדש ביום שלשים וראוי לבטל העיבור ותירצו דמעיקרא ליכא טועים דידעי דרבנן אחושבנא סמכי וכו' ודוק:
אמר המני"ח לבי אומר לי דאפשר שיסכים הרמב"ם עם פירוש רש"י ז"ל ומה שאמר מקדשין החדש וכו' אין, כוונתו שיאמרו מקודש כשאר החדשים אלא בא להשמיענו דלא נימא כיון דאיהו פסק לעיל דמעברין את החדש לאיזה צורך אם כן אפילו שבאו העדים בו ביום כיון שכבר עיברו השנה חיישינן לזילותא דבי דינא דעיברו השנה ביום שלשים ואם נעשהו ר"ח עברו אדאורייתא החדש הזה לכם וכו' כיון שכבר נראת הלבנה בלילה ולהכי קס"ד שישאר יום שלשים לחדש שעבר וביום ל"א יהיה ר"ח כי אין לך צורך גדול מזה להכי קאמר דאין אנו משגיחין בזה וכיון שעיברו השנה קודם שיבואו העדים העיבור נשאר במקומו אפילו שנעשה יום זה של שלשים ר"ח והתורה לא צותה אלא אחר שבאו עדים אבל קודם מה שעשו עשו והיינו מה שאמר מקדשין החדש ופירש דבריו שמה שאמר שמקדשין אין כוונתו שיאמרו מקודש אלא כוונתו הוא שיהיה יום זה ר"ח אדר שני ולא ידחוהו למחר בטענה לומר שמעברין החדש לצורך ואין לך צורך גדול מזה לא אמרינן הכי אלא יום זה יהיה ר"ח אדר שני ולעולם דישתקו ולא יאמרו מקודש כדפרש"י ז"ל וזה רמזו במה שאמר ויהיה מעצמו ולא אמר ויאמרו מקודש לר"ח אדר שני ודוק כי נכון בעיני הוא לפי מה שנראה לי כעת בהשקפה ראשונה והי"ת יזכני להעמיק עוד ולעמוד על בוריין של דברים אלו דברי אלהים חיים: טו כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות גזילה ואבידה המוצא מטמון בגל אם בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של אמוריים הקדמונים הוא וכו' והואיל שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אעפ"י שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו של בעל החצר מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים וה"ז המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו ומה אבדה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם ק"ו למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והיא אבודה ממנו ומכל אדם לפיכך היא של מוצאו עכ"ל. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל וזהו ק"ו שיש עליו תשובה אבידה שבים למי תזכה הים אבל אבידה שבתוך הגל נזכה הגל לבעליו וכן בכותל ישן ע"כ. והיא תשובה נצחת והרב המגיד לא יישב בזה אדרבה עם מה שפירש והוא האמת דלהרמב"ם אפילו בחצר המשתמרת מתחזקת הקושיא יותר ויותר. ולע"ד תירצתי שכוונת רבינו ז"ל שלא אמרו חצרו של אדם קונה לו ש"מ אלא בדבר שיבא לחצר אחר היותו חצירו אבל מה שיש טמון בחצר קודם שיקנה זה החצר, וכשקנה החצר לא כוון לזכות בו הוא הפקר והמוצאו זכה בו והרי זה דומה למה שהביא הרב בעל המפה ז"ל בח"מ סי' רל"ב ס"ח אם קנה הסירסור בחזקת בדיל ומכרו לאחר בחזקת בדיל ואחר כך נודע שהוא כסף או זהב זכה הקונה שלא זכה בו הסרסור מעולם הואיל ולא נודע בו עי"ש ואינו דוקא סרסור אלא אפי' לקח לעצמו וכמ"ש הש"ך עי"ש ופשוט והתירוץ הזה הוא נכון בטעמו וזו משלי אבל בדברי הרמב"ם ז"ל אינו כ"כ מבואר פירוש זה שאמרנו הגם שיכולין אנו לסובלו:
אך הנלע"ד שכוונת הרמב"ם שלא אמרו חצירו של אדם קונה לו אלא מטעם שלוחו והחצר אינו אלא כשלוחו שזוכה בעדו ושלא יזכה א' לעצמו בחצירו אבל בדבר הטמון שהיא אבודה ממנו ומכל אדם איך יש לו כח לחצירו לזכות בעדו שהחצר אין לו כח אלא כאלו היה חי מדבר זוכה בעדו ולא יותר אבל בדבר שהוא אבוד ממנו ומכל אדם אז מק"ו דאבידתו נפיק שאין לו בו צד זכיה דאינו שליח לזכות מה שהוא אבוד מכל אדם נמצא שהחצר אינו זוכה אלא בדבר גלוי שהיה אפשר לזכות בו אחר זוכה בו זה מכח חצרו אפילו שלא מדעתו כאילו היה שלוחו אבל בדבר טמון ואבוד ממנו ומכל אדם לא יש בו צד זכיה אלא הרי הוא של מוצאו והק"ו שהביא הוא לומר שכיון שכשהדבר אבוד ממנו ומכל אדם הוא מתייאש ממנו ולא אמרינן שדעתו שכל מי שיציל מהים כאילו הוא שלוחו ויזכה בעדו הוא הדין הכא כל דבר שהוא אבוד ממנו ומכל אדם מייאש ממנו ואינו עושה שליח שיזכה בו וא"כ גם החצר שהוא מדין שליח וזוכה בעדו אינו זוכה בעדו בדבר שהוא אבוד ממנו ומכל אדם שהחצר לא עשאו שלית אלא לזכות מה שהיה מצוי ביד אחר לזכות פרט למה שאינו מצוי כלל דלא שויה שליח מק"ו דאבידתו דלא אמרינן דסתמו לא מייאש וחושב שמי שיצילה מהים יזכה בעדו כ"ש הכא שלעולם לא היתה שלו ודוק. וזו היתה סברת ההוא גברא בההוא עובדא דמכר לו חצר ונמצא בו מטמון שהלוקח היה אומר שלא כוון לזכות בו וכה הוא דינא דמכר בדיל ונמצא כסף דכתיבנא לעיל וכפי הטעמים שכתבנו או מטעם שהיה שם קודם המקח ובשעת המקח לא כוון לזכות. א"נ שכיון שהיתה אבודה ממנו ומכל אדם לא זכתה לו חצירו בקנייתו וכמ"ש בטעם השני והמוכר היה אומר דזכה לו חצירו וכסברת הראב"ד ז"ל ואלכסנדרוס ס"ל שכיון שהוא ספק לזה או לזה זכה המלך שהוא בעל הקרקע כולו ויש לו זכיה במטמוניות הישנות והמלך החסיד ס"ל שכיון שהוא ספק זכו בו שניהם ואין לאחר זכיה ולפי שהם חסידים ואין כל אחד רוצה לזכות במה שאינו שלו מן הדין יזכו בו בניהם עדי עד בתו של זה עם בנו של זה ינשאו ויזכו בו ודוק:
טז כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד דמקואות המניח כלים תחת הצינור הרי אלו פסולין שחזקת צינור לקלח ואפילו שכח דגזרו שוכח משום מניח. וכן המניח כלים בחצר בשעת קשור עבים וכן גזרו על השוכח בחצר. הניחן בחצר בשעת פיזור עבים ואח"כ באו עבים ונתקשרו ונתמלאו כשרין. וכן אם הניחן (בחצר) בשעת קשור עבים ונתפזרו ואח"כ חזרו ונתקשרו ונתמלאו כשרין ע"כ. ופירש"י ז"ל דסוגיא בשבת פ"ק יע"ש. וכפי פירוש השמועה שפירשה רש"י ז"ל קשיא טובא בדברי רבינו והקשה אותם רבינו מוהרי"ק בכסף משנה וז"ל דברי רבינו תמוהין מכמה אופנים דמשמע דפסק כב"ש דפסלי במניח תחת הצינור אפילו בשוכח ואמאי שביק ב"ה ופסק כבית שמאי ואע"ג דר"מ אמר בגמרא דנמנו ורבו ב"ש על ב"ה הא רבי יוסי אמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ור"מ ור"י הלכה כר' יוסי והטור ז"ל בי"ד סימן פסק כב"ה דבשוכח תחת הצינור כשרין משום דפסק כר"י דס"ל דעדיין מחלוקת במקומה עומדת וכיון שכן הלכתא כב"ה ודוק וכיון שכן דעת הרמב"ם צריך לדעת דמנ"ל ותו שכתב שהמניח כלים תחת הצינור פסול נראה בין שהניחן בשעת קשור עבים או פיזור וזה הפך ממאי דאוקימנא בגמרא בשבת בפ"ק דהכל מודים דכשהניחן בשעת פיזור עבים דכשרין. ועוד שכתב שגזרו בשוכח בחצר והא בהדיא תנן דמודים ב"ש בשוכח בחצר שהוא טהור. ותו שהוא מניח חילוק דבשעת קישור עבים או פיזור בחצר ולא בצינור ולפי זה משמע דכי אמרינן בגמרא לא נחלקו אלא שהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מסתברא בטלה מחשבתו ומספק לא מ"מ דהיינו דב"ה סברי בטלה מספק וב"ש סברי לא בטלה וכיון שהוא ז"ל פוסק כב"ש כמו שקדם מדקא פסיל בשוכח בחצר הוה ליה לפסוק גם בזה כב"ש דס"ל דלא בטלה והוה ליה לפסוק דפסולין וזו קושיא רבתי יע"ש. וקושיא אחרת שהקשה שם רבינו מוהרי"ק ז"ל לא העתקתיה כי אינה מובנת לי וצ"ע לע"ד יע"ש. ולע"ד אכתוב מה שעיינתי אע"ג דבקצת כוונתי לדעת רבינו מוהרי"ק ז"ל עכ"ז אין מדרש בלא חדוש ובפרט שעתידין אנו לפרש דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שהן קשין לשמוע יותר ממ"ש ביד החזקה אשר עשה משה כאשר נפרש בע"ה:
ואומר דפשיט לן דרבינו ז"ל דמאי דמוקי רב משרשי' דפליגי כשהניחן בשעת קשור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו דהיינו דוקא בשוכח בחצר דתחת הצינור אפילו בשעת פיזור עבים פסולין כמ"ש בפי' שחזקת צינור לקלח כמ"ש גם כן בפי' המשנה יע"ש וכיון שבתחת הצינור גזרינן אפילו בשוכח כס' ב"ש שרבו על ב"ה א"כ ה"ה בשוכח בחצר בשעת קשור דשקולין גם שוכח תחת הצינור בשעת פיזור עבים כשוכח בחצר בשעת קשור וכולה חדא מלתא הוא והמניח בחצר בשעת קישור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו אליבא דר"מ כ"ע מודו דכשרין דבטלה מחשבתו ואליבא דר"י הוא מחלוקת ב"ש וב"ה ולא רבו וכיון שכן הלכתא כב"ה ודוק.
גם מפרש הא דר"י דקאמר דעדיין מחלוקת במקומה עומדת כוונתו לחלוק על ר"מ בתרתי דקאמר ר"מ דבשוכח תחת הצינור נמנו ורבו ב"ש על ב"ה ופסול ובשוכח בחצר בשעת קשור ונתפזרו ואח"כ נתקשרו אפילו ב"ש מכשרו. ור"י ס"ל דבתרווייהו פליגי ב"ש וב"ה בשוכח תחת הצינור והחצר דב"ש פסלי בתרווייהו וב"ה מכשרו בתרווייהו וס"ל דלא נמנו ורבו בשו'חד מינייהו אלא המחלוקת במקומה עומדת ונפקא מינה דכיון שכן הלכתא כב"ה בכולי תלמודא. וס"ל להרמב"ם ז"ל דכיון דסתמא דתלמודא ס"ל דשוכח תחת צינור היא מכלל הי"ח דברים דנמנו ורבו ב"ש על ב"ה דכך אמרו ואידך המניח תחת הצינור וכו' ואמרו בגמרא בתר הכי דניחא לר"מ משמע דסתמא דתלמודא קבילו דבזה הלכתא כר"מ דמניח תחת הצינור הוא מכלל הי"ח דבר. ותו דבירושלמי אמרו כך בפירוש דמניח תחת הצינור מכלל הי"ח ואמרו לה משם רבנן משמע דהכי הלכתא ואהני לן הירושלמי להכריע דבזה הלכתא כר"מ ומה גם דסתמא דתלמודא דידן הכי משמע והוו להו תרי תלמודי בחדא שיטה ולהכי ס"ל להרמב"ם ז"ל סברה ישרה ונכונה דבמניח תחת הצינור לא פליגי ומלבד דבר זה שתי מחלוקות הן בענין שוכח תחת הצינור ומוכרח לומר דזהו מכלל הי"ח דבר והלכתא כב"ש וכר"מ פסקינן בזה דהכי משמע מסתם תלמודא דידן והתלמוד ירושלמי ומינה בשוכח בחצר בשעת קשור העבים דפסילי דתרווייהו חדא גזרה כאשר פירשתי. אך בשוכח בחצר בשעת קישור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו הוא מחלוקת אחר דר"מ ור"י דר"מ ס"ל דכולהו מודים דכשר. ור"י ס"ל דגם בזה נחלקו ב"ש וב"ה ולא נמנו ולגבי מחלקות זה הדרן לכללין דר"מ ור"י הלכה כר"י וכיון שכן הלכתא כב"ה דבשוכח בחצר בשעת קשור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו כשרין כב"ה דמעיקרא לא פסקינן בקמייתא כר"מ אלא מסיבה דקי"ל דקיימו דדין אחד בצינור הוא מכלל הי"ח וכיון דאשכחן בדינים אלו שני דינים שבקינן חדא דלהוי מכלל הי"ח ופסקינן כב"ש. ואחריתי פסקינן כר"י לגבי ר"מ דלא נמנו ורבו והלכתא כב"ה והיינו במניח בחצר בשעת קשור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו ודוק היטב הדק. והלא הודעתיך דבשוכח בחצר בשעת קשור אינו דין אחר דזה נכלל בגזירת הי"ח דכך הוא שוכח תחת הצינור בשעת פיזור ואפ"ה גזרו ב"ש א"כ מינה דשוכח בחצר בשעת קשור יש לגזור. אך בשוכח בחצר בשעת קשור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו בזה הוא מחלוקת השני ופסקינן ביה כר"י והלכתא כב"ה כיון שדבר הקבלה דאית לן בדין שוכח תחת הצינור הויא מכלל הי"ח דהלכתא כב"ש לא זזנו אותה ממקומה. במחלוקת השני הלכתא כר"י דהלכתא כותיה לגבי ר"מ וכב"ה לגבי ב"ש ודוק. ופשיט הוא לך דבמניח תחת הצינור אפילו בשעת פיזור אפ"ה ב"ה פוסלין לכולי עלמא לר"מ ולר"י ומחלוקת ראשונה היתה בשוכח תחת הצינור בשעת פיזור. אי נמי שוכח בחצר בשעת קשור דתרווייהו חדא מלתא ומחלוקת שנייה במניח בחצר בשעת קשור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו ודוק:
ולפי כל זה ניחא מה שהקשו בגמרא לר"י דכיון דאיהו ס"ל דבתרווייהו לא נמנו ורבו א"כ בציר להו מנין הי"ח ותירצו וכו'. עוד חדשתי הכרח לפסוק כר"מ דבענין שוכח תחת הצינור הוא מכלל הי"ח דכל טצדקי דמצינן למעבד לאשכוחי כל הי"ח שיהיו שנוין במשנה עבדינן כיון דאשכחן דתנינן בשבת וי"ח דברים גזרו בו ביום א"כ ראוי שיהיו הי"ח דברים שנוים במשניות לא מימרות אמוראים שהיו בידם קבלה ולכן מאחר דאשכחן בהאי דינא דצינור במשנה שנוי דין דנמנו ורבו כוותיה נקטינן דאליבא דר"י בצרי ליה ממתניתין דגזרת בנות כותים בההיא משנה גם ר"מ אית ליה ולבסוף אסיקנא בגמ' דאליבא דר"י חליפי האי דצינור מנינן הא דבנותיהן משום דבר אחר דהיינו גזרו על תנוק יע"ש דהיא מימרות דאמוראים ואינה שנויה במשנה ולהכי כוותיה דר"מ קי"ל ודוק. וכל זה ניחא כפי מה שפירש רבינו ז"ל בספר הי"ד אך בפירוש המשנה בפ"ד דמקואות כתב דברים קשים להולמן אחרי שפירש המשנה באורך כתב ז"ל וזה הוא העול' בזה המשפט כפי סברת ב"ש כמו שיראה ר"י וכמו שנתבאר בתלמוד דאחד השוכח ואחד המניח בין בחצר בין תחת צינור שהכל פוסל את המקוה זולת המניח בחצר בשעת פיזור עבים שהוא אינו פוסל והלכתא כב"ש כפי מה שאמרנו לפי שהוא מי"ח דברים שגזרו עכ"ל. בתחלה אודיעך שיש חילוק ממה שכתב בפי' המשנה ממה שפסק בי"ד והוא דבר פשוט. בי"ד פסק במונח בחצר בשעת קשור ונתפזרו ואח"כ נתקשרו טהורין ובפירוש המשנה ס"ל שהכל פוסל זולת במניח בחצר בשעת פיזור עבים לבד ואח"כ נפרש דבילדותי' פירש ע"י אחר בשמועה נאה. ובזקנותי' פירש פירוש אחר נאה ויאה אך ראשונה צריך לעורר על פירוש זה שבמשנה מלבד מה שהקשינו על הי"ד ויישבע אך על פי' המשנה קשה טובא דהיכי קאמר בלישניה דפסקינן כב"ש כמו שיראה ר"י משום דהוי מי"ח דברים וזה דבר לא יסבלנו דאדרבה בגמרא אמרו בפירוש דרבי יוסי לית ליה הך מכלל הי"ח נמצא דאליביה דר"י הלכתא כב"ה ולא כב"ש וזו קושיא אלימתא. ומצאתי שחתני הרב זלה"ה בעץ חיים שלו נטע האי קושיא והניחה בצ"ע. ולולא דמסתפינא לשלוח יד הייתי מגיה ואומר במקום ר"י לכתוב רבי מאיר אך לא פליטנא בזה דאיהו כתב דר"מ ס"ל דבשוכח בחצר בשעת קשור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו שהכל מודים שהוא טהור ובסוף כתב שהכל פוסל זולת המניח בחצר בשעת פיזור עבים וזו היא סברת ר"י ממש וכיון דפסק כר"י אין לפסוק כב"ש דר"י ס"ל דאינה מכלל הי"ח וא"כ הלכתא כב"ה וכששוכח בשעת קשור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו אינו פוסל ואיהו כתב דהכל פוסל זולת מניח בחצר בשעת פיזור עבים ודוק. ולע"ד ע"ד מה שפירשתי לעיל כוונתו בשמועה עפ"י מה שפסק בי"ד עד"ז היתה כוונתו בפירוש המשנה לא יש חילוק רק מעט מזער ולא פירשנו דאקומתת רב משרשיא היינו בשוכח בחצר דלא כרש"י ז"ל וסבירא ליה דכשאמר ר"י עדיין מחלוקת שנויה פליג בכל לומר דלא היה ולא נברא בענין זה מכלל הי"ח אך ס"ל להרמב"ם ז"ל בפירושו דכיון דאנן קי"ל דענין זה הוא מכלל הי"ח וראוי לפסוק כר"מ בזה מהכרח סתמא דתלמודא ותלמוד ירושלמי. ומה גם בהני דקי"ל דהלכתא כר"י לגבי ר"מ היינו במלתא דפליגי בדין מסברתייהו אך בזה דר"מ ס"ל דנמנו ורבו ור"י ס"ל דלא נמנו ורבו אז לא יש כלל בזה דהלכתא כר"י ומאחר דחזינן דסתמא דתלמודא דידן ותלמוד ירושלמי כפי שטתו אמר דבזה הענין נמנו ורבו כותי' דר"מ קי"ל אך אהני לן ר"י למפסק כוותיה דמאי דס"ל דגם בשוכח בחצר בשעת קשור ונתפזרו י וחזרו ונתקשרו פליגי ב"ש וב"ה והדרינן לסברת ר"מ דכותיה קי"ל דבזה הענין נמנו ורבו ואמרינן דבכל הדינים דס"ל לר"י דפליגי ולא נמנו ורבו אנן קי"ל דנמנו ורבו כר"מ ולזה ס"ל דהכל פוסל זולת מניח בחצר בשעת פיזור עבים והיינו ע"פי סברת ר"י דבהא נמי פליגי ב"ש וב"ה. וע"פי סברת רבי מאיר דס"ל דבההיא דינא נמנו ורבו ונקטינן סברת ר"מ יותר בארוכה אפילו למאי דס"ל דלא פליגי אלא בכולהו ס"ל דטהורין בזה לא קי"ל כוותיה אלא כר"י דבעינן עיקר המחלוקת במאי הוה ראוי לפסוק כר"י דהלכתא כוותיה לגבי ר"מ. אך לענין הקבלה אם נמנו ורבו או לא קי"ל כר"מ דהכי משמע מהירושלמי דרבנן ס"ל דזו מכלל הי"ח וס"ל דבכל דינים השייכים בזה נמנו ורבו והלכתא כב"ש. אך בי"ד חזר בו וסבר דכיון דשני דינים הם די לן שנניח דין אחד דלהוי מכלל הי"ח כר"מ מכח סתמא דתלמודא דידן והתלמוד ירושלמי דאמר הכי בפירוש. ודין השני דהיינו מניח בחצר בשעת קשור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו הדרינן לכללין דהלכתא כר"י וטהורין כב"ה ובפרט שאין הכרח לומר בדין זה השני דנמנו ורבו כיון דר"מ לא קאמר לה דאיהו ס"ל דדוקא בדין הראשון נמנו ורבו ותו ראוי לפסוק בדין זה השני דטהורין כיון דאליבא דר"מ ס"ל דב"ש וב"ה כולהו סברי דטהורי ואליבא דר"י דס"ל דפליגי קים ליה כב"ה דס"ל דטהורין בכל גונא ודי לן בדין ראשין דאמרינן ביה נמנו ורבו אבל בדין השני קמו להו ר"מ ור"י כחדא דס"ל דטהורין ר"מ אליבא דכ"ע דהכי קאמר ומודים ור"י אליבא דב"ה דהלכתא כוותיה ס"ל דטהורין ודוק בזה התוספות שהוא נכון וברור ודוק: