חלק ג - כללי הכתב והמכתב, חכמה ומוסר · סימן רט - מדת האמת
מאת אברכי בית המדרש (ערך הרב רונן כרייף) / מחוברת תשרי-חשון תשס"ג (שנה ג') סי' ד
באחד השיעורים עם האברכים היקרים והנפלאים עלה על ליבנו להסיק מעט מוסר על מדת האמת מדברי הגמרא ע"מ לשפוך אור על דרכנו בעבודת ה' יתברך ואמרנו לפרש שיחתנו בירחון יקר זה בעזה"י:
איתא במסכת בבא מציעא (לא.) אמר רבא: "לכל אבידת אחיך" לרבות אבידת קרקע, א"ל רב חנניה לרבא: תניא דמסייע לך, ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם. א"ל: אי משום הא לא תסייעי, הכא במאי עסקינן? בדאיכא עומרין. אי דאיכא עומרין מאי למימרא? [ופרש"י בד"ה מאי למימרא. ותיפוק ליה משום עומרין שישנן בכלל אבידה, דדמו לפרטא דשה ושלמה ולמה לי לכל לרבוינהו. עכ"ל.] לא צריכא, דאית בה עומרין דצריכי לארעא, מהו דתימא כיון דצריכי לארעא כי גופה דארעא דמיין? קמ"ל. ע"כ.
רואים אנו בסוגיה זו עד כמה מדת האמת היתה נטועה בלבותיהם של האמוראים הקדושים, שלמרות שרב חנניה מביא סיוע לחידושו של רבא, עומד רבא בפרץ ובורר סיוע זה ברירה אחר ברירה במסננת האמת, וטוען שמאחר וניתן להעמיד את הברייתא בעומרין, דבר שלא הוזכר כלל בברייתא, אין ברייתא זו סיוע הולם לדבריו. ואפילו שרב חנניה חוזר ומחזק את הסיוע, חוזר רבא וטוען שמאחר ואפשר להעמיד את הברייתא בעומרין היונקים מן הקרקע אין ברייתא זו מסייעת לו, למרות שזה מקרה מאוד מסויים, מה שדוחק את הברייתא, כדי שלא יבאו ויאמרו לרבא: "הברייתא הזו מסייעת לדבריך", דבר שאינו מוכרח לגמרי!
עוד מצינו בסוטה (ז:) א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן מאי דכתיב "יחי ראובן ואל ימות" "וזאת ליהודה" כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון [ופרש"י בד"ה עצמותיו של יהודה מתגלגלין בארון. עצמות כל השבטים העלו ממצרים והוא שאמר יוסף "והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג') עם עצמותיכם והיו עצמות כל השבטים שלדן קיימת ויהודה איבריו מתפרקין ומתגלגלין בארונו מפני שנידה את עצמו בערבונו של בנימין וכו'. עכ"ל.] עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר לפניו: רבש"ע! מי גרם לראובן שהודה? יהודה, וזאת ליהודה?! מיד שמע ה' קול יהודה על איבריה לשפה [ופרש"י בד"ה לשפה. למקום שניתקו משם כמו דשף מדוכתיה (חולין מב:). עכ"ל.] ולא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא "ואל עמו תביאנו" ולא הוה קא ידע למשקל (כצ"ל עפ"י רש"י) ומטרח בשמעתא בהדי רבנן [ופרש"י בד"ה למשקל ומטרח. לישא וליתן עם שאר חכמים. עכ"ל. (עפ"י הגהות הב"ח)] "ידיו רב לו" [ופרש"י וז"ל: יהא לו נצחון לריב ריבו, והאי דכתיב "ידיו" לשון מלחמה הוא, מלחמתה של תורה. עכ"ל.] לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתה [ופרש"י וז"ל: לא היה זוכה לומר דבר המתקבל. עכ"ל.] "ועזר מצריו תהיה". ע"כ. עוד נאמר על זה (שם י:) אמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקדש ש"ש בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה שנאמר "עדות ביהוסף שמו" יהודה שקדש ש"ש בפהרסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, כיון שהודה ואמר צדקה ממני יצתה בת קול ואמרה אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור חייך שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור, מאן נינהו? חנניה מישאל ועזריה. ע"כ. ולכל זה זכה על פעם אחת בחייו שהודה על האמת, עד היכן א"כ מגיעים זכויותיו של המודה על האמת?
ובגמרא בפסחים (קיח.) ויש אומרים "ואמת ה' לעולם" גבריאל אמרו. בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה: רבש"ע! ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקב"ה: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד, ולפי שהקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה אמר: תזכה ותציל שלשה מבני בניו. דרש ר"ש השלוני: בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, עמד יורקמו שר הברד לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבש"ע! ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש. אמר לו גבריאל: אין גבורתו של הקב"ה בכך, שאתה שר הברד, והכל יודעים שהמים מכבין את האש, אלא אני שר של אש, ארד ואקרר מפנים ואקדיח מבחוץ, ואעשה נס בתוך נס. אמר לו הקב"ה: רד! באותה שעה פתח גבריאל ואמר "ואמת ה' לעולם" [ופרש"י בד"ה ואמת ה' לעולם. שקיים לי דברו ושמר לי הבטחתו שהבטיחני להציל מבני בניו של אברהם. עכ"ל.]
ומה מאוד שמחתי כמוצא שלל רב על הקשר הנפלא שבין הודאתו של יהודה לבין ההיא דפסחים, שיהודה בזכות שהודה על האמת זכה להציל שלשה מבניו ע"י גבריאל המלאך, שירד בציוויו של ה', אשר חותמו אמת, וקיים הבטחתו. כלומר, בזכות מדת האמת של יהודה, ניצלו שלשה מבניו ע"י חותם האמת של השי"ת, ומה גם שבזכות חותם האמת של ה' יתברך הצלתם היתה גדולה יותר, בבחינת נס בתוך נס וכמבואר בגמרא לעיל.
ובהיותי בזה הראני ידי"ן ר' מנשה יחזקאל הי"ו מה שאמרו בענין זה גם בילקוט שמעוני וז"ל המדרש (פרשת ויחי סימן קנט) א"ר תנחום בר חנילאי: כשהוכיח יעקב את ראובן ושמעון, הוריקו פניו של יהודה ונתירא שלא יוכיחו במעשה תמר, מיד קראו ופייסו: יהודה אתה יודוך אחיך, זש"ה ע"י אסף "זובח תודה יכבדנני" מקרא זה לא אמרו אלא כנגד צדיקים שכובשין את יצרם ומודין במעשיהם (כצ"ל), שכל המודה במעשיו זוכה לחיי העוה"ב, שנאמר "זובח תודה יכבדנני", וכן אתה מוצא ביהודה שהודה במעשה תמר וכו'. וכל מי שאינו מודה במעשיו, הקב"ה מקללו, שכן מצינו בקין בשעה שהרג את אחיו, א"ל הקב"ה: היכן הבל אחיך? אמר לפניו: רבש"ע! אני והבל הבאנו דורון לפניך, שלו קבלת ולי החזרת בפחי נפש, ממני אתה מבקשו והלא אינו מתבקש אלא ממך, שאתה משמר את כל הבריות. א"ל הקב"ה: אני מודיעך היכן הוא. אמר לפניו: רבש"ע! גדול עוני מנשוא, לא יהא עוני גדול מששים רבוא שהן עתידין להכעיס לפניך במדבר, וכיון שאומרים לפניך נושא עון מיד אתה מוחל להם, שנאמר "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" באותה שעה אמר הקב"ה: אם איני מוחל, מיד אני נועל דלת בפני בעל תשובה, מיד מחל לו הקב"ה מחצה, שבתחלה א"ל: "נע ונד תהיה בארץ" ולפי שלא עשה תשובה שלמה, כתיב "וישב בארץ נוד". "מכסה פשעיו לא יצליח" זה קין "ומודה ועוזב ירוחם" זה יהודה. ע"כ.
מפורש א"כ שמכיון שקין לא הודה על האמת, הקב"ה לא מחל לו לגמרי. ולמדים אנו על עונשו ממה שכתוב "ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין שבעתים יקם" (בראשית ד' טו') ופרש"י שם בזה"ל: איני רוצה להנקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו, שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו וכו'. עכ"ל. וכיון שהחודש הודות לאל התחלנו ספר בראשית, ארשה לעצמי להאריך עוד בפרשת בראשית גבי קין, ששופך לא מעט אור על מעלתה הנפלאה של מדת האמת. נאמר בבראשית (ד' כג') "ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך האזנה אמרתי כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי" והביא רש"י שם דברי מדרש תנחומא, בזה"ל: שהיו נשותיו פורשות ממנו מתשמיש לפי שהרג את קין ואת תובל קיו בנו. שהיה למך סומא ותובל קין מושכו. וראה את קין, ונדמה לו כחיה, ואמר לאביו למשוך בקשת והרגו. וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף, וספק את בנו ביניהם והרגו. והיו נשיו פורשות ממנו והוא מפייסן. עכ"ל. ובפסוק כד' הביא רש"י מדרש בראשית רבה, בזה"ל: לא הרג למך כלום ונשיו פורשות ממנו, משקיימו פריה ורביה לפני שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין, לאחר שבעה דורות. עכ"ל. ולפי מדרש זה אינו מובן, שאם פורשות ממנו מפני הגזרה, מדוע נשות למך פרשו רק עתה? אחר שעדה הביאה שני ילדים לעולם, יבל ויובל, וצילה אף היא הביאה בת ובן, תובל קין ונעמה, ומדוע בכלל התחתנו איתו?
וראיתי להרא"ם על התורה שהרגיש בקושיא זו וכתב בזה"ל: צריך לומר שמה שלא פירשו ממנו אלא לאחר הלידה, הוא מפני שלא שמעו הגזרה שנגזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אלא אחר הלידה, וכששמעו אותו, פירשו. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא כן, שאם תאמר אי אפשר שלא שמעו הגזירה הזאת מתחלה, א"כ תמה על עצמך היאך רצו להנשא לו עד שתצטרכנה לפרוש מהתשמיש וכו'. או שמא רצו לקיים מצות פריה ורביה בראשונה, ואח"כ תפרושנה שלא תלדנה לבהלה, וכן משמע נמי מלשון הרב [רש"י הנ"ל], דקאמר ומדרש ב"ר לא הרג למך כלום ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה*. אבל אינו מתיישב בעיני כלל, שכיון שידעו בבירור שאין תועלת בפריה ורביה הזאת, שסופן כליה וטעם המצוה הזאת אינה רק משום "לא תהו בראה לשבת יצרה", אם כן אין בה קיום מצוה, ושמא יש לומר שאף על פי כן חייבות הן לקיים את המצוה והשם יעשה את שלו. כההיא דפרק קמא דברכות (י.), דאמרינן מאי כי מת אתה ולא תחיה, מת אתה בעולם הזה ולא תחיה בעולם הבא, אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה, אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקודש, דנפקי מינאי בנין דלא מעלו, אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומאי דניחא קמיה קב"ה ליעביד. וכמו שאמר להון אדם הראשון, כשקבל אותן למך לפניו, אלא שהן היו סוברות שאין לומר זה, אלא במקום קיום מצות פריה ורביה, אבל אחר שקיימו אותה, אין ראוי לעשות יותר כיון שסופן כליה. ושקבל אותן למך לאדם על זה, אמר להן: אף על פי כן, לא ימשכו עצמן והשם יעשה את שלו. עכ"ל הרא"ם. אך עדיין, אחר כל דבריו הנפלאים, זכיתי להבין למה התחתנו איתו, אך לא הבנתי למה נשותיו פרשו רק עתה, לאחר שכל אחת הביאה לעולם שני ילדים, לכאורה סגי באחד? ע"כ ראיתי להביא את הנאמר במשנה ביבמות (סא:) לא יבטל אדם מפריה ורביה, אלא אם כן יש לו בנים, בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר "זכר ונקבה בראם". ע"כ. על פי האמור, נשות למך רצו להוציא את למך ידי חובה לכל הדעות, שמא יבוא ויטען: אני הולך לפי דיעה זו או זו. לכן רק לאחר, שהאחת הביאה לו שני בנים, והשניה הביאה לו בן ובת, פרשו ממנו. בפשיטות יותר אפשר לומר, שכל אחת הביאה את ילדיה בלידה אחת, שהיה לשניהם תאומים בבטנם. ולאחר מכן פרשו, שכבר קיימו מצוות פריה ורביה. ואחר שהצעתי את הדברים לפני ראש הישיבה, הרה"ג, הרב חיים רבי שליט"א, הוסיף בזה"ל: ועוד יש לומר בפשיטות, שכל אשה רוצה בן אחד או שתיים שיהיה לה, וכמו שכתוב בכתובות (דף סד.) בעינא חוטרא ליצא ומרא לקבורה. ופרש רש"י בזה"ל: רוצה אני, שיהא לי בן שיחזיק בידי בזקנותי ואשען עליו, וביום מותי יקברני. עכ"ל.
עוד נאמר "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת..." (ד' כה') ופירש רש"י שם בזה"ל: בא לו למך אצל אדם הראשון, וקבל על נשיו. אמר להן: וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום, אתם עשו מצותכם, והוא יעשה את שלו. אמרו לו: קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה, משנקנסה מיתה על ידך. מיד "וידע אדם...". עכ"ל. והקשה הרב "שפתי חכמים", שלפי הפירוש השני, שפרשו ממנו נשיו משום גזירתו של מקום, מובנת תשובתו של האדם הראשון, אך לפי הפירוש ראשון שפרשו ממנו נשיו, משום שהרג את קין ואת בנו, מה השיב להם אדם הראשון "וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום..."? ויש לומר שהשיב להם: וכי מפני שעשה עבירה אחת, שהרג, יעשה עוד עבירה ויבטל פריה ורביה (מהרש"ל). עכת"ד. ובא לומר, שגם אם למך הרג את קין ואת בנו, תובל קין, זה על פי גזירתו של ה' יתברך, והאדם הוא רק ממלא שליחותו של מקום, וכל שכן שעשה זאת למך בשוגג [שהיה סומא]. שכן אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה, לכן אמר אדם הראשון לנשות למך, אל תגרמו לו לעבירה נוספת של ביטול מצוות פריה ורביה*.
מכל מקום למדנו מאדם הראשון יסוד גדול, שמי לנו יותר חשוב ומכובד, מיציר כפיו של ה', תכלית הבריאה, האדם הראשון. באים אליו נשות למך, אומר להם אדם הראשון את דעתו. עונים לו נשות למך תשובה, אשר סותרת את מחשבתו, שעל פיה עשה מעשה במשך 130 שנה. אבל כשרואה הוא, שדבריהם אמת, וזהו רצון ה' יתברך האמיתית והנכונה, מסכים מיד לדבריהם, ומשנה את דרכו.
וכדי להבין עד כמה מדת האמת נטועה היתה ביציר הבריאה עלינו לברר מה היתה מחשבתו וסברתו בשעה שפרש. בגמרא בעירובין (יח:) היה ר' מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה. ע"כ. ונשאלת השאלה מה בא לתקן אדם הראשון? משמע מהגמרא לכאורה שבא לתקן המיתה שנקנסה על ידו, ורואים אנו שדבר זה לא תוקן?
וראיתי להגרי"ח זצ"ל בספרו בן יהוידע בחי' לעירובין (שם) שהרגיש בזה, וכתב בזה"ל: נראה לי בס"ד הטעם שהתענה ק"ל שנה, יום אחר יום רצופים, לתקן עון עץ הדעת אשר התחיל מן העין, דכתיב (בראשית ג' ו') "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ותקח מפריו", ולכן התענה ק"ל שנים כמנין עין, וכיון שנתקנה העין נתקנו כל האברים, כי העין סרסורא דעבירה היא. ונמצא שקיבל עליו שלשה מיני צער, הא' התענית, הב' הפרישות מאשתו היפה והג' צער גופו בלובשו חגורת התאנה על בשרו, ונראה לי בס"ד כיון בזה לתקן פגם הנעשה מן מחשבה, דיבור ומעשה וכו'. עכ"ל. ואני הקטן לא הבנתי דבריו, שאם תיקן עוון עץ הדעת, העונש שניתן כתוצאה מחטא זה היה צריך להתבטל, ואולי כוונת הרב שתיקן עצם עשיית החטא בלבד, ולא את העונש שניתן על עשייתו, ושאלתי ע"ז להרה"ג הרב חיים רבי שליט"א השיב לי במכתב, שזה פירושו האמיתי של דבריו, כי תיקן רק לפייס את השם יתברך, שהבין שטעה, ולהרגיע את מדת הדין. אבל הקלקול שנעשה, זה כמו חלב שנשפך. עכ"ל.
אך רוח אחרת היתה עמי בפירוש דברי הגמרא, שבא אדם הראשון לתקן את מה שנקנסה מיתה על ידו, שידע שמגלגלים זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב. והצטער על מה שנתגלגלה חובה כל כך קשה על ידו, ומה עוד שיחיו כל באי עולם בחובה זו עד ביאת משיח צדקנו, ומכאן למד שחייב הוא לפני הבורא ורצה לתקן את חובתו שלו, וכן משמע מפשט לשון הגמרא, שאמרה "כיון שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית וכו', שר"ל שלא בא לתקן בתעניותיו את המיתה אלא את מה שנקנסה על ידו..
ובאמת היה בלבו של האדם הראשון להמשיך בתעניות אלו עד שיתבקש לישיבה של מעלה, אך כאשר ראה השי"ת שכבר די לו בתעניותיו וכבר העלה מרפא לחטאו, אחר שקין לא הודה על האמת גלגל השי"ת שיהרג בידי למך, וכתוצאה מהריגתו*, יביא את נשותיו לפני אדם הראשון, ואלו יוכיחו את האדם הראשון ויודה על האמת בפניהם שטעה ויפסיק מתעניותיו, והוא כעין מה שמסופר על הרמז ששלחו משמים לאור החיים הקדוש, לומר לו שתיקונו נגמר. ובזה שהודה אדם הראשון על האמת יתכן שאף תיקן מיתתו של קין.
וזה המקום המתאים להביא את חידושו הנפלא של ר' ציון ג'נג'יאן הי"ו שכל מדה ומדה אפשר לחלק לשלש חלקים עיקרים, הדרגה הגבוהה ביותר השפלה ביותר ודרך האמצע, לדוגמא ישנו אדם גאותן מאוד, לעומתו יש את הענו מכל אדם, ובין שניהם האמצעי וכיו"ב, אך במדת האמת אין מושג של אמצעי, שאם נחסיר מעט או נוסיף על האמת יקרא שמו בישראל "שקר", לכן אם נחסיר מהמלה "אמת" את האות א', המסמלת על ה' יתברך, שהוא יחיד בעולמו וחותמו אמת, ממילא ישאר לנו "מת" ח"ו [מה שרומז אף על הנאמר לעיל גבי קין], המרמז לנו שבכל דבר שהאמת חסרה בו אפילו מעט מן המעט, מאבד הוא את חיותו. עכ"ל.
נלמד מכאן, שאם אנחנו רוצים לעשות רק את רצון ה' יתברך, וכל חיינו מחפשים את הדרך האמיתית והישרה ביותר, שה' ישמח בה. אפילו אם אנחנו אנשים חשובים ומכובדים, ויש בידינו דעות או אפילו דעה אחת, שאנחנו חושבים שהיא הנכונה. ועושים על ידה מעשה אפילו מספר שנים, ולפתע יבוא אחד, אדם פשוט, ויאמר לנו "טעיתם", ויוכיח לנו שטעינו, ורצון ה' הוא שונה ממה שחשבנו, נשנה מיד את דרכינו על מנת לעשות רצון ה' יתברך בלבד. וכמו שהראה לנו ר' אפרים רג'ואן הי"ו בשם אורחות צדיקים (שער האמת) אל תבוש לקבל האמת מאיזה אדם שיהיה אפילו מקטן שבקטנים ונבזה אפילו הכי תקבל האמת ממנו כי מרגלית טובה שהיא ביד קטן ונבזה לעולם היא חשובה מרגלית. עכ"ל.
ראינו אם כן עד כמה גדולה הזכות של המלמד לשונו להודות על האמת וכמו שהאיר עינינו ר' אפרים רג'ואן הי"ו לדברי האורחות צדיקים (שער האמת) וז"ל: כל הדובר אמת בלבבו ואינו רוצה לחשוב שקר אפילו דברים שלא יתכון להם, כל דבריו ומחשבותיו יתקיימו שנאמר ותגזר אומר ויקם לך (איוב כב, כח). עכ"ל.
וככל שעולים אנו בסולם האמת היצר הרע עולה אחרינו וכמו שהציע ר' ליאור חזן על הפסוק במשלי (כג, כג) "אמת קנה ואל תמכור" שבא שלמה המלך ללמדנו שאחר שקנינו את מידת האמת עלינו לדעת שיצר הרע נסרך אחרינו ועתה יבא ויאמר לנו בזמן שאפשר להרויח מהשקר "אם תשקר עכשיו בטוח תרויח כי כולם יאמינו לך משום שאתה איש אמת" ע"כ הזהירך שלמה החכם מכל אדם ואת דרכי הכסיל הזה כבר למדם על בוריים "אל תמכור". עכ"ל.
וכדי שנבין עד כמה רחוקים אנו ממדת האמת השלמה נביט רגע בפירוש הנפלא שמתאים גם לעשרת ימי התשובה, שהביא לנו ר' יצחק ענתבי הי"ו, פירוש ששמע מהרב פנחס כהן (שיזכה לרפואה שלמה) בשם הצדיק הבבא אלעזר שליט"א מבאר שבע על סדר הוידוי שאנו אומרים בעשרת ימי תשובה ובשאר השנה, שאומרים אנו "טפלנו שקר ומרמה" פירושו שפעמים אדם קונה דבר מסויים במחיר של 29.5 ש"ח וכששואלים אותו כמה זה עלה? מעגל ומשיב 30 ש"ח, זה אינו אמת ואין זה משנה אם זה רק 0.5 ש"ח, על זה אומר הרב צריך לעשות תשובה על שקר בדברים טפלים שאין בהם לכאורה חשיבות כלל.
טרם אכלה ראיתי לעלות על נס סעיף חשוב במדת האמת אשר קשור לנו האברכים היקרים, לעתים בזמן החברותות ביננו ובפרט בזמן השיעורים, איננו שמים לב כי יצר הרע מנסה ל"חזק אותנו" במדת האמת, ונותן לנו כח ומרץ לעמוד על דברינו הנפלאים ביתר שאת, אם בדברי הגמרא או בדברי ההלכה וכיו"ב, ומנסים אנו להוכיח בסברות מסברות שונות, שלעתים אינם נכונות, כי האמת "שלנו" היא האמת היחידה ואין אחרת כמותה, ואיננו שמים על לב כי רומסים אנו את החברים, ובפרט כשזה החבר היקר, שזוכים אנו ללמוד איתו יום יום, ובמסירות נפש מגיע הוא בזמן, וכל רגע מחייה אותנו בבחינת "או חברותא או מיתותא". אם נתבונן היטב נלמד לדעת, שיחס זה עצמו מונע מאתנו לדעת את האמת, ולעתים אף מופיעים שקרים וסילופים בדברינו בשביל להגיע ל"אמת המיוחלת שלנו", ובזה מלאנו את רצון היצר הרע, ואל מדת האמת לא הגענו כלל. ע"כ החי יתן על לבו ויתנהג בכבוד לכל אחד, לשמוע אותו עד הסוף, ובפרט בזמן השיעורים אם אחד מהחברים היקרים מתרץ דבר מה או מקשה, וכ"ש אם הרב מדבר, שלא להכנס בדבריו, ח"ו, והעושה כן יזכה למדת האמת באמת.
ואסיים בדבריו הנפלאים של הרמב"ם (בסוף פתיחתו למורה נבוכים) וז"ל: אני האיש אשר כשיציק לו הענין יאמר האמת שתועיל לחכם אחד ואע"פ שתזיק לעשרת אלפים סכלים ומאידך אם יבוא תינוק בן עשר שנים, ויסביר דברים בטוב טעם יקרים מפנינים, אחזיק לו טובה רבה ואחזור בי ולא אבוש מפני לעג השאננים, כי תורה אמת כתיב בה ואין מחניפין בה. עכ"ל.