אור ברסלב
ויקרא אברהם אבן העזר › סימן כט

ויקרא אברהם· רבי אברהם חיים אדאדי

אבן העזר · סימן כט

סימן כח

מעשה שהיה באיש ואשתו שהלכו יחד למד"ה לפרוודהא של עוב"י תונס יע"א ואחר עבור קרוב לשנה אחת או יותר חזר הבעל יחידי ההוא אמר כי אשתו שיצאה עמו גירשה במתא סוסא שהלך משם לעוב"י תונס והביא לה גט כשר ומסרו לה בפני ב"ד אשר במתא סוסא והראה לנו מעשה ב"ד ממתא הנ"ל וחתימי עליה בי תרי מגידים לאמר כי עמד האיש והאשה בפניהם ונתפשר עמה על שטר כתובה שביניהם שפרע לה מה שהיה לו ולא נשאר לה עליו שום תביעה כלל רק שיתן לה גט כשר ולא הזכירו מענין שגירשה שם אבל הוא אמר שאחר כתיבת שטר זה נתנו לו כתב להוליכו למתא תונס על עסק הגט וכתבוהו לו שם ודרך ובא לו לפניהם ומסר לה הגט הנ"ל בפניהם ע"כ:

ומהא שמעינן דמנהגם במתא תונס יע"א שכותבין גט לאיש להוליכו למ"א לאשתו ששם וכדעת הרדב"ז ח"א סי' רע"ד הובא בכנ"הג סי' קכ"ז הג"הט ועיין עוד מה שרמז מני"ר עצמו והרב יד אהרן שם דלא במי שרצה להחמיר ממה דקי"ל כל גט שלא נמסר ביום הנתינה אין תקנה להכשירו אלא ע"י שליח ודוקא בשליח הוא שהתירו דקלא אית להו ואף דהג"ף שם אות י"ב כתב דאין דבריו מוכרחים ועמו הסכים מהרי"ן בס' גט מקושר שם וכוותיה נהגו בעוב"י איזמיר שלא לתת גט ביד הבעל להוליכו למ"א וכמ"ש הרב מופת דורנו בספרו חיים ושלום דף פ"ח נהרא נהרא ופשטיה דהרי סתמא קאמר בגיטין דף ה' תניא הוא עצמו שהביא את גטו אין צריך לומר בפני נכתב ובפ"נ והביאו הרב הלכות גדולות בגטין דף ע"ט ובהכרח לחלק כמ"ש הרדב"ז שם בין גט הנכתב במדינה ששם אשתו ורצונו לגרשה בו ביום ונתאחר ובין אם נכתב אדעתא להוליכו למ"א דס"ס קלא אית ליה והב"י סימן קמ"א הביא הנוסח מהא"ח שכותבין לבעל המוליך גט לאשתו וכ"כ הרדב"ז שם מהכלבו דבעל המוליך הגט אצ"ל בפ"נ ובפ"נ וכן מנהגם בעוב"י שאלוניקי כנז' בהרב דבר משה ח"א א"ה סי' ס"ו ובספר בארות המים דף קפ"ז וקפ"ט ודף ר"י ושם מביא הנוסח בביאור רחב:

ואנן בדידן מנהגם של ראשונים לא ידענו אך מפני הלחץ זה הדחק עשינו זה פעם ופעמים לעיר בנגאזי יע"א דוקא ששם לא יבצר מת"ח אחד או שנים וכשאנו כותבין להם סדר הנתינה ככל חוקותיו וככל משפטיו כמ"ש בס' בארות המים עושין הכל על נכון משא"כ בכפרים הסמוכים לנו כ"כ אנו מכריחים להבעל להביא אשתו להתגרש בפנינו דוקא מה גם שהוא דרך יבשה וגם דרך קרוב שנים או ג' ימים למרבה. והבעל הנ"ל ע"פי שטר הפשר שבידו עשה מעשה וגבה שטרי משכנתא אחת ששם נזכרה אשתו וע"י שמבואר בשטר הפשר הנז' שהסך ההוא הוא שלו לבדו גבאו כולו. ובענין נישואיו שרצה לישא אחרת לא דקדקנו עמו להביא ראיה על גירושיה כי זה תלוי באשה כשתבוא לינשא עם אחר וחרם רגמ"ה שלא לישה אשה על אשתו אין לנו במקומות הללו:

ואחר שנים או ג' שנים חזרה האשה הנ"ל יחידה ואמרה שגרושה היא בסתמות והוחזקה בזה קרוב לשנה אחת ואח"ך נשתדכה עם איש אחד ושלחנו לחקרה ולדרשה על גירושיה והוציאה לנו כתב מח"ור מתא צפאקץ יע"א בחתימות זוגא דרבנן ואין בו שום רמז שהיו שלשה והוא כתוב על שמנו אנן דייני מתא ותוכן דבריהם הוא להגיד כי ישר שהם יעידון יגידון על אודות האשה פב"פ היא ההולכת לעוב"י טראבלס יע"א עיר מולדתה שבאה למתא צפאקץ מח"ק ועמדה ונישאת שם לפב"פ (הוא בעל שני) וישבה עמו במספר ירחים ולא יאותו לשבת יחדו וכל ימיהם על מצו'ת ומרורים ואח"ך גירש הבעל הנ"ל לאשתו הנז' על ידינו כדת של תורה ואחר גירושיה לקחנו הגט מידה וברשותה וקרענו אותו בקרע ב"ד ויען כי האשה הנז' פניה הולכים אל מקומה ואל ארצה ושאלה האשה מאתנו דוכרן סהדותא כי היא מגורשת ומותרת לכל אדם ויען כי האשה הנז' קודם הגירושין היתה מעוברת לכן לא הוצרכנו להודיע כמה ימים עבר מהגירושין ודי בזה לאנשי חכמי לבב עכ"ל:

הנה ענין העיבור ידענו שכבר הפילה זה זמן רב וראיה לזה שמזה קרוב לשנה שבאה אין לה שום ולד ומכתבם זה יצתה מחזקת אשת איש מהבעל הראשון כיון שאמרו שבמתא צפאקץ נישאת ודאי לא השיאוה עד שנתברר להם שהיא פנויה ממ"נ אם ידעו מבעל ראשון ודאי נתברר להם שנתגרשה ואם לא ידענו ממנו איירי כשבאה להם אמרה להם אשת איש הייתי וגרושה אני שנאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דאין עדים שם במתא צפאקץ יע"א שהיתה א"א ובבואה עתה הרי הוחזקה קרוב לשנה אחת בחזקת גרושה סתם מבעל ראשון או מבעל ב' וכן לגבי בעל השני אנו אין לנו חזקת בעל זה והם אמרו והם אמרו ומה לי אם היא אמרה א"א הייתי וגרושה אני שנאמנת כל שאין כאן עדים או אם העדים אמרו כן מה גם דישבה קרוב לשנה אחת בחזקת גרושה סתם וגדולה חזקה כמ"ש הרדב"ז ח"א סי' רמ"ה הובא בכנ"הג סי' קנ"ב ואף דקי"ל האיש שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן אע"ג שהיא מודה וסתמא אמרה אף שגירשה במ"א כמ"ש הרב ער"הש בא"ה שם שאני היכא דאיכא חזקת גרושה וכמ"ש שם וכמ"ש הרדב"ז שם אע"ג דאיכא סהדי שהיתה אשת איש ומרעי לחזקה דגרושה אין כאן ריעותא אין ה"נ שהיתה אשת איש אבל אפשר שנתגרשה וכ"ה בנ"ד אע"ג דהוחזקה בחזקת בעל א' אולי נתגרשה ממנו ואין כאן ריעותא לחזקת גרושה. ותו דהסניפים שנתן שם אית מנייהו גבן אם לבעל ראשון איך מזה ימים שבאה לא פקד אותה וגם היא לא איך לא תבעה ממנו מזונות וכן בשטר המשכנתא שידעו ממנו שגבאו הבעל והיא יש לה שייכות בו וכן גבי בעל השני איך הניחה לצאת משם וכן כ"כ זמן בפה העירה לא ביקש ממנה לחזור אליו או לשלוח לה מזונות והרואה יראה לו שם שכל הטעמים שכתב בזה וכיוצא בו אינם אלא סניפים בעלמא ועיקר סמיכותו על החזקה ועיין לו בח"ב סי' קס"ח דאין כאן שום סניף והתירה מכח החזקה ואף ששם היה בידה כתב מהב"ד אעיקרא הכתב ההוא גמגם בו שם ועשאו כאלו אינו דאינו כי אם גילוי מלתא בעלמא ועיקר מה שסמך על החזקה ואף שנדונו שם בח"א שכבר נישאת שם ביאר דאף אם לא נישאת תנשא וכן נדונו שם בח"ב דעדיין לא נישאת ובשגם הנדון ששם וכן בח"ב שאמר שאבד גיטה ואינו כן בנ"ד י"ל המעשה שהיה כך היה ואין ה"נ אפילו לא אמרה רק גרושה סתם תדע דבמה דקי"ל האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני שנאמנת כל דאין כאן עדים שאשת איש היתה לא אמרינן לה היכן גטך וגם המעשה ב"ד ששם בח"ב אינו מן ההכרח מלבד דעשאו כאילו. אינו. גם מה שהוצרך לקיימו ולהתירה אינו אלא מחמת שהשואל לו שם לא ניחא קמיה הנוסח ההוא הוצרך להשיבו לקיים אותו שהוא כנוסח דידן דמשמעותו לשון עדות ולשון דיינים שבאו להתירה תדע שכן הוא דהרי בנדונו ששם בח"א לא היה לו שום מעשה ב"ד בידה כי אם עדיה שהחזיקו אותה בחזקת גרושה אלא שאמרה שאבד גיטה:

אכן אע"ג דהאשה הותרה מכח החזקה וכתבם זה גילוי מלתא בעלמא אחר המח"ר נכנסו בסל'ע המחלוקו'ת מאזרי זיקות דאיתא בגיטין דף ע"ה אשר לא יגיד פרט לאלם ופריך עלה והא יכול להעיד ע"י כתב ומשני עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ופירש"י ולא מפי כתבם יעידו בב"ד ולא דמי לעדות שבשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחיה בהכי ע"כ. ובחומש פ' שופטים ע"פ הנז' כתב שלא ישלחו עדותם בכתב לב"ד ע"כ. והביאו דבריו התוס' ביבמות דף ל"א וכתובות דף ך' ובתרא דף מ' הביאם הב"י ח"מ סי' כ"ח ובכ"מ פ"ג מה' עדות וכן הרא"ש ביבמות שם וכתב מרן שם בפ"ט שרב שרירא גאון כתב כן וכתב כנ"הג בח"מ שם הג"הט אות מ' שכן הוא בש"ות הגאונים וכ"ד הטור ומרן שם בדעת הרמב"ם וכתב הרדב"ז ח"ג סי' תרכ"ד שכן דעת הסמ"ג וכן דעתו שם אלא מ"ש שם שכן דעת התוס' אינו כמבואר בסו"ד שהביא ממ"ש שם בכתובות וכן ממ"ש ביבמות ובתרא וכן פסק מרן בשלחנו הטהור שם ועמו הסכים מור"ם והלבוש והב"ח והסמ"ע ולא עוד אלא דהכנ"הג שם אות נ"ז כתב ממור"ם בתשובה דלא חלק ר"ת על זקנו רש"י אלא בממונא ולא באיסורא ודלא כמהר"ם אלשיך דאמרה בלשון אפשרות וכמ"ש שם ועפי"ז יישב כנ"הג מה שיש להרגיש על מ"ש מהרש"ל בפרק החובל שנהגו כר"ת הפך מ"ש מור"ם דנהגו כרש"י ושני המלכים הללו בזמן אחד היו דלא שייך לומר נשתנו הזמנים אלא דמר איירי באיסורא ומהרש"ל מיירי בממונא וכן הריא"ז הובא בכנ"הג א"ה סי' קמ"א הג"הט אות ז' כתב כן בעדות שקיבל השליח הגט וקרעו שאינו מועיל ע"י שנים בכתב והרדב"ז בח"א שם ובח"ב סי' תשצ"ה כתב דהמנהג לקרוע את הגט ויהיה מונח ביד הסופר או ביד ב"ד ויכתבו לה מעשה ב"ד איך נתגרשה פב"פ ונותנין אותו לראיה ע"כ. משמע אבל לא שני עידי הגט או שנים אחרים שראו ולפ"ז מ"ש כנ"הג בגופו של גט אות קצ"ז אשה שהביאה כתב בידה בעדים כשרים שכתבו לה וכו' ט"ס הוא וצ"ל מעשה ב"ד ואחר החיפוש מצאתי כן בהרדב"ז עצמו ח"ב סי' תר"ב והוא לקוח משם וכ"כ בספר דברי אמת דף ק"ט מהרמב"ן שהביא הנ"י שכל שמצאו כתוב בשטר איש פ' מת דמן התורה לא מהני דמפיהם ולא מפי כתבם הוא ושכ"כ הר"ן וזקנו של הריא"ז והרא"ם אך להריב"ש מצא לו סברות הפוכות מ"ש בסימן ר"י למ"ש בסי' קצ"ג ושם הקשה על דעת זו ממ"ש רש"י עצמו ביבמות דף ק"ו בגט חליצה אפילו שנים שראו כותבין וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה' יבום ועוד דהרי"ף והנ"י כתבו שאפילו שמעידין בכתב איך חלצה כראוי מתירין אותה וכדברי הרמב"ם כתב הטור וש"ע סימן קס"ט ואלו בגט שנים שראו שנתגרשה אין יכולין לכתוב לה כן בכתב שראו שנתגרשה אם לא מפיהם ממש והחילוק ברור דשאני גט חליצה דאיכא מ"ד דאין צריך כלל כיון דדינה בפרסום רבים וכמ"ש מור"ם בסוף פ"י סדר חליצה א"כ עיקר כתיבה זו גילוי מלתא בעלמא וכן הוא בגט מיאון כמבואר בהרמב"ם פי"ב מה' גירושין והטור והש"ע סי' קנ"ה משום דמיאון עיקרו מדרבנן ואין קידושי קטנה כלום אלא דצריך קיום מיהא כמ"ש הריב"ש סי' שפ"ב בגט חליצה ועיין למהרי"ע בבית יהודה א"ה סי' י"ז:

ואחר החיפוש ראה זה מצאתי להרב דבר משה ח"א א"ה סי' ע"ה באשה שהביאה מעשה ב"ד מרב אחד מפורסם מעיד על גירושיה ולא הניחוה לינשא עד שהביאה מעשה ב"ד בשלשה דוקא ויסוד מצא לזה ממ"ש הט"ז הובא בב"ש סי' קמ"ב והקשה שם על הרב יאיר נתיב שהקיל בכתב שכתבו לה העדים שנתגרשה מהא דקי"ל מפיהם ולא מפי כתבם ותלמידו הרב ראש משביר א"ה סי' מ"א אע"ג דבתחילה חלק עליו והביא ממ"ש הרשב"ץ ח"ב סי' קכ"ז שכתב דמועיל מפי כתבם שנתגרשה מתון ומסיק כיון דהרמב"ם חולק בזה ורבים אשר אתו צריכה להביא מעשה ב"ד בשלשה:

איברא דהתוס' בבקיאות כתבו מר"ת ששמע :

ממנו ר"י דנוהגין לשלוח כתבם לב"ד ואין בזה משום מפיהם ולא מפי כתבם דשאני אלם דקי"ל כל הראוי לבילה וכו' וכן נקיט הרא"ש שם ביבמות ששם הביא דברי רש"י ודבריהם ודברי הרי"ף וסיים ומ"ש מדברי התוס' עיקר ואין להשיב ע"כ. והכי נקיט ואזיל הרשב"ץ שם להכשיר עדות העדים בכתב שהאשה נתגרשה בפניהם שאין זה תלוי בשנים שדנו אלא שהם אומרים המעשה שהיה והב"ד יתירוה ע"פי עדותם אפילו שאינם עידי הגט והכי מוכח בפרק המקבל וכו' וכן בפ' נגמר הדין וכו' וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות גירושין וה"ה אם כתבו בשטר כן וכ"כ הרי"ף ביבמות ע"כ וכיוצא בזה כתב בח"ג סי' ס"ו:

ואחרי בקשת המחילה הראויה דן אנכי לפניו בקרקע דמהראיות שהביא אין כאן הוכחה דבכתב איירי והול"ל עיקר המחלוקת של רש"י ור"ת ותו כיון דטרח להביא מהרמב"ם בפי"ב מהל' גירושין וכתב עליו וה"ה ע"י כתב הו"ל להזכיר מדבריו בפ"ד ופ"ט מה' עדות שמשם מבואר בהפך מה גם דאינהו בדידהו נקטי בשיפולי גלימיה דהרמב"ם חוץ מג"ד כמ"ש שם בח"ה סי' רנ"ו וכ"כ בנו הרשב"ש סי"ט ונכדיו ביכין ובועז ח"א סי' י"ט וכן ביבין שמועה הביא עיקר המחלוקת ואסיק המחוור בהרז"ה והרמב"ן ומהרמב"ם לא נזכר ואם כה יאמר דהוא מבין בדעת הרמב"ם כר"ת וכמ"ש מהרלב"ח בקונטריס הסמיכה והובא בכנ"הג ח"מ סי' כ"ח אות מ"א וכן דעת הלח"מ בהל' עדות בפ"ד והרב המכתב דף צ' כל כי האי לא הו"ל לסתום:

ולדידן דגרירי בתר מרן דסבר כהרמב"ם דסבר כרש"י כמבואר כן גם בדברי הטור ששם וכן דעת מהרשד"ם הובא בשו"ת מהרש"ך ח"א סי' ל"א הא ודאי אין לנו לזוז מזה ועין רואה אפילו לדעת הרשב"ץ שהתיר בכתב מהעדים היינו דוקא שהם לא באו להתירה משא"כ בנוסח כתבם זה ארכבוהו אתרי רכשי במה שכתבו בתחילה שהם יעידון יגידון וכן במה שכתבו דוכרן סהדותא שזהו לשון עדות ואלו אח"ך באו להתירה שכתבו והרי היא מותרת לכל אדם ומעתה באנו לספק בשנים שדנו מה גם לדעת הב"ח ח"מ סי' ג' דבקידושין יש להחמיר אם קיבלו העדות בשנים עם שהש"ך שם חלק עליו מצא לו סמך מרבוותא הרב ער"הש שם דכוותה בגירושין אזלינן לחומרא דאין דין שנים דין ואם מחמת שלא היו אלא השנים הללו בגט יען שאין ענין ב"ד לסידור הגט כמ"ש לעיל מ"מ היה להם לצרף עמהם אחד מן העדים או הסופר ולכתוב לה מעשה ב"ד ואין שייך בזה אין עד נעשה דיין וכמ"ש הר"ן לתלמידו הריב"ש והוא בסי' ש"ץ והביאו הב"י סי' קמ"א. ודוקא גבי ביטול ופרוזבול קי"ל כר"ג בגיטין דף ל"ב דתרי נקראו ב"ד והטעם דוקא התם דאין צריכין לישא וליתן כמ"ש הרשב"א בשיטה שם. וכנוסח הברור של מעשה ב"ד הובא בכנ"הג סי' קנ"ד הג"הט אות כ"ג והרב יא"ה ח"ב דף קל"ו והג"ף בסופו דף חל"ק ובס' פני יצחק במכתב לחזקיהו דף י"ב ועיין להרב ראש משביר שם שישנו בנותן טעם לכל אותו האריכות. והאמת שבנוסח ההוא שחקרו ודרשו וכו' מובן שלא נעשה הגט בפניהם ועיין בלח"ש דף קנ"א בנוסח שנעשה הכל בפניהם ופשוט שאינו מעיקר הדין שיצטרך לסידור הגט בשלשה אלא משום דהכי נהיגי בכל טורקי'יא כנודע לפי שיש כמה חומרות בזה ראו לעשות כן והחכם עיניו בראשו כשיצטרף עמו אחד או שנים שהם עידי הגט אי נמי הסופר דבמידי דעד נעשה דיין הסופר נמי ש"ד וכמ"ש רשב"ש סימן רכ"ג ישכיל ויבין בנוסח שיכתבו ע"פי מ"ש בס' לח"ש:

וכל זה שכתבנו להשיב על דבריהם הן אם הגט הזה נכתב ונחתם וניתן בפניהם דקרינן בהו מפי כתבם במעשה ב"ד הנז' הן אם הגט לא נכתב ונחתם בפניהם רק הנתינה לבד מידו לידה שכן ידעתי נאמנה שיש הסכמה קדומה שאין ליתן גט בעיר הנז' רק מי שרצונו לגרש משם הולך לעו"בי תונס או לאי ג'ירבה יע"א ושם כותבין לו גט כדת משה וישראל ומביאו משם לעיר הנז' ונותנו לה כדרך שעשו להמגרש ראשון בעיר סוסא ששלחוהו להביא לה גט מעוב"י תונס יע"א בשגם דע"ז נמי יש להעיר. איברא דמרן בב"י סי' קמ"ב כתב על הא"ח דמה שהצריך להבעל לומר בפני נכתב ובפ"נ אינו צריך וכ"ד הרדב"ז ח"א וכן מהריק"ש בהגהותיו כתב שם חומרא יתירה היא וכיון שכן לא בעי ליתנו בפני ג' דטעם השליח דצריך ליתנו בפני ג' משום דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ וזה קיומו והקיום צריך בשלשה מ"מ היה להם לחוש לדעת מור"ם והלבוש סי' קמ"א דכתבו דגם בבעל צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ כדי שלא יטעו בשליח דעלמא אך ע"ז י"ל דסמכו על מרן הקדוש ודעמיה אע"ג דלמדונו להועיל באיסור ערוה החמורה אין לומר דנקטינן כמרן דקבלנו הוראותיו מ"מ כיון דסמכו סמכו אבל אכתי לא ניצולו ממה שהרגשנו עליהם הניחא אם היתה נישאת האשה שם במקום הגירושין אבל כיון שהיא הולכת משם ובקשה מהם מעשה ב"ד להודיע לבני האדם דמגורשת היא כדי שתנשא ס"ס כתבם זה לא קרינן ביה מפיהם אלא מפי כתבם:

ולא סוף דבר מעשה ב"ד במוטב תלתא בלבד אלא גם המעשה ב"ד עצמו צריך שיוכרו החתימות של אותו הב"ד וכמ"ש מרן ס"סי קנ"ב והוא לקוח מהרשב"ץ ח"א סי' קע"ג כמ"ש שם בב"י אבל הרואה יראה ששם בח"ג סי' ס"ו סבר להפך וכמו שכבר נתעורר הרב קול אליהו ח"ב א"ה סי' ט"ל אבל מ"ש ממ"ש שם בסימן י"ו שניא ההיא דהגט הוא בידה ולהרמב"ם אפילו לא נתקיים נאמנת לינשא וכ"כ הגאון הרב נודע ביהודה ח"ב א"ה סי' קל"ו ליישב עמ"ש הב"ש ס"סי קמ"ב להרגיש על מור"ם ששם כתב על הי"א כשהגט מקויים בחותמיו אין צריך אף על פי שאין מכירין חתימת דייני הקיום במקום דוחק ועיגון יש לסמוך ע"ז ואלו בס"סי קנ"ב כשכתב מרן במעשה ב"ד שצריך שיוכרו החתימות לא הגיה מור"ם כלום משום דשאני הך דס"סי קמ"ב דהגט הרי הוא בפנינו אלא דמה שרצה הגאון לומר דההיא דמור"ם ס"סי קמ"ב היא מהרשב"ש נראה דהבין כך ממ"ש הב"ש בסוף דבריו ועיין בש"ות הרשב"ש שהביא המחבר בסי' קמ"א ואין הכוונה בזה אלא דהקיל בכיוצא בזה אבל לא ממש כמ"ש מור"ם שהוא מהרשב"ץ ח"ב סי' י"ו וכמו שציין המציין דהרשב"ש לא איירי אלא בשליח שכתב לה שקיבל וקרע שאין כאן גט בפנינו ואח"ז ראיתי דברי הגאון הנז' הובאו בספר לשון של זהב דף ל' ע"ד שהרגיש בזה ונדחק בישובו וע"פי דבריו אלה יתורץ מ"ש הרב יא"ה סימן קנ"ב הגב"י ממהרח"ש דמרן סותר עצמו מ"ש בסוף הסימן למ"ש שם ס"ט והוא מהרמב"ם וכן ראיתי שכן הקשה הרב תורת חסד סי' ק"ג דשאני כשהגט בידה וכיוצא בזה חילק הרשב"ץ עצמו ח"ב סימן כ"ב ושם חילק ידע במעשה ב"ד שהוא עצמו כתב בח"א שצריך שיוכרו החתימות משא"כ ששלח לה שקיבל וקרע כנדון בנו הרשב"ש וא"כ לדעתו כתב שליח ששלח שקבל וקרע הוי כמו גט מקויים בידה שלא הוכרו דייני הקיום ועפ"ז י"ל מה שהרגשנו על הגאון הנ"ל אך כל עוד שנמצא בגט ממש שבידה שהוא דינו של מור"ם שהזכיר הרשב"ץ ח"ב סי' ר"י למה לנו להרחיק להביא ממ"א דלא קעסיק ביה מור"ם וסיוע לחילוק זה דהרי מרן בב"י סי' קמ"ב הביא לש"ות הרשב"ץ ח"ג סי' י"ו ולא ערער עליו ממ"ש הוא בשמו בס"סי קנ"ב הא ודאי דמעשה ב"ד שאינו מעיקר הגירושין שאני אבל ודאי. מ"ש שם בסי' ס"ו סתירה גמורה דהתם נמי מעשה ב"ד ובודאי לא ראה אותה מרן אע"ג דבמ"א כתבתי ממה שמצאתי בהרב ב"י שמביא מהרשב"ץ בכ"י אפילו משאר החלקים ודלא כמ"ש מהרש"ץ בהקדמתו שם להרשב"ץ מ"מ לא היו לו בשלימות. אך אנכי הרואה להכנ"הג סי' קמ"א הג"הט אות פ' אסף איש טהור מש"ות הרשב"ץ שהביא מרן בב"י שם ובסימן קנ"ב ובחשן המשפט סי' מ"ו כנראה שבא לומר שהם דברים סותרים ואינו כן כאשר מבואר לו בח"ג סי' כ"ב דלחלק יצא במעשה ב"ד ורמז ממ"ש הוא עצמו שצריך שיוכרו החתימות אך אין להרגיש עליו דמני"ר נמי בימיו לא באו דברי הרשב"ץ בדפוס וגם בכ"י לא היו לו אלא ממה שראה דבריו בב"י:

ויש להרגיש על מהרי"ע בספר בית יהודה א"ה סי' י"ז שהוא מאריה דאתריה דהרשב"ץ בימיו כבר יצאו לאור ששם הביא דבריו אשר בח"א סימן קס"ג שפסקו מרן ס"ס קנ"ב ושם הסכים דברי הריב"ש לזה אך לא נזכר ממ"ש הרשב"ץ בח"ג סי' ס"ו להפך. וכיוצא בזה יש להרגיש על מהר"י מאיו בס' שפת הים סי' י"ז דהסכים להקל בקיום המעשה ב"ד אחר דהרשב"ץ ח"ג סי' י"ו סתר עצמו ממ"ש בח"א סי' קע"ג וממה שמרן הב"י הביא דבריו אשר בח"ג סי' י"ו ש"מ דהכי סבר:

ואחרי בקשת המחילה הראויה אי מההיא לא איריא וכמש"ל דכשהגט בפנינו שאני אבל הי"ל להזכיר ממ"ש שם סי' ס"ו דעסיק במעשה ב"ד וכן מ"ש דמרן הכי סבר דלא בעי קיום אחר המח"ר אדרבה ממה שפסק דבריו אשר בח"א סי' קע"ג מבואר יוצא דהכי סבור דצריך שיוכרו החתימות של הב"ד:

והא ודאי דהכי קי"ל אחר שמרן פסק כן דאנן גרירי בתריה ואע"ג דהרשב"ץ עצמו כ"כ מ"מ סמי חדא מקמי תרתי הא דח"א סי' קע"ג והא דח"ב סי' כ"ב ששם הזכיר כן וחילק באותו נדון אך כשיש דוחק גדול ועיגון יש לסמוך על סברת המקילים כי ראויים הם לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק וכמ"ש מהריב"ל ריש ח"ב והובא בכנ"הג סימן קמ"א הג"הט אות פ':

ופעם אחת סמכנו ע"ז שבאו איש ואשה ממד"ה ותכף בואם אמר שהיא ארוסתו והיא הודית בזה ורצה לכתוב לה כתובה וליכנס עמה לחופה כדת משה וישראל והוציאה לנו מעשה ב"ד מח"ור עיר פיליבי במוטב תלתא נוסח נאה ויאה לקוח מהרב יד אהרן שהאשה פב"פ נתגרשה בגט כשר בפניהם ששלח לה בעלה ע"י שליח הולכה ואמר בפני נכתב ובפ"נ וכו' ומעשה ב"ד זה בפה מתא אי אפשר שיוכרו לנו חתימות הב"ד ההוא רק אורח אחד הכיר חתימת אחד מהם והתרנוה לינשא בשופי מטעם זה ועוד כיון דאנן לא הוחזקה לנו כאשת איש ואין כאן עדים שנאמנת אפילו בלי כתיבה זו לומר א"א הייתי וגרושה אני ועוד כיון שהודו שארוסתו מה נועיל כי נפגע בו למונעם מהנישואין דאם אין אנו עושין להם נישואין חיישינן למכשול עון שיבואו לידי תקלה:

ודע דהרדב"ז ח"ב סי' תשצ"ה הובא בכנ"הג סימן קנ"ב הג"הט אות י"ב כתב דהיום שנהגו לקרוע הגט מיד אחר הנתינה קרע ב"ד שהוא עומד לראיה שנתגרשה בו אפילו הבעל מערער והגט יוצא מתחת ידה קרוע שתי וערב היא נאמנת לומר שנתגרשה בו וכן הרב יד אהרן שם ובא"הט וכס"א שם הביאו דבריו ועין רואה בהגהות מהר"ח מודעי ז"ל אשר בס"ס ברך משה למהרמ"ג הקשה לו ע"ז ממ"ש בכתובות דף פ"ט דקאמר וכי תימא נקרעיה אמרה בעינא לאנסובי ביה ע"כ. ואי מהא לא איריא דאיכא למימר שזה דוקא בזמנם דאין להם מנהג קבוע לקרעו קרע ב"ד כבזמן הזה וא"כ אין הוכחה בדבר שבא לידה שלם אם הוא נמצא בידה קרוע משא"כ עתה דא"א לקורעו אלא א"כ בא לידה שלם:

אך אנכי הרואה לו למני"ר בתשובות ח"ה סי' ש"א ש"ד והביאו הרב חיד"א בח"ש ח"א דף מ"ז דהדר מר משמעתתיה שכתב שם וז"ל אע"ג דמקרעינן לגיטא היינו כדי לגלות שבא ליד האשה ונתגרשה בו וב"ד קרעוהו קרע שאינו של ב"ד שהוא שתי וערב. אבל לעולם עומד לראיה מפני תקון העולם שהרי אין משליכין אותו לאיבוד אלא שנותנין ביד האשה לשמור אותו או מניחין אותו ביד ב"ד לראיה אע"פי שנקרע לא מפני כך יפסל מלקחת ראיה ממנו שאם ימות אחד מעידי מסירה או הלך למד"ה ויערער הבעל לומר לא גרשתיה תוציא האשה הגט אשר בידה או ביד הב"ד שיש עליו עדים אע"פי שקרוע ואינו קרע ב"ד כללא דמילתא קרעינן ליה קרע שאינו של ב"ד וקרע ב"ד היינו שתי וערב דאי לא תימא הכי אלא קרעינן ליה קרע ב"ד אמאי לא חיישינן לתקון העולם שמא יבוא הבעל ויערער. לכך נהגתי לקורעו לאורכו לבד ע"כ. הרי ההפך ממ"ש שם שאפילו קרע. ב"ד אין ערעורו של בעל כלום ואלו הכא ערעור הבעל איתיה אם נקרע ש"וע והתימה על הרב חיד"א שם דכל רז לא אניס ליה ושמעתתיה דהרדב"ז ח"ב בפומיה כוליה יומא והביא דבריו אלו של ח"ה והמה בכתובים אצלו ולא זכר שר ממ"ש מדבריו אלו שבדפוס שהוא בהפך:

והנה תלמידו מהריק"ש סימן ח' דעתו כל שהגט יצא מתחת ידי הב"ד קרוע קרע ב"ד או מיד הסופר אין ה"נ דהוא ראיה שנתגרשה בו אבל אם יוצא מתחת ידה קרוע ש"וע לא ואפילו שתקיימנו עכשיו כמ"ש שם בסי' כ"ג והביא דבריו הרב ג"ף סי' קכ"ה סצ"ד ולא אתי כדעת. רבו הרדב"ז לא כאותה תשובה של ח"ב דשם אפילו מתחת ידי האשה קרוע קרע ש"וע תנשא בו ואין ערעור הבעל כלום מטעם דעכשיו נהגו לקורעו תכף אחר נתינה ואילו מהריק"ש לא התיר רק אם יוצא מתחת ידי הב"ד או מהסופר משא"כ אם יוצא מתחת ידי האשה ובודאי על מה שנהגו האידנא לקורעו קאמר וכן לא כמ"ש שם בח"ה דהגם שנהגו לקורעו אינו לראיה אם נקרע ש"וע ואפילו מונח ביד הב"ד לכן כתב מפני ת"ה קורעין אותו לאורכו משא"כ לדעת מהריק"ש כל שיוצא מיד הב"ד או מיד הסופר עומד לראיה הוא בשגם קרוע ש"וע:

וראיתי להרב המגיה בספר קול אליהו ח"ב במחנהו ששם דף כ"ו הביא מדברי מהריק"ש והרדב"ז ח"ב הנ"ל וכנראה דראה לומר דדברי מהריק"ש והרדב"ז אחרים הם ואם כוונתו כך אינו כן כמבואר:

והנה הרב הנ"ל הביא מזכרונות הרב אביו שכתב דע"כ לא הצריכו למעשה ב"ד ביד האשה אלא כשאין הגט בידה אבל כשנותנין לה הגט קרוע כותבין מאחוריו אנן דח"ל בפנינו נתגרשה האשה פב"פ מפלוני ב"פ בגט זה כדת וכהלכה בביטול וכו' ולראיה מהימנא וכו' וכן נהגו בפה נא אמון ודי בזה ותו לא צריך ובארצות הללו ארץ מצרים לגבולותיה אתריה דמר הרדב"ז וכמו שכן הוגד לי דמהר"ש אלגאזי נוהג כהרדב"ז לתת הגט קרוע ביד האשה לראיה שתנשא בו אם רוצה ללכת למ"א וכ"ש למה שהנהגתי לכתוב כדבר האמור וזה אינו אלא לשופרא דמילתא עכ"ל:

ויש להרגיש במאי דנקיט ואזיל כהרדב"ז והסכים דהכתיבה זו שאחורי הגט אינה כי אם לשופרא דמלתא והרי למהריק"ש לא סליק שפיר דוקא כשהגט יצא קרוע מתחת ידי ב"ד או מיד הסופר אבל מתחת ידי האשה אינו לראיה והוא שם למעלה מזה הזכיר מדברי מהריק"ש הנז' והוא נמי מאריה דאתרייהו בארץ מצרים למ"ר והא ודאי מני"ר מהריק"ש חשיב אחרון לגבי רבו הררב"ז מה גם בהגלות נגלות דהדר מר משמעתתיה בח"ה הנז"ל דכל שקרוע קרע ב"ד שהוא ש"וע אינו עומד לראיה עוד כפשטא דש"ס דכתובות הנז"ל:

מודע לבינה בנוסח בעל המוליך גט לאשתו שכתב מרן בב"י סי' קמ"א כתב בו וחתימות הגט ידועות לנו הקשה מרן אמאי צריכין כיון שהצריכו לבעל לומר בפני נכתב ובפ"נ שלא לבא לטעות בשליח ששם דבר זה מעכב ובשליח האמינוהו רז"ל בקיומו בדיבורו זה ואע"ג דהרדב"ז בח"א שם לא הצריכו לבעל לומר כן האחרונים חרונים הסכימו דאין לחלק בינו לשליח אבל הכרת ב"ד למאי אצטריכא תמיהא קיימת היא וכיון שאין צורך לזה ממילא אין צריך לב"ד בכתב הזה והרב המכתב דף קי"ו כתב שא"צ שום כתב ביד הבעל ולכך השמיטו זה הרב המפה והרב. הלבוש דאפילו בשליח הולכה א"צ לשטר ההרשאה כי אם מפני שכותב בה שהבעל מינהו לעשות שליח אחר וכן כמה שלוחים וזה לא שייך בבעל ומ"מ אם לא יועיל לא יזיק ועיקר כתיבה זו כי אם להודיע למקום הנתינה איך יתנהגו משום שאינם בקיאים כ"כ ולכן לא כתב. לה הגט במקום שהיא שם ואגב מודיעים אותם שנכתב כהוגן ובפני הבעל נכתב ונחתם כדי שיכול הוא לומר לה כן בפני נכתב ובפ"נ ומה שהרב דבר משה והרב בארות המים מסחתם בלשון ב"ד אינו אלא משום שכן מנהגם בכל הגיטין וכמש"ל אבל ודאי הבעל צריך ליתנו בפני ג' כשליח וכמ"ש הרב המכתב מלשון מור"ם שכתב ונותנו לה כשליח:

ופעם אחת שהוכרחנו לעשות זה כתבתי כתב זה בלשון עדים כלשון שכתב הרב בארות המים וחתמו בו עידי הגט כמו שכן בההרשאה שביד השליח דאנו תופסין כמאן דאמרי דעידי הגט הן הן עידי ההרשאה וכתבנו עלייהו הנפק במותב תלתא כמו שכן אנו עושין בהרשאה וכתב זה אין בו עדות לשנאמר מפיהם ולא מפי כתבם דכל עיקר הכתיבה כי אם להודיע לבני מקום הנתינה היאך יתנהגו בנתינתו מידו לידה וכמ"ש לעיל:

תוכן העניינים

ויקרא אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה