אור ברסלב
ויצא יצחק לשוח - א שירת הים מקור השמחה - פסח

ויצא יצחק לשוח - א

שירת הים מקור השמחה - פסח

שביעי של פסח להגיע אל הטוב דרך שלילת הרע

הגדר של ה"שירה" הוא: דבר שהוא מעל הנורמה הרוחנית שלי. עם כל הגדלות הכללית של עם ישראל בדור המדבר דור דעה, הרגע של השירה היה בכל זאת מעל הנורמה הרוחנית שלהם, במצב של התעלות ודביקות, בזמן של גילוי קדושה בעולם, הם לא יכולים לעצור את זה, וזה פורץ כשירה. אנחנו כל יום אומרים שירת הים לעורר את זה, כי אדם שרוצה לשמוח, הוא יכול לשמוח רק מהשמחה המקורית, עכשיו אני רוצה לאכל סלט, בשביל זה צריך להביא ירקות מהחנות, אם תביא ירקות לסלט מהבורסה לא תוכל לאכול, כי ירקות יש רק בחנות, אתה רוצה להביא שמחה מהבורסה, אי אפשר, כי שמחה לא מקבלים מהבורסה, אתה רוצה להביא שמחה? תתעמק בשירת הים, כי זה המקור! לכן אומרים את זה בכל יום לעורר את השמחה. זה לא סתם שיש מצוה חיצונית להיות בשמחה, זה נכון שיש יותר אפשרות לעבוד את ה' כשאתה בשמחה, זה נכון, אבל זו לא ההגדרה של שמחה.

כי "המציאות היא שמחה". בורא עולם כתוב לגביו "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקומו" כלומר, שמחה פירושו שלם, עצבות פירושו חסר. למה אדם עצוב? כי חסר לו משהו, למה אדם שמח? כי יש לו כל מה שהוא רוצה. שמחה זה לא שצריך סתם להיות בשמחה, וכן מה שכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" זה לא פרט, אלא אם אני מבין שכל עבודת ה' זה טוב, אז אני שמח, אם אני שוטר על עצמי, אז אני לא שמח, כי שוטר הוא מלחיץ ולא משמח. לדוגמא נניח שהמלך גזר גזירה, אז אם אני אוהב את המלך, אני עושה את הגזירה שלו, כי אני שמח, כלומר, אני יודע שהוא צודק, אבל אם אני לא אוהב את המלך, אז אני מחכה לשוטר שיבוא לכוף אותי כי לא מתיישב לי על הלב מה שהוא גזר, אני לא מבין את זה, אז אני לא מקבל את זה. ככל שאני יותר מבין כך יותר זה אני.

ואם זה יותר אני אז אני יותר שמח. וכן גם לגבי התורה שהיא המציאות ש ול העולם, ככל שאני יותר מזהה את התורה כדבר אחד עם האני שלי, כך אני יות ור שמח בה, וקיום המצוות יהיה אצלי בחשק גדול, ולא בתחושה של עול. רואי ום את זה אצל הכהן הגדול, מרוב שמחה שהיתה לו, לא היה שייך אצלו אבלות, אפילו על שבעה קרובים הוא לא מתאבל. אומר בספר "החינוך"; שהכהן לא היה מרגיש בצער כלל. מה פירוש על הבן שלך אתה לא מרגיש צער?! אלא באמ ות הוא היה בכזה מצב שלא היה נתפס אצלו מציאות של צער. כמו ש"החזון איש" אמר: "מי שמכיר את האמת, לא שייך אצלו מושג של עצבות". והחזו"א כידוע, היה כל חייו בייסורים, לא היתה שום תפיסת עצבות אצלו, כי זו המציאות, המציאות זה בורא עולם, בורא עולם שמח, הוא כל יכול, אם הוא כל יכול, זה מקור השמחה, כי זה מקור השלימות.

אם אני לא שמח, סימן שאני לא מתחבר אליו. ושמחה אפשר להביא רק משיר ות הים. אי אפשר להביא שמחה מהבורסה, אפשר להביא דבר מזויף. שמחה אמיתי ות אתה צריך להביא רק מהמקור. כי ה' זה המקור של השמחה, והריחוק מה' ז וה המקור של הצער.

תשעה באב הוא יום צער לישראל, ביום זה כ"כ הרבה בוכים כי התרחקנו מה', בתשעה באב לא בוכים רק על זה שנהרגו מליוני אנשים, בטח שצריך לבכות ע ול זה, על כל הטרגדיות שמזכירים בקינות, ועל עשרה הרוגי מלכות בטח שצריך לבכות כהוגן, אבל זה לא השפיץ של תשעה באב. השפיץ של כל הצער ז וה הריחוק מה'. הצער הוא על שהיו כאלה עשרה אנשים צדיקים שחיברו את עם ישראל לה', ועכשיו אין את זה, אז בוכים. הבכי הוא על הריחוק מה', "קרא עלו מועד" למה תשעה באב נקרא יו"ט? כי כאשר אדם מבין שאם הוא רחוק מה' אז הוא צריך לבכות אז זה יו"ט מאוד גדול! כי בדרך כלל גם כשאדם רחוק מה', לא אכפת לו מזה, מי אמר שצריך לבכות על זה? דוקא נוח לו ככה. והנה בתשע וה באב אדם מבין שלהיות רחוק מה', זו סיבה לבטל את כל העוה"ז אסור להתחתן, אסור לרחוץ, ואסור להסתפר וכו', עוה"ז לא קיים בשבילנו, רק מה שממש חייבי ום מהעוה"ז וכל זה כי אנחנו רחוקים מה' אתה יודע איזו מעלה עצומה זאת למו שהגיע לזה, זה באמת יו"ט מאוד גדול. להגיד שעם ישראל, יש לו רק את בורא עולם, אתה יודע איזה קירוב לה' זה! אני מכריז לכולם ואומר: "מה שמעניין אותו זה רק ה'", זה כל השמחה! ואם יש חסרון מסוים בקרבה לה', אפילו שאני כן קרוב, כי בכל זאת יש לי מצוות, על החיסרון הזה אני כבר בוכה כל כך הרבה, כי זה כל העולם בשבילי, כזה דבר, זה מאוד מקרב אותך לה'. היה איש אחד אצל אדם גדול, איך שהוא יצא ממנו התחיל לבכות, שאלו אותו: "אולי הוא לא קיבל אותך יפה"? והוא ענה: "הוא דוקא קיבל אותי יפה מאוד, אבל הוא לא חייך אלי את החיוך הרגיל שלו", זה סימן שהאיש הזה מאוד אוהב את אותו אדם גדול, כי הוא כן האיר לו פנים וכן חייך אליו, אבל רק לא את החיוך הרגיל שלו, והוא בגלל זה כ"כ בוכה, זה מורה על קרבה לאותו אדם.

אדם שמרגיש שחסר לו את בית המקדש, אף על פי שיש לו מצוות ותורה ובכל זאת הוא בוכה, זה אומר שהוא אוהב את ה', חסר לו את החיוך הזה, הזוית הזאת חסרה לו, הוא לא יכול שלא לבכות.

שירת הים אומרים כדי לעורר את השמחה, לכן מזכירים את הניסים שהיו שם לפני שמונה עשרה. כי אם אדם מזכיר את הנס בתפלה, הוא זוכה גם לגלות את הנס, כי תפלה זה גדר נס, כי אני מבקש דבר שלא בדרך הטבע וזו תפילה, לכן לפני הבקשות שבתפילת שמונה עשרה האדם מתעלה קודם אל קריעת ים סוף, אל שורש הניסים, שורש השירות, ומשיג שבאמת השי"ת הוא כל יכול, ואם האדם לא מגיע להבנה שבאמת ה' הוא כל יכול, אז הוא יזכיר בתפילתו רק את מה שמציק לו כרגע.

נסביר את העניין: אדם יכול כל היום לבקש "רפאנו" ו"ברך עלינו" וכו', יש אנשים שיכולים לבכות שלוש שעות ברפאנו, זה לא אומר שהוא צדיק, זה לא אומר שהוא מאמין בה' בכלל, הוא בוכה על עצמו. כל אדם כשהוא מזכיר את הצרות של עצמו, הוא בוכה. לדוגמא אדם בא לרב, ומתחיל להגיד "הבן שלי חולה", ומתחיל לבכות לפניו. אם תשאל אותו תגיד לי את האמת המצב של הבן שלך מסוכן, אתה באמת חושב שהרב הזה יכול לעזור לך עכשיו, בודאי יתברר שהוא לא מאמין יותר מפרומיל אחד בכוחו של הרב לפעול באמת עבור החולה, אז למה אתה בוכה לפני הרב? כי כל אחד שמספר לחברו את הצער שלו זה מעורר אותו לבכי, זה לא אומר שהוא מאמין בעזרה של הרב. זה מובן מאליו שכל אחד שמזכיר את הצער שלו הוא בוכה, אז למה הוא בא לרב כי יש "נורמה" כזאת (ובצדק) , כשיש בעיה באים לרב. אבל הוא לא באמת מאמין ברב, והראיה לזה, שאם הבן צריך לעבור ניתוח שעולה חמישים אלף שקל, ויגידו לאותו אדם תביא חמישים אלף שקל לרב לברכה במקום ללכת לרופא מחר, הוא לא יסכים, כי האמונה שלו שהברכה של הרב אכן תפעל היא חלשה מאוד. אנשים לפעמים אומרים אחד לשני "תברך אותי", אבל לא תולים בזה שום דבר, הלוואי והיינו מאמינים בברכה של אנשים פשוטים, צריכים להאמין בזה, כי שום ברכה לא הולכת לאיבוד. אבל מאוד קשה להאמין בזה.

אומר הרמב"ן: שרה אמנו צחקה, ואמרה לא צחקתי. האמת שזה צחוק שלא רואים אותו בכלל, רק ה' רואה אותו, היא צחקה רק באופן תת הכרתי, עד שהיא בעצמה חושבת שהיא לא צחקה בכלל, שרה אמנו לא ילדה קטנה, שרה אמנו זה גדול הדור, שרה אמנו יודעת טוב מאוד לבקר את עצמה. ר' ישראל סלנטר שם לנו כאלה פרוז'קטורים על כל נקודה בנפש, והוא כל כך צודק, אז מה נגיד על שרה אמנו?! איזו בהירות פנימית היתה לה, איזה פרוז'קטורים היא שמה על כל נקודה, ובכל זאת היא לא תפסה שהיא צחקה! איך יתכן? שהתשובה היא שהצחוק הזה לא נתפס בגדר אנושי. אז אמר לה בורא עולם: נכון באמת, את אומרת לי שלא צחקת, לפי מה שאת מסוגלת לבקר את עצמך את צודקת, אבל אני אומר לך: כן צחקת! זה צחוק שרק ה' יכול לתפוס אותו. כמו שנאמר באחי יוסף "האלקים מצא את עוון עבדיך", ומסביר רש"י; יהודה אמר: מה נאמר? אם נאמר חטאנו-יודעים אנחנו שלא חטאנו, רק אלקים יכול למצוא במה חטאנו, אני אגיד "חטאתי" בזמן שלא חטאתי?! לא אגיד שקר! לא חושב שחטאתי! מחפש היטב ולא מוצא. בוודאי עשינו איזה עוון כזה שרק אלקים יודע אותו, ואנחנו בודאי ובודאי שלא מכירים את עצמנו. וכל אחד צריך לשאול את עצמו בכל שלב בתפלה, האם באמת הוא מאמין שה' יכול לעזור לו?! וע"י התבוננות מעמיקה בשירת הים אפשר להתחזק באמונה משורש הניסים, גם לגבי מצבינו היום, ולדעת שה' הוא כל יכול, ואז ישועת ה' כהרף עין!

תוכן העניינים

ויצא יצחק לשוח - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה