ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל
המגיד מדובנה ממשיל את הפסוק הזה כך: היו שני אנשים, אחד סוחר ברזל, והשני סוחר צמר גפן. יום אחד שניהם הגיעו לבית מלון והניחו את המזודות, ובעל הצמר גפן ביקש מהפועל שיביא לו את המזודה שלו לחדר, פתאום בעל הצמר גפן רואה שהפועל מגיע אליו מתנשף ועייף, אומר לו בעל הצמר גפן: זה לא המזוודה שלי, במזוודה שלי אין צורך להתייגע ולהתנשף היא קלה מאד יש בה צמר גפן לא ברזל, אם אתה מתעייף סימן שהמזודה לא שלי. הנמשל הוא אומר ישעיה הנביא: ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" אם אתה מרגיש יגע בעבודת ה' סימן שאתה לא קורא אותי (עובד אותי). אם לדוגמא אדם קם בשלוש לפנות בוקר והוא ישן מספיק והוא קצת מתעצל לקום, אז אם קשה לו לקום זה סימן שהוא לא שייך כ"כ לתורה. זה מה שאומר ישעיה הנביא "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" אם אתה יגע אתה לא קורא אותי אלא משהו אחר, כי אם היית קורא אותי היית קם כמו חץ, אם אתה מתיגע לקום סימן שאתה לא קורא אותי אלא משהו אחר. נשאל שאלה פשוטה נתאר לעצמנו אדם קם בשלוש בלילה ואומרים לו יש לך שתי אפשרויות: לנשום אויר או לא לנשום אויר, על המקום הוא רץ כמו משוגע לנשום אויר. התורה זה אויר, ממילא אם האדם לא מתנהג ככה לגבי התורה סימן שהוא לא יודע שהתורה זה אויר, לכן הוא לא קם באמצע הלילה ללמוד.
אם יגידו לאדם שיש חתונה של הבן שלו בשלוש בלילה, הוא לא יקום?! אפילו מתוך החלום הוא יקום. החזון איש לא היה אצלו אפילו לילה אחד שהוא לא חלם בתורה כי כמו שאדם נרדם בתוך חתונה של הבן שלו אז הוא חולם על החתונה אפילו באמצע השינה, כך גם החזון איש החשיב את התורה וממילא הוא חולם עליה בשעת השינה. הכל תלוי בכמה שזה חשוב לך. לדוגמא: אחד אומר "אני רוצה לעשות כך וכך", בואו נסביר לעצמנו מה הפירוש "אני רוצה לעשות" פירושו יש לי מצב מסוים, ובמצב המסוים שאני נמצא בו אני צריך לעשות מעשה מסוים כדי לשנות את המצב, לדוגמא: לעשות קידוש בליל שבת, אם נסביר אז האמת היא שאני לא צריך ללכת לעשות קידוש בשבת כי "כתוב" בשולחן ערוך "כשיבוא לביתו, ימהר לאכל מיד", אלא כך אני צריך "להרגיש". צדיקים גדולים היו ממש מחכים לרגע הראשון שיהיה אפשר לקדש את השבת, היו צדיקים שמיד אחרי התפילה, בריצה ממש הלכו לקדש את השבת, ופשוט שהם צודקים, כי אם לאדם אחד היה מגיע המלך ואומר לו שלום, ורק לאחר שעה הוא מחזיר לו תשובה, סימן שהוא משוגע והוא לא יודע מה זה מלך.
מסופר בגמרא שרב היה מתפלל של שבת בערב שבת, שואלים הראשונים הרי בזה הוא מפסיד קריאת שמע עם ברכותיה בזמנה, ומתרצים הראשונים עדיף לרב לקבל שבת לפני הזמן ובשביל זה אפילו להפסיד קריאת שמע עם ברכותיה בזמנה, רב לא היה מסוגל לחכות לשבת שהיא תבוא, כי אם ישמע אדם שרב גדול צריך להגיע אליו ואני מציע שכל אחד יצייר את הרב שלו שהוא אוהב אותו ומכבד אותו, הוא לא יחכה שהרב יבוא אליו לבית אלא הוא ילך אליו, לדוגמא: אם אני אדע שהחזון איש צריך להגיע לכאן עוד רבע שעה, אני כבר לא אשב פה, אני קודם כל אשאל מאיזה רחוב הוא מגיע ואז לכל מקום היותר קרוב שאני יכול להגיע אני אגיע. ממילא רב שהרגיש כך כלפי השבת לא היה מסוגל לחכות.
יש ענין הלכה ויש ענין מעשה, לדוגמא: צריך לקדש בליל שבת, אדם אומר "אני צריך לקיים מה שכתוב בשולחן ערוך, אני הולך לקדש", זה נכון אבל יש גם ענין של מעשה, מה ההבדל בין הלכה לבין מעשה? הלכה פירושו לדעת מה כתוב בשולחן ערוך. מעשה פירושו שהאני שלי יסכים וירגיש רצון למה שכתוב. בפרקי אבות כתוב "הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו" (הוא היה אומר הנאמר במשנה זו, זה רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא. ככה משמע, כי במשנה הקודמת הוא גם אמר משהו, "הוא היה אומר" תמיד מוסב על התנא שדיבר במשנה הקודמת, חשוב להזכיר את זה בכדי לומר דבר בשם אומרו) , נתבונן מה פירוש דברי המשנה, אומר רבנו יונה "עשה רצונו כרצונך" תעשה את רצון ה' רצונך, לדוגמא: אתה הולך להניח תפילין, תעשה את רצון ה' להניח תפילין כאילו אתה זה שרוצה עכשיו את התפילין. כלומר: לא להגיד אני חייב להניח תפילין עכשיו כי כתוב בשולחן ערוך אלא עשה רצונו כרצונך דהיינו תגיד: עכשיו אני רוצה להניח תפילין, זה מה שמבאר רבנו יונה "עשה רצונו כרצונך" תעשה את הרצון של ה' כאילו זה הרצון שלך, ואם רבנו יונה אומר שזה פירוש המשנה אז זהו הפשט במשנה.
דוגמא נוספת: אני רעב ורוצה לאכול ארוחת בוקר, פתאום בא אדם ומתחיל לדבר איתי על מזג אויר, אני אומר לו מיד "תעזוב את המזג אויר עכשיו אני רעב תבוא בעוד רבע שעה". אבל אם יבוא אלי אדם לפני הנחת התפילין וידבר איתי על מזג אויר, אני מיד אגיד לו: "כן מה אמרו", יהיה גשום או לא גשום, לשים עוד סוודר או פחות סוודר, וזה מפני שאני לא כל-כך לחוץ שהתפילין יהיו לי על הראש עכשיו, אני אניח תפילין אבל עוד מעט, כרגע לא לוחץ לי באינסטינקט להניח תפילין וממילא אם מישהו יבוא וידבר איתי על מזג אויר או כל דבר מסוים אני לא אפסיק. אותו, אבל אם עכשיו אני אדבר על משהו שהוא חשוב לי, דבר שנוגע אלי "הלכה למעשה" כגון: דבר שבפוליטיקה, או איזה שקר מסוים שאפשר להרויח ממנו חמשת אלפים דולר, אז מי שידבר איתי על מזג אויר בזמן הזה אני בכלל לא אשמע אותו, לא רק שאני לא אענה לו אלא אפילו אני לא אשמע אותו. וזה מה שאומר רבנו יונה, "עשה רצונו כרצונך" תעשה את רצון ה' כאילו הוא הרצון שלך, "כדי שיעשה רצונך כרצונו" דהיינו כי אם תזכה לזה, אז הרצון שלך כשתרצה דבר מסוים זה יהיה הרצון של ה', זאת אומרת שתזכה למעלה מאוד עצומה שאם תרצה רצון מסוים, הרצון הזה תופס טרמפ למעלית למעלה ועכשיו זה נקרא "רצון ה'". ה' אומר הרצון של האיש הזה זה הרצון שלי כיון שהאדם הזה עושה את רצוני רצונו, כאשר הוא בא לעשות את רצוני הוא עושה את זה כאילו זה רצון עצמו לכן מידה כנגד מידה אני אעשה את רצונו כאילו זה רצוני, ומה שהוא רוצה אני רוצה, ואם ה' רוצה דבר מסוים ודאי שזה יהיה. כל מה שה' רוצה קיים, כל המציאות היא רצון ה', כמו שנאמר כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד. אדם צריך לזכות להגיע לכזה דבר שכאשר הוא יניח תפילין זה יהיה כמו שהוא אומר זה הסנדויץ' שלי, אמנם אסור להגיד את זה אבל כך צריכה להיות ההרגשה: אני רוצה את התפילין כמו שאני רוצה סנדויץ', זה הפשט במשנה, זה לא מדרש או ספר מוסר זה משנה מפורשת ממש, פירושו של דבר אני צריך לדעת שהעסק שלי זה תפילין (או כל מצוה אחרת).
רבנו יונה כותב בשערי תשובה שאדם ששקוע בדברי עולם הזה יותר מאשר בדברי עולם הבא , כלומר אף שהוא מקיים את כל המצוות קלה כחמורה ולא מחסיר אף מצווה ובכל זאת הוא שקוע בעולם הזה, וזאת מפני שאם היה עושה רצון ה' רצונו ממילא לא היה לו שום רצון אחר, כי אין לאדם שתי רצונות, ואם האדם מתמלא ברצון ה' ממלא אין לו רצון אחר. ואם יש לו רצון לעולם הזה אז זה אומר שהוא קשור בעולם הזה.
הרב דסלר זצ"ל אומר, בפורים צריך להגיע למצב ש"לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" יאמר הפוך (בפורים מותר לומר הפוך, שאר ימות השנה אסור) , מה הכוונה בזה להפוך בין "ארור המן לברוך מרדכי"? אלא "ברוך מרדכי" פירושו יש לי את כל הכלים שיש בעולם. "ארור המן" פירושו יש אושוויץ, הענין של להפוך הוא שאצלי לא צריך להיות הבדל בין זה לזה. אם אין הבדל, זה נקרא ש"לא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי", כמובן יש הבדל בעיתוי אבל לא באיכות עבודת ה'. כלומר: נכון שכאשר יש את כל הכלים אז עבודת ה' בשמחה, לעומת זאת באושויץ עבודת ה' היא בצער אבל בעבודת ה' צריך שלא יהיה שום הבדל, ההבדל הוא רק בעיתוי, אבל הראש עסוק כל כולו בנושא שהוא רצון ה'.
אומר מדרש שוחר טוב: כתיב בתהילים "כי הלל רשע על תאוות נפשו ובוצע ברך ניאץ ה'" אין הרשעים מהללים אלא אם כן עושין להם תאוותן, שכן נבוכדנצאר אומר "מן קשוט די אלהכון הוא אלה אלהין", כלומר הרשע מהלל רק כאשר הוא מקבל את תאוות נפשו, לדוגמא: אחד זכה בלוטו במאה אלף דולר ועושה על זה מסיבת הודיה או אדם נפקד בתאומים לאחר עשר שנים של עקרות ועושה על זה מסיבת הודיה לה' ואומר: תראו ה' שמח אותי, עכשיו נשאל את האדם הזה למה לא עשית מסיבת הודיה לה' לפני עשר שנים שלא זכית בלוטו או שעוד לא היו לך ילדים? אם הוא יענה: "העיקר שעכשיו אני עושה", אדוני, מה שעכשיו אתה מהלל את ה' על זה אומר הפסוק: "הלל רשע על תאוות נפשו". הגמרא אומרת "יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע (נבוכדנצאר) שאלמלא (שאם לא) בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר התהילים" למה נבוכדנצר לא הצליח לגנות את ספר התהילים? כי זה "תאוות נפשו", דוד המלך מהלל את ה' בכל מצב, נבוכדנצאר מהלל יותר מדוד המלך רק במצב של שמחה. "ביקש לבייש את דוד המלך" באיכות הדיבור שלו, הסיבה שלא הצליח כי נבוכדנצר מדבר רק מתוך שמחת תאוות ליבו כשקיבל את מה שרצה, לעומתו דוד המלך משבח ומהלל את ה' תמיד אף שלא מקבל את מה שרוצה.
ביאור הדברים כך הוא: נבוכדנצר נקרא "הלל רשע על תאות נפשו" כיוון שמהלל את השי"ת רק כאשר רצון ה' מתאחד עם הרצון הפרטי שלו. שמהלל רק כאשר עושה השי"ת רצונו כרצון האדם היפך העבודה שהאדם צריך לבטל רצונו לרצון ה'. ועל כן נקרא "הלל רשע על תאות נפשו", ומכיוון שרואים בזה שגם כשאדם מהלל ומודה יתכן שנקרא רשע, על כן צריך לברר מהו ההלל וההודאה הרצוים לפניו יתברך כהלל של דוד המלך ומהו "הלל רשע על תאות נפשו".
וקודם שנבאר נקדים בשאלה דהנה מצינו בלאה שכשילדה את יהודה "!תאמר הפעם אתה את ה'" ואמרו חז"ל שתפסה פלך ההודאה ועל כן יצאו כל בניה בעלי הודאה וגדול שבהם דוד המלך, ולכאורה מדוע נחשבת הודאה של לאה כהלל והודאה הרצויים והלא הודתה רק כאשר התמלא חלקה ביותר משאר האימהות שרק שהיא ילדה בן רביעי ומדוע לא נחשב "הלל רשע על תאות נפשו" ח"ו?
אלא שפירושו של "הלל רשע על תאות נפשו" הוא כאשר האדם מהלל בדיוק כשנתמלא לו רצונו זה נקרא רשע, שחפץ ודורש שיעשה ה' את רצונו ורק אז יודה לו. והנה ידעו האימהות שארבע נשים ליעקב שמהם יעמדו י"ב שבטים ועל כן החלק המגיע לכל אחת שיצאו ממנה ג' שבטים, ועל כן כשנולד לוי שבזה נמצא שילדה ג' שבטים אמרה לאה הפעם יקירה איעזי אלי כיוון שהבאתי לו את חלקי בשבטים. דבתחלה הייתה כענייה וקראה שם בנה ראובן "כי אמרה, כי-ראה ה' בעניי" ולאחר מכן עדיין הייתה שנואה "ותאמר כי-שמע ה' כי-שנואה אנכי" וכשילדה את לוי אמרה "הפעם ילוה אישי אלי" כיוון שהשלימה את חלקה, ועל כן נאמר על שבט לוי "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" שבשבט לוי השלימה לאה את חלקה, אך מנעה עצמה מלהלל כיוון שאם הייתה מהללת רק כעת ולא על ראובן ושמעון ישמע מזה שאינה מודה על מצב העוני והשנואה שהיה לה אלא רק על מלוי חלקה ואז ח"ו ההלל שלה בבחינת "הלל רשע" ועל כן מנעה עצמה מזה בכדי שלא ישמע שרק כעת מודה, אמנם כאשר ניתן לה יהודה שהוא כבר לא שייך לתאות נפשה שהלא תאותה ניתנה לה כבר בלוי, כעת קראה לו יהודה: "הפעם אודה את ה'" כיוון שהודאה כזאת היא הודאה של צדיק שמהלל את ה' לא מחמת מילוי תאותו, אלא מתוך הודאה לשם שמים ועל כן יצא מיהודה דוד המלך היודע איך להודות תמיד לה'.
הודאה באמת אנחנו לא יודעים מה זה, אבל לכל הפחות לפחות בשמונה עשרה כשאומרים "מודים אנחנו לך" לחשוב על זה, וכן בברכת המזון אנו אומרים "נודה לך על ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה" וכו'. נשאלת שאלה מה שייך א"י ותורה לברכת המזון שאני מברך על סנדביץ שאכלתי, בשלמא ברכת הזן "הזן את העולם כולו בטובו" אני מבין שצריך להודות לה' שזן את כל העולם, אבל תורה וארץ ישראל מה קשור לברכת המזון? ודאי שיש בזה אין סוף פירושים זה דברים מאוד עמוקים, אבל הפשט הכי פשוט הוא כשאני אוכל אני שייך לעולם הזה, אני נקשר לעולם הזה. כל יצר הרע בא מריבוי אכילה ושתייה כי זה כל המותרות שיש, עכשיו שאדם אוכל הוא צריך לומר כך: מה שאני אוכל זה בקדושה, מה הפירוש בקדושה? לדעת שה' נתן את כל המזון, וכל הפרטים והפרטי פרטים שיש פה צריך לקדש אותם אם יש פרט אחד שלא קידשתי אותו זה כבר לא כל כך טוב, לכן צריך לעבור על כל הפרטים ולומר שכל הפרטים ה' עושה אותם. צריך להזכיר את ארץ ישראל כי המקור של כל המזון הוא ארץ ישראל, בחוץ לארץ יש מזון מכח ארץ ישראל, אם לא היה בארץ ישראל לא היה בעולם. אדם בלי מקום לא יכול להיות בעולם, יש מושג של עולם שנה נפש, פירושו: אדם בלי ארץ ישראל לא יכול להיות בעולם, אדם שנמצא באמריקה לא יכול להיות שם בלי ארץ ישראל, מה שהוא בחוץ לארץ זה רק בזכות ארץ ישראל, על כן צריך להודות על ארץ ישראל, ולהודות על התורה, כי התורה היא הנותנת טעם בפירות, בית המקדש גם כן נותן טעם בפירות, כי כל הפרנסה באה מבית המקדש. כמו שרואים שבברכת ירושלים מבקשים "ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם" ולכא' מה הקשר בין ירושלים לפרנסה? אלא בירושלים יש את בית המקדש והפרנסה לכל אחד על-ידי בית המקדש, כשאין את בית המקדש כל אחד הולך לחפש פרנסה במקום אחר. אם יש את בית המקדש אז תופסים את השורש ויש פרנסה, אם לא תופסים את השורש הולכים לחפש פרנסה פה ושם. כמו שיש ברז מרכזי המחלק מים לכל הברזים הקטנים, מהברזים מתחלקים המים לכוסות, באה כוס אחת ואומרת למה ללכת לברז הקטן אני אלך לברז המרכזי הגדול. אבל אם הברז הראשי נעלם, אז אפילו אם אני אחפש בכל הברזים הקטנים אני לא אמצא מים כי המקור נעלם. ביהמ"ק אינו קיים, לכן אנו מחפשים פרנסה פה ושם ולא מוצאים כי המקור נעלם, ירושלים זה הפרנסה, על כן בברכת המזון צריך להודות על כל זה כי אם תחסיר את המקור ותאמר שהתפרנסת לא מהמקור זה נקרא סטרא אחרא. חייבים לייחס הכל למקור, את כל הזויות וכל הצדדים צריכים לקשר למקורם.