השפעת התת הכרה
אדם צריך לישון שש שעות, הוא הולך לישון בעשר בלילה וצריך לקום בארבע בבוקר. בואו נסביר לעצמנו מה קרה בתת מודע של האדם בזמן שהוא ישן; הגוף בשעה ארבע אומר "עכשיו אני לא צריך שינה", אבל אפילו שעכשיו הגוף לא צריך שינה, הגוף לא יכול להיפרד מהשינה, באמת אחרי שש שעות הגוף לא צריך יותר שינה, אבל אומר החיישן שנמצא ליד המוח לבקרה שבמוח 'אמנם נכון שאתה צודק שהשינה כבר הספיקה, אבל אני רוצה עדיין את השינה "זה נוח לי", אז החיישן אומר למוח "תמשיך את השינה הלאה, אל תעיר את האדם תשאיר אותו באותו מצב כי אני רוצה ליהנות מזה", זה מה שאומר מרכז החיישנות של האדם למוח "עדיין תשאיר את השינה". כל השאלה היא מה המצב של האדם הזה כשהוא ער, אם המצב של האדם הוא שהחיישנות שלו לא מחפשת את עוה"ז אלא את התורה, ואז בשעה ארבע כשהוא כבר גמר לישון, מרכז החיישנות של השינה לא אומר שום דבר, הוא לא מבקש להמשיך לישון, כי החיישנות של האדם הזה היא לא לדברים בטלים אלא לתורה, לכן בשעה ארבע כשפסק הזמן הביולוגי של השינה, מודיע מרכז הבקרה שבמוח ששמו דף גמרא "האדם הזה צריך לקום עכשיו כי אני צריך דף גמרא, האדם הזה לא צריך לישון יותר". אבל אם כשהוא ער המצב של האדם הוא הפוך דהיינו החיישנות שלו היא לארטיק, ושאר תענוגי עוה"ז, אז בשעה ארבע כשהוא גמר לישון כבר מרכז החיישנות של השינה אומר "אל תעיר את האדם הזה זה עדיין טוב שיישאר לישון", אז הוא יישן עוד שעה, ובאמת, הוא חושב שהוא ישן, אבל הוא לא ישן. הוא חושב שהוא ישן אבל אין לו תועלת מהשינה, הוא למעשה ישן אבל זה לא שינה.
מרכז הבקרה הוא תת הכרתי, ותת הכרתי עובד כל הזמן במשך כל היום, אי אפשר להמחיש את זה, אבל בשינה אפשר יותר להמחיש את זה כי רואים את זה, אדם שאין לו חיישנות לדברי תורה ויש לו חיישנות למילי דעלמא, הוא יכול כל יום להפסיד שעה שינה בלי להרגיש, הוא קם בחמש במקום בארבע, והסיבה היא לא בגלל שהוא צריך לקום בחמש כי מספיק לו כבר לקום בארבע, יוצא שהשינה שלו בין ארבע לחמש, היא שינה חלשה, אם כן, הוא מפסיד שעה כל יום, למה השעה של השינה הזאת קיימת כי החיישן שלי הוא למילי דעלמא, חיישן השינה שולח הודעה למרכז הבקרה במוח תשאיר את המצב כמו שהוא בשינה, אפילו שלא צריך את השינה כרגע, כל אדם ישים לב לזה, זה ממש ככה, זה לא רק בשינה זה גם בתגובות האוטומטיות של האדם, התגובות האוטומטיות הם בלי סוף, בזמן שאדם ער קשה לו להיות מודע לתת הכרה שלו, כי אני חושב "אני מכיר את עצמי", בגלל זה צריך הבחנה יותר קשה ודקה, אדם יכול לבדוק את עצמו מידי פעם במקרים מסוימים, לדוגמא: אדם מברך ברכת המזון, פתאום המלצר מביא לו מנה אחרונה, האדם יכול בטעות לומר למלצר "תודה רבה" באמצע ברכת המזון, זה אומר שברכת המזון לא כל כך חשובה, להגיד תודה זה חשוב, לומר תודה זה אינסטינקט, אבל לברך ברכת המזון זו תיאוריה, תמיד אינסטינקט מנצח תיאוריה, כי אינסטינקט זה בלב, תיאוריה זה במוח. ממילא במצב כזה אפשר בטעות לומר תודה אפילו באמצע ברכת המזון חס ושלום. עכשיו נתבונן המלצר שהביא לי מנה אחרונה מה הוא עשה בסך הכל הביא מנה אחרונה מהמטבח אלי והמנה בכלל לא שלו, ועל זה יש אינסטינקט לומר לו תודה, עכשיו בואו ונחשוב קצת בורא עולם הביא לי גם את המנה שהיא בניסים גדולים גם את העיכול לעכל את המנה וגם את המעיים וגם את השיניים כל המעלות האלה ועדיין ברכת המזון אצלי רק בתיאוריה, למה כלפי המלצר יש לי אינסטינקט וכלפי בורא עולם לא? מי שיזכה לכזה דבר, לברך ברכת המזון באינסטינקט, באיזה כוונה הוא יברך את הברכה, לא מדובר על אורך זמן שאורכת ברכת המזון הזמן לא קובע, זמן זה לא פונקציה של טוב, העיקר הוא הכוונה, העניין הוא לברך באינסטינקט, אם אדם מברך ברכת המזון באינסטינקט פשיטא שהוא מברך בכוונה מאוד גדולה, אפילו אם האדם לא מגיע לברכת המזון באינסטינקט האמיתי לפי האמת כפי ההכרה האמיתית, שבורא עולם נתן לך מעיים, שינים וכו', לפחות שיהיה אינסטינקט של ברכת המזון כמו תודה למלצר, כמו שאומרים למלצר תודה רבה ככה לפחות לברך ברכת המזון, מי שיזכה לזה, הוא צדיק גדול מאוד.