השמחה הפנימית וביטול המחיצות - פורים
כתוב במגילה: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ודרשו חז"ל בגמרא אמר רב יהודה: אורה זו תורה, וכן הוא אומר: "כי נר מצוה ותורה אור", "שמחה" זו יום טוב, וכן הוא אומר "ושמחת בחגך", "ששון"-זו מילה, וכן הוא אומר: "שש אנכי על אמרתך", "ויקר"-אלו תפלין וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
הרב דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" אומר: שיש כאן ד' דרגות זו למעלה מזו; "אורה"- זה תורה, הכוונה היא; שהתורה מאירה לאדם, כלומר; אם האדם יודע איזה דבר מסוים, הדבר הזה מאיר לו בזכות התורה. ולא עוד אלא שהתורה מאירה על האדם.
"שמחה"- זה יום טוב. וזה דרגה מעל האורה, דהיינו: שלא רק משפיע עליו דבר מסוים אלא הוא בעצמו שמח כבר, אורה פירושו שהתורה מאירה עליו, ושמחה פירושה שהוא בעצמו כבר שמח.
"וששון"-זה מילה. וזו דרגה מעל השמחה, זה כבר מצב כזה שלא רק האדם שמח, אלא שהאדם כל כך שמח עד שהוא רוצה להנציח את השמחה שלו, הוא, תמיד רוצה לזכור את השמחה הזאת. כמו שרואים שבחתונה מביאים צלם, כדי לזכור את החתונה, (כשאדם רואה את החתונה שהייתה לו לפני עשרים שנה הוא חוזר בתשובה, הוא מתחיל לשאול את עצמו מה עשיתי בעשרים שנה עד עכשיו, אני אומר שלהסתכל באלבום תמונות מלפני עשרים שנה זה מחזיר בתשובה, מפני שהאדם מסתכל ומתבונן מה הייתי לפני עשרים שנה ומה עכשיו האם אני יותר טוב, או יותר גרוע? ואם המצב הוא יותר גרוע, זה אומר שהעשרים שנה האלה מיותרים, ועל-פי הרוב, המצב היום, יותר גרוע מלפני עשרים שנה) וזה הפירוש "ששון" להנציח את השמחה. ולכן האדם כבר עושה מעשה בגופו שזו מצות המילה, פירושו שהאדם חותם בגופו את השמחה, המילה היא חותמת שאי אפשר להוציאה.
"ויקר"- אלו תפילין. וזו דרגה נוספת מעל הששון, כלומר לא סגי בזה שהוא בעצמו שמח והוא חותם את השמחה לעצמו על גופו במצות המילה, אלא הוא עושה גם היכר לאחרים, הוא מכריז בחוץ על השמחה! כמו שנאמר על התפילין "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' עליך ויראו ממך" אלו תפלין שבראש, כלומר שהשמחה כבר פורצת החוצה ומתבטאת בתפלין שעליהם נאמר "וראו כל עמי הארץ", וזאת השמחה הכי גדולה.
אצלנו אין שמחה שפורצת החוצה כל כך, כי אין לנו שמחה פנימית, אדם אומר אני הולך לרקוד, אני הולך לשמוח, וכל זה כדי לשמח את עצמו, ובעצם צריך להיות הפוך, שהאדם יהיה כל כך שמח, עד שהוא לבד יצא וירקוד. וזו השמחה האמיתית. הגדר האמיתי של שמחה הוא, שהאדם יהיה כל כך שמח עד שזה יתפרץ החוצה, לא שהאדם ילך לעשות מעשה שמחה, כדי לשמח את עצמו, כי זה נקרא מעשה חיצוני.
אדם צריך לשמוח בעבודת ה', אבל זה רק השלב הראשון, האדם צריך להגיע למצב שלא רק שהוא שמח, אלא שהשמחה תפרוץ החוצה והוא ישיר וירקוד! כמו שהגמרא אומרת על דוד המלך שנא' בתהלים: "מזמור לדוד", שפירושו שקודם שרתה עליו רוח הקודש, ואחר כך אמר מזמור. זו מעלתו של דוד המלך שהשמחה פורצת אצלו החוצה. רואים-כשאדם שמח יותר ויותר, אז הוא הולך לרקוד עם אחרים, אדם לא יכול לרקוד עם עצמו. לשיר האדם יכול לבד אבל לא לרקוד. כי לרקוד פירושו לסחוב עוד אנשים לשמחה, כי כשאדם שר הוא עושה רק מעשה פנימי בתוך הגרון שלו, ואילו בריקוד "לבו נושא את רגליו", כל הגוף כולו משתתף ולא רק הגרון, ולכן הריקוד הוא השמחה הכי גדולה. כמו שרבי יהודה הלוי זצ"ל בספר הכוזרי מביא, שזה הדרגות של החסידים והצדיקים, שהריקוד שלהם הוא רק תוצאה מהשמחה, אצלם הריקוד לא רק מביא את השמחה כמו אצלנו, אלא הפוך הוא הנכון הריקוד יוצא מתוך השמחה.
בחג סוכות הריקוד היה יוצא מתוך השמחה, היו כל כך שמחים, עד שזה התבטא בריקוד, שהיו עושים מחוג וכולם מסבבים את המזבח, וזהו מחול לצדיקים שבזה הם מראים שהעולם הוא עגול, ועולם עגול פירושו שהאדם הולך והולך ובכל פעם הוא מגיע לאותו המקום. האדם לא יכול להשיג כלום מהעולם. בסופו של הדבר הכל מגיע לנקודה אחת. כל מה שהאדם הולך ומתאמץ וחושב שהוא משיג והוא רוצה להרוויח, לבסוף תמיד הוא מגיע לאותו המקום. וזה הגדר של "אורה ושמחה וששון ויקר", שבכל פעם השמחה עולה ועולה ופורצת החוצה, וזאת השמחה האמיתית. וארבעה דברים אלו: אורה, ושמחה, וששון ויקר הם כנגד ד' אותיות הוי"ה.
למעשה יש לנו "אורה שמחה וששון ויקר" בכל השנה, שהרי כל יום אדם לומד תורה, ומניח תפילין ויש לו מילה בבשרו, התפילין צריכים להיות במצב של "אורה ושמחה וששון ויקר", וכמו שאמרנו שצריך שהתורה תאיר לו ויהיה לו שמחה בלב, ושהשמחה תפרוץ החוצה בתפלין, כי "ויקר" זה תפלין, הדרגה הרביעית בשמחה.
וכן במצות המילה, אדם מהול מגיל שמונה ימים, האם הוא שמח בזה? הגדר של מצוות המילה היא לשמוח במילה. כמו שראינו שדוד המלך שמח בבית המרחץ שהוא מהול, למרות שהוא לא מל את עצמו, דוד המלך שמח בעצם זה שהוא מהול. במציאות שהוא מהול. אבל האם האדם שמח בזה שהוא מהול?! זה מדבר אליו בכלל?! אדם אומר לעצמו: וכי אני מלתי את עצמי? הרי מלו אותי בן שמונה ימים שלא מדעתי בכלל! ולכן אין הוא שמח במצוות המילה. וזה שישמעאל טען ליצחק "וכי אתה קיימת את מצוות המילה בעצמך? אני מלתי את עצמי בן שלוש עשרה אבל אתה בן שמונה ימים, אפילו לא הסכמת לזה!..."
והחילוק הוא, בין יצחק לישמעאל, הוא חילוק עצום, מפני שאצל ישמעאל היתה מצות המילה רק מעשה, הוא קיים רק את מעשה המצוה של מילה, ממילא הוא מל בגיל שלוש עשרה, ויצחק נימול בגיל שמונה ימים ללא ידיעתו, וכל זה מפני שישמעאל לא ידע שיש ההבדל בעצם קיום המצוה. אצל ישמעאל המילה היא רק בתורת מצווה, והוא לא קיים את מצות המילה בדעתו, ישמעאל טעה וחשב שלהיות נימול בן שמונה ימים, זה כמו שתינוק בן שמונה ימים ישב בסוכה. זו הטעות שלו. שהוא חשב שמצות המילה היא סתם מצוה בעלמא. וזאת מפני שלגוי אין כזה דבר עבודת ה', אלא רק שבע מצוות בני נח, שהם כדי קיום העולם. ועל כן טען ישמעאל: "אני מלתי את עצמי בן שלוש עשרה"! ומצד המצוה זה יותר טוב, אבל הוא לא הבין שהחילוק כאן הוא ממש הפוך, המילה היא לא סתם מעשה מצוה, אלא זה מצב באדם. האדם צריך להיות שמח בעצם המילה- כמו דוד המלך שהיה שמח במילה!
וכל אדם יתבונן; מי היום שמח במילה? אדם חושב לעצמו: "אני מהול, זה מובן מאליו", אבל דוד המלך היה שמח בעצם מצות המילה, דוד המלך הרגיש במצות המילה שזו חותמת מה'. אדם שיש לו מכתב עם חותמת מהמלך, שהמלך מאשר שהוא היה אצלו בביקור וקיבל צל"ש, אותו אדם תמיד יראה את המכתב הזה ויתפאר בו. כמו שאני רואה שאנשים מתפארים שהרבי מליובאוויטש כתב להם מכתב לפני עשר שנים, ואחד כזה שקבל כזה מכתב הוא שומר עליו תמיד ושם אותו בכיס שלו, הרי זה מכתב אישי מהרבי, בפרט אם זה כתב יד שלו, כי בדרך כלל זה היה רק ע"י מזכיר בשם הרב, אבל מכתב יד שלו ממש, זה פורץ את הגבול, ואותו אדם תמיד שומר את המכתב, ומתפאר: "הרבי כתב לי מכתב"! ואם בורא עולם שם לך חותמת שלו, איך אתה צריך להרגיש!
דוד המלך הרגיש את המילה, שזו חותמת מיוחדת של בורא עולם, הוא הבין את המשמעות של זה. ואצלנו המילים האלה בכלל לא מדברות. לדוד המלך המילים האלו דיברו ולכן הוא התפאר בזה בשמחה עצומה, שיש לו חותמת של המלך על הגוף! וכזאת חותמת שהיא לא רק מכתב, מכתב אפשר לזרוק או לבטל או לשרוף, אבל מצות המילה זו חותמת שעל הגוף בעצמו ואי אפשר לזרוק את זה. או לאבד את זה, דוד המלך שמח במילה כי הוא הרגיש שיש לו חותמת של הקב"ה על גופו, וזו השמחה הגדולה של מצות המילה. ומי שקרוב לה', המושג הזה מדבר אליו, ומי שלא קרוב לה' חס ושלום, המושג הזה לא מדבר אליו, ולכן הוא לא שמח במילה! וזה מה שיצחק אמר לישמעאל, אתה פשוט לא מבין את העניין של מצוות המילה, אתה מתפאר שעשית מצוה מילה מדעתך אבל לא זה העניין, העניין הוא לדעת שזו חותמת של בורא עולם! וכשמצות המילה היא חותמת של הקב"ה, ממילא בגיל שמונה ימים זה יותר טוב, כי זה חותמת מיד משעת הלידה. וזה שטען יצחק לישמעאל, החותמת שלך לא כל כך טובה, כי קיימת את מצוות המילה רק בגיל שלוש עשרה!
כתוב במשנה באבות: "הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר חדש. הלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר מחוק"-אותו הדבר יש הבדל בין מצות המילה, אם היא נעשית בגיל שמונה ימים או בגיל שלוש עשרה שנה, בגיל שלוש עשרה צריך לעשות את הברית בהרדמה ובניתוח, ולאחר כך טיפולים, כי המילה היא לא טבעית. וכשהמילה היא טבעית, זה כמו חותמת על ניר מחוק. כמו שהניר לא כל כך טוב, החותמת לא נחקקת כמו שצריך, כך הגוף בגיל שלוש עשרה לא מקבל את הברית וצריך טיפולים רפואיים, ואילו בגיל שמונה ימים שזה הגיל הטבעי לברית, הגוף מקבל את המילה בשמחה. כמו שרואים שהתינוק כמעט ולא בוכה בברית (ואם הוא בוכה, זה בגלל שגיאה של המוהל).
וגם מעט הבכי שהוא בוכה, זה בכלל לא לפי הפרופורציה של הכאב, וזה בעצמו נס גדול ולא מובן, כי יש בברית סיעתא דשמיא, בגיל שמונה ימים הגוף מקבל המילה בטבעיות, ולכן ברית בזמנה דוחה שבת, כי זו מילה טבעית של ה', הגוף מקבל בשמחה וממילא החותמת נחקקת כמו על ניר חלק, ואילו ברית לאחר שמונה ימים כבר נקראת: מילה שלא בזמנה! מילה שלא בזמנה, אומנם פועלת את הפעולה של החותמת, אבל לא כמו "בזמנה" ולכן כל כך משתדלים שתהיה הברית בזמנה, חוץ ממקרים מסוימים שיש סכנה, שאז דוחים את המילה.
וזו השמחה הכי גדולה- שאדם מקבל את החותמת של ה' בגיל שמונה ימים וזה כמו דיו על ניר חלק נחקקת החותמת ונשארת לתמיד! וזה שטען יצחק לישמעאל אמנם אתה עשית מצוה, ובתורת מצווה אתה צודק, אבל אצלי זה לא רק העניין של המצוה בעצמה, אלא זה מצב באדם, והמצב היותר מעולה הוא כאשר המילה היא טבעית בגיל שמונה ימים ללא ידיעה, כי אם כבר קיימת ידיעה, כבר האדם מתנגד, ואילו בגיל שמונה ימים התינוק לא יודע כלום.
והחילוק גדול בין אדם שמקיים את מצוות הברית בדעתו בגיל שלוש עשרה, לבין קיום המצווה שלא מדעת בגיל שמונה ימים, כי כשאדם עושה ברית בגיל שלוש עשרה פירושו להתגבר, הוא לא יגיד לך שהוא הולך לעשות את המצוה בשמחה, מפני שהוא יודע שיהיה לו כאבים והוא צריך הרדמה וכו', ולכן הוא הולך לעשות את הברית בפחד ולא באופן טבעי, ממילא הברית אינה נחקקת בגופו כל כך טוב, כיון שהוא הולך למצוה מדעתו, ויש לו התנגדות למצווה מחמת הכאבים, ואילו בגיל שמונה ימים אין לתינוק שום התנגדות ושום מניעה, ועל כן החותמת נחקקת בגוף כראוי. וזה מה שטען יצחק לישמעאל.
וכן לגבי מצות התפלין, כל השנה אדם חייב להניח תפלין, ולא רק בפורים, אבל האם האדם שמח במצות התפלין? למה אדם לא שמח בתפלין? מפני שהוא מניח את התפלין עם הדעת שלו, ובדעת יש גם יצר הרע שנמשך מחמת עץ הדעת טוב ורע. הוא אמנם מניח תפלין, אבל מה הוא חושב עם התפלין? וכמה לשם שמים הוא מכוון בהנחת התפלין? לאדם יש דעת, והדעת הזאת מורכבת מטוב ורע שנמשכת מעץ הדעת טוב ורע, והרע הזה שבתוך הדעת זהו היצר הרע.
אם אדם ישב ויחשוב: מה אני חושב כל היום? הוא יראה שהוא צריך הרבה רחמי שמים על המחשבות שלו, יש לו הרבה מחשבות בטלות, ואפילו בתוך המחשבות הטובות שלו, כמה הם לשם שמים וכמה לא לשם שמים. וכל המחשבות הרעות הם באופן טבעי, כלומר שאדם מתגבר וחושב מחשבות של דברי תורה, זה רק כאשר הוא מתגבר, ואילו המחשבות הרעות, זורמות לבד. וזה מגלה שהמחשבה הרעה היא שולטת במוח, ולכן על הטוב צריך להתגבר, כי המחשבה רעה יותר עמוקה והיא השולטת במוח.
עצם הדבר שאדם חושב מחשבה רעה בתוך התפילה, זה כבר סימן שהמחשבה הרעה היא השולטת במוח, האדם בעצמו רוצה להתפלל, ואם כן למה באה מחשבה זרה? אלא בשביל להתפלל- צריך רצון. צריך להתגבר. ואילו למחשבה זרה לא צריך רצון ושום התגברות, המחשבה רעה זורמת אצל האדם לבד. זה פנימי אצלו. וזה מגלה שהמהות שלו זה רע, הטוב לא מתעורר לבד, לא רואים שהאדם פתאום שהוא הולך ברחוב הוא מתחיל לחשוב בדברי תורה, רק כאשר האדם משתדל, אז הוא חושב בדברי תורה, אם האדם לא יחשוב כלום, אז נראה אם יבואו לו מחשבות של תורה.
ולדוגמא, בשעת האכילה, ב"ה האדם פותח איזה ספר בכדי שיהיה דברי תורה בסעודה, אבל אם הוא לא יפתח את הספר והוא לא יעשה מאמץ לחשוב בתורה הוא פשוט יהיה שקוע באוכל ולא יחשוב בתורה. ולהיפך, כשאדם לומד תורה, שוב באים וזורמים המחשבות זרות, ופתאום בכל רגע הוא רוצה להפסיק מהלימוד, ופתאום הוא רוצה לדבר, וכל זה מפני שהמהות הפנימית היא רעה ורק החיצוניות שלו שייכת לתורה. ובאמת, האמת הפנימית זה רק טוב ולא חס ושלום רע, אבל מפני שאנו לא זוכים לגלות את הטוב הזה, לכן הוא באיתכסיא, ולכן באיתגליא רואים שהרע שולט והוא הפנימי ואילו הטוב הוא רק חיצוני, ולכן הרע גובר וצף לבד, וממילא כל מצוה שעושים בשמחה היא רק בדעת. לדוגמא, כשאדם שמח בזה שהוא מהול, השמחה היא בדעתו, והדעת מעורבת בטוב ורע, ולכן הוא לא יכול לשמוח כל כך, כי הרע מבטל את הטוב ועושה חציצה.
אצל צדיקים זה בדיוק הפוך, המחשבה הטובה זורמת לבד בטבעיות, ואילו כדי לחשוב מחשבה רעה צריך מאמץ, וליתר דיוק אצל הצדיקים אין מחשבה רעה בכלל, אלא אפילו בשביל דברים בטלים-הם צריכים מאמץ גדול ולא בשביל רע גמור, והאמת היא שאפילו לא דברים בטלים אלא אפילו דברים שהם צריכים, אם זה דבר בטל ולא דברי תורה, הם צריכים מאמץ גדול כדי לחשוב עליו.
אצל הצדיק המחשבה הטובה זורמת לבד, כמו שמסופר על הרוגצ'וב, חברו של האור שמח, שכאשר נפטרה אשתו, ההלויה התקיימה בעיר אחרת, ובשעת הנסיעה ברכבת הרב דיבר בדברי תורה, וכשהגיעו לאותה העיר המשיך הרב לומר דברי התורה, עד שהגיעו למקום הלוויה, עד שקם אחד מהתלמידים ואמר לרב שעכשיו הלויה של אשתו, השיב לו הרב, הגמרא אומרת "נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו (ממתינות לבעליהן רש"י) עד דאתו מבי רבנן", ואם זוהי הזכייה של האישה, שהיא מחכה לבעלה עד שהוא יחזור מללמוד, אז גם עכשיו היא צריכה לחכות, וזוהי הזכות שלה!... והמשיך בדברי תורה עד שסיים, ואז ניגש ללויה. וכשחזרו מהלויה לבית, ראה הרב את בתו שהיא בוכה, דבר שהוא לגיטימי שהבת תבכה על האמא, וניגש לבתו ושאל: "בתי, למה את בוכה"? פשוט הרב שכח שהוא באבל על אשתו וכרגע הוא חזר מהלויה, מרוב דביקות בדברי תורה, הוא שכח שהוא אבל ונפטרה אשתו.
זה הענין של צדיק שאפילו במצבים הקשים ביותר, גם אז הוא לא יכול להבטל מן התורה, התורה זורמת אצל הצדיק באופן טבעי, ועל ידי זה הוא מבטל באופן טבעי את כל הדברים, אפילו הכי קשים. ואפילו טרגדיה נוראה, אצל הצדיק הטוב הוא פנימי, ומעשה חולין הוא רק חיצוני, ולכן הוא צריך מאמץ גדול כדי לחשוב מדבר חולין. כמו שראינו אצל צדיקים גדולים שאפילו בעניני פרנסת הבית לא היה אפשר לדבר איתם, רק בקושי גדול.
וזה אצל כל צדיק וצדיק כפי דרגתו, וממילא כשאדם הוא במדרגת צדיק, הדעת שלו נקיה, וממילא הוא מרגיש את השמחה שבכל דבר ודבר, ממילא התורה זו תורה, והיום טוב הוא יום טוב, והמילה זו מילה, והתפלין הם תפלין, הוא מרגיש כל דבר ודבר, אבל אצלנו שעדין יש דעת שמעורבת בטוב ורע, והרע חוצץ, לכן לא מרגישים את השמחה שבכל דבר.
כל הדברי תורה הם "פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצוות ה' ברא מאירת עינים", כל הדברי תורה משמחים את הלב. כמו שרואים שהצדיקים שמחים בדברי תורה, עד כדי כך שחז"ל אומרים: על רבי אליעזר ורבי יהושע, שבאו לבית של ר' יהושע בן אבויה והיו מתגלגלין בדברי תורה עד שירדה אש והיתה מלהטת סביבותיהם, מפני שהיו הדברים ערבים כנתינתן מסיני. כלומר, הדברים שהם הוציאו היו שמחים עד שירדה אש וליהטה סביבותם, הדברים שהם דיברו התקשרו להר סיני, עד שירדה האש שהיתה בהר סיני! וכל זה מפני שהתורה הייתה שמחה, ממילא כשהתורה שמחה היא הולכת למקור שלה, להר סיני, ובהר סיני היה "וההר בוער באש עד לב השמים", ממילא אותו הדבר היה אצלם שהאש ליהטה אותם והאש עד לב השמים, וזה מגלה שהדברי תורה היו שמחים.
אצלנו כתוב; "פקודי ה' ישרים משמחי לב", וזה פסוק בתהלים, ואנו אומרים את הפסוק הזה בכל שבת, אבל כל השאלה היא מה אנו מרגישים בפועל?! אדם שהוא שמח בתורה, זו השמחה הכי גדולה, והוא לא צריך שום שמחה אחרת! פקודי ה' "משמחי לב", זה משמח את הלב, ואצלנו הדברי תורה לא משמחים, כי הדעת שלנו בנויה מטוב ורע, שזה נמשך מעץ הדעת טוב ורע, ממילא אדם שנמצא בדעתו, הרע שבדעת חוצץ, כמו שאומר הנביא: "כי אם עונתיכם מבדלים בינכם לבין אלקיכם", כמו שיש מחיצה שמפסיקה, כן הרע חוצץ ומבדיל, ולכן אדם לומד תורה ולא מתחבר למקור.
אם רוצים להגיע לכזה מצב שהדברי תורה ישמחו, צריך להגיע להר סיני "היו הדברים שמחים כנתינתן מסיני", ולהר סיני היו צריכים מ"ט ימי הכנה, וההכנה היתה במ"ח קנינים שהתורה ניקנת בהם הכתובים בפרקי אבות, וכל ההכנה הזאת היא כדי לשבור את המידות ולזכות לענוה, הסתפקות, לבטל דעתו וכו' וכו', כל המ"ח דברים המבוארים במשנה, עד היום המ"ט שהוא כולל את כל המ"ח דברים. ואחר כך עוד הכנה "אל תגשו אל אישה", לפרוש לגמרי מהעוה"ז, וכל זה במדבר, כשאוכלים מן. כי רק בכזו קדושה שהיא בעצם כל הקדושה שבעולם, אז אפשר להתחבר להר סיני, אבל אדם שלא נמצא במצב כזה, הוא לא יכול להתחבר להר סיני, ממילא הוא לא שמח בתורה, והתורה בעצמה לא שמחה, כי היא לא מתחברת למקור שלה, וכל דבר שהוא מחוץ למקור שלו, הוא לא שלם ולכן הוא לא שמח, ולהתחבר למקור צריך הכנה, וההכנה כדי להתקרב אל הר סיני היא במ"ח מעלות שהתורה ניקנת בהם.
מי שיסתכל במ"ח דברים שהתורה ניקנת בהם, אני לא יודע אם יש לנו אפילו קנין אחד בשלימות, כל ענין שם הוא קשה מאוד להשגה. ולפי האמת "קנין" הוא מלשון לקנות, וכשאדם "קונה" פירושו לשלם, כמו שאדם נכנס למכולת, ושואל כמה זה עולה ורק לאחר כך הוא קונה ומשלם.
כל קנין במ"ח דברים שהתורה ניקנת בהם, צריך לקנות אותו, ולקנות אותו פירושו לשלם! צריך לשלם על כל מידה ומידה! והתשלום הוא ע"י שבירת המידות, כל פעם לשבור עוד מידה רעה, ועוד מידה רעה, ולבטל עוד רצון, ועוד רצון וכו'. וכשאדם שובר מידה מסוימת, זה נקרא שהוא מוציא צ'ק ומשלם לקנות את המידה הטובה שהתורה ניקנת בהם, וממילא אדם שלא מתחבר להר סיני, התורה לא שמחה איתו, ולהיפך, הצדיקים ששמחים בתורה, הם זוכים לזה ע"י שהם מתחברים להר סיני.
וזה שאומרת הגמרא: "חכם עדיף מנביא", תדע, אמורא אומר איזה מימרא, ורק אחר כך, "איתמר שהלכה מסיני כוותיה", כלומר, אותו אמורא אומר הלכה מדעתו, אחר כך פתאום מוצאים שיש ברייתא שאומרת את זה "בהלכה למשה מסיני", מזה רואים שחכם עדיף מנביא שהחכם אומר דבר חכמה בתורה, ואחר כך מוציאים שזאת הלכה למשה מסיני, ופירושו של דבר, שאותו חכם כיוון בדעתו להלכה למשה מסיני, למרות שהוא לא ידע שיש כזאת הלכה למשה מסיני, אם כן חכם עדיף מנביא. והטעם הוא, מפני שנביא לא מקבל מהר סיני, אלא מהשמים, ואילו החכם הולך ישירות אל הר סיני, והר סיני הוא המרכז ולכן "חכם עדיף מנביא". גם עם הנביא הקב"ה מדבר, אבל בהר סיני הקב"ה דיבר עם משה רבינו ללא שום הסתר, ולכן הר סיני הוא המקור של הכל, כי בהר סיני קיבלנו את התורה, ומתן תורה כולל את כל הנביאים, ממילא חכם שמתקשר בחכמתו להר סיני, הוא עדיף מנביא.
וכל זה שחכם עדיף מנביא הוא רק עד רב אשי, לאחר שנחתם התלמוד אי אפשר להוסיף אפילו דבר קטן, אפילו להוסיף סנטימטר אחד על הגמרא אי אפשר אחרי שרב אשי ורבינא חתמו את הש"ס! אפילו אם יבוא חכם גדול בגאונות עצומה, עם צדקות מופלגת, ורוה"ק, וירצה להוסיף אפילו אות אחת פוסלין אותו על המקום וזה לא מתקבל לאחר חתימת התלמוד. אפשר רק לפרש את הכתוב, אבל להוסיף דבר, לעולם לא שייך. עד רב אשי ורבינא היה כזה מצב שאפשר עוד להוסיף, דהיינו עד חתימת הש"ס עדין היה מצב כזה שהתורה זרמה כמו מעיין בשעת מתן תורה, ומהמעיין הזה כל אחד יכול לדלות, ומי שדלה אז ואמר דבר, זה נכנס בש"ס, ואילו אחר חתימת התלמוד אי אפשר להוסיף שום דבר אפילו הקטן ביותר. ו"חכם עדיף מנביא" פירושו; שהחכם מתחבר להר סיני, הוא שמח בתורה עד שהוא מתחבר לזמן נתינת התורה, אצלנו הדעת שמעורבת בטוב ורע חוצצת, והרע על-פי הרוב, הוא השולט לצערנו, כמו שאמרנו שבאופן טבעי הרע מגרש את הטוב, אם אדם יבדוק את עצמו באמצע הלימוד, הוא יגלה שהוא מגרש את התורה.
"צדיק גמור"-הוא אחד שאין לו רע בכלל. כמו שאומר בעל התניא, ו"צדיק שאינו גמור", הוא- שהטוב מבטל את הרע. כלומר, "צדיק גמור", לא צריך לגרש את הרע, אין לו רע בכלל. ו"צדיק שאינו גמור"-אצלו הטוב מגרש את הרע. ובזה יש הרבה דרגות אם הוא מגרש את הרע לבד, אם הוא מגרש ע"י מאמץ, כל אחד לפי בחינתו.
על כל פנים, אצלנו הרע שולט, כי הדעת שלנו מעורב בטוב ורע , שנמשכת מעץ הדעת טוב ורע, ממילא הרע הזה חוצץ ביננו לבין ההרגשה האמיתית, ועל כן גם בכל השנה יש "אורה ושמחה וששון ויקר" יש תפלין, ויש מילה וכו', אבל אין שמחה בתפלין ובמילה, למה? כי הרע שבדעת חוצץ!
מסופר, שפעם נסע בעל התניא עם תלמידיו ביער, והתקרבו אליהם שודדים, וצריך לזכור ששודדים של פעם זה סכנת נפשות, כי לא רק שהם לוקחים את הכסף וזוהי סכנת ממונות, אלא אחר כך הם רוצחים את אותו אדם, וזהו כבר סכנת נפשות, בכל זאת ראו שהרב בעל התניא לא מגיב, וכשהשודדים התקרבו ממש, הוציא הרב את התפלין והניח אותם ויצא מהשיירה, ועל המקום השודדים ברחו, למרות שהרב לא דיבר אפילו מילה אחת. פשוט כל השודדים פנו עורף וברחו כלעומת שהם באו. ואז שאלו התלמידים הרי גם אנחנו נמצאים כאן עם תפלין, למה הרב לא אמר לנו להניח את התפלין? ענה להם הרב: הגמרא דורשת על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' עליך ויראו ממך"-אלו תפלין שבראש, והמשיך הרב, לא נאמר "תפלין שעל הראש", אלא תפלין ש"בראש", אצלי התפלין ב"תוך הראש" ואילו אצלכם "על הראש"! "תפלין שבראש" פירושו, שהתפלין בתוך הראש, התפלין הם כנגד המוח, והשאלה היא: האם המח שלי מחובר לתפלין, או שמא יש מחיצה בין המח לתפלין? אצלנו המחיצה היא העור, והעור הזה הוא העור של הנחש, "משכא דחויא", "כתנות עור וילבישם" לאחר חטא אדם הראשון,
והעור זה הוא המחיצה שנמשכת מחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שמאז הדעת מעורבת ברע והרע הזה הוא החציצה. אדם הראשון אכל מעץ הדעת, אבל הבעיה היא שכל אחד מוסיף רע על זה, אם היה בנו רק את חטא אדם הראשון, זה חצי צרה, כי אפילו אצל גדולים היה קצת מחטא אדם הראשון, גם לבעל התניא היה קצת מחטא אדם הראשון, ובכל זאת הוא זכה לתפלין שבראש.
כל הבעיה היא, שאנחנו מוסיפים על החטא של אדם הראשון, אדם הראשון זרע זריעה של רע, ואנחנו משקים את הרע הזה, ממילא הרע הזה גדל וגדל וזה חוצץ, בין הרגשת המצות לאדם, וממילא התפלין הם "על הראש", ולא ב"תוך הראש", והחציצה הזאת גורמת שאדם מניח תפלין על הראש, ומה הוא חושב באותה שעה עם המח? המחשבה באותו הזמן לא מחוברת לתפלין! כשאדם מניח תפלין הוא חושב אחרת מרגיש אחרת? לא, הוא מרגיש אותו הדבר, בין שתפלין עליו ולבין שהתפלין לא עליו. הכל אותו הדבר אצלו.
אדם רוצה להתחזק, והוא רוצה לשמוח בזה שהוא מהול ויש לו חותמת של ה', וכמו שאנו אומרים כל יום בברכת המזון: "נודה לך ה' אלקינו וכו' על בריתך שחתמת בבשרינו", כלומר, אנו מודים לקב"ה על זה שהוא עשה לנו ברית, אבל האם האדם שם לב בכלל שהוא מודה על זה? להודות פירושו: שהאדם צריך לשמוח עם הדבר שהוא מקבל ואז להודות, ואלינו זה לא מדבר, כי הברית היא רק מעשה, וההבדל ביננו לבין הברית היא הדעת שמעורבת ברע, והרע הזה חוצץ! הרע שבדעת עושה מחיצה ולא נותן לאדם ליהנות מהמצוה. האור של המצוה נתקל בתריס של רע ולא מאיר, ולכן האדם נשאר בחושך. כמו שיש שמש חזקה שמאירה בחוץ, וכשהאדם סוגר את התריס, הוא נמצא בתוך בית אפל והוא לא נהנה מאור השמש, בגלל שהתריס סגור, אנחנו לא נהנים מהמצוות מפני שיש לנו תריס שמבדיל ביננו לבין האור של המצוה.
ולכן כתוב בפסוק: "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", לפני הלימוד האדם צריך לחזור בתשובה, כדי שהתורה תשפיע עליו, כי אחרת, אם לא תחזור בתשובה, התורה לא תשפיע עליך, כמו שאומר הגר"א עה"פ "יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי", "יערף כמטר לקחי"-תלמיד חכם שאינו הגון, צריך לערוף אותו! אפילו אם הוא אומר דברי תורה כ"מטר", צריך לערוף אותו! "תזל כטל אמרתי" זהו תלמיד חכם הגון. וממשיך הגר"א: שידוע שהטל מגדל רק הצמחים, שהטל יורד בלילה הוא לא מגדל עשבים רעים וקוצים וכו', הטל בעיקר הוא טוב לצמחים, הטל מטפטף חלש על הצמחיה ומגדל אותה, ובמקום שלא צריך את הטל, הוא לא מטפטף, ואילו מטר, יורד בכל מקום, גם כשיש שדה קוצים וסרפדים, המטר מגדל אותם, כלומר, המטר מגדל גם סם המות. אותו הדבר גם התורה-אם התלמיד חכם הוא אינו הגון, אז "יערוף כמטר לקחי", שהוא מגדל גם את העשבים הרעים שבתוכו, כלומר אם יש לו עשבים רעים בלב, ע"י הדברי תורה הוא יכול להיות גם יותר גרוע, כגון, תורה שלא לשם שמים, גאוה, ולדברים אחרים שלילים. וכמובן שיש בזה הרבה מאוד שלבים, ולכן צריך לחזור בתשובה לפני הלימוד, כדי שהרע הזה לא יחצוץ ולא יגדל.
כשאדם הולך לעשות מצוה או כשהוא ניגש להתפלל או ללמוד תורה, שיעשה תשובה לפני, וכל זה בכדי שהמעשה ישפיע עליו, ולא יהיה לו לסם המות, ההכנות של צדיק הם מעל ומעבר, וכל זה כדי שהמעשה ישפיע עליו, וממילא הפרי שהוא קיום המצוה, משפיע עליו יותר. הפרי גדל לפי ההכנה, לפי המצב של האדם, אדם שהוא מלא עבירות, לא יכול לעשות מצוה בשלימות, וגם שהוא יעשה מצוה, המצוה לא תשפיע עליו, הוא אמנם יקבל שכר על מעשה המצוה, אבל זה לא ישפיע על הלב שלו.
בשמים, אפילו כלב מקבל שכר, כמו שרואים שבמצרים הכלבים קבלו שכר על ש"לא יחרץ כלב לשונו", ממילא ודאי וודאי שהאדם גם כן יקבל שכר! אבל בכל זאת, המעשה של המצוה לא ישפיע עליו, המצוה לא תיכנס ללב שלו וממילא הוא לא יזכה ללב טהור, וכל זה מהחציצה של הרע! אז עיקר העבודה שלנו היא: שהרע החוצץ יצא.
ולכן בפורים נאמר: "עד דלא ידע", שזהו מצב שהדעת מסתלקת, ואם הדעת מסתלקת, אז יכולים להגיע לכזה מצב שהתפלין ידברו לאדם, והמילה תאיר לאדם. וזהו: "אורה ושמחה וששון ויקר" הנאמר דוקא בפורים, ממילא בפורים כל הדברים מאירים, למה? כי מסלקים את המחיצה של הדעת, ממילא נשאר הטוב ללא הרע, ואז הטוב מאיר.
אצלנו כל השנה, התפלין הם מעשה מצוה בעלמא, בפורים כשמסלקים את הדעת, אז התפלין הם "יקר", זה כבוד גדול, אדם מניח תפלין, אם הוא יזכה לדעת טובה כמו בפורים, שהרע מסתלק, אז הוא לא יאמר "יש לי תפלין", אלא יש לי "יקר" מה'! יש לי כבוד של ה'!
תפילין הם מלשון תפילה, ותפילה זה לשון התחברות, כמו שפרש"י עה"פ "נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי", אומר רש"י: "התחברתי עם אחותי, נקשרתי עם אחותי, והוא מלשון צמיד פתיל", כלומר, שהוא מתפתל, וממילא הקשר נהיה יותר חזק, דבר שהוא מתפתל, הוא נקשר חזק. וממילא יוצא-שתפלין הם קשר לה'. כשאדם מניח תפלין הוא קשור עם ה', הנחת התפלין היא לא סתם מעשה מצוה, אלא זו התחברות עם ה'! וזה כבר משהו אחר לגמרי!
ולכן אנו רואים שאסור לישון עם תפלין, ובכל זאת אדם לא שם לב, והוא מתנמנם עם התפלין, או שאנו מסיחים דעת מהתפלין, או שעושים דבר בטל עם התפלין, למה? כי אדם מקטין את החשיבות, ואומר; מה זה כל כך משנה? וכל זה מפני שהתפלין הם רק תפלין. מעשה מצוה בלבד. אבל אם נבין שהתפלין הם "יקר" של ה', נפתולי אלקים נפתלתי, תדע שאתה מתקשר עם בורא עולם, ממילא תהיה לך הערכה אחרת לתפלין! כמו שרואים שאדם שמקבל חותמת מהמלך, הוא לא מסיח דעת מהחותמת, ואם הוא מסיח דעת מהחותמת הוא מבזה את המלך, ולכן, צריך לזכור תמיד, שהתפלין זה כזה דבר "יקר" של ה'. וכשתדע שזה "יקר" של ה', ממילא תזכה ליראה, תדע שבורא עולם הביא לך כזה כבוד גדול, ואיך אתה יכול לבזות את הכבוד הזה? הקב"ה הביא לך תפלין, שזהו דבר כזה קדוש, שהוא אסור לגוי, זו כזו קדושה נוראה, איך אפשר להסיח דעת ממנה?!
כשאדם רואה רמטכ"ל, מיד הוא מזהה את הפלאפלים שעל השרוול וגם אם הרמטכ"ל ירצה להסתיר אותם, הוא לא יכול, באינסטינקט הוא יתפאר בהם, למה כי זה מראה שהוא הרמטכ"ל, ולכן כשהרמטכ"ל מגיע, על המקום, כל אחד מזהה את הפלאפלים האלה, ולכן רמטכ"ל תמיד מסתובב עם הפלאפלים, כי רמטכ"ל, יש לו חותמת עשרים וארבע שעות שהוא רמטכ"ל. ורמטכ"ל זה כלום, לעומת החותמת של הקב"ה! את החותמת של הקב"ה אי אפשר להעביר ולבטל, ולכן צדיקים לא מסיחים דעת מהתפלין, ולא ישנים בתפלין, כי הם מרגישים בכל רגע את החותמת של הקב"ה עליהם.
כמו שמסופר על אחד הצדיקים, שכשאחד מתלמידיו הגיע לבקר אותו בלילה, הוא מצא את הרב עם תפילין, ושאלו אותו התלמיד, הרי לילה לאו זמן תפילין?
ענה לו הרב: שבאותו היום הוא קיבל זריקה רפואית חזקה והרופא ציוה עליו לא לישון אחרי הזריקה, כי זה מאוד מזיק, והמשיך הרב, אבל אני מאוד עייף ואני בטוח שאני ארדם למרות האזהרה של הרופא, פשוט הגוף שלי לא יעמוד בזה, ולכן התחכמתי והנחתי תפילין לפני השקיעה והמשכתי להיות עם התפילין, וכל זה מפני שכתוב בהלכה שאסור לישון עם תפילין, וממילא עכשיו אני בטוח שאני לא ארדם. כלומר אצל אותו צדיק, למרות שיש אזהרה לא להירדם, בכל זאת הוא לא יכול להתגבר על זה, אבל שהוא מניח תפילין, אז הוא בטוח שהוא לא יירדם!
זה נקרא להבין את הענין של התפילין בפנימיות, ההרגשה של התפילין כל- כך פנימית, יותר מהרגשת הפחד על הגוף, למרות שלכל אחד יש פחד על הגוף שלו, וק"ו לצדיק שאצלו הפחד על הגוף הוא יותר חזק, עם כל זה אותו צדיק לא יכול להתגבר על השינה, אבל כשיש הלכה שאסור לישון עם התפילין, זה מתגבר על הכל! וזהו שלימות הדרגה של "ויקר" אלו תפילין.
וזהו גם כן הדרגה של "ששון" זו המילה, לשמוח בחותמת של ה'. וכל זה תלוי עד שהאדם קרוב לה', וככל שהאדם יותר קרוב לה', כך הוא יותר שמח בחותמת של ה'. וכל זה ע"י שמבטלים את הרע שבדעת, וממילא זה הענין של פורים שצריך להגיע לדרגה של "עד דלא ידע", שזוהי הדרגה של ביטול הדעת, וכשיש ביטול הדעת ממילא יש שמחה בתורה וה"אורה"-זו תורה, הכל פתאום מאיר.
והאמת שכל המצוות מאירות, אבל הבעיה היא שאנו לא יודעים איך לבטל את הדעת בכל השנה, כדי לזכות לקבל את האור של המצוה. ולכן מתחפשים בפורים, והתחפושת משנה את המציאות, כלומר כל השנה יש דעת רעה, ואילו בפורים אני מתחפש לצדיק, וזה נקרא תחפושת אמיתית להתחפש לצדיק, וממילא עושים שינוי צורה, שפירושו, עד היום הייתי כך וכך, והיום אני אדם אחר, צדיק, עד היום הייתי רשע או בינוני, ואילו היום בפורים אני בחזקת צדיק, כשהאדם מתחפש, הוא צריך לשכח מהכל, ולהפקיר את הכל, ולהחזיק את עצמו באותו היום לחזקת צדיק.
וזהו גם הענין של משלוח מנות, כי בכל השנה אדם לא נותן את המנה שלו למישהו אחר, אבל בפורים האדם מפקיר את עצמו, ממילא הוא נותן את המנה שלו למישהו אחר.
המצווה של "משלוח מנות", זה לא סתם לתת איזה מנה חפיף, אלא "מנה" פירושו מנה מהשולחן, דהיינו אפילו שיש לשני מנה לאכול, בכל זאת אני צריך להפקיר את המנה שלי ולתת לשני, למרות שאותו אדם לא צריך את המנה הזאת, כי הרי יש לו מנה לאכול, בכל זאת צריך לתת את המנה שלך לשני, כדי לערבב את הדעת.
וכן גם מצות "מתנות לאביונים", כל השנה החיוב לתת צדקה הוא רק כשבא עני ומבקש, ואילו בפורים, גם אם אין עניים, אני מחויב לחפש עני ולתת לו מתנות לאביונים, וכל זה כדי שאני יפקיר את הכיס שלי, ובזה מגלים שהכיס שלי-הוא לא שלי, והאוכל לא שלי, וממילא אם הכל לא שלי, אז ממילא אני מבטל את הדעת השלי, ואז לאחר שהאדם זוכה לקיים "משלוח מנות ומתנות לאביונים", ומבטל את הדעת, אז הוא עושה סעודת פורים ומגיע לשכרות, ועל ידי זה הוא מגיע בשלמות לביטול הדעת, כלומר אחרי שזוכים לביטול בממון ובאוכל- אז מגיעים לביטול הדעת, וביטול הדעת פירושו שכל הפרטים והפרטי פרטים שיש בעולם, שלמעשה זה האוכל, והכסף, הכל שייך לקב"ה.
האוכל זה אחד הדברים שהאדם הכי אוהב, הגשמיות של האדם זה האוכל, וממילא שאדם מקיים "משלוח מנות" ונותן את האוכל שלו למישהו אחר, בזה הוא מבטל את הדעת שלו.
וכן הכסף, אדם כל החיים עובד את הכסף, וכאן שהוא מקיים "מתנות לאביונים" הוא מבטל את הדעת, ולכן בכל השנה מחויבים בצדקה רק כאשר העני מבקש צדקה, ואילו בפורים גם אם אין עני, אני מחויב לחפש עני, וכל זה מפני שבפורים צריך להפקיר את הממון. כלומר, ה"מתנות לאביונים" זה לא רק לצורך העני אלא יותר בשביל האדם בעצמו, שהוא יוציא את הממון, ויזכה לביטול הדעת, ולכן בכל השנה שמצות הצדקה היא רק לצורך העני, לכן רק כשהוא מבקש אז יש חיוב לתת, ואילו בפורים כשהמצוה היא לא רק לצורך העני, אלא שהאדם יוציא מעצמו ובכך הוא יזכה לביטול הדעת, ממילא אני מחוייב לחפש את העני ולהוציא את הממון ממני.
וכן הוא גם ב"משלוח מנות", גם כשיש לשני מנה לאכול, והוא לא ביקש ממני, בכל זאת אני חייב לתת משלוח מנות, ולכן נותנים "משלוח מנות" אפילו לעשירים, למרות שיש לעשיר מה לאכול, והוא לא צריך את המנה שלי, בכל זאת אני צריך לתת לו מנה "משלוח מנות", כי הענין הוא שאני יוציא ממני את האוכל ויזכה לביטול הדעת, וכשזוכים ל"משלוח מנות ומתנות לאביונים" זוכים לביטול הדעת, ואז מגיעה סעודת פורים ושותים יין, וזוכים לשלמות ביטול הדעת, ואז נכנס יין יצא סוד, שע"י שאדם מבטל את הדעת שלו, הסוד של העולם מתגלה.
והסוד של העולם הוא הרוחניות, ולגבינו זה "סוד", מפני שהרע מסתיר אותו ולכן זה נקרא סוד, אבל האמת היא, שזה בכלל לא סוד, כי האמת זו אמת, רק שזה סוד לגבינו, ולגבי האמת זה לא סוד, האמת הזו מכוסה, ומכיוון שהאמת מכוסה היא נקראת סוד, אבל כשאדם זוכה להוציא את הדעת, ממילא הסוד הזה מתגלה, כי זאת האמת וזה לא סוד, ממילא מי שהוא צדיק- אצלו זה בכלל לא סוד, וככל שהאדם יותר רשע- לגביו זה נהיה יותר ויותר סוד.
וזהו "סוד ה' ליראיו", מי שהוא ירא שמים, אצלו זה כבר לא סוד, כל הדברים אצלו יוצאים מגדר סוד, אצלו האמת לא מכוסה, ואילו לגבי רשע הסוד מתכסה בעטיפה, והרע עוטף אותו ולכן זה נקרא סוד, אבל צדיק, אצלו אין עטיפה, ואצלו האמת מגולה ולא בבחינת סוד, כמו יהלום שעטוף בכמה עטיפות, כשאומרים לאחד בתוך כל העטיפות האלו יש יהלום, הוא אומר אני לא מאמין, תראה לי, תוכיח, אבל אדם צדיק, יש לו רנטגן מיוחד ועל המקום הוא רואה שבתוך כל העטיפות יש יהלום, זה ממש כמו אולטראסאונד, אחד שלא יודע להסתכל באולטראסאונד, כשהרופא אומר לו אני רואה כך, אני רואה שיש לך עורק סתום חס ושלום ואתה חולה מסוכן, הוא אומר לו אני לא מאמין לך, אני לא רואה שום דבר, עונה לו הרופא, נכון שאתה לא רואה, כי לגביך זה סוד, כשתדע להסתכל באולטראסאונד, תדע גם אתה שיש לך עורק סתום, ואני אומר לך שאתה חולה מסוכן, אותו הדבר אדם שהוא צדיק, אצלו הכל מאיר, הוא רואה הכל חי, ואילו לגבינו הכל נקרא סוד.
היום אדם יכול לראות בטלסקופ את הכוכבים, לגבינו זה נקרא סוד, אנו לא רואים כלום בכוכבים, אבל אחד שמסתכל בטלסקופ יכול להגיד לך אני רואה כך וכך בראיה ברורה, למה? מפני שהטלסקופ מבטל את המחיצה שיש בין השמים לארץ, שהיא המסתירה לראות מה שיש בכוכבים, ע"י הטלסקופ בטילה המחיצה.
וזהו "סוד ה' ליראיו", אדם שהוא ירא שמים- הסוד הזה לגביו הוא לא סוד, זו מציאות, זו האמת, כי האמת היא אמת, והאמת קיימת תמיד רק שהחושך מסתיר אותה, ולכן לא רואים שהאמת קיימת כל הזמן.
והאמת הזו היא פשוטה, רק שלפי איכות ההסתר, כך זה נהיה יותר חידוש, ויותר בגדר סוד אבל כשתזכה לסלק את ההסתר, תגלה שהסוד בכלל לא קיים, זה לא סוד, זו האמת! וכמו שאנו אומרים בכל שבת בתפילת שחרית: "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע, יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת, אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם, בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם" וכו', כלומר "השמים מספרים כבוד אל" השמים בכל יום מספרים את כבוד ה', "ומעשה ידיו מגיד הרקיע" הרקיע בכל יום אומר את מעשה ידיו, "יום ליום יביע אומר" כל יום אומר לחברו, "ולילה ללילה יחוה דעת" כל לילה גם כן אומר לחברו. "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" לא שומעים את הקולות שהם מדברים, אבל "בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם".
"אין אומר ואין דברים", פירושו, כשאדם מדבר דבר מסוים, הדיבור מוגדר באותיות ומילים, אבל כשאדם חושב מחשבה עמוקה, כאשר מדבר את הדברים שעלו במחשבה, הוא לא יכול להסביר במדויק את מה שהוא חשב, המחשבה היא יותר עמוקה מהדיבור, כשאדם חושב מחשבה עמוקה, הוא יכול לראות שיש מחשבות שאי אפשר להוציא אותם בדיבור, כי כשאדם מדבר הוא צריך להסביר את הדברים בתוך אותיות ומילים, והמילים והאותיות אינם יכולים לבטות את המחשבה, כי האותיות והמילים הם הגבלה, לעומת זאת המחשבה אינה מוגבלת, ולכן במילים אי אפשר לבטות מחשבה עמוקה, כמו שהיום אומרים שיש שפה שנקראת "שפת הלב", כלומר זוהי שפה פנימית של הלב, כמו "לבי אומר לי".
וזהו; "וכל העם רואים את הקולות"-שעם ישראל ראו את המחשבה, כי אם אדם רק שומע את הקולות, אז הדבר כבר מוגדר בתוך דיבור, מפני שהכ"ב אותיות הם כבר הגבלה, והדיבור לא יכול לבטות את המחשבה בדיוק, שנאמר בפסוק "וכל העם רואים את הקולות", פירושו- רואים את הרצון של הקולות, רואים את המחשבה ולא רק את ההגבלה של הקולות, כשאדם רק שומע, זה כבר מוגבל, אבל כשעם ישראל ראו את הקולות-הם ראו את הרצון, מפני שההבל שיוצא מהפה הוא דבר לא מוגדר ואותו הבל מתלבש באותיות, וההבל הזה יוצא מהפנימיות וממילא אתה רואה את המחשבה עצמה, המופשטת, לפני שהיא נכנסת לדיבור.
כמו שאומר האר"י ז"ל; למה התחילה התורה ב"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" שזהו עולם העשיה, הרי יש עוד עולמות לפני עולם העשיה, שהם עולם האצילות, בריאה ויצירה, עולם העשיה הוא העולם הסופי, ולפניו יש עולם הניקודים והעקודים, אדם קדמון, אין סוף, אם כן, למה כל הדברים האלה לא כתובים בתוך התורה, והם רק ברמזים? אומר האר"י ז"ל שכל הדברים האלה לא יכולים להיכנס בתוך אותיות, האותיות בעצמם זה כבר צמצום לגביהם, יש טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות) , ואלו הדברים הם מהטעמים, נקודות ותגין, ולא בתוך האות בעצמה. כל הדברים האלה שהוזכרו נכנסים בתוך הגויל הלבן שבספר תורה, בתוך הטעמים והנקודות, זה לא נכתב בפירוש, כי אלו דברים שהם מעל הכתיבה, מעל הצורה, צורת האותיות זה כבר הגבלה מסוימת.
וזה: "אין אומר ואין דברים בלא נשמע קולם", הם לא מדברים בדיבור, כי אם הם היו מדברים בדיבור זה כבר מוגבל, אבל "בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם", כלומר, הם מספרים לא ע"י דיבור, אצלם זה בתורת שירה, כמו שמוצאים אצל יהושע שנאמר: "אז ידבר יהושע לה', ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל, ויאמר לעיני ישראל, שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון", וכתב רש"י: "אז ידבר אמר שירה תחת השמש, לפי שאמר לשמש דום, דום מלומר שירה, וכל זמן שהוא דומם, עומד ואינו מהלך, שבכל עת הילוכו הוא אומר שירה".
היום עשו מכשיר שקובע את מהלך השמש, ולמכשיר הזה קוראים ססגמון, ובמכשיר הזה מצאו שלפני שלושת אלפים שנה חסר להם עשרים וארבע שעות, אנחנו ב"ה לא צריכים הסכמה על שיהושע עצר את השמש, אבל היום הוכיחו את זה, וזהו שאמר יהושע: "שמש בגבעון דום", דום מלשבח! כלומר, כל הדלק של השמש זה רק לשבח, למה? כיון ש"שמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע", כלומר שהשמים מספרים כל הזמן, בלי מילים, דיבורים שהם מעל למילים בלא אומר ודברים, כמו שאדם שר שיר, השיר הוא מעל הדיבור, ומעל השיר יש את עולם המחשבה, המחשבה היא כנגד הנשמה ואילו הדיבור הוא כנגד הרוח, וזה אומר שהמחשבה היא יותר פנימית מהדיבור.
כמו שמסופר על המגיד ממעזריטש שהיה אומר דברי תורה הוא היה יכול לעצור לשלוש שעות רצוף ולשתוק, ורק לאחר כך להמשיך בדברי תורה, והחסידים קראו לזה "תורה שבלחש". כלומר הוא לא היה יכול לומר את הדברי תורה בדיבור, אז הוא היה אומר אותם במחשבה, עד ששוב הוא חזר לדיבור, זאת אומרת שאלו דברים שהם "מעל לדיבור", וזהו "השמים מספרים כבוד אל" בלא אומר וללא דברים בדיבור שהוא מעל לאותיות, ולכן לא נשמע קולם.
וזהו בעצם המציאות של העולם, רק שאנו לא רואים ולא שומעים כלום, כמו שאומר ר' יהושע בן לוי "בכל יום יוצאת בת קול מהר חורב" וכו' ואנחנו לא שומעים את זה, ומה שאתה לא שומע, זו הבעיה שלך שאתה חרש. אותו הדבר "וכל העם רואים את הקולות", רק שאנו לא רואים כלום בגלל המחיצה הרעה שיש בדעת, אם האדם יזכה להוריד את המחיצה, הכל יתגלה אליו. וזה מגילת אסתר שקוראים בפורים, שמגילת אסתר הוא מלשון לגלות את ההסתר, דהיינו לגלות את האמונה.
ומה הפירוש לגלות את ההסתר? גילוי ההסתר פירושו, שהוא רואה שכל מה שהוא עושה זה לא מועיל, אדם אומר אני עושה וכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אני יכול לעשות, אני יכול להצליח, אני יכול להרויח, אבל אם הוא יראה שכל מה ש"הוא עושה"-זה רק לרעתו, זה נקרא לגלות את ההסתר.
ואת זה רואים בכל השלבים בתוך המגילה, המן הרשע מתגבר להביא עץ גבוה חמישים אמה, והוא בטוח שעל העץ הזה יתלו את מרדכי, ולבסוף הוא נתלה עליו, וזה מראה שכל מה שאתה עושה זה לא לטובתך, הפוך הכל רק לרעתך!
אדם תמיד חושב: אני ילך לעבוד, אני אעשה כך וכך, אני אתאמץ, אני ארויח, יהיה לי יותר, אני אפנק את עצמי, וככה יהיה לי יותר טוב... ולפי האמת, הכל בדיוק הפוך, אם תעשה יותר לעצמך-יהיה לך פחות! הקב"ה יתן לך פחות, כי אם אתה עושה לעצמך, זה נקרא-"כוחי ועוצם ידי" גאוה. וממילא הקב"ה יעזוב אותך, אם אתה רוצה סיעתא דשמיא-תבטל את עצמך!
אם אדם אומר: אני אעשה, אני אתחכם, ויעשה כל מיני פטנטים, לפי האמת הוא רק עושה נגדו, אדם שחושב אני עושה, אני קובע על עצמי, אני גיבור, אני קובע על הבית שלי, אני קובע על העולם, ולפי מה שאני יעשה כך יהיה, כל זה נקרא כפירה! זה נקרא חושך! זה אפיקורסות! זה נקרא עוה"ז! עוה"ב פירושו; לדעת שאת הכל רק הקב"ה עושה! תדע לך, שלפי האמת, כל מה אתה עושה, אתה מסלק את ה' כביכול, לפי האמת, אדם שעושה לעצמו הוא רק מקלקל לעצמו, אבל השקר שעוטף אותנו נותן לאדם לחשוב ש"אני עושה", ש"אני מרוויח", ש"אני פועל", אני קובע, ומה יוצא מכל זה עולם השקר! אפיקורסות!
וממילא, מהחושך הזה יוצא שתפלין הם לא תפלין, והמילה היא לא מילה, והתורה לא תורה, אין אורה, אין שמחה אין יקר, ולכן אפילו שאתה לומד תורה, אתה לא תראה את האור שבתורה, אבל אם תגיע למצב כזה שתראה שכל מה שאתה עושה, זה רק לרעתך, תגלה שהכל הפוך תראה שאת הכל ה' עושה ולא אתה, אז תגלה שכל מה שאתה עושה, אתה מסלק את ה' כביכול, ואז ה' אומר לך תסדר לבד! יהיה לך השגחה פרטית, אבל לא סיעתא דשמיא! כי אתה סומך על עצמך. אם תזכה לדעת שהכל זה רק ה', וכל מה שאתה עושה, אתה רק מזיק לעצמך, אז תזכה לסיעתא דשמיא!
מסופר על אחד תושב בני ברק, שהיה לו בית דפוס יחידי בעיר שמזה היתה פרנסתו, ופעם אחת הגיע עוד יהודי שפתח עוד בית דפוס ממש על ידו, ולאותו יהודי היה לו יחודיות בלעדית בבני ברק, ואילו עכשיו, כשנפתח עוד בית דפוס ממש על ידו, על ידי זה הוא מפסיד הרבה מהפרנסה, אבל הבעל בית דפוס הראשון, למחרת נכנס אל הבעל בית דפוס השני, ושאל אותו אולי אתה צריך עזרה, או ייעוץ מקצועי? או שמא חסרה לך איזו מכונה? לי יש וותק וניסיון בעניני הדפוס, אם תתקל בבעיה תפנה אלי! ולמחרת שוב חזר אליו והציע את עזרתו, וכך בכל יום.
עד שבאו אליו בני ביתו ואמרו לו: לא די בזה שהוא פתח בית דפוס ממש על ידך, והוא מקפח את הפרנסה שלך, עוד אתה הולך ומציע לו עזרה?! ענה להם אותו יהודי הרי אני בכלל לא צריך לעבוד, רק בורא עולם צריך להביא לי את הפרנסה, אבל יש גזירת "בזעת אפיך תאכל לחם", ממילא מהגזירה הזאת נגזר שאדם צריך לעבוד ולהתפרנס, אצלי הגזירה מתקיימת בזה שפתחתי בית דפוס וזה המקור של המחייה שלי, לפי שורש נשמתי, ולכן עבדתי בכל יום שש שבע שעות, ועכשיו בורא עולם זימן לידי עוד בית דפוס, כלומר הוא הקל מעלי את הגזירה של "בזיעת אפיך תאכל לחם", החיוב לעבוד הוא רק גזירה, ועכשיו כששכני פתח בית דפוס זה מקל מעלי את הגזירה, ואני יכול ללמוד יותר, מפני שיבואו גם אליו קונים, וממילא יהיה לי יותר פנאי ללמוד!... בהרגשה פשוטה, כל אחד היה אומר: רק תגרש אותו! אבל הוא הסתכל לפי האמת. והאמת היא שרק הקב"ה עוזר!
אדם אומר: "אני עושה", "אני מרויח" הוא חושב שהוא עוזר לעצמו, והאמת היא שהוא רק מזיק לעצמו. אדם שאומר אני עושה, צריך לומר לו: תדע לך, אם לא היית עושה, היית מקבל יותר סייעתא דשמיא מעל לדרך הטבע, ואילו עכשיו שאתה עושה, תקבל רק לפי הטבע.
ואת זה רואים במגילה, המן מכין עץ חמישים אמה בשביל שבכל העיר יראו איך שתולים את מרדכי, אבל לא היה עץ חמישים אמה, לכן המן הולך ושובר את הארמון שלו כדי לעשות עץ של חמישים אמה, וכל זה בשביל לבנות כזה עץ מהודר, למען יראו וייראו, ויראו שכל מי שמורד בי ולא משתחווה לי ימות, ממילא כולם יפחדו פחד מות, כשיתלו את מרדכי על העץ כולם יפחדו ממני, ולכן משתלם לו להמן להרוס את הבית שלו, כי הכבוד שלו הוא יותר מהבית.
ולבסוף כולם רואים שהמן נתלה על אותו העץ, כמו שנאמר במגילה "ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך, גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך עומד בבית המן גבוה חמשים אמה, ויאמר המלך תלהו עליו", כל מה שהרסת את הארמון שלך בכדי לעשות עץ גבוה, הכל לצורך עצמך, עכשיו כולם ידעו שאתה רשע, כולם יראו שאתה טמא, בדיוק הפוך ממה שחשבת.
כל זה שייך בכל אדם, אדם עושה וחושב שהוא עושה לטובתו, ולבסוף הוא רואה שכל מה שהוא עשה זה רק לרעתו ועדיף היה שהוא לא היה עושה בכלל, כי אם הוא לא היה עושה, הוא היה מקבל סייעתא דשמיא, אל תעשה כלום אתה רק מזיק לעצמך, אתה חושב שאתה מועיל לעצמך, תדע לך אתה לא מועיל, אתה מזיק.
כתוב בספרים, שבעוה"ב כל אדם שהשאיר ממון בעוה"ז, הוא יכעס על עצמו ויקלל את הממון שלו, מפני שאז הוא יראה שהממון הזה הוציא ממנו את התורה, כמו שרואים שהגמרא אומרת על ריש לקיש שהשאיר אחריו רק קבא דמוריקא (מעט כרכום) , קרא אנפשיה: "ועזבו לאחרים חילם", אדם מרויח ומרויח וחושב יש לי, לבסוף הוא רואה שזה רק לרעתו, כמו שרואים שאדם שמבקשים ממנו צדקה, יש לו כעס בלב ויש לו רצון לתת פחות ממה שהעני ביקש, ולכן אם העני מבקש מאתים שקל, הוא יתן לו רק מאה שמונים, היצר הרע תמיד לא נותן לתת בדיוק כמו שהשני רוצה, והוא נותן לו להרגיש מה העני יחליט לי כמה לתת, לא מספיק מה שאני נותן לו?!
פעם אחת ביום שישי נתתי צדקה לאיזה עני, סכום נכבד, ואחר כך בא אלי עוד עני, וגם לו נתתי סכום יפה, ובמוצאי שבת, כשבאתי ללבוש את המכנסיים גילתי שנגנב הכסף, באותו רגע הצטערתי, אבל שמחתי ואמרתי ב"ה, שזכיתי ונתתי צדקה ביום שישי, כי אם הייתי מתווכח עם אותו עני ונותן לו פחות, הייתי עכשיו יותר מצטער, היו גונבים לי יותר, פשוט. שמחתי על כל שקל שנתתי, פשוט הצלתי את זה מהגנב. גם הוא גנב פחות, וגם אני לפחות הצלתי את הכסף. אבל עכשיו מתגלה- שאדם יכול לכעוס שבא אליו עני ומבקש צדקה, ואחר כך הוא שמח ומודה לה' על כל שקל שהוא נתן, למה? כי ב"ה הכסף הזה לא נגנב. וזה רק דוגמא, אדם יבוא לעוה"ב והוא יגלה שכל מה שהוא נתן בעוה"ז צדקה בקושי, הוא יגלה שהכל הפוך וב"ה הוא הציל את הכסף, כי הכסף שלא הלך למצוות הוא הולך עכשיו לעונשים, ואת זה ראיתי על עצמי דוגמא חיה, העני הזה פשוט הציל אותי, אם העני לא היה מגיע, היה נגרם לי עוגמת נפש שנגנב לי אלפיים שקלים, ועכשיו נגנב רק אלף שקלים.
וזה מגילת אסתר לגלות את כל ההסתר, שלפי האמת מה שאתה עושה, זה רק לרעתך, ואילו לפי השקר נדמה לך שזה לטובתך.
ואיך זוכים לגלות את ההסתר? ע"י שמתבוננים במעשה המגילה, הנה המן הולך למשתה היין ואומר לעצמו, בגאווה גדולה: "אסתר הזמינה רק אותי!" ולבסוף יוצא שדווקא על ידי זה הוא נהרג!
וזה כששאל אחשורוש את המן: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו?" ואז, "ויאמר המן בלבו, למי יחפץ המלך לעשות יקר יותר ממני? ויאמר המן אל המלך: איש אשר המלך חפץ ביקרו, יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך, ואשר נתן כתר מלכות בראשו, ונתון הלבוש והסוס עם איש משרי המלך הפרתמים, והלבשו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו, והרכבהו על הסוס ברחוב העיר, וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", כלומר: המן-אני המכובד ביותר, ולכן אני יגיד את המקסימום, הכל לטובתי. ולבסוף: "ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך, אל תפל דבר מכל אשר דברת"! כל מה שרצית בכזאת גאוה גדולה, הכל התהפך לרעתך ואתה צריך לעשות את הכל לאויב שלך, למרדכי היהודי! אם היית אומר פחות דברים, הייתה לך חצי צרה, כי היית עושה למרדכי רק חצי מהדברים, רצית את הכל לעצמך, בסוף הכל רעתך, הכל למרדכי, ונהפך כל הגאוה שלו לבזיון גדול.
וזה מגילת אסתר-מגלה את ההסתר, שכל מה שאתה עושה, הכל לרעתך, ממילא הדעת מסתלקת, כי אני לא מבין כלום ממה שאני עושה בעולם, אני עושה ועושה, ולבסוף זה נגדי, סימן שאין לי דעת ואני לא קובע, ואם אני לא קובע, אז אני מסלק את הדעת, וממילא כשאני מסלק את הדעת, אז יש "אורה ושמחה וששון ויקר" פתאום הכל מאיר ומשמח, מפני שהמחיצה לא קיימת, וזה הכח הגדול של פורים, ולכן זה רק בסוף השנה.
ובפורים-אז הוא זמן מחיית עמלק, וכשימחה עמלק ימש"ו לגמרי, אז יבוא משיח, וע"י מחיית עמלק מתגלה שם ה' בעולם, ואז תאיר הדעת, ונזכה ל"אורה ושמחה וששון ויקר", אז נזכה שכל התורה תאיר, כי הרע יסתלק.
ימי הפורים ממשמשים ובאים, שכל אחד יחשוב על סילוק הדעת, ממילא הוא יתפלל יותר בכוונה, ויעשה את כל המצוות בצורה אחרת, ואז פתאום הכל יהיה יותר מאיר, והכל כפי שמסלקים את הדעת.
ועיקר התפקיד לסלק את הדעת הוא כשפוגעים בך! כמו שאומרת הגמרא: "כל המעביר על מידותיו מעברים לו על כל פשעיו", ומעביר על מידותיו פירושו לבטל את עצמו, ודאי שאדם שהולך עם גאוה לא יכול לבטל את עצמו, זו סתירה, אם אני בעל גאוה, אז אני צודק, אני קובע, ממילא אני כועס, וזהו נקרא נקימה ונטירה, כמו נחש שהוא נוקם ונוטר, אם עשית משהו לנחש, תדע שעל המקום הוא יעקוץ אותך.
עשו הרשע נמשל לחזיר, והחזיר אפילו אם אדם ירה בו שני כדורים, הוא ילך גוסס ויפגע באותו אדם, אדם שמוותר-הוא מוציא את הדעת שלו, הדעת שלי אומרת: שאני צריך להגיב, וביטול הדעת פירושו: שאני מבטל את עצמי לה', ממילא אני זוכה לגילוי הדעת, שמסתלק הרע שבדעת שנמשך מעץ הדעת טוב ורע, אדם שמתגבר על תאוות עוה"ז ופורש מהעוה"ז, על ידי זה הוא זוכה שאצלו תתרבה הדעת. ואני לא מדבר על דברים גדולים ששוברים את הגוף, כל אחד יתחיל אפילו בדבר קטן, דבר סמלי, עצם הדבר שהוא מנסה, זה כבר טוב, ובפרט שאדם מנסה ומשתדל ללמוד מוסר, המאמץ הקטן הזה יתן כוח למאמץ יותר גדול, וכך הוא יעלה ויעלה במעלות כמו עליה בסולם.
העיקר הוא, שהאדם לא יפקיר את עצמו, כגון שאדם יושב בסעודה, שיחשוב אפילו בדבר אחד קטן של תורה, שיעשה היכר מסוים, אפילו בדבר קטן, שהוא יזכור שהוא צריך להיות עבד ה'! או כשאתה לומד תורה, אפילו אם אתה כבר מדבר באמצע, תקצר כמה משפטים, כל הענין הוא להתחיל מדבר קטן, והקטן הזה יגדל ויהיה דבר גדול בעז"ה, עד שנזכה במהרה ל"אורה ושמחה וששון ויקר" לשבור את כל המחיצות ולבטל את הרע שבדעת, עד שנזכה לשמחה אמיתית ולאור הנפלא של פורים.