שמע בני מוסר אביך
הרבה ציוויים כתובים בתורה בעניין חינוך הילדים. על האב נאמר (דברים ו''ז'): ''ושיננתם לבניך'', (דברים י''א, י''ט): ''ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'' ועוד כתוב במשלי (כ''ב, ו'): ''חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'', ועל הבן נאמר (משלי א''ח'):, שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך''. לכן על האב מוטלת החובה לחנך. ועל הבן להתחנך. או בצורה אחרת, על האב להשמיע ועל הבן לשמוע.
כמו כל מצוה מהתורה או מדרבנן, שצריך לקיימה בכוונה מלאה, מכל הלב ובשמחה, כך גם מצוות חנוך הילדים כי לא שונה היא משאר המצוות, ויותר מזה צריכים אנו במצווה זו הקפדה מרובה מכיוון שהשפעתה היא לטווח ארוך ולדורי דורות ועליהם אמרו חז''ל: ''אם אין גדיים אין תיישים'' ושמעתי בשמו של הרב אליעזר מן שך שליט''א שאמר שכל ילד יהודי הוא ספק גדול הדור. לכן התייחסותינו למצוות חינוך הילדים צריכה להיות ביראה כמו למצוות שבת, פסח, סוכות, יום כיפור, וכו'...
לכן צריכים ההורים לסייע זה לזו במצות החינוך ולא להטילה כמשא כבד על כתף אחד מבני הזוג כמו שכתוב (ישעיה מ''א, ו'): ''איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק'' וכדי להגיע למצב זה, הדרך היא דרכי נועם להסביר לילד בשפה ברורה ונעימה את רצון הבורא יתברך ועבודתו כדי שיכנסו הדברים לאוזן מבין ''וכל ערום יעשה בדעת''. וכשם שיש מצוה לומר דברים הנשמעים כך מצוה שלא לומר דברים שאינם נשמעים, לכן צריך לשקול כל מילה במאזניים לפני שמוציאים אותה מן הפה ולהזהר לומר דברים המתקבלים על לב הילד, ש''מוות וחיים ביד הלשון'' ולפעמים אפשר לקלקל עד שקשה מאוד לתקן, וכשמוכיחים את הילד צריך להוכיח בצורה כזו שהילד ידע שרוצים אך ורק לטובתו, לתקן דרכיו ומצוותיו ולא חס ושלום לשבור רוחו של הילד כי מטרת התוכחה היא להדריכו בדרך התורה.
רבנו יונה בפירושו על משלי הסביר את צורך המוסר וההוכחה המתמדת של ההורים את הילדים מפני ששכלו של הבן אינו מושלם ויצר לבו רע מנעוריו ואינו יכול להתגבר על תאוותיו מבלי שירגילו אותו לכך, מכיוון שההרגל נהפך לטבע. לכן אם ההורים ירגילו את הילדים להתגבר על התאוות וישרישו בהם מידות טובות, אז יוקל עליהם בבגרותם להמשיך באותה הדרך הטובה שהקנו להם הוריהם. וההורים בשכלם המושלם יוכלו יותר להדריך ולעזור לו להשלים את חסרון היצר הטוב, שבא רק לאחר י''ג שנה. אך אם עושים את זאת בקטנות מה שנקרא בלשון חז''ל ''גירסא דינקותא'' אינו נשכח בקלות ונטבע עמוק בתוך לבו של הילד.
דוגמא לעניין זה רואים מן המעשה שהיה לאחר השואה: הרבה יהודים נלקחו לכנסיות מגיל ינקות וגדלו כנוצרים לכל דבר ואפילו הם עצמם לא ידעו שהם יהודים ולא היה ניתן להבחין (כלפי חוץ) מיהו יהודי.
צדיק אחד שהיה מנסה לברר ולהציל את הילדים האלה מהשמדה רוחנית, ניגש לבעל הכנסיה הכומר הראשי (ימח שמו) וביקש ממנו שיתן לו את הילדים, והכומר שאל אותו איך הוא ידע מי הוא יהודי ומי לא יהודי, וחוץ מזה עכשיו מאוחר והם רוצים לישון וכו'...
אמר לו הצדיק: ''תן לי רק כמה דקות ואני אברר מי מהילדים הוא יהודי ומי לא''.
הכומר שהיה בטוח שבודאי לא יצליח לברר בכמה דקות, הסכים לבקשת הצדיק.
נכנס הצדיק לאולם וקרא בקול רם: ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד''.
ומתוך מאות הילדים, רצו אליו עשרות ילדים יהודים וצעקו: ''מאמא, מאמא'' (אמא, אמא) וזאת בזכות ''קריאת שמע'' שהיתה קוראת להם אמם בכל ערב לפני השינה בזמן שהיו בעריסות.
חשיבות החינוך מגיל ינקות מרומז במשלי (כ''ב, ו'): ''חנוך לנער על פי דרכו... '' על ''פי'', כוונתו על פתח (התחלת דרכו). ויהי רצון שהקב''ה יעזור לנו ושדברינו יתקבלו באזני בנינו.