אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א ליקוטים השייכים לחלק י"ד › הלכות שחיטה וטריפות

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

ליקוטים השייכים לחלק י"ד · הלכות שחיטה וטריפות

ליקוטים השייכים לחלק י"ד

א' כתב הכנה"ג סי' ט"ל הגהב"י סוף אות ל"ג וז"ל כל מקום שצריך נפיחה אם במקום דליכא סירכא מבצבץ ליתן לן בה דתלינן לאחר השחיטה מחמת הנפיחה דהא מעשים בכל יום שפעם א' משימים אותה במים ואינה מבצבצת ופעם ב' מבצבצת שנקרעה מחמת נפיחה בדיקות המיוחסות למהר"י פיג'ון עכ"ל:

ב' עוף שנמצא לאחר שחיטה בושט סובין וכיוצא עיין מרן סי' כ"ג ס"ב ומור"ם בהגה שם והרב ש"ך ס"ק ח' כנ"הג הגהב"י אות ל"ב דבר שמואל סי' רל"ו. פר"ח סי' ל"ג סקי"ז. מח"בר סי' ל"ג אות י"ב. וסימן כ"ג אות ה'. עיקרי הד"ט סי' א' אות מ"ט. ואם חתך האצבע עיין פנים מאירות ח"ב סימן מ"ב:

ג' כתב הפר"ח בסי' ט"ל ס"ק מ"ר וז"ל כתב בא"ח בשם הרמב"ן והביאו הב"י דתרתי אוני דסריכן מגבן לדופן וראשי הסירכות דבוקים זה בזה בדופן ואין ניכר שם ראשי סירכות טריפה דאמרינן סירכא היא שעלתה מגב האונה לגב האונה ואח"ך נדבקה לדופן וטרפה ע"כ. וכתב מהרי"ט בח"ב שלא אסר הרמב"ן אלא כששתיהם שוות בעיקרן ובראשן שיש לחוש שסירכא א' הן. אבל אם אנו רואים שהסירכא העולה מכאן עבה וסירכא העולה מחברתה דקה ואין להם יחס זו עם זו הדבר ירוע שהם ב' סירכות שעלו מגבן לדופן וכשרה עכ"ל הפר"ח מכאן יש ללמוד למנהגנו דלא הוי שלא כסדרן אלא מא' לג' אם יצאה סירכא מראשונה לשלישית וראשי הסירכות דבוקים בסירכא א' בדופן במקום המותר אם אין הסרכות שוות שא' עבה וא' דקה כשרה דאמרי' דכל א' נסרכה לדופן כמ"ש בדברי הרב הנז' וק"ל ועיין לקמן מ"ש משם מהר"י חאג'יז זלה"ה דהכשיר בכל ענין ולא חילק אם יש בהם שינוי או לא:

ד' בכל הנקובים שנטרפת בהם אין הקרום סותם ועיין בש"ך סי' מ"ו סק"א. ובפר"ח שם ק"א וכ"כ הרשב"א בת"ה במשמרת הבית דף ל"ה משא"כ דעת הרא"ה בבד"ה דדוקא בריאה ובושט:

ה' אם היה סירכא במקום הצריך בדיקה וחתכה הבודק וכשבדקוה בצבצה וא' אומר שהיא קב מחיים וא' אומר שהיא נקב לאחר שחיטה נראה דיש להטריף כיון דאיכא ריעותא לפנינו דהיינו הסרכא ואין לדמות זה לא' אומר כסדרן היתה וכו' בסימן ט"ל סי"ו ועיין ס' תבואת שור סי' כ"ט:

ו' מים שנמצאו בראש הבהמה ולא נודע אם היה המוח מגולה או מכוסה וכו' עיין בספר אהל יעקב סי' קי"ח שהתיר ועיין בספר עיקרי הד"ט חי"ד סי' ב' אות א' שהביא מחלוקת הפוס' בזה והתירו בשעת הדחק ועונג שבת ושמחת חתונה והפסד מרובה ועיין בש"ך סי' ן' סק"ג ועיין למוהר"מ מלובלין סי' ס"ו דף כ"ח ע"א דדעתו להטריף ועיין למור"ם בהגה סי' ל"א ס"ב. ועיין בס' אהלי יעקב סי' קי"ח דף קע"ג ע"א. ועיין בפר"ח סי' כ"ט ס"א. ובספר בית יהודה במנהגים ובאדרת אליהו סי' ז'. ונמ"ך בכתבי הרב מהר"ר יעב"ץ דמטריף בכל גוונא דאין אנו בקיאים בחסרון המוח יעו"ש בס' המנהגים כת"י:

העתקתי מכתבי הרב מוהריב"ם זלה"ה:

ז' ששה נבלות מחיים וסימנם ימק גגו וז"ל הרמב"ם בפ"ג בהמה שנטל ירך שלה וחללה עמה עד שתראה חסרה כשתרבץ הרי זו נבלה כמו שנחתך חציה ונחלקה לב' גופות ואין השחיטה מועלת בה וכן אם נשברה מפרקתה ורוב בשר עמה או שנקרעה מגבה כדג או שנפסק רוב הקנה או שנקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה מחיים ואין השחיטה מועלת בה ואחד הבהמה ואחד העוף בכל הדברים האלה עכ"ל וסי' ימק גגו ירך. מפרקת. קנה. גב. גסטרא. ושט:

ח' כתב הרב ב"י שאם יוצא סירכא תלויה מהדבוק שבין אונה לאומה ונסרכה באותה אונה או אומה עצמה כשרה ולא אמרי' דדילמא סירכא זו באה מהאומה וראשה השני נסרך לאונה דהו"ל ס"ס ספק מחמת הריאה ספק מחמת הדבוק ואת"ל מחמת ריאה שמא בה ראשה האחד במקום שנסרכה אליו ראשה השני עכ"ל. ולזה הסכימו קצת אחרונים חכמי אשכנז. כ"כ הפר"ח סי' ט"ל סקי"ד. ועיין עוד שם שהאריך:

ט' מזובחי הזבח שמלעיג על מנהג בודקי אזמיר שאינן שוחטין אלא בשנים א' שאוחזה וא' שוחטה ומוכיח שהוא מנהג ותיקין. לשון האו"ה בזה סימן נ"ג לשון ט"ז בזה סי' י"ד עכ"ל הרב כנ"הג במפתחות בסוף ס' קול בן לוי ס' מ"ד:

י' ששה אברים הם שאם נפסקו ברובם טריפה וסימנם קצץ כעץ. לקנה שנפסק רובו טריפה. צלעות שנשתברו רובם. צלעות שנעקרו רובם וחולייא קיימת. רוב ה"כרס אם נקרע וכו'. עור של חוט השדרה שנפסק ברובו. צומת הגידין שנחתכו רובן:

י"א גולגולת שנתכסה ברוב בב' מקומות כתב מרן דלא אמרי' שמא במקום קב נקב. בסימן כ"ה ס"ג בבני מעים שחטפן זאב והחזירן נקובות. ובסי' ל"ו ס"ה בריאה שלקחה זאב וכו'. ובמנהגים כתבו אפי' במקום דאיכא רעותא לא אמרי' שמא במקום נקב נקב. וכן נר' בדברי מנהגים מסי' ל"ז ס"ו דאפי' היכא דאיכא רעותא תלינן להקל:

י"ב אלו הן מראות שמטריפין בריאה שאינן מראה בשר. ירוק. חלמון ביצה. כרכום. בקעת. חדות:

י"ג אלו הן מראות כשרות כחול. כרתי. כבד. דם. וסי' ושמתי כדבר והר' במקום כ':

י"ד יתרת על גב רגל החמור כשרה שכן דרכה דהיינו לצד חודה. אבל לצד שרשה טריפה.

דא"ג דרוסת ארי גסה.

דז"ד דרוסת זאב דקה.

נח"ש ג"ט נמייה. חתול. שועל. גדיים. טלאים:

ט"ו סירכה תלויה בשפולי אומה ולמטה היתה סירכה עבה וככפתור תלוי בה והיה נראה לעין מלאה מוגלא זה היה מעשה. והתשובה היתה שאין זה בועה בשפולי אומה אלא שיש לחוש שמא סירכה היא ומחמת נקב באה והסירכה חלולה היא ולחות הריאה יוצאה דרך נקב לתוך הסירכה ולכן נ"ל שצריך הריאה בדיקה לראות אם עולה הסי' בנפיחה או ודאי סירכה חלולה היא והריאה נקובה ואם לאו דלדול בעלמא היא. וכל זה היינו בסירכא דקה אבל בסירכה שהיא עבה אמרי' כל הסיר' נתמלאת מוגלא ונקבי הריאה נסתמים ולהכי אינה עולה בנפיחה הרי"ב בשם תיקון הזבח ונראין דבריו. וכן העלה הש"ך בס' נקודות הכסף ודלא כט"ז שכתב בס"ס ל"ט שי"ל דין בועה בשיפולי עכ"ל הפר"ח בסי' ל"ז ס"ק כ"ג:

ט"ז האונה והאומה שנסרכו בסירכא א' אל הדופן והרוב מהאונה שא"צ בדיקה אם עבר ובדקוה עיין בכנ"הג סי' ט"ל הגהב"י אות שכ"ח שהביא פלוגתא. גם בכת"י נמ"ך שהכשירוה והרב מבי"ט מטריף:

י"ז סירכה באומה ומכה בדופן כנגדה והסי' פסוקה באמצע ונשאר דלדול סי' במכה ודלדול סי' בריאה עיין ט"ז סי' ט"ל ס"ק ט"ו:

י"ח אם נמצא האלג'דרי בריאה נדון כב' בועות דסמיכי דגם בני אדם שיש להם מזל מתים בו וכן מצאנו בכ"י מורינו מופת הדור מהרר"ם סירירו ז"ל נאם יהודה ן' עטר יעקב ן' צור:

י"ט אם נסרכו האונות מא' לג' מגבן וגם נסרכו לדופן דכשירה כמו שיש אצלנו כתוב בכת"י סבא קדישא כמוהר"ר וידאל הצרפתי זלה"ה משם כמוהר"ר יעקב חאג'יז זלה"ה:

ך' ריאה שנמצא בה נקב ותולע בתוך הנקב ופי הנקב אדום טריפה ועיין כנ"הג סימן ל"ו הגה"ט סוף אות ך':

כ"א בדין טחול שנמצא בועה בסומכיה מעבר לעבר עיין בפר"ח סי' מ"ג סק"ז ובס' זרע אמת דף ח' ע"ד ובס' תקפו של יוסף סי' מ"ז ועיין בי"ד של מוהריב"ם ז"ל בפס"ד שלו ע"ז. ועיין בס' בית יהודה במנהגי ארג'יל דף קי"ד ובס' דבר משה דף ל"ג ובס' ב"י של הראשונים. ועיין בש"ות מהר"י הלוי סי' ל"ה ול"ו פנים מאירות ח"ב סי' קכ"א ועיין לקמן בכתבי הרב מהר"ם ן' מוייאל זלה"ה:

כ"ב מאי דאמרי' דחלב טהור סותם הנקב אפי' נמצא מחט תחוב בו ועיין בש"ך סי' מ"ו סק"ב:

כ"ג שבעה נבילות בגרגרת.

א' נפסק רובה בחללה.

ב' נקבים שיש בהם חסרון שמצטרפים לאיסר.

ג' נקנים שאין בהם חסרון ש מצטרפים לרוב חללה.

ד' נעקרה.

ה' נטלה ממנה רצועה לאורכה מצטרפת לאיסר בעגול.

ו' נסדקה בארכה ולא נשאר משהו למעלה ולמטה.

ז' אם נקבה באיסר לרחבו משני צדדין. וטריפות ד'.

א' נקבה לצד החזה.

ב' נדלדלה.

ג' נתקפלה.

ד' האדומה בארס ודורס:

כ"ד מחט שנמצא תחוב בכולייא ומגיע עד הלובן וראש העב של המחט מבחוץ וראש הדק לפנים ומכרו הבשר בע"ש ונמלח והודח וקצת מהם בשלו ממנו ואיכא דוחקא דצבורא התיר הרב מהר"ח אלפאנדארי בס' לב שלמה סי' י"א. והרב לב שלמה בתחי' התשו' חלק עליו ולא נמצא שם סוף התשו' כי חבל על דאבדין:

כ"ה בדין תרנגולת שנמצאת כנף א' עיין שפת הים חי"ד סימן א' וס' עיקרי הד"ט כנ"הג סי' נ"ג הג"הט אות ב'. מחזיק ברכה סי' הנז':

כ"ו עוף שנשברה א' מצלעותיה ויש עוקץ בשבר עיין להרב פר"ח סי' נ"ד סק"ג שהטריף וכ"כ משם הרדב"ז. וכ"כ הרב בית יהודה במנהגי ארג'יל סי' ס"א. ועיין להש"ך סי' הנז' סק"ג וע"ש בט"ז ק"א. ואף אם חזרה וטענה ביצים אחר השבירה אסורים הביצים דחיישינן שניקבה הריאה אחר הטעינה וה"ה בנשבר הגף סמוך לגוף פר"ח סי' נ"ז סק"ן. אך אם נקשר השבר יפה וטענה אח"ך אין לחוש למידי דאם איתא דנקב לא היתה טוענת מחרש ועיין בס' עיקרי הד"ט סימן ב' אות ב' אבל שמוטת הגף מהני טעינה שאין חשש לנקיבת הריאה אלא בשעת השמטה ועיין פר"ח סי' נ"ז סק"ן:

כ"ז תרנגול שנמלח עם תרנגולים אחרים ואחר מליחה והדחה הרגישו בו שהיה שבור רגל במקום צומת הגידים למעלה מגודל והשבר נקשר ונתרפא יפה עיין בס' בית יהודה למהר"י עייאש חי"ד סי' יו"ד ובס' זרע אמת סי' י"ו דף י"ד ע"ג ובסי' י"ז שם ואם נשמט עצם הקולית מן השוק עיין להרב זרע אמת חי"ד דף י"ג ע"ג שהעלה דאם עור ובשר חופין רובו ולא איעכול ולא איפסוק ניביה מותר שיש ע"ש בסי' ט"ו ועיין בש"ע סי' נ"ה ס"ג דהכשיר בכל גוונא:

כ"ח אם בשלו תרנגולים בקדרה ואחר הבישול מצאו בא' מהם שנשבר הגף סמוך לגוף ויש בו עוקץ ולא היה רחוק רוחב גודל רק בהצטרף מה שתקוע בגוף כבוכנא באסיתא כתב בס' זרע אמת חי"ד דף י"ג ע"ב סי' י"ד שאותו העוף אסור והתערובת מותר אף אם אין בו ס' נגד העוף יעו"ש מילתא בטעמא:

כ"ט אם לא נמצא מרה ונאבד הכבד קודם שיטעמנו כשרה כנ"הג סי' מ"ב הגהב"י אות כ"ו וכן אם נאבדו הבני מעים ולא בדקנו בהם אם היה שם המרה אף דאין טעם מר בכבד כשרה עיין שיורי ברכה סי' מ"ב. ועיין פר"ח סי' מ"כ סק"ך. ובבא"הט שם סק"ד. עיין מטה יהודה בסופו דף ל"ג ע"ד ודף ל"ד. וכתב רב אחד בשם כנ"הג דאם לא נמצא טעם מר בכבד טועמין הקורקבן אם נמצא טעם מר כשרה:

ל' אם נמצא בועה בכבד במקום מרה או במקום חיותה עיין בש"ות הרמ"ז סי' ג' ובס' זרע אמת דף ח':

ל"א נשבר וצף העוף סמוך לגוף אף דחזר ונקשר טריפה שמא ניקבה הריאה וכן הדין בנשבר העצם במקום צומת הגידין ועיין בפר"ח סי' ל' סק"ח ובש"ע סי' נ"ו ס"י. וכן הדין בכל מקום שאין הטרפות מצד העצם דאף שנתרפא אינו מציל:

ל"ב בדין צומת הגידין מסקנת האחרונים שהוא עד חצי עצם האמצעי ועיין ס' דבר שמואל סי' קצ"ז וזרע אמת סי' י"ו. ומח"בר סי' נ"ו ופר"ח שם וכנ"הג הגהב"י אות מ"ח וכן נמ"ך במנהגי פ'אס. ובכתבי הרב מהר"ר פתחיה בירדוגו ז"ל שמודדין גורל מצומצם מראש הפרק ומה שבתוך הגודל הוי צומת הגידין:

ל"ג עוף שנשבר הרגל במקום צ"ה וחזר ונקשר שאש"י עיין ס"ס נ"ו ועיין עיקרי הד"ט י"ד סי' ז' שכ' משם הרב מכתם לדוד דבעי שישהה מעת שנקשר יב"ח ובתרנגולת כ"א יום וטענה אח"ך ועיין מכתם לדוד סי' ט':

ל"ד אם נמצא מחט תחוב בכרס ולא ניקב מעב"ל וסירכא מבחוץ כנגד הנקב עיין מור"ם בהגה סי' מ"א ס"ח ובא"הט ס"ק י"ד חוט השני סי' ס"ט כנ"הג סי' מ"ח הג"הט אות כ"כ ובש"ך סי' מ"ח ס"ק ל"א וט"ז שם ס"ק י"ד וט"ו:

ל"ה כתב בס' ימין משה וז"ל ובע"הק תוב"ב נהגו קדמונינו מנהג פשוט אם נשבר עצם הקולית ונקשר עושים בזה האופן דהיינו לחתוך שני ראשי עצם הקולית ונוטל קיסם ומכניסו דרך מוח העצם אם מה שחזר ונקשר הוא באופן שעובר ויוצא קיסם מעבר לעבר אז קרינן ביה שפיר שבר עם שבר יחדיו ידובקו ובודאי לא יצא לחוץ וכשרה. ואם מה שחזר ונקשר הוא באופן שיוצא הקיסם לצד שבר לא קרינן ביה שבר עם שבר יחדיו ידובקו ובודאי יצא לחוץ וטריפה עכ"ל:

ל"ו מעשה שהיה בשוחט א' שהביאו לו עוף שמן לשוחטו וכשבא למרוט הנוצה מן הצואר לשוחטו נתלש ונעקר עור הצואר עם הביצה ונסתפק השוחט אם יכול לשוחטו ואח"ך חזר ושחטו באומרו שלא ניטל עם הנוצה כי אם מקצת מן עובי העור ולא כל עובי העור ולגלגו עליו לומר דעור העוף רך הוא ואין בו שיעור ליחלק לשנים:

ל"ז ורצינו לברר הדבר ולהעמיד האמת והוא מ"ש השוחט שלא ניטל עובי העור כולו דמ"ש דאם ניטל כל העור שוב אינו יכול לשוחטו לא צדק יפה כי אפי' אם ניטל כל העור יכול לשוחטו וכמ"ש הרב"י סי' כ"ג בסופו כ' בא"ח בשם הרשב"א כשהשוחט תולש נוצה מן הצואר העוף פעמים מתבוסס הדם או נקרע העור אין לחוש לנקיבת הושט. והנה לכאורה ק' דהכא משמע דנקרע העור בלא דם מותר ולעיל בסי' זה כתב הרב"י ס"ב דמהרי"ק שמתיר בחתך העור ולא יצא דם שמותר לחזור ולשחוט ועליו חלק הרב"י דבנחתך העור לחוד חיישינן לנקיבת הושט ואסור לשחוט וכאן לא אמר כלום על דבר הרשב"א. אבל באמת לק"מ דל"ד כלל דהתם בנ"ד דמהרי"ק מיירי בחתך בסכין דחיישינן דסכינא נגע בושט אבל הכא שנתלש ע"י מריטת הנוצה אין לחוש לקריעת הסי' או לנקיבתם כלל דעור הצואר דעוף רך הוא ונקרע בכל דהוא משא"כ סימנים דקשים הם ושוב מצאתי למהרש"ל ביש"ש בפ"ב דחולין סימן י"ד וז"ל. ונר' דאפילו לכל החומרות שכתבנו דוקא כשחתך בסכין דאיכא למי' שמא מרוב חדודו ניקב הושט אבל אם מרט הנוצה ויצא דם ליכא למיחש למידי אף שנמצא כתוב בהלכות שחיטה דאף בכ"הג יש לחוש גבי יונה אל תשגיח בזה כי היא חומרא בלי טעם עכ"ל. ואע"ג שהרב בהגה כ' כסב' זו שדחה מהרש"ל היינו ביצא הדם לפי שכך נהגו אי נמי חתך העור בסכין כמ"ש והיא סב' הב"י אבל נקרע העור ע"י מריטה. אין גם א' שחשש לה לא מדינא ולא ממנהגא כלל דוק והשכח כי הרב כתב חתך והוא לשון הרב"י והרשב"א כתב נקרע דהוא נ"ד ובזה לא חלק שו"א ואפי' למנהג אשכנזים וא"כ מדינא ומנהגא אפי' לאשכנזים מותר לשוחטה.

ל"ח ובענין מה שלגלגו על השוחט דאין עוד העוף נחלק לשנים אני אומר דיכול ליחלק לב' גם לג' דעור הצואר עב הוא אלא שבאמת יש לו קליפה דקה שבה נדבקת הנוצה והיא שנקרעת בעת מריטת הנוצה ובפרט כשהוא שמן אבל כל אותו העובי שהוא חלוק מן הצואר על העור יחשב כאלו הבשר הוא דבוק לעצם והדבר פשוט כל' הפו' ובל' הרב בהגה בעוף עצמו שכתבו דאם חתך מקצת. העור ולא יצא דם שמותר אלמא דאפי' ע"י סכין יכול השוחט לומר לא חתכתי אלא מקצת העור היכא דלא יצא דם והוא ברור בל' המרדכי שהביא בד"מ וכ"ז בדוק ופשוט ע"כ מכת"י הרב מוהרוב"ם זלה"ה:

ט"ל עוף שלא מצאו בו הלב עיין בתשו' חכם צבי סי' ע"ד ופנים מאירות ח"א סי' כ"ג ובכנה"ג סי' מ' הגה"ט בסופו. גור אריה שם. עיקרי הר"ט סי' ד' אות ב'. בעי חיי חי"ד סי' ס"א. מח"בר שם. והרב ז"א ח"ג בהלכות טריפות כתב שאם יש דבר במה לתלות מכשרינן ע"ש דף צ"ז ע"ד ועיין כרתי ופלטי סי' מ':

מ' הטחול אם ניקב צריך שישאר בצד התחתון הסמוך לכרס כעובי דינר זהב שהוא שליש עוביו. שכן פסק הח' הכולל כמוהר"ר יעקב הלוי זלה"ה. וכן אם נתמסמס דינו כניקב וצריך שיעור עובי דינר זהב. אבל אם מים בטחול אפי' עכורים וסרוחים אין צריך עובי דינר זהב כי אם הבשר לבד שלם כשרה שכן הביא בעל הלבושים ז"ל טור עטרת זהב סי' מ"ג ס"ב. וכניקב הטחול יש בו חילוק והוא שבריית הטחול ראשו א'. עב והשני דק כבריית הלשון ואם ניקב בראשו העב נקב מפולש טריפה שהוא גרוע מנטול שהנקב מכאיב ושוב אינה חיה ודוקא מפולש אם נשאר תחתיו כעובי דינר זהב מותרת דהדר בריא. פחות מכן הרי הוא כמפולש וטריפה. אבל אם ניקב הדק כשרה. ובסעי' ה' כתב טחול נפוח ויש בנפוח מים אפי' עכורים וסרוחים אם הבשר מתחתיו הוא שלם ולא נרקב כשרה. אבל אם נתמסמס או נימוח ולא נשתייר כדינר זהב בעובי שלו טריפה הרי לך מבורר כשיש בועה בטחול בסומכיה שהוא מקום הדבוק לכרס אפי' מלאה מים עכורים וסרוחים אם הבשר שלם אפי' יהיה פחות משליש כשרה. וכן משמע מחדושי הרשב"א ז"ל על מס' חולין דף נ"ח ע"א ניטל הטחול כשרה וכו' ואסיקנא דלית הלכתא כוותיה אלא בסומכיה. אבל בקולשיה כשרה. ובסומכיה דוקא בדלא אשתייר ביה כעובי דינר זהב אבל נשתייר ביה כעובי דינר זהב דלא איבזע אפי' בצד הסמוך כשרה. הרי שלא הצריך שיעור דינר זהב כי אם בנקב או דומה לו אבל לא בבועה. וכן היא ג"כ סב' הרא"ש שבנקב צריך שיעור דינר זהב וכן נראה בבירור מבעל המפה ז"ל י"ד. סי' מ"ג ס"ד ואם מים בטחול אפילו עכורים וסרוחים אם הבשר סביבו שלם כשרה וכ' עליו באר הגולה ובת"ח פסק דוקא כעובי דינר זהב והוא בעל ההגה בעצמו. ונראה שחזר בו ממה שפסק בתורת חטאת. וכן שמעתי שכתב בב"ח ז"ל בבירור שחזר בו בעל המפה ממה שפסק בספרו ת"ח. וכן נראה מדברי מהרש"ל שהביא באר הגולה י"ד דף ל"ד בש"ע וז"ל כתב מהרש"ל שבכל מקום שאמרו חכמים ז"ל ניקב טריפה צריך לפתוח הבועה ואם נשאר העור שלימה תחתיו כשר בין מים זכים בין מים סרוחים. אבל אם הבשר רע הוי כנקב אבל בריאה בועא כלא סירכא נוהגין להכשיר ולא בדקינן במידי הרי לך ברור כשמש שבועה הנמצאת בטחול מלאה מים אפי' עכורים וסרוחים אם הבשר הסמוך לכרס שלם כשרה ואין צריך עובי דינר זהב אלא כשניקב או נרקב ובתמסמס וטעם איסור ניקב הטחול אינו מחמת עצמו שהרי ניטל הטחול כשרה אלא מחמת דחיישינן כשניקב או נתמסמס שמא יכנס הטחול בכרס. וכרס שניקב במשהו נקב מפולש טריפה וע"ז אין הנקב פוסל בטרפש כי אם בצד הסמוך לכרס. ופעם א' היה חילוק ביני ובין חכם א' בענין זה שהיה הוא אומר שגם שתהיה בועה בטחול מלאה מים צריך עובי דינר זהב והכריע הח' כהה"ר יעקב אבוהב נר"ו כסברתי. וג"כ כתב שיש בידו פס"ד מחכמי העירה פ'אס יע"ה ומהבוד' ג"כ שמסכימים לסברתי. וגם החכם הבודק כה"ר הלל הצרפתי ז"ל והח' כה"ר דוד הכהן נר"ו והח' כה"ר חסדאי אלמושנינו נר"ו והח' כה"ר יחייא אביקציץ נר"ו והח' כה"ר יהודה ביבאס נר"ו והח' כה"ר משה ן' חמו נר"ו כולם הסכימו לסברתי ותל"מ. והואיל ואתא לידן נימא ביה:

מלתא שאירע זה כמה ששחטו כבש והביאו לפני הטתחול נקוב בשלשה נקבים באמצע הטחול ולא היה תחת הנקבי' שיעור עובי דינר זהב ושאלנו את הקצבים ואת המנקרים ע"ז ולא ידעו מה הוא וגמרנו אומר להטריף. אח"ך נזכרתי שראיתי בש"ע בהלכות ניקור שצריך לנקר גיד גדול שבתוך הטחול ונמשכים עמו שלשה חוטין שבתוכו וזה לשון מהר"י קארו ז"ל י"ד סי' ס"ד סעיף י"א נוטל ראש הגיד שבתוך הטחול ומושך אותו ונמשכים עמו ג' חוטין שבתוכו וכו' באופן שכך ברייתו. ובנ"ד ניתק הקצב הטחול ממקומו בכח ונפסקו הג' גידין ונשאר מקומם חלול ונראה כמו נקבים והדבר ברור שכך ברייתו שכן היו הנקבים מחופים בקרום מבית ומחוץ והיא כשרה בלי שום ספק ודוק:

מ"א לענין דין הכולייא שנמצא בה בועה מלאה מים זכים אפי' נכנסו תוך הלובן קצת היא כשרה לפי מה שכתבו לי מעיר טיטואן יע"ה שפסק בעל טורי זהב ז"ל שזה הספר אינו אחי בכאן וז"ל הרב"י כתב סי' מ"ד ס"ם וכן נמצא בכולייא ליחה אע"פי שאינה סרוחה או שנמצא בה מים עכורים או סרוחים ה"ז טריפה והוא שיגיעו עד הלובן. אבל אם נמצאו בה מים זכים כשרה אפי' הגיעו ללובן שבה ע"כ נמצא דבסרוחים או עכורים היא טריפה כשיגיעו עד הלובן ולא עד בכלל אבל זכים אפי' הגיעו ללובן כשר וזה אמר הרב ז"ל בפירוש אם נדקדק בדברי הרב ז"ל שבמים עכורים כתב והוא שיגיעו עד הלובן ר"ל עד ולא עד בכלל ובמים זכים כתב אפי' הגיעו ללובן כשר ר"ל שהמים זכים נכנסו בתוך הלובן קצת דאל"כ למה שינה הרב בלשונו דברישא כתב עד הלובן ובסיפא כתב אפי' הגיעו ללובן אלא בהכרח צריכים אנו לומר שבמים עכורים וסרוחים אם לא נכנסו תוך הלובן טריפה ובמים זכים אפי' נכנסו תוך הלובן קצת כשרה וא"ת כפי מה שאנו אומרים דבמים זכים אפי' נכנסו תוך הלובן קצת כשרה א"כ קשה מ"ש הרב"י סי' מ"ד וכולייא של איל נמצא בשפירא ולא היה בשר כלום אלא היתה מלאה מים צלולים רק שבמקום הלובן היה שלם והכשיר דמשמע דלא הכשיר אלא שהיה הלובן שלם. הא לא היה שלם היתה טריפה כבר הקשה זה בעל ט"ז ותירץ דזה אינו דלמה נחמיר במים זכים טפי מניקב ונחתך אפי' עד מקום חריץ כשרה כמ"ש הרב"י בסימן הנז' דהוכחנו לעיל דכשר אפי' הם בלובן עצמו וכאן במים זכים הצריכו שיהיה כל הלובן בשלמותו. והלא ק"ו הוא ומה ניקב או נחתך דפוסל בריאה אפי"ה כשר בלובן הכולייא. מים זכים דכשרים בריאה למה יאסרו בלובן אפי' נכנסו עד מקצתו. לכן על כרחין נראה דההוא מעשה דבהגהת אשירי לאו דוקא הכשיר מטעם דכל הלובן שלם דהא אפי' נכנסו המים זכים תוך מקצת הלובן כשרה אלא שמעשה שהיה כך היה. וא"כ זכינו לדין בכל שהם זכים אפי' נכנסו במקצת הלובן כשרה. ודלא כמ"ש בעל הלבוש ז"ל וז"ל ובלבד שהלובן יהיה שלם כשהם מים זכים שנראה מדבריו שצריך שלא יכנסו המים זכים כלל בתוך הלובן ולזה קשה קושיית בעל ט"ז אלא צ"ל מאחר שלא כתב בעל הלבוש ז"ל ובלבד שהלובן כולו שלם אלא כתב ובלבד שהלובן יהיה שלם צ"ל שרוצה לומר ובלבד שמקצת הלובן יהיה שלם באופן שאם נמצאו בכולייא מים זכים מאיזה מראה שיהיה ואינם עכורים או סרוחים אפי' נכנסו תוך הלובן ונשאר מקצת הלובן לבד שלא נכנסו בו כשרה אבל אם נמצא ליחה בקרקעית הבועה והיא מלאה מים זכים אז דינם כמו עכורים או סרוחים שאם הגיעו עד הלובן ולא עד בכלל טריפה ואם הבועה יש לה קרום דבוק בבשר הכולייא כמו שלחופית אם היא מלאה מים זכים כשרה הא אם היו סרוחים או עכורים אע"פי שמפסיק עור הקרום או השלחופית בין המים סרוחים ללובן אין זה הפסק וטריפה עכ"ד וכן נוהגים בעיר טיטואן יע"א ועיין מ"ש הלבוש כי"ד סי' מ"ד ס"ב שנראה מדבריו שאם נמצא בה ליתה אע"פי שאינה סרוחה וכו' טריפה והוא שיגיעו עד הלובן אע"פ שהלובן היא שלם וכו' ע"ש באורך:

מהרב מהר"ר יצחק ן' מוייאל זלה"ה

מ"ב שאלת ששאלו ממני מעיר סלא יע"ה על ענין הכוליא בלקותא אם הוא עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל:

והשבתי להם וז"ן באתי להשיב לשאלה ששאלתם בדין לקות הכוליא הנה שאלתי לבורק שקדמני הוא כה"ר אברהם סאלמה נר"ו ואמר לי שהמנהג הוא עד ועד בכלל וג"כ פעם א' בא לידי לקות הכוליא במראה לובן והגיע הלקות עד הלובן ולא עד ובכלל והכשרתיה ויש לי כמה ראיות לזה א' שאמר ר' שמעון ע"ה במשנה פ' אלו טרפות בריאה עד שתנקב לבין הסמפונות ודאי שר"ל עד ועד בכלל וכן אם ניקב הלב עד החלל ג"ז עד ועד בכלל כשהיא הנקב מחמת חולי וג"כ מדברי בעל הלבושים זלה"ה משמע שבלקות סבר עד ועד בכלל ובמוגלא עד ולא ער בכלל והטעם שכשיש מוגלא הוא מכאיב יותר ועתיד לינקב וג"כ רבינו ירוחם זלה"ה נתיב ט"ו חלק ה' אות י"ב כתב עד מקום חריץ כלומר ללובן שבה ומאחר שלא כתב עד לובן נראה שסובר עד ועד בכלל וג"כ מדברי רבינו משה מקוצי ע"ה משמע כן שכתב בהלכות טרפות דף קמ"ג ע"א וז"ל והוא שיגיע הלקות במקום החריץ שבו לובן הכוליא וכן ג"כ נראה מפסקי הרא"ש ז"ל חולין דף קפ"ח ע"א וז"ל ואם אסרחו או מליא מים עכורים או מוגלא או לקעה ומטיא לקותא למקום חריץ טריפה וכן משמע ג"כ מהגה חולין דף ק"ס ע"א ולא מיטרפא עד דמטא לקותא למקום חריץ ובשערים כתב לקותא בלא מוגלא ולא הגיע למקום חריץ כשרה אבל במוגלא אפי' לא הגיע למקום חריץ טריפה עכ"ל. משמע מינה תרתי חדא שהלקות מטריף כשהוא במקום חריץ ועוד משמע מינה שיותר מכאיב הליחה מהלקות וג"כ נ"ל שמהר"י קארו זלה"ה סבר עד ועד בכלל. ועכ"ז ממקור הדין בחולין דף נ"ה ע"א נראה שער ועד בכלל וז"ל אמר רכיש בר פפא משמיה דרב לקתה בכולייא א' טריפה. אמרי במערבא והוא דמטי לקותא למקום חריץ ולא אמר עד מקום חריץ משמע בודאי בעי שיכנס הלקות בתוך הלובן באופן דמכל הני רברבי ארייוותא משמע עד ועד בכלל. ואיברא שלבי נוקפי בראותי מאמר ר' יוחנן חולין דף נ"ה ע"א כל שעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים ופירש"י ז"ל אי מצומצם חומרא הוא שערינא במצומצם וכ"כ בספר חדושי הרשב"א זלה"ה על מהכת חולין דף נ"ה ע"ב בדין כולייא שהקטינה בדקה ער כפול וכו' כל שעורי חכמים נמי דהכא דעד ולא עד בכלל עכ"ל ועם היות שהרשב"א ז"ל בעצמו כתב בספר עצמו בדף עצמו ע"א וז"ל ונראה דדוקא לקות פוסל כשמגיע למקום חריץ עכ"ז לבי נוקפי ממאמר ר' יוחנן ע"ה ועוד הוסיף כת"ר שמהרש"ל ז"ל כתב עד ולא עד בכלל וכן ראוי להורות והנראה לע"ד שכל המערב נהגו עד ועד בכלל לכן בעו על מנהג פ'אס ומקנאס וסלא יע"ה יודיעני כ"ת מנהגם ע"כ:

מ"ג זאת התשובה השבתי לשאלה ששאל ממני כה"ר יחייא אביקציץ נר"ו והשיב לי שהם וחכמי פ'אס יע"ה וחכמי טיטואן יע"ה אמרו הפך מזה והשבתי לו וז"ל התשובה. אחר דרישת שלום כ"ת ושלום בניו ישמרם השוא"ל. היום הגיע לידי כתב כ"ת ועם היות שאיני על בוריי ועוד שאני עסוק הכא להשיב לשאלה ששאלו ממני חכמי טיטואן יע"ה החכם השלם כה"ר דוד הכהן נר"ו וכה"ר אחינו החכם כה"ר חסדאי נר"ו שהם חלוקים בסברתם הם וגם דייני העיר זה אומר בכה וזה אומר בכה בדין משכונה א' שכתוב בה במנהג שיעשה ממנה ובה ח"ור כאדם העושה בשלו אם יכול בעל המשכונה להכניס אחרים בשתי עליות גם שהיה לו סיעה יותר ממנו באופן שאני עסוק בזה עכ"ז אשיב מפני הכבוד בקוצר נמרץ. הנה כתב כ"ת עלי ועל הבודק שרי להו מרייהו. כן יהיה רצון שתמחול לנו השם כל חטאתינו חוץ מזה שעל זה אומר אהובי אל נא תטאת כי לא נאלנו ולא חטאנו בזה כמ"ש בע"ה וכ"ש וק"ו שהבודק קבל מהקדמונים זלה"ה אשר קטונם עבה ממתנינו כמו שכ"ת יודע. וגם ששמע ששומעו הולך בכל מדינות המערב וא"כ ודאי ובלי ספק שהדין דין אמת יש להם על מה שיסמוכו ולכן שרי ליה מאריה לכ"ת. ומה שכתב כ"ת דייק בלשון רבינו ירוחם זלה"ה שאמר כלומר ללובן שבה ואמר כ"ת הא אם היה אומר עד לובן שבה היה סובר עד ולא עד בכלל מריה דאברהם והרי מהר"י קארו זלה"ה אמר עד הלובן ולמה לא אפרש דבריו עד ולא עד בכלל. אבל כוונת רבינו ירוחם שמפרש לנו שמקום חריץ הוא הלובן ע"כ לזה אני אומר מאריה דיצחק ויעקב איך כ"ת אומר שרבינו ירוחם מודה לנו המקום אם היה כן הי"ל לכתוב זה הלשון עד מקום חריץ פי' לובן שבה. אבל הוא ז"ל לא בא לפרש כי אם מלת עד ולכן אמר כלומר ללובן שבה. ודוק תוספת הלמ"ד ואומרו כלומר. ומה שאמר כת"ר על הדיוק אין סברתי כך אלא שאם היה אומר עד לובן שבה ג"כ תלוי ענין בסברא נאמר עד ועד בכלל או לא כמו מלת עד שכתב מהר"י קארו זלה"ה. ומה שדייק מכ"ת על אומרו עד שתנקב לבית הסמפונות וכו' קשיא מדידיה אדידיה שבתחילה אמר שבאומרו עד הסמפונות ר"ל עד שיראה החלל שדייקת כך ממלת לבית הסמפונות אח"ך אמרת דאלו יצוייר שהחלל היה דבר שיש בו ממש כמו נ"ד היית אומר עד ולא עד בכלל יובן אף שיאמר לבין הסמפונות נראה שאינו מעלה ומוריד אומרו לבית הסמפונות ג"כ לפ"ז יקשה משאמר כ"ת שבאומרי לבית הסמפונות שהוא עד ועד בכלל אבל למקום חריץ אמרינן לא עד בכלל. מאי שנא אם על שיש ללב חלל ותוך ג"כ לכוליא תוכייות יש בה שכן לשון חז"ל לובן שבתוך הכוליא וגם מה שרצית לחלק בין ממקום למקום אין דעתי נוטה לזה ויובן מלשון הרוקח שכתב כ"ח וז"ל מעשה היה וכו' ופי' במקום חריץ דוקא ולא גרסי' ער מקום חריץ ע"כ ואם הוא בדברי כ"ת שכתב שלמקום חריץ הוא ולא עד בכלל למה לו לרוקח ז"ל לומר ולא גרסי' עד מקום חריץ יאמר ולא גרסי' למקום אלא מאי אית לך למימר דאין הפרש בין במקום למקום וגם מ"ש כ"ת שבעל הלבושים אין לו חילוק בין לקותא למוגלא סמך למטה על מה שכתב למעלה. אין דעתי נוטה גם לזה למה נכנס בדוחק זה אחר שמצאנו בשערים דרבינא ושמואל בר ר' חפני הכהן שהביאה בהגה מא"ז בדברי הרא"ש ז"ל במס' חולין דף ק"ס ע"א וז"ל ובשערים וכו' כתב לקותא בכוליא אחת בלא מוגלא ולא הגיע למקום חריץ כשרה משמע אבל במוגלא אפי' לא הגיע למקום חריץ טריפה וכן נראה לראבי"ה ע"כ. באופן שבלא דוחק מבורר שבעל הלבושים סמך עמ"ש בשערים ועל ראבי"ה. ובזה יש סמך גדול למה שקבל הבודק שלנו וג"כ יש סמך מסמ"ג שאמר והוא שיגיע הלקות במקום החריץ שבו לובן הכוליא עוד יש סמך מראש המפרשים שכתב בעל ההגה הנז' ז"ל ונראה לפירש"י דה"ה ע"י מכת חרב דינו כמוגלא ולא מיטרפ' עד דמטא לקותא במקום חריץ תראנו משם שתלמוד יש לכם ובזה לא יסתפק כ"ת ויאמר בכתבו אם הגירסא אמיתית וג"כ לשון הגמ' שכתב למקום חריץ ואמרתי שר"ל שיכנס למקום חריץ. יש הוכחה מלשון הרוקח לדברי ועוד שהלא יראה הרואה בארובות שכלו שכל מחלוקת הפוס' הוא על לשון עד אם הוא עד בכלל או לאו אבל בלשון במקום או למקום לא מצינו חילוק בין הפוסקים בזה ומ"ש כ"ת שחכמי פ'אס יע"ה סמכו גם על רבינו ירוחם ז"ל מאריה דאברהם מה הוסיף רבינו ירוחם ז"ל שזה מאמר ר' יוחנן בגמר' דף נ"ה כמ"ש לל"ת ורבינו ירוחם ז"ל כן דרכו להביא מאמר הגמ' ואומר זה פשוט. ומה הוסיף לי כ"ת כן כתבתי גם אני שהיה לבי נוקפי על דברי ר' יוחנן בגמ' וגם הרשב"א זלה"ה שכתב שכל שעורי חז"ל להחמיר באופן שהקדמונים ז"ל יש להם אשלי רברבי על מה יסמוכו. ומ"ש כ"ת שמהרש"ל וט"ז מחמירים נ"ל שכ"ת בעצמו כתב לי שבעל ט"ז או שפתי כהן אומרים שמהר"י קארו ז"ל ראה דברי ר' וחנן בגמ' וסברת הרשב"א ז"ל ועכ"ז נראה לו עד ועד בכלל ואם מהרש"ל ובעל ט"ז רצו להחמיר תבא עליהם ברכת טוב כמאחז"ל והמחמיר תע"ב. אבל ראיתי בדברי חז"ל שזה הלשון נאמר על המחמיר על עצמו אבל אינו יכול להכריח לאחרים ויש סמך לזה לזה ממשנת ג' דברים רבן גמליאל מחמיר וכו' אמרו לו מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירים על עצמן ומקילים לכל ישראל ומ"ש כ"ת שכתבו לו מעיר פ'אס יע"ה המנהג להחמיר וכו' ואמרת שמימיה' אנו שותים צריך להגיה מקצת מימיהם אנו שותים הלא תראה שבעיר טיטואן יע"ה אין נוהגים בטחול כמנהג פ'אס יע"ה וכ"ת יודע כמה דברים היו לי עם החכם נר"ו על דין זה ועוד בדין בשר החופה את הכרס אין נוהגים בטיטואן יע"ה כמנהג פ'אס יע"ה וג"כ בדין הוורדא אין נוהגים כמנהג פ'אס יע"א וג"כ בסירכה התלויה בבועה וג"כ כשנסרכה האומה כולה בלי פלוש ונמצא שם בועא אין אנו נוהגים בדין הבועא במנהג פ'אס יע"ה. ועוד בדין הטרפש שכ"א יודע מנהג טיטואן בזה ומה ראו על ככה עם הבודק של זאת. וכתבתי אני לחכמי פ'אס יע"ה על זה מ"ש החה"ש הכולל כמוהר"ר יעקב הלוי זלה"ה והוספתי אני קצת ראיות והשיבו לי שכל מה שכתבתי מדברי החכם זלה"ה מדברי כל הראיות נמצא כתובים במנהג הקדמונים זלה"ה אבל נמצא הכתיבה בלא חתימה ולכן הם נוהגים היום הפך הכתיבה וגם כן מצאתי אח"ך בב"י טי"ד סי' ס"ה דנ"ה ע"ב שיותרת הכבד נקרא בשר שמחלק בין ריאה לכבד. וגם מצאתי בס' קרבן אהרן דף פ"ה ע"ג מבורר שהבשר הוא דופן ונקרא בלשון חז"ל טרפשא דכבד הרי מבורר מ"ש החכם הכולל זלה"ה שהבשר נקרא דופן והלבן נקרא מסך ועכ"ז בטיטואן יע"א וכאן אנו נוהגים בסברת החכם הנז' ובמחניהם הקדוש לא נהגו כן ובעיר פ'אס יע"ה בעצמה אין נוהגים עתה כמו שנמצא בכתובים אלא כל א' יש לו מנהג לבדו שכן תמה הח"הש כה"ר ישעיה נאווי זלה"ה ואמר שבמזרח אם ינהגו שום מנהג יתפשט אותו המנהג בכל גלילותיהם ובבואו לכאן למערב ראה שבכל ד' אמות יש להם מנהג לבדו משונה מחבירו בטרפות ובעניינים אחרים ועוד שמעתי מהח"הש כה"ר יצחק ביבאס נר"ו בהיותי בעיר טיטואן יע"ה שיש קבלה בידו שלא קבלו עליהם חכמי המדינות האלה מנהגים הקדמונים חכמי פ'אס יע"ה בדיני הטריפות אלא כמנהגים שנהגו בפ'אס יע"ה בריאה לבד לא בשאר הדברים באופן שלא בכל הדברים אנו נוהגים אחר חכמי פ'אס יע"ה ומה שעלתה במצודתי שיש אשלי רברבי לסמוך עליהם הן בחלוק לקותא למוגלא וג"כ יש סמך גדול שנאמר עד ועד בכלל ועם כל זה לבי נוקפי ואין לי כתף לסבול מאחר שמהרש"ל ז"ל וט"ז מחמירים וגם כן בפ'אס יע"ה וטיטואן יע"ה שאומרים עתה שכן היו נוהגים וגם אני אלך אחריהם להחמיר אם יבא לידי. ומה שכתב כ"ת במראה לובן היאך יוכר בלובן שבתוך הכוליא מאחר שהכל לבן איך יוכר לזה אני אומר שאיני יודע איזה מקום קורא כ"ת לובן שבתוך הכוליא אם הבשר הלבן שבכוליא עצמה מבפנים או החלב והגידין שדבוקים באותו בשר הלבן שבזה היה חילוק ביני ובין החכם כה"ר דוד הכהן נר"ו איזה מקום נקרא לובן שבתוך הכוליא וכ"ת יודיעני דעתו בזה. ומה שהשבתי אני בדין לקותא הוא שכן היתה שאלת כ"ת ובזה די לאהבת הקצור באופן דלקותא בין לקות שינוי מראה בין לקות מהמו' בין ליחה אע"פ שאינה סרוחה בין מים עכורים בין מים סרוחים אע"פ שהם זכים אם הגיעו עד הלובן שהוא החלב והגידין של הכוליא אפי' הלובן שלם טריפה אבל אם נשאר כל שהוא מהבשר שלם בין הלובן והרעותא כשרה ואם הם מים זכים שאינן סרוחים או דם או מים כמראה הדבש אם נכנסו בלובן טריפה אבל אם הגיעו עד הלובן ולא עד בכלל כשרה. והשם יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות בזכות קדושת האבות אכי"ר. ועיין בדף נ"ד ונ"ג מה שכתבו לי מטיטואן יע"ה וכן נוהגים הם ור"ש:

מ"ד שאלה ששאל ממני אהובי החכם כה"ר יחייא אביקציץ נר"ו בדין בועה הנמצאת בריאה בלא סירכא והבועה מלמטה רחבה ועליה בועה קטנה כהר ההר וכו':

תשובה עתה באתי להשיב לכ"ת בדין בועה הנמצאת בריאה וכו' שהטריפו הבודק יצ"ו במחילה מכ"ת מי יתן לי שופרי ממנה לאוכלו וכי להוסיף על הטריפות יש ומעשים בכל יום כאן ואין שואל על זה ומעולם לא שמעתי ולא ראיתי כאן ולא בטיטואן יע"ה מי שמקפיד כזה או שואל או דובר דבר בזה לא מבעיא אם הם מלאות מים זכים או צמחים קשים או מלאות רוח דודאי כשרה כי אם אפי' מלאות ליחה ומלמטה רחבה ולמעלה גבוה ונראה כאחרת על גבה אין מחפש אם יש ביניהם בשר או לא. ומה שרצו להוכיח מלשון שיכבות זו על זו זה הלשון הביא הגמ' דף מ"ז ואמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא ופירש"י קים ליה לרבא דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהיה בריאה והעלה הנקב את הבועו' סביביו וכתב הרא"ש ז"ל והוא שאין ביניהם הכר בשר וכתב בהגה אם יש בחוט שער של ריאה טריפה אבל כשני חוטין כשרה דהא ודאי אין לתלות בנקב וכו' אבל לפי ר"י מיירי שאין ביניהם כלל מן הריאה אלא הכל לקוי וכ"ז הביא הב"י ז"ל דף כ"ז ע"ב והוסיף שהמרדכי ז"ל פי' הטעם מפני שהדבר קרוב הרבה שיש נקב ביניהם והר"ן ז"ל נתן טעם אחר שזו דוחקת את זו. ורבינו ירוחם ז"ל וט"ו חלק ה' כתב בסוף דבריו ולפ"ז אם יש מעט בשר וכו' והוא שלא יהיו שוכבות זו על זו וכן הביא הב"י ז"ל לשונו וברור הוא כשמש דמלת והוא שלא יהיו שוכבות וכו' חוזר על שתי בועות סמוכות זו אצל זו ודייק שאם הבועות הסמוכות זו אצל זו תהיה זו שוכבת על זו מחמת שאחת גדולה מחברתה או שתיהן גדולות טריפה וגם בטריפות המסודרים בשיר אני רואה אני מראה וכו' הביא לשון זה שלא יהיו שוכבות זו על זו. ומצאתי און לי מטריפות שהביא בני ידידי מסעוד נר"ו על מנהג פ'אס יע"ה והובא בהם כשם הה"ר אברהם הצרפתי זלה"ה הטבח וז"ל וכן לענין שתי בועות סמוכות זו לזז אע"פ שיהיו שוככות זו על זו ולא היו שופכות אחת לחברתה אין חוששים להם וכו' הואיל ואין בהם מים סרוחים או עכורים נקוט מיהא שלשון שוכבות זו על זו חוזר כשהן סמוכות זו אצל זו ולא כמו שאומרים הבודקים ששוכבות זו על זו הוא הדין בפני עצמו:

עוד כתוב בחידושי הרשב"א ז"ל על מס' חולין דף מ"ז ע"א וז"ל הא דאמר רבא בתרתי בועי דסמיכן להדדי דלית להו בדיקותא פירש"י י"ל דקים ליה לרבא דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהוא בריאה והעלה הנקב את הבועות הללו סביביו לא מחוור דא"כ הי"ל לרבא לפרש באיזה שיעור קרוביהן שיש לחוש להם והרמב"ם ז"ל פירש לפי שקרוב הדבר שיש נקב ביניהם ואין להם דרך בדיקה וכמדומה שגם זה אינו מתיישב שא"כ ניקבינהו לתרוויהו זו מכאן וזו מכאן ואחר כך אפשר לבודקן בנתיים אם יש שם נקב או לא. ויש מי שפי' דחיישי' שמא תדחק זו על זו ותבקע האחת מחמת דוחק חברתה או פעמים שתיהן וזה הנכון וסימנן דקאמר כדי שתוכל לדחוק אחת חברתה הלא"ה כשרה עכ"ל. נראה מכ"ז דלא חיישי' שמא תדחוק אחת את חברתה או שמא יש נקב ביניהם אלא כשהן סמוכות זו אצל זו לא כשהן זו על זו כנ"ד ואם הן זו אצל זו. ויש מעט בשר ביניהם אבל שוכבות זו על זו טריפה אבל בועה זו על זו לא באה בכתובים ולפי סברת הבודקים הי"ל לרבא לאשמועי' זו על זו שאע"פ שאין כח בעליונ' לדחוק כמו התחתונה שהיא בתוך הבשר היא טריפה. וכ"ש בועות הסמוכות זו אצל זו שכחן שוה ואם יאמרו שהתחתונה תרחיק לעליונה ויקרע הקרום שביניהם ואח"כ יקרע הקרום העליון א"כ סתמן בועה יחידית נחוש שמא הליחה תקרע הקרום ועתיד לינקב וכנקוב דמי. והא ליתא מהנהו דחזינהו כנדי כנדי וטינרי ולא אמר ולא מידי וגם לטעם מחמת נקב העלה הבועות סביביו אין טעם זה אלא בסמוכות זו אצל זו לא זו על זו כנ"ד וה' יראנו מתורתו נפלאות כי"ר:

מ"ה מצאתי כתוב בס' שבא לידי ושמו ימין משה זלה"ה וז"ל בין באונה בין באומה אם סרכה תלויה יוצאת מן הבועה כשרה שכן הוא מנהג שאלוניקי ומנהג קוסטאנדינא יע"ה:

מ"ו עוד כתוב שם בועא ישנה טריפה כיצד הוא כשהבודק מכניס ידו לבדוק ומתמסמסת שהיא מעופשת ואפי' נפיחה לא מהנייא.

מ"ז כתב ס' ימין משה ז"ל מקום אטום בסירכה במקום שעושין נפיחה נהגו לחתוך קודם הסירכה ומשימים הריאה במים ואם לא בצבצה כשרה מבדיקת הסירכה. ואח"ך בודקין מקום האטום קורעין סמוך ממש למקום אטום אם בצבץ כשרה:

מ"ח כתב הרשב"א שיש מפרשים שגם בבהמה יכול לשחוט במקום אחר קנה וושט ויבדוק מקום הרא' ב' הסימנים אם בושט או ברוב הקנה:

מ"ט מנהג שאלוניקי שבאיזה מקום שבצבץ חוץ למקום הספק תולין לומר שנעשה במשמוש היד:

ן' מראה פסולה במוגלא והוציא המוגלא עדיין המראה בעור טריפה וטוב שלא להוציא המוגלא:

נ"א כתב המרדכי פ"ק דחולין אם מצאו הסכין פגומה ונמצאת חתך במפרקת שהסכין נכנס לשם מותרת וכן פסק הגהות אשירי זלה"ה:

נ"ב הטרפש שניקב נקב מפולש מצד הכבד טריפה. וכן שניקב מחמת חולי אבל ניקב ע"י נגיחה כשר שאין הנקב פוסל בטרפש מחמת עצמו אלא מטעם שסוף הכבד להתקלקל וליפול שכן הביא בש"ות של הרמב"ן שאלה קס"ב וז"ל ריאה שנסרכה לכבד טריפה להיות שררך נקב שיהיה בטרפש נסרכה הריאה לו וכשתפרק הריאה מהכבד תנקב הריאה ואם איתא שהנקב פוסל בטרפש מחמת עצמו אין אנו צריכים לטעם שתנקב הריאה. ועוד שחז"ל מנו הטרפש עם המקומות שאין הנקב פוסל. ולפ"ז פוסל בו ע"י חולי לבד מטעם שסוף הכבד ליפול. וכן הביא בעל הלבושים זלה"ה סי' מ"א ס"ה ו' וז"ל טרפש הכבד שניקב נקב מפולש מצר הכבד טריפה ולא מטעם הנקב שאין פוסל בו. אלא אמרי' כיון שניקב הטרפש והתחיל להתקלקל סופו גם הכבד תתקלקל ותנטל. ועתיד לינטל כנטול דמי. ובס"ט כתב ואם נמצא שם מחט בטרפש הוי ספק טריפה שהרי מטעם שניקבה אינה טריפה. גם לא מטעם שסוף הכבד לינטל. שכיון שלא ניקבה מעצמה אלא ע"י מחט אין בזה קלקול וכו' נראה מכ"ז שאין הנקב פוסל מחמת עצמו ולכן אין הנקב פוסל בו בלבן כי אם בבשר האדום שזהו הנקרא טרפשא שכן הביא הב"י זלה"ה י"ד סי' ס"ד דף נ"ה ע"ג ז"ל כתב המרדכי ר"פ גיד הנשה דר' אלעזר ממיץ כתב דיותרת הוא הנק' איבריש וכן פירש"י ע"ה בפי' החומש והוא בשר המחלק וחוצץ בין ריאה לכבד וכו' ובס' התרומות כתב שצריך לקלף היותרת מבחוץ הכל לפי שחלב המכסה את הקרב שוכב ונוגע שם וכו'. ונר' שבעל התרומה סובר כמאן דאסר שומן המעורב בבשר היותרת שתחת הקרום. הרי לך מבואר שהבשר נקרא טרפש שבו יש שומן לנקר משא"כ בלבן. וגם בלבוש זלה"ה סובר כן בלבוש עטרת זהב די"ח ע"ד ז"ל היותרת והוא הבשר המחלק בין הריאה לכבד צריך לנקר ממנו הקרום לצד הכבד מפני שהחלב הגדול המכסה את הקרב שוכב שם. ולצד הריאה מותר שבאותו צד אין שם חלב וכו' וידוע הוא שהלבן הוא קרום לבד ואין שייך בו ניקור כי אם בבשר והוא הנק' טרפש. וגם בס' קרבן אהרן זלה"ה דף פ"ה ע"ג מבורר שהבשר הוא דופן ונק' בלשון חז"ל טרפשא דכבדא. נראה מכל הני רבוותא שהבשר נקרא טרפשא דכבדא. ולכן אין הנקב פוסל כי אם בבשר וכן נוהגים בטיטואן יע"ה ג"כ. ויש לי עוד סמך גדול מהאשל הגדול ע"ה שכתב בתשו' זאת וזה לשון השאלה ששאלו ממנו:

נ"ג נוסח השאלה ששאלו מהחכם הכולל אין גומרין בו את ההלל חכם עדיף מנביא כמוהר"ר יעקב הלוי זצוק"ל וז"ל. מה ששאלת בדין נקב שבטרפש הכבד שמטריף אם הוא בלבן או אם הוא במקום המקיף שיש שם בשר ואמרת שנפל מחלוקת ביניכם בדבר ושהר' מאיר יצ"ו שאינו מטריף כי אם בלבן ושראה סברא זו בהריב"ש ז"ל עכ"ל:

תשובה הן אמת שבשנים קדמוניות היו נוהגים במקומינו להטריף בנקב הנמצא במקום הלבן והיינו נוהגים כן לפי מה שהיה עולה בדעתינו בפי' לשון המרדכי ז"ל שכתב בשם קצת הגאונים ז"ל בפ' אלו טריפות דטרפשא דכברא שניקבה נקב מפולש מצר הכבד טריפה והיה מובן דטרפשא דכברא זהו הקרום הלבן אבל זה לנו שנים רבות שחזרנו ממנהגינו זה על פי פירש"י ז"ל שפי' בפרש' ויקרא על פסוק ואת שתי הכליות וגו' ז"ל היותרת הוא דופן המסך שקורים איבראש ובלשון ארמי חצרא עכ"ל. הנה שפי' בפירוש שהיותרת הוא מה שנקרא חצר הכבד הוא דופן המסך לא המסך עצמו אלא הדופן המקיף שהוא הבשר המקיף ללבן והוא הסמוך לצלעות והרא"ם ז"ל פי' דבריו בהדיא עם היותם מבוארים גמר ז"ל היותרת הוא דופן המסך פי' המסך הוא הקרום הלבן המבדיל בין אברי הנשימה לאברי המאכל ודופנו של זה המסך המקיף לו סביב הוא הבשר הדבק בצלעות סביב סביב והבשר הוא נקרא בלשון חז"ל חצר כבדא וטרפשא דכבדא ובלשון התורה יותרת הכבד עכ"ד. הרי לך מבואר שמה שנקרא חצר הכבד וטרפשא דכבדא. הוא הדופן המקיף לבד שהוא הבשר הדבק סמוך לצלעות לא הקרום הלבן עד שמזה מצא מקום מהר"י קארו ז"ל ליישב דברי הטור י"ד שכ' סי' מ"א וז"ל כתוב בהלכות גדולות דאי אינקב טרפשא דכבדא טריפה. ובסי' ט"ל כתב ריאה שנסרכה לאחד מהמקומות שאין הנקב פוסל בהם כמו לחזה וכו' ולטרפשא. ותירץ הוא ז"ל דבריו ואמר דהתם חשיב טרפשא א' מהמקומות דאין הנקב פוסל בהם איירי בטרפשא המבדלת בין איברי הנשימה לאברי המזון שהוא הקרום הלבן כמפורש בדברי רש"י ז"ל והרא"ם ז"ל והכא בטרפשא דכבדא שהיא יותרת הכבד הנקרא איבריש ותירוץ זה תירץ מהר"י קארו ז"ל בב' המקומו' הנז' הוא היותר נכון ומתקבל על הדעת יותר מהתירוצים האחרים שכתב שם דוק ותשכח. נראה מכ"ז דטרפשא דכבדא אינו נק' הקרום הלבן כלל ולישנא דיותרת דקרא וחצרא דכבדא וטרפשא דכבדא הדין משמע שהוא על הבשר המקיף וסובב מבחוץ כדמות החצר שעל פני הבית משא"כ מסך הלבן שהוא המקום שעליו שוכב הכבד כי שם ביתו ואין עליו שם חצר. ויותרת הכבד וחצר כבדא וטרפשא דכבדא הכל דבר א'. ואע"פ שמסוף דברי הגאונים ז"ל שכתב המרדכי ז"ל בשמם וז"ל אבל אם נסרכה בסרכא בצלע לא היו מטריפים ע"כ. היה נראה קצת דלא איירי אלא בלבן מפני ששם י"מ לסירכא להתפשט באותו חלל שיש בין הלבן והצלעות משא"כ במקום הבשר לפי שהוא סמוך ודבק לצלעות ואין שם מקום להסתרך בסירכא עכ"ז אחר שכל עצמו של טרפש אינו נקרא אלא הדופן המקיף והוא מקום הבשר כדאמרן מרן לנו אין להטריף במקום אחר ועור דלישנ' דניקב הטרפש נקב מפולש שא שאמרו לא שייך אלא במקום הבשר שהוא עב קצת עד שכבר ישוער שינקב ולא יעבור הנקב מעבר אל עבר ולזה אמרו נקב מפולש. אבל בקרום הלבן שהוא דק כל שינקב בו כל שהוא יתפלש מיד ומה צורך לומר מפולש. ומצורף לזה שדין זה דאינקב הטרפש לא נזכר בתלמוד. וגם הרמב"ם לא מנה אותו במנין ע' טריפות ולא הזכירו. שכתב שם פ' יו"ד מה"ש שאין להוסיף עליהם. ולא נזכר אלא בדברי הגאונים בלבד משום חשש הכבד דחיישי' שסופו לינטל כמ"ש הג"א ז"ל. ולכן יש לפרש ולהעמיד דבריהם במקום הבשר שיש בזה צד קולא מפני שאינו מצוי להיות שם נקב באותו מקום כי מעולם לא בא לידינו ולא ראינו נקב מפולש במקום ההוא משא"ך בלבן שפעמים בכל יום בא לידינו. וכיוצא בזה כתב מהר"י ן' חביב ז"ל בדין בועה שנמצא בשיפול שנשמע לכל מי שיפרש דבריו שבה"ג להקל והכא בדין זה אזלינן כפירושן של דברים כדרך שיהא נשמע לנו קולא והוא המקום שהוא בלתי מצוי הנקב בו כדאמרן על פי הדברים האלה:

ומ"ש שהר' מאיר ן' חיים חולק בזה ומטריף בלבן ואומר שראה סב' זו בהריב"ש ז"ל והכא נמי נימא כי מה שקראו הגאונים טרפשא הוא מקום הבשר כדמשמע מלישנא דיותרת וכדפי' רש"י ז"ל בקשתי ופשפשתי בספרו של הריב"ש ז"ל בכל דינים אלו ולא מצאתי כן בדבריו ועליו להורות מקומו איה. גם מצאתי שאלה להרשב"א ז"ל סימן כ"א שנשאל בריאה שנמצאת אצלם שהיה בצד הכבד עובר דרך לריאה בדרך נקב שהיה בטרפש והיתה סירכא יוצאת מן הריאה ודבוקה לכבד שהיו מטריפים אותה מטעם כל המחמיר תע"ב והשואל היה מכשירה שאין להוסיף על הטריפות שמנו חז"ל דאסור לאבד ממונם של ישראל והשיב הרשב"א יפה הורו הטורפין ולא מדרך חומרא אלא מן הדין ואין זו תוספת על הטריפות שמנו חז"ל שסירכא שבריאה הם מנו אותה. ואם נפשך לומר שלא מנו סרוכה לכבד א"כ בא ונתיר סרוכה לטרפשא ולשמנוניתא דלבא וכו'. עד ומן הדין אסורא עכ"ד. הרי מתוך דבריו אלה של הרשב"א ז"ל יתברר לך שאין הנקב ואפי' מפולש פוסל בטרפש. דאל"כ למה לו לטורפה משום סרוכה לכבד ת"ל דהויא לה טריפה משום הנקב בעצמו שהוא בטרפש שהיה עובר בו הכבד. אלא מסתמא נראה מדבריו דאין נקב פוסל בטרפש עכ"ל התשובה. והנה לך מבורר בא"הט הן מדברי הפוסקים הן מסברא שאין נקב פוסל בטרפש אלא בניקב בבשר האדום ולא בלבן ותל"מ:

נ"ד סירכא שלא כסדרן שהוא שנסרכה האונה א' לג' וכן אם נסרכה האונה השניה לאומה בצד ימין טריפה בלא בדיקה. וכן בצד שמאל אם נסרכה הראשונה לאומה טריפה בלא בדיקה וטעמ' דכשלא כסדרן טריפה בלא בדיקה היינו שמאחר שאינם סרוכות כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן ותפרק. ועתיד ליפרק כפרוק רמי. ואיכא נמי טעמא אחריתי שאותה האונה האמצעית עולה למעלה או ג"כ אם הם סרוכות מלמטה שא"כ נקראת שלא כסדרן ואם האונה האמצעית תרד למטה תפרק הסרכה והרי יש כאן נקב והכל דבר דעתיד לינקב כנקוב דמי וטריפה. ופעם א' בא לידי מעשה שנסרכה האונה הרא' לג' ויצא סירכה מאמצע הסירכה ונסרכה לאונה האמצעית והכשרתיה דטעמא דזו הולכת לכאן וזו לכאן לא שייך כאן מאחר שהיא אחוזה וסרוכה באמצע וגם טעם דעולה ויורדת ומתפרקת לא שייך כאן מאחר שהיא אחוזה:

נ"ה וג"כ בא לידי שנסרכה האונה הב' לאומה סמוך למקום השלם כנגד חיתוכא דאוני ולא היה עיקר האונה האמצעית עולה ויוצא עד לסירכא והכשרתיה. וג"כ הסכימו עמי בדבר זה חכמי טיטואן יע"ה וחכמי סלא יע"ה:

נ"ו בועה בשיפולי אומה ונסרכה למכה שבדופן צריכה בדיקה כדין בועה בשיפולי אומה שהדין בה אם חוט בשר מקיף אותה מכל צד כשרה ואם לאו טריפה. ואין המכה שבדופן מציל שאף ע"פ שסירכה אין כאן בועה בשיפולי יש כאן והסכימו עמי בודקי העירה טיטואן יע"ה. והחכם כה"ר מימון שבפ'אס יע"ה מכשירה:

נ"ז תקנתי שלא יעמידו גבינות בחלב הנמצא בקיבת הגדיים שלא נשחטו ולא נבדקו מהטריפות. עם היות שמקדמת דנא היו מקילין בקיבת נבלות וטריפות והיו מעמידים הגבינות בהם והיה להם על מה שיסמוכו דחלב הנמצא בקיבה כפרשא בעלמא הוא. (עיין בפ' פי' המס' ע"ז פ"ה כמה שפי' הרמב"ם ז"ל שהורה התר גמור בזה יעו"ש). עכ"ז מפני חלול ה' שהיו א"ה אומרים שאנו אוכלים גבינות שהיו מעמידין אותם בחלב נבילה וטריפה ואומרים שהם מחמירין יותר מישראל. וג"כ הגרים היה נראה להם שדבר זה הוא מאוס ונראה להם שיש קצת אסור בזה לכן תקנתי שיעמידו הגבינות בחלב הנמצא בקיבה אחר שחיטה ובדיקה. ואם ימצא בגדי שום טרפות מהטרפות לא יעמידו באותו חלב. וכן עמא דבר והיה זה שנת ויעקב איש תם לפ"ק:

ויש סמך לדברי ממה שכ' בעל המפה י"ד סי' פ"א ס"ו ויש אוסרין וכו' שינקה מהטרפה. מנהג ותקנת קדמונינו נ"ן שיעשו הגבינה שני אנשים גדולים ראויים להעיד ושלא להביא הגבינות מחוץ לעיר שלא יביאם הגוי לבדו. ע"כ מכת"י הרב הנז"ל:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה