שער ההלכות - יורה דעה · פרק א' - כשרות
א. אשה מעוברת ומניקה, צריכה להקפיד מאוד שלא לאכול מאכלים שהכשרן מפוקפק, מפני שהאוכל שאוכלת בימי הריונה משפיעה על העובר, ואם אוכלת מאכלים שיש בהם חשש איסור, הרי היא גורמת לעובר להיות בעל תכונות שאינם הגונות, ומכשילה אותו בכך, ולכן תקפיד היטב על מה שמכניסה לפיה.1
1. כתב הרמב"ן באחד מאגרותיו על הקשר הקיים בין סוף פרשת שמיני לתחילת פרשת תזריע, שפרשת שמיני מסתיימת בדיני בהמות טמאות שרצים ורמשים האסורים לנו באכילה, ופרשת תזריע מתחילה בדיני טומאת איש והולדת זכר או נקבה. סמיכות זו של פרשיות התורה באה ללמדנו בדרך רמז, עד כמה עלינו להיזהר ממאכלים אסורים, שעלולים לגרום לכך שהולדות הנולדים לנו, יהיו חלילה פגומים בגוף ונפש. עכ"ד.
וראה עוד בכף החיים (סימן תריז ס"ק ג), שהזהיר את הנשים המעוברות שיקפידו לא לאכול מאכל שיש בו נדנוד וספק של איסור, כדי שלא לפגום בעובר. ע"ש. וראה בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן פג), שאשה שנאלצת לאכול מאכלות אסורות מחמת חוליה וכדומה, אם הדבר אפשרי עדיף שלא תניק את בנה כדי שלא תשפיע עליו לרעה. ע"ש.
וראה להרב פרי חדש (יו"ד סימן פא אות כו) שכתב: ולפי שבזמנינו זה אין נזהרים מעניינים אלו [של כשרות], רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה, ורובם הם עזי פנים שבדור, ואין יראת ה' נוגעת בלבם, ואף אם יוכיחום על פניהם אינם מקבלים מוסר, ומי לנו גדול מאלישע אחר שלא יצא לתרבות רעה אלא מפני שאמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עכו"ם, והריחה מאותו המין שבשלו ונתנו לה ואכלה, והיה אותו הריח מפעפע בגופה כארס של נחש, ונפסק מוחו הטוב של הילד, והיה מתאוה לדבר עבירה, ועל זה דרש אלישע את הפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו", שאם מראשיתו הוא טוב, גם באחרית ימיו ישאר טוב כדאיתא בירושלמי במסכת חגיגה (דף ט).
ועל כן יש לנשים המעוברות והמניקות להיזהר מאכילת מאכלים שהכשרן מפוקפק, מפני שגם בזה יש חשש לאיסור לפני עור, כפי שהזכרנו בכיוצא בזה בכמה מקומות.
ב. אדם שאינו שפוי בדעתו ושִׂכלו קטן וילדותי, אסור להחטיאו, ולכן אין למוסרו למוסד של גויים, או למוסד שאין עליו השגחה והכשר כדין, מפני שמכשילים אותו באיסור מאכלות אסורות.2
2. כן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן סט). ועיין בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן פג) שנשאל אודות קטן שוטה רח"ל, שרוצים למסור אותו לבית חינוך של שוטים, והיות ומוסד זה מוחזק על ידי גויים, יאכילוהו שם נבלות וטרפות, האם מותר למוסרו לשם?
והשיב, כי מעיקר הדין נראה שמותר למוסרו לשם על אף חשש זה שיאכילוהו שם נבלות וטרפות, דנהי נמי שאסור למספי לקטן איסורא בידים ולכאורה המסירה של הקטן למקום זה נחשבת כספי ליה בידים, מכל מקום הרי על ידי שיחנכו אותו שם בדעת ובחכמה, יוכל בסופו של דבר לעמוד על דעתו, ולהגיע לכלל ישראל שיוכל לקיים את כל מצוות התורה, ולכן חשיב כספינן ליה איסורא בידים לצורך מצוה של חינוכו למצוות. אך כשיגיע לבן י"ג ויום, יוציאוהו משם.
אומנם זה מעיקר הדין, אבל כבר העידו קדמונינו ז"ל, שעל ידי מאכלות אסורות בנערות, מטמטם הלב, ומוליד לו טבע רע. ולכן עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו, ולא יהיה רשע שעה אחת לפני המקום. עכת"ד. ומוכח מדבריו שאדם גדול אסור להשים אותו שם. וראה בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן פח) שיצא לחלק בין שוטה מוחלט לאינו מוחלט. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן ו).
ג. אדם שקיבל מחברו מוצרים בהכשר לא מהודר, כגון הכשר "הרבנות", יכול לתת אותם למי שאינו מקפיד לאכול הכשר מהודר, ואין בזה חשש איסור של לפני עור, מפני שמעיקר הדין מוצרים אלו מותרים באכילה.
אבל אין לתת לחברו דברי מאכל שיש עליהם ספק אם הם כשרים או לא, ואפילו אם חברו לא מקפיד על אכילת מאכלים כשרים, אין לסייעו בכך.3
האם אפשר לסמוך על כשרות "רבנות"
3. בתחילת דברינו, יש להבהיר שאין לזלזל בהכשר של "הרבנות" ולפוסלה, וגם אדם שמחמיר ונוהג לאכול רק הכשרים מהודרים, אין לו לזלזל בהכשר שנותנת הרבנות.
וטעם הדבר מבואר בספר עבד לעבדי ה' (עמוד קי): א'. יש רבנויות שבהן נמצאים בני תורה חשובים ועושים כשרות למהדרין. ב'. גם סתם רבנות יש לה חשיבות, משום שיתכן שלולא הרבנות, מי יודע מה היו דוחפים באותם מאכלים, ובגלל השגחת הרבנות, מונעים מהם להכשיל יותר, ומשתדלים להציל מה שאפשר להציל, ואי אפשר לקרוא לרבנות "טרף", אלא צריך לומר שאנו מחמירים ומהדרין לאכול את היותר טוב והמהודר. עכ"ד. ודברי פי חכם חן.
ומאחר שמוצרים שהם בהכשר הרבנות אינם אסורים באכילה, מותר לתת אותם לאדם שאוכל הכשר "הרבנות". וכן כתב בשו"ת אבני ישפה חלק ד (סימן פח), וטעמו משום שאין איסור לפני עור או מסייע נאמר בדבר שיש מתירים אותו, כיון שאין כאן מכשול ברור ויש על מה לסמוך, ממילא אין לו שם מכשול. ולכן כיון שיש הכשר, הרי בודאי יש מי שמתיר, כי לא יתנו הכשר אלא במקום שיש איזו דעה שמתירה, ונמצא ששפיר יכול לתת לאחר שבלאו הכי אוכל דבר זה. והסכים לזה הגאון רבי
שמואל הלוי ואזנר שליט"א. ע"כ.
וכן ראיתי לידידנו המנוח הרב דוד סימן טוב זצ"ל בספר "על פכים קטנים" (עמוד קט), שהביא תשובת הגאון רבי יוסף בר שלום נר"ו, שדווקא בדבר שהוא איסור גמור אמרינן "כיון דלדידך לא חזי לחברך נמי לא חזי", מה שאין כן אם הוא רק מחמיר לאכול הכשר מהודר, וחברו אינו מקפיד, ודאי שיתן לחברו אוכל זה ולא יזרקנו, מכיון שיש פוסקים שסוברים שגם הכשר רגיל כשר וטוב. ע"כ. וכן כתבו בשו"ת דבר יהושע (חלק ב סימן מ), ובשו"ת שבט הקהתי (חלק א סימן שעה). ע"ש.
וכיוצא בזה כתב בספר ילקוט אברך (תשנ"א עמוד רד) בשם מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שאין אדם רשאי לכוף את אשתו שלא תקנה מאכלי חלב של תנובה, כיון שבעצם יש השגחה, אלא שאינה מהודרת. ע"כ. וראה בספר אורחת רבינו הקהילות יעקב שהתיר לאכול מוצרי תנובה.
ועל כל פנים כתב הגר"ש חיררי שליט"א בשו"ת שערי צדק (ח"ב יו"ד סימן ד), שאם שכנו הביא לו אוכל, וחושש המקבל שלא הקפידו על כשרות המאכלים כראוי, אם לא נעים לו שלא לקבל את האוכל, מותר לו לקבלו ואחר כך לזורקו, ואין בזה חשש בל תשחית, מפני שבל תשחית של הנשמה עדיף טפי.
ד. מנהג הספרדים ועדות המזרח שלא לאכול בשר שאינו "חלק", וכדעת מרן שקבלנו הוראותיו. ולכן יהודי ספרדי שקיבל בשר "כשר" שאינו "חלק", ויש לו חבר ספרדי שאוכל בשר "כשר", אין לתת לו את הבשר "הכשר", מפני שמכשילו בחשש נבלות וטרפות.4
אומנם אם שכנו אשכנזי, רשאי לתת לו את הבשר. וכן אם יש ברשותו בשר עוף בהשגחת רבנות מוכרת, והוא מחמיר שלא לאוכלו, מותר לו לתת אותו למי שנוהג לאכול עוף בהשגחת הרבנות, מפני שבעוף מקילים יותר מבשר בקר.5
4. איתא בגמרא בבא בתרא (כו.): רבא היו לו אילנות על מיצר כרמו של רב יוסף, והיו באות ציפורים, ויושבות על האילנות ואוכלות מהכרם, וגרמו הפסד לרב יוסף. ביקש רב יוסף מרבא שיקוץ את אילנותיו. אמר לו רבא: והרי הרחקתי את האילנות מהכרם ד' אמות כפי השיעור שנתנו חכמים במשנה. אמר לו רב יוסף: אין זה מספיק לשטתי, ולדידי צריך להרחיקם עוד, ולכן עליך לקוץ אותם כדי שלא יגרם לי הפסד. אמר לו רבא: אני לא קוצצם, מפני שאסור לקוץ אילני מאכל, ואם תרצה אתה לקוץ, כנס לרשותי ותקוץ. ע"כ.
וצריך להבין, אם אכן אסור לקוץ אילני מאכל גם בכהאי גוונא שמזיקים לאחרים, אם כן כיצד נתן רבא לרב יוסף רשות להכנס לרשותו ולקוץ את האילנות, והרי גרם לו להכשל באיסור השחתת אילני מאכל.
וראיתי לרשב"א שכתב בזו הלשון: אנא דלא סבירא ליה כפירושי דמר, לא קאיצנא, דאסור למקצייה מדרב. אבל מר דסבירא ליה דמדינא בעי למקצייה, זיל קוץ. עכ"ל. ומדבריו אתה למד, דאף שרבא סבר שאסור לקוץ אילן זה, מכל מקום כיון דרב יוסף סבירא ליה שהדבר מותר כפי שקיבל מרבותיו, אין על רבא איסור לסייעו בכך.
ומזה נלמד לשאר דברים, שאדם הסובר כדעת רבותיו האוסרים לעשות דבר מסוים, וחברו הולך כדעת רבותיו הסוברים שמותר לעשות דבר זה, מותר לאותו שאסור לו הדבר, לסייע לאותו שמותר לו, ואין בזה איסור של לפני עור לא תתן מכשול, וגם לא איסור מסייע בידי עוברי עבירה.
וכן ראיתי בשו"ת באר משה חלק ה (סימן קלה אות י - יא), דסבירא ליה הכי, ודחה שם את דברי שו"ת הריב"א (או"ח סימן יז) שכתב, דמי שנוהג חומרא בדבר אחד משום שחושש לדעת האוסרים, אסור לו להושיט את אותו הדבר למי שסומך על המתירים. כגון הנמנע מלעשן טבק ביום טוב מפני שחושש למחמירים, אין לו לתת טבק למיקל בזה, כיון שלדעתו אסור לעשן ביום טוב. ואם עבר ונתן, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. וכתב על זה הרב הבאר משה (שם), שאין דבריו מוכרחים, וגם מדברי האחרונים מוכח שלא כדבריו, ויש להקל בזה. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת לב שמחה (או"ח סימן סג).
ולפי זה יש ללמוד, שספרדי הרוצה לתת בשר "כשר" לאשכנזי רשאי, דאף על פי שלספרדי אסור לאכול בשר "כשר", כפי שפסק מרן בשלחן ערוך (יו"ד סימן לט סעיף י), ועיין עוד במה שהאריך בזה בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן נו). מכל מקום לאשכנזי היוצא ביד רמ"א [שהתיר לאכול בשר "כשר"] מותר הבשר באכילה, ולכן מותר לתת לו את אותו בשר. אבל לתת לספרדי, נראה שאין להקל אף שאותו ספרדי אוכל בביתו בשר "כשר", מפני שאנו הספרדים קבלנו הוראות מרן שלשיטתו בשר שאינו "חלק" חשיב כטריפה.
וחזות קשה הוגד לי בספר על פכים קטנים (עמוד ס) שכתב בשם הגר"א גרינבלט (מחבר שו"ת רבבות אפרים), שאסור לתת לחבירו בשר טריפה, אבל מי שאוכל בשר חלק וחברו לא אוכל, יכול לתת לחברו את הבשר שאינו חלק, כי הוא אינו מקפיד על בשר חלק. ע"כ.
והרואה יראה שלא כתב לחלק בין אשכנזי לספרדי. ואחר המחילה מכת"ר, לא ידעתי מדוע פסק להקל בזה, ולא חשש לדברי מרן דסבירא ליה דהוי כבשר טריפה. וכמו שהסכים לאסור לתת לחבירו בשר טריפה, כך היה לו לאסור נתינת בשר בקר "כשר" לספרדי, דלספרדי הוי כטריפה. [א"ה. כתב לי הגאון ר' חיים רבי נר"ו בגליון הדף, שיתכן שכתב כן לתושבי חו"ל, שבמקומות רבים בחו"ל (כגון במרוקו ויתכן גם בפרס), לא קבלו עליהם הוראת מרן השלחן ערוך, ונהגו לאכול אף בשר כשר, ויתכן שבאופן כזה יש להקל לתת להם. ועיין בשו"ת עמק יהושע מאמאן חלק ו סימן כט].
ומידי דברי בו, ראיתי בספר חלק הלוי (עמוד פא) ששאל את הגאון רבי מרדכי אליהו שליט"א, כיצד זה התיר לבחור ישיבה לאכול בשר לא חלק בישיבה, והרי בשר לא חלק הוא ספק טריפה לפי השלחן ערוך? והשיב, שבמקום שיש סברות המתירות, סומכים עליהם בשעת הדחק כמו הנ"ל. ע"כ. ושוב תמהני מנין יצא להני אשלי רברבי להקל נגד מרן הקדוש, שפסק בסכינא חריפא דהוי כבשר טרף.
וכעת נדפס שו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סימן קסט) וכתב, שהעירו לו כיצד נוהגים היתר בישיבות אשכנזיות, בדבר שאסור לספרדים, כגון סירכות, והרי נגרם לספרדים שלומדים שם מכשול? והשיב, שהדברים הם הבל הבלים, שהרי בכל הישיבות אין אוכלים היום בשר עם סירכות, והכל גלאט כשר גם לספרדים. ולכן יכולים הספרדים לאכול שם ללא חשש. ע"ש. ומוכח שאם היה שם חשש של סירכות, היה אסור לספרדי לאכול שם. וברור.
ואל תשיבני ממה שכתב מרן מלכא בשו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד סימן ג), שיהודי המתארח אצל חברו, ולא יכול לברר אם הבשר שהוגש לפניו הוא "חלק" או לא, יש להתיר לו לאכול. דהתם איכא ספק ספיקא להקל, דשמא הבשר "חלק", ואפילו אם הוא "כשר", שמא הלכה כהרמ"א שמכשיר בשר שאינו חלק. אבל בנידון דידן דליכא ספק ספיקא, אין להתיר. ובפרט לפי מה שכתב בשו"ת ויצבור יוסף ב"ש (ח"ג סימן נו) שרק בבשר שנשחט בחו"ל, ששם הבשר החלק והכשר נארזים עם חותמת "כשר", אז דווקא יש לתלות בספק ספיקא, אבל לא בבשר הנארז בארץ ישראל שאין לומר ספק ספיקא זה. ע"ש. ועיין עוד בספר כף החיים (יו"ד סימן לט ס"ק רכד), ובספר חשוקי חמד (פסחים רנג).
האם צריך הכשר מהודר בעופות
5. כן מתבאר ממה שכתב מהר"ח רבי שליט"א בספרו הנפלא עבד לעבדי ה' (עמוד פ), שיש לעורר בענין כשרות עופות למהדרין וכיוצא בזה, שכידוע מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, מחמיר מאוד בענין הבשר לקנות אך ורק "בשר חלק" שאין בו סירכות כלל ועיקר, ומי שאוכל או מוכר בשר שאינו חלק, הרי הוא כמאכיל טרפות לישראל, והדברים ידועים ומפורסמים, ובפרט לנו הספרדים שהולכים בהוראות מרן הבית יוסף זיע"א.
אולם מעולם לא שמענו על עופות מהדרין שמרן שליט"א אוסר לקנות בהשגחה פלונית, וממליץ רק על השגחה אלמונית, כי באמת אם נחליט שבדיקת צומת הגידין והריאה וכיוצא בזה אין חובה לבדוק כל עוף ועוף, ממילא אין חובה לקנות דוקא עוף מהדרין של פלוני ואלמוני, ולשלם סכום גדול יותר, שלא כל אחד יכול לעמוד בו.
וכי ההידור בעופות אלו, זה יותר מההידור של פתיחת בקבוק בשבת, או עשיית קפה בשבת על ידי עירוי מכלי ראשון, או משימוש בדוד שמש בשבת? הרי גם בענינים אלו יש מחמירים מאוד ואנחנו מקילים, ולמה בכשרות עופות לא כך. וכנראה שהציבור הכללי שלא למד היטב את שרשם של הדברים, חושב שעוף לא מהדרין זה טרף כמו בשר שאינו חלק, ובאמת רב המרחק ביניהם.
וכמה פעמים נוצר קלקול גדול בשלום בית של המשפחה בגלל "הידורים" בכשרות עופות, ואחרון הכביד שבערוצי הקודש פוסלים השגחה פלונית וממליצים על אלמונית, והמאזינים היקרים חושבים שזה פסול, ואם היו מבארים מהו הידור ומהו חומרא, ובאיזה אופנים יש להקל, היה טוב מאוד. ולצערנו גם הכשרויות המהודרות כל אחד משבח את שלו בלבד. ודי למבין. ועצה טובה גם בזה - "עשה לך רב", שיפסוק לך בעניני כשרות, והעוף ירב בארץ. ע"כ. ודפח"ח.
לאכול תבשיל שהתבשל בו בשר שאינו חלק
וטרם אכלה לדבר, רציתי לסיים בחידוש שראיתי בקובץ בית הלל (תשס"ז עמוד קמט), שמצוי מאוד בפרט אצל בעלי תשובה, שמתארחים אצל קרובים לשבת, והתברר להם שהמארחים לא בישלו בשר חלק אלא כשר, וכעת אם לא יאכלו מהאוכל, עלול להגרם צער ועוגמת נפש למארחים [ולפעמים זה ההורים שעלולים להפגע מכך], ואם כן כיצד יש לנהוג.
וכתב שם הרב אבנר קבץ שליט"א, שיש לצדד להקל לאכול את שאר הדברים שנתבשלו עם הבשר, כגון תפוחי אדמה או אפונה וכדומה, בלי לאכול מהבשר, וזה בהסתמך על שני ספקות. א'. שמא עצם הבשר אינו טריפה אלא הלכה כהרמ"א שהתיר בשר שאינו חלק. ב'. ואם תרצה לומר שהוא טריפה, שמא טעם כעיקר הוא מדרבנן, ובדרבנן סמכינן על הפוסקים שהבשר הוא כשר לחלוטין. ומה גם שיש לומר שבשר שאינו חלק אינו אסור מתורת ודאי אלא מתורת ספק, שהרי מרן כתב שהמאכיל בשר "כשר" כאילו מאכיל טרפות, ומלשון "כאילו" משמע שאינו ודאי.
ה. מי שהציעו לו עבודה בקיבוץ חילוני להיות טבח של אנשי הקיבוץ, ולבשל להם מאכלות אסורות כפי שהם נוהגים לאכול, אין לו לקבל עבודה זו, מפני שמסייע בידי עוברי עבירה. ואף שיכולים להשיג נבלות וטרפות במקום אחר, גם באופן כזה אין להקל לו לעבוד שם.6
אולם מי שהציעו לו להיות טבח או מלצר במקום שמוכרים בשר שאינו חלק, מותר לו לקבל עבודה זו, ואין בזה איסור לפני עור לא תתן מכשול.7
6. כן פסק בספר ילקוט יוסף חלק י (כרך ג עמוד רא), וכתב דאף שאיסור דאורייתא של לפני עור לא תתן מכשול ליכא, מפני שיכולים להשיג נבלות במקום אחר, מכל מקום משום מסייע בידי עובר עבירה איכא.
7. משום שכבר נתבאר לעיל שבשר שאינו חלק אינו אסור מתורת ודאי אלא מספק, ולכן טבח או מלצר שמגיש לאנשים לאכול בשר "כשר", יש כאן ספק ספיקא, שמא אין הבשר נחשב לטרף, ואפילו אם כן, שמא הלכה כהשפתי כהן וסיעתו (שהזכרנו בפתיחה עמוד ) שבמומר אין איסור מסייע בידי עוברי עבירה, ומאחר שאותם אנשים אוכלים בשר כשר, הרי הם מומרים לדבר זה, ואין איסור להכשילם, ובפרט שיש אומרים שבמכירת איסור, לא נאמר איסור מסייע לעוברי עבירה כמבואר בפתיחה.
ויש להוסיף מה שראיתי בקובץ בית הלל (חלק א עמוד סא) הרה"ג רבי פסח פינהנדלר שליט"א (מחבר שו"ת אבני ישפה), שאין איסור לפני עור או מסייע, בדבר שיש מתירים, כיון שאין כאן מכשול ברור ויש על מה לסמוך, ממילא אין על הדבר שם מכשול. והסכים לזה הגאון בעל שבט הלוי שליט"א. ע"ש. ומינה נילף לנידון דידן. ושוב ראיתי שכן כתב להקל בנידון זה הרה"ג ר' יונתן חן שליט"א בספר נפש חיה (ח"א סימן קב).
ו. מוצרי מאכל שיש עליהם הכשר מטעם הרבנות הראשית, וכתוב עליהם "כשר לאוכלי חלב נכרי", כגון שוקולדים וחטיפים למיניהם, יש מתירים אותם באכילה, ויש מתירים, וראוי להחמיר שלא לאוכלם.
אומנם מי שקיבל מוצרים אלו, והוא מחמיר על עצמו שלא לאוכלם, אף על פי כן רשאי לתת אותם לאדם שנוהג לאכול אותם, ואין לחוש בזה לאיסור לפני עור, או מסייע לעוברי עבירה.8
8. מרן בשולחנו הטהור (יו"ד סימן קטו ס"א) כתב: חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, אסור, שמא עירב בו חלב טמא. היה חולב (הגוי) בביתו, וישראל יושב בחוץ, אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו, מותר, אפילו אם אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב. עכ"ל. וכתב שם הט"ז, שצריך על כל פנים להשגיח שהגוי לא יצא למקום אחר כדי להביא חלב טמא. ע"ש.
והנה כתבו האחרונים, כמה צדדים להקל כיום באכילת מוצרים שמעורב בהם אבקת חלב עכו"ם. א'. אין לחוש שעירב הגוי חלב טמא בבית חרושת גדול, בפרט שאין חלב טמא מצוי בנינו. ב'. חלב טמא הוא ביוקר יותר מחלב כשר, ולכן אין לחוש שיערבנו הגוי בחלב הכשר. ג'. מאחר שיש פיקוח ממשלתי על החלב שלא יערבו חלב טמא בחלב הטהור, ואותם שמערבים צפויים לעונש על הזיוף, יש מקום לומר שנחשב הדבר כאילו הישראל עומד על גביו ומשגיח שלא יערב חלב טמא, כמבואר בספר ילקוט יוסף (ח"ט סימן פא).
ואף שהיתה גזרת חכמים שלא לאכול חלב עכו"ם, ואם כן לכאורה אין לעקור תקנת חכמים בגלל צדדי היתר אלו. אולם כבר כתב בילקוט יוסף הנ"ל, שכל תקנת חכמים היתה דווקא על חלב בפני עצמו, אבל לא על תערובת של אבקת חלב שכבר נתערבה במוצר שלפנינו. ולכן מאחר שנתברר שיש כמה צדדים להתיר חלב זה, המקלים בזה אין למחות בידם. אולם עם כל זה ראוי ונכון להחמיר בזה, ולקטנים אפשר להקל גם במיני מתיקה. ועיין עוד בשו"ת אהל יוסף (פריד סימן טו), ובשו"ת ויצבור יוסף ב"ש (ח"ג סימן נה).
ומאחר שאותם המקילים לאכול מוצרים אלו יש להם על מה לסמוך, אין הדבר בגדר איסור, ולכן רשאי לתת להם מוצרים אלו, ועדיף שיתן אותם לקטנים. [אף שבספר תשובות וביאורים לאדמו"ר מליובאוטיש (עמוד 245) כתב שחלב עכו"ם מעורר ספיקות באמונה, התם מיירי בודאי חלב נכרי, ולא באבקה שיש עליה הכשר מטעם הרבנות].
ז. בעלי חנות ירקות ראוי להם להזהר שלא למכור "ירק" שיש בו תולעים [כגון, חסה, פטרוזיליה, וכדומה], לאנשים החשודים לאכול את הירק ללא ניקוי מהתולעים, מפני שגורמים להם להיכשל באיסור אכילת תולעים, שהוא יותר גרוע מאיסור אכילת חזיר.
ואותם המקלים למכור ירקות אלו, אין למחות בידם, מפני שיש להם על מה לסמוך. ועל כל פנים ראוי לכל ירא שמים, להביא לחנותו "ירק" ללא חשש תולעים כפי שמצוי כיום, ויזכה בכך את הרבים שלא ייכשלו באיסור חמור זה.9
9. ידוע הדבר ומפורסם הענין, שבכל סוגי ה"ירק" למיניהם ישנם כמה וכמה סוגים של תולעים, ועל כל תולעת עובר האוכל בחמשה או ששה לאוין ב"מ. וראה מה שכתב בספר בן איש חי (פ' צו אות כז) ע"ש.
וכתב בספר פלא יועץ (ערך בדיקה): כל אשר בשם ישראל יכונה, לא יאכל נבילה וטריפה או בשר חזיר וכדומה, אפילו יתנו לו כל כסף וזהב שבעולם. ואם ירצו להכריחו שיאכל, יהיה מוכן לסבול עונשים מרים עד מות, ולאה יעבור. ואם נתבונן, הרי באכילת נבילה וטריפה וחזיר, אין אלא לאו אחד, ובאכילת תולעת אחת יש חמישה לאוין, ובשרץ העוף שישה לאוין. נמצא שהאוכל בלי זהירות ובדיקה, במעט רגע אוכל 100 תולעים, ועובר על תילי תילים של לאוין בשאט נפש בלי שום הנאה כלל, וכל זה ממיעוט זהירות. ע"ש.
ומאחר שכך הם פני הדברים, יש להיזהר לכתחילה שלא למכור "ירק" כזה, לאנשים שיאכלו אותו ללא ניקוי יסודי מהתולעים, כדי שלא לגרום להם מכשול. ואפילו אם יש עוד ירקנים בסביבה שמוכרים "ירק", גם כן ראוי להחמיר בזה, משום שיש אומרים שגם בכהאי גוונא נחשב למסייע בידי עוברי עבירה, כמבואר בפתיחה.
ועיני צדיק תיראינה בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ג ח"ב סימן לב) שכתב, שמותר למכור מיני זרעונים שיש לחוש שמא הם בתוך שנתם ואין להם תקנה להוציאם מחשש תולעים, לישראל החשוד לאוכלם ללא בדיקה, כל היכא דיכול לקנותם מעכו"ם, משום דהוי תולעים שאין איסורן אלא מדרבנן, דמן התורה בטלו בשישים, ובאיסור דרבנן לא שייך מסייע, ואפילו אם נאמר דשייך בזה מסייע, הני מילי בודאי איסור מדרבנן, אבל כשיש רק חשש שמא יש בהם תולעים, בכהאי גוונא יש להקל. ובפרט דהוי ספק ספיקא, שהרי מלבד זה, הרי מסופק הוא אם הם בתוך השנה או לאחריה, וגם יש לתלות שהקונה יבדוק. עכ"ד.
אתה הראת לדעת כמה צרופים וספקות עשה הרב ז"ל, כדי להתיר מכירת זרעונים שיש בהם חשש תולעים, אם כן בנידון דידן שבודאי יש ב"ירק" תולעים שאסורים מן התורה, ראוי ונכון להחמיר שלא למוכרו ליהודים שייכשלו בזה.
וכיוצא בזה ראיתי בספר הכשרות כהלכה (מהדורה שמינית, עמוד מד) שכתב, שבמקומות שאין הקונים מודעים לחובת ההכשרה של הבשר, או שהקונים אינם בקיאים בהלכות מליחה, חובה קדושה על הקצב או המשגיח להכשיר את הבשר לפני מכירתו, כדי שהקונים לא ייכשלו באכילתו ללא הכשרה. והביא שם מעשה באנשים יראי שמים שנכשלו באכילת בשר שאינו מוכשר בגלל חוסר ידיעה. ע"ש.
ברם, יש מקום בראש להקל בזה, על פי כמה צרופים שהזכרנו בס"ד בכללים שבפתיחה, הן מצד שאינו מסייע לו מיד בעבירה אלא לאחר זמן. ועוד, דיש אומרים שבישראל מומר לא חל איסור לפני עור ולא איסור מסייע. וגם אפשר לצרף דעת הרב פני משה, והכנסת הגדולה, והרב זרע אברהם, והרב בית המלך, והרב יד ימין, ועוד פוסקים (הו"ד בפתיחה), דסבירא להו דכל היכא שיכול להשיג את האיסור במקום אחר, תו ליכא איסור מסייע. ע"ש. ועוד איכא ספק אם יאכל ללא ניקוי, או דלמא ינקה אותו כפי שעושים כיום גם אנשים שאינם שומרים מצוות.
ויתרה מכך יש לומר, דאף אם לא ינקו אותם כראוי, מכל מקום כיון דהכא איכא צד היתר ל"ירק" [שעל ידי שמשרים את הירק בחומרי ניקוי יוצאים התולעים], לכן לא נחשב ה"ירק" לחפצא של איסור כמו יין לנזיר או כמו נבילה ובשר חזיר, ועל כן אינו עובר בכהאי גוונא על לפני עור. ודמי למי שמוכר אוכל לאדם שאינו מברך, שכתבנו בס"ד להקל בזה.
וכיוצא בזה חזיתי בספר ילקוט יוסף (ח"ח עמוד תנט) שכתב: מותר למכור בשר לא מוכשר, לישראל חילוני החשוד על אכילת בשר בלי להכשירו כדת, דמאחר והוא ספק אם יאכל הבשר על ידי בישול ויעבור איסור, או שיאכלנו על ידי צליה ולא יעבור איסור. וגם כן אינו נותן לו את האיסור בידים. וגם איכא ספק אם יכשל באיסור. ובצרוף דעת השפתי כהן שבישראל מומר ליכא לפני עיור, וגם בצרוף דעת הסוברים שבקנייה ליכא לפני עיור, יש לסמוך להקל בזה. עכ"ד. ומזה נלמד גם לנידון דידן שיש למקילים על מה לסמוך. וכן מוכח ממה שכתב הרב ערך השלחן (יו"ד סימן קיז אות ב). כיעו"ש.
והראתי הדברים למורינו הרה"ג ר' חיים רבי שליט"א, וכתב לי שיש לצרף עוד צד להקל, דשמא הקונה יטחן את הירק או יבשל אותו. וכן בספר בן אברהם עשה בזה ספק ספיקא, שמא אין תולעים בירק, ושמא בבישול במרק מתרסקים, ולכן סמכו להתיר לטחון ירק שאינו גוש קטיף לאחר שטיפה היטב עם סבון, וזאת על פי הספק ספיקא הנ"ל. עכ"ד.
ח. אף שנתבאר שמעיקר הדין מותר למכור ירקות שיש בהם תולעים, מכל מקום יש להמנע מלמכור "כרובית", מפני שאי אפשר לנקותה מהתולעים על ידי מים וסבון.10
10.הנה עיקר הטעם להתיר הנאמר בסעיף הקודם, הוא משום שיש צד לומר שינקו את ה"ירק" מהתולעים, או יבשלו אותו, ואז התולעים ימחו ויתבטלו. אבל בכרובית שאין אפשרות לנקותה מהתולעים, ואפילו אם יבשלו אותה, עדיין התולעים חבויים בתוכה, ויתכן שנשארו שלמות, ולכן קשה מאוד להתיר לכתחילה למכור כרובית [אף על פי שיש כמה ספיקות וספיקי ספיקות להקל בזה במקום הצורך]. וכן העיר לנכון בספר משפטי התורה (ח"ב עמוד סה), ועיין עוד בשו"ת אבן ישראל (חלק ו סימן לא), ובשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן סא), ובשו"ת דברי דוד (טהרני ח"ב סימן יט), ובקובץ בית הלל (שנה א עמוד נד).
ט. מותר להחזיק חנות לחיות מחמד ולמכור שם אף בעלי חיים טמאים, ואין לחוש שתצא תקלה לאחרים על ידו, שהרי כל מה שאסרו לעשות סחורה בבעלי חיים טמאים [מחשש שמא יאכלם הקונה], היינו דווקא בבעלי חיים שעומדים גם לאכילה. אבל חיות מחמד, כגון תוכים ושפנים וכדומה, כיון שאינם עומדים לאכילה, מותר למוכרם.11
גידולי בעלי חיים טמאים ומכירתם
11. תחילה וראש יש לברר האם מותר לגדל בעלי חיים טמאים או לא: גרסינן במסכת בבא קמא (פ.) אמר רבי ישמעאל: מגדלים כלבים כופרים (קטנים וננסים הם. ויש אומרים כלבים גדולים של ציידים, ואין מזיקים. רש"י), חתולים, וקופין, וחולדות, וסנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית (לצוד את העכברים. רש"י). ע"כ.
ומדברי רבי ישמעאל יש ללמוד, שמותר לגדל בעלי חיים טמאים אפילו רק כדי להשתעשע איתם, שהרי התיר לגדל כלבים ננסים שעומדים לשעשוע בלבד, כפי שמצוי כיום כלבים קטנים שמגדלים אותם כדי להשתעשע ולשחק איתם.
ועין רואה למרן הקדוש בבית יוסף (יו"ד סימן קיז) שכתב בשם הארחות חיים: עופות טמאים מותר לגדלם, כגון עופות המדבְּרִים, ובלבד שלא יגדל אותם להשתכר. וכתב על זה הבית יוסף, דמה שכתב "ובלבד שלא יגדל אותם להשתכר", אינו נראה, דמאי שנא מגמל ומחמור דמשום דלמלאכה קיימי, שרי בירושלמי אפילו להשתכר. עכ"ד.
וכתב מרן בשולחנו הטהור (שם), שכל דבר שאסור מהתורה (באכילה), אף על פי שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל, אסור לעשות בו סחורה ואם נזדמנו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים, מותר למוכרם ובלבד שלא יתכוון לכך. ע"כ. ומבואר שדבר שאינו מיוחד לאכילת אדם, מותר לגדלו ולהשתכר בו. ורק דבר המיוחד למאכל, אסור לעשות בו סחורה.
ומזה יש ללמוד, שבעלי חיים טמאים שאינם מיוחדים לאכילה אלא לשעשוע או ליופי, מותר להשתכר בהם, כפי שכתב הברכי יוסף (שיו"ב אות ב) שסמכו על זה לגדל ציפורים טמאים המנגנים וכיוצא בזה. ובספר כף החיים (שם אות ה) כתב בשם הרב יכין ובועז (ח"ב סימן כה), שמותר לגדל קופים. ע"ש. וראה עוד בשו"ת מהר"י שטייף (סימן טז).
ואתה תחזה בשו"ת מים ההלכה (ח"ב סימן ק) שהביא מה שכתב בספר בצל החכמה (ח"ה סימן לה) להתיר גידול תוכים, והביא ראיה מהא דאיתא בגמרא שבת (קנב.) על הפסוק "ויקום לקול הציפור" שאפילו ציפור מנערתו משנתו של הזקן הסובל מנדודי שינה.
וכתב שם המהרש"א, שהכונה בזה, דאחרים מעמידים להם ציפורים משוררים בעת השינה, וזה גורם להם לישון. ואילו לאותו זקן אדרבא שיר ציפור מנערתו ומפריעה לו לישון. ומשמע לפי זה שהתירו בזמן שלמה המלך לגדל תוכים ושאר ציפורים המשוררים, שהרי כך העיד שלמה המלך ע"ה בפסוק, שכן שהיה מנהגם.
אולם בשו"ת חסד יהושע כתב, שכל אלו הציפורים המצפצפים, עופות טמאים הם, ולכן בודאי אינו נכון להחזיק עופות טמאים כאלו בתוך ביתו, וראיה לדבר מהמדרש (ויקרא רבה פ' כב) דרבי שמעון הקפיד שלא יקנן עוף טמא (דוכיפת) בפרדסו. ע"כ. ועל פי זה פסק בשו"ת מים ההלכה, דמאחר שיש בדין זה מחלוקת, המיקל בזה יש לו על מה לסמוך. עכ"ד.
והנה מה שכתב בשו"ת חסד יהושע להביא ראיה מהמדרש לאסור גידול עופות טמאים, לענ"ד יש לדחות ראיה זו, חדא דיש לחלק בין רבי שמעון לשאר אינשי, דאפשר דר' שמעון נהג חסידות בעצמו (יתכן מפני הטעם שנכתוב לקמן שהובא בספר שמירת הגוף והנפש), אבל לשאר אינשי דעלמא, מהיכא תיתי לאסור.
ועוד, דהנה איתא בגמרא (ב"מ דף פ"ה), מעשה ברבי שראה את שפחתו שהיתה מטאטא חולדות כדי לזורקם מהבית, אמר לה רבי: הניחי אותם, ורחמיו על כל מעשיו כתיב. והיינו שיתכוון שלא תזרקם מהבית, אלא תשאירם במקומם [דאם תאמר שיתכוון רבי שתוציאם בעדינות, מאי הועילה בזה, והרי יחזרו בחזרה לבית]. ואם אכן יש איסור להשהות בעלי חיים טמאים בביתו, כיצד יעלה על הדעת שרבנו הקדוש יעבור על איסור כל שהוא.
אלא ודאי צריך לומר, דמאחר שיש צורך בחולדות לנקר את הבית מהעכברים [שהחולדות אוכלות עכברים], שרי להשהותם בביתו. ומה שר' שמעון גירש את הדוכיפת, היינו משום שלא היה לו צורך בה. לפיכך אותם המגדלים חיות מחמד להשתעשע בהם, וכן ציפורים להנות מקולם, חשיב צורך, מפני שנרגעים ונהנים מהם.
ואנכי הרואה בשו"ת באר משה (ח"ב סו"ס ח) שנשאל אם מותר לגדל ציפורים קטנים המצפצפים ומשוררים, והשיב, דעל פי דברי המהרש"א (סוטה מ"ח) מוכח לאסור, דכתב לפרש את הפסוק בצפניה: "קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן חֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה", דהיינו שמעמידים להם לתענוג עופות המצפצפים בחלונות, וזה גרם חורבן בסופו. ע"כ. ואם כן מוכח שאסור לגדל בעלי חיים אף לתענוג. [לכאורה משם יש להביא ראיה שכל האיסור הוא בעצם הניגון, ולא בעצם החזקת העופות. הערת הרב אליהו חורי].
ועוד ראיה לזה, מהא דר' שמעון סילק את הדוכיפת מפרדסו כדאיתא במדרש. [ויש לדחות כי שם לא סילקו בגלל היותו טמא, אלא סילקו כי לא רצה עופות בפרדסו, וגם עוף טהור היה מסלק אם היה מקלקל לו את פרדסו. ומה שאמר "עוף טמא", זה בגלל הביטוי לסלק מה שלא רוצה. הערת הרב חיים רבי]. ולכן מאחר שעופות אלו טמאים, בודאי לא טוב לגדלם, ומכל מקום בודאי שהמחזיק עופות אלו אין לקוראו עבריין. עכ"ד.
והנה מה שהביא ראיה לאסור מהא דר' שמעון שסילק את הדוכיפת, כבר כתבנו לעיל דאין הכרח לראיה זו. ומה שכתב להביא ראיה מדברי המהרש"א, טוב עין יראה בשו"ת בצל החכמה הנ"ל שהקשה, דלכאורה יש סתירה מדברי הגמרא בשבת (קנב.) והמהרש"א שם, לדברי הגמרא סוטה (מח) והמהרש"א שם, שבשבת משמע להתיר בנידון זה, ובסוטה משמע להחמיר, וכתב לישב, דבשבת מיירי קודם החורבן שעדיין לא נאסר כלי זמר ושיר, אבל בגמרא בסוטה מיירי לאחר החורבן שנאסר כלי שיר. אבל עצם גידולם של העופות הללו שרי. ודפח"ח.
ואם תאמר בלבבך, דלפי זה יש לאסור האידנא לגדל ציפורים המצפצפים בקול ערב מפני צער החורבן. צא ופרנס עצמך ממה שכתב מרן שליט"א בשו"ת יחוה דעת (חלק א סימן מה), שהמקילים לשמוע כלי זמר דרך הרדיו, יש להם על מה לסמוך, ושירה בפה מותרת אף לכתחילה [ואפילו בימי ספירת העומר הקל בזה בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סימן לד)]. ואם כן הכא נמי לא תיגרע שירת העופות משירה בפה שמותרת, ולכן אין למחות ביד המקילים בזה. וכן פסק להקל בספר ילקוט יוסף (ד/ב עמ שפ). ע"ש.
מכירת יונים ותורים בבית
ואני טרם אכלה לדבר, ראתה עיני בספר מועד לכל חי (סימן טז אות ג') שכתב בזו הלשון: מצוה לאודועי אזהרת רבינו האר"י ז"ל הובא בספר נגיד ומצוה, דלא יגדל בביתו תורים ובני יונה, דימותו בניו ב"מ, או לא יהיה לו זרע, ושומר נפשו ירחק מהם. עכ"ל. וכן כתבו עוד אחרונים הלא המה בספרתם.
ולכאורה לפי זה יוצא, שאין למכור בחנות לחיות מחמד, תורים ובני יונה, כיוון שגורם מכשול וסכנה למי שקונה אותם.
אולם אחרי שובי נחמתי, דחמותי ראיתי בשלחן ערוך המקוצר לגר"י רצאבי (ח"ד עמוד שז), דלחלק יצא, שדווקא לגדלם בבית אסור, אבל אם מגדלם בחצרו, אין קפידא בדבר, ואדרבה יש בגידולם סגולות בריאותיות לגוף ולנפש. ע"ש. ואם כן מאחר שיש צד היתר להשתמש בהם בחצרו, יש להקל למכור תורים ובני יונה.
ואחרי כותבי כל זאת בס"ד, בא לפני הספר היקר רב הכמות ורב האיכות שו"ת עטרת פז (ח"ב סימן ה), וראיתי שהאריך הרחיב בנידון דידן כיד ה' הטובה עליו, וששתי שבאיזהו מקומן של דברים נתכונתי בס"ד לדבריו. וגם שם העלה למסקנה שמותר לגדל בביתו תוכים ודגי נוי וכדומה, אף על פי שהם טמאים. וכן התיר להחזיק חנות לחיות מחמד טמאות, ובלבד שיזהרו לתת להם את אוכלם בעיתו. ומכל מקום כתב שם, שאין ראוי להשקיע את עצמו יותר מדי בדברים אלו, משום ביטול תורה.
ודן שם עוד בעניין גידול תורים ובני יונה, וכתב שגם בספר חסידים בצואת רבי יהודה החסיד כתוב, שיש להיזהר מלגדלם בביתו. והביא דברי שו"ת התעוררות תשובה (ח"ב סימן לז) שנתן עצה כיצד לקיים מצות שילוח הקן, שיעשה שובך או יכין מקום בעלייתו לגדל שם איזה זוגות יונים. והגם ששמעתי שיש בצואת רבי יהודה החסיד שלא יגדל אדם יונים בתוך ביתו, אולי כוונתו יונים שהם שלו, אבל לא יוני שובך שהמה מופקרים. ועוד, כיוון שעושה זאת לקיים מצוות שילוח הקן, פשיטא שמצוה מגינה ומצילה, ויתקיים בו "למען ייטב לך והארכת ימים". ע"כ.
ומבין ריסי עיניו ניכר, דלא ניחא ליה לחלק כפי שכתב בשלחן ערוך המקוצר, דאם כן הוי ליה למימר בפשטות דמאחר שמגדלם מחוץ לביתו, שפיר דמי, ולמה ליה למיזל סחור סחור. אלא מסתברא לא ניחא ליה בחילוק זה.
ואף על פי שבשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן לה) כתב לחלק כדברי השלחן ערוך המקוצר, כבר העיר עליו הרב עטרת פז, שמסתימת דברי הפוסקים משמע דבכל גוונא אסור ואפילו שמגדלם בחצרו, מפני שהוא דבר נסתר רחוק מבינתנו, ועל כן בודאי שיש להזהר בזה למען ירבה זרעו ויאריכו ימים לטובה ולברכה. עכ"ד. ולכן ראוי להימנע מלמכור תורים ויונים בחנותו, למען לא תצא תקלה מתחת ידו, ומכל מקום מעיקר הדין הדבר מותר.
זהירות מהסתכלות על בעלי חיים טמאים
ועוד רגע אדבר בו, דהן אמת שעל פי כל הנזכר לעיל יוצא, שמותר לגדל בעלי חיים טמאים, מכל מקום ראוי ונכון להימנע מלגדלם, משום האי טעמא שכתב בספר שמירת הגוף והנפש (סימן רלז): לא יסתכל אדם בבריות טמאות, שהרי כתב בספר ישועות חכמה שהמסתכל בבהמות טמאות ממשיך רוח טומאה החופף עליו, וכן הזהיר בספר הזכירה. כיעו"ש.
ולפי זה, הרי כשמגדל בביתו חיות טמאות, ודאי שאינו יכול שלא להסתכל עליהם, ועל כן, כל בעל נפש ראוי שיחמיר על עצמו בזה. וכן ראיתי בשו"ת חיי הלוי (ח"א סימן יג) שכתב, שראוי למנוע מלגדל בביתו דברים טמאים, כדי שבעינים יסתכל רק על טוב, ולא על בעלי חיים טמאים. ע"ש.
ואם ישאל השואל דהנה מצינו בגמרא ברכות (נח:) שכל הרואה פיל וקוף וקיפוף אומר ברוך משנה הבריות. וכן פסק בשלחן ערוך (סימן רכה ס"ח). ועיין בשו"ת יביע אומר (ח"ד סימן כ) שכתב, שכמה גדולים עשו מעשה בעצמם ללכת לגן חיות כדי לברך ברכה זו. כיעו"ש. ולכאורה משמע דשרי להסתכל בבעלי חיים טמאים, ודלא כמו שכתב בשמירת הגוף והנפש.
אולם החילוק פשוט וברור, שיש הבדל בן ראיה בעלמא דשרי, לבין הסתכלות לעומק שאסור, וכפי שכבר חילק כיוצא בזה בספר הגדול טהרת הבית (חלק ב עמוד קס). ע"ש.
ומורינו הרה"ג הרב חיים רבי נר"ו העיר לי בגליון הדף, שלא רק שמותר להסתכל על בעלי חיים טמאים, אלא אפילו מצוה, כמו שבתורה נאמר "וזה לכם הטמא", ולדעת הרמב"ם זוהי מצוה מתרי"ג מצוות לדעת מה טמא ומה טהור, וכשמחנך בניו לתורה ויראת שמים, מראה להם חמור שהוא טמא, ומוסיף כחמור למשא וכו' (ע"ז ה:), וכן הוי עז כנמר וכו', וכן כלב - כולו לב שהוא נאמן לבעליו, וכן חתול וכו'. ומה האיסור להסתכל על מה שברא ה' יתברך, והלואי שנשמור העיניים מפריצות ומעיתונים, ומה לנו להוסיף לאסור הסתכלות על בעלי חיים טמאים, והש"ס מלא על תנאים ואמוראים רוכבים על חמורים. עכ"ד.
אולם אפשר עדיין לחלק ולומר שיש הבדל רב בין הסתכלות בעומק, לבין ראיה בעלמא, לכן אותם תנאים קדושים שרכבו על חמור, לא הסתכלו עליו בעומק, וכן כשמראים לילדים בעלי חיים מסויימים, לא יסתכלו בעומק, אלא יראו להם בלי להסתכל בעיון רב. וכנראה שלפי ספר הזכירה כשם שפגם העיניים בפריצות פוגם, כך גם הסתכלות בבעלי חיים טמאים פוגם. וראה בספר חשוקי חמד (גיטין עמוד ס).
האם מברכים "משנה הבריות" בכל פעם שרואים פיל וקוף
ואגב דאירינן בדין הרואה פיל וקוף שצריך לברך עליהם, אמרתי להעתיק בקצירת האומר מה שכתבתי בס"ד במקום אחר, דהנה ראה ראינו בספר החשוב ילקוט יוסף (ח"ג עמוד תר), שיש לברך על פיל וקוף ברכת משנה הבריות אחת לשלושים יום, וכתב שכן הורה מרן הראש"ל שליט"א למעשה, וכן המנהג. עכת"ד.
ואחר המחילה מהדר"ג לא ידעתי מדוע סבירא ליה הכי, והרי מרן בשלחן ערוך (סימן רכה סט') פסק, שיש מי שאומר שאין מברך (משנה הבריות) אלא פעם ראשונה שהשינוי גדול עליו מאוד. וכתב הרמ"א שיש אומרים לברך משלושים יום לשלושים יום. ע"כ. ומאחר ששפתי מרן ברור מללו שאין לברך יותר מפעם אחת בחייו, הכי נקטינן. וכן כתבו הט"ז (שם ס"ק א) והמאמר מרדכי (ס"ק יא), שרק כשיש שינוי יש לברך, מה שאין כן כשראהו כבר פעם אחת דאין יותר שינוי, אין לברך עוד.
וכן כתב החיי אדם (כלל ס"ג אות א') שהמנהג שלא לברך שוב על דבר שאינו שינוי בשבילו, ולכן אם ראה כבר כושי וננס וכדומה, לא יברך שוב. ע"כ. והוא הדין בקוף ופיל. וכן כתב ערוך השלחן (שם אות יג), שאין לברך יותר מפעם אחת. וכן הוא בספר קצות השולחן (סימן סו אות ח) ע"ש. וכן פסק כף החיים (ס"ק סד).
ובספר ברכת המדבר (דיין עמוד תח), העיר על הרב ילקוט יוסף, שדבריו נוגדים את דברי הכף החיים, וכן דעת רבים מהאחרונים שאין לברך ברכה זו יותר מפעם אחת. ע"ש. וגם הלום ראיתי בספר נתיבי הלכה (עמוד רנד) שהביא דברי הילקוט יוסף הנ"ל, והעיר, שמה שכתב שכן המנהג לברך פעם בשלושים יום, מנהג זה הוא נגד המבואר בשלחן ערוך, שכתב שאינו רשאי לברך אלא פעם ראשונה, וגם המשנה ברורה פסק דלא כהרמ"א דאינו מברך אלא פעם ראשונה, ולא מצאנו בספרים שהזכירו שיש מנהג לברך כל ל' יום. ע"כ.
וכן ראיתי למהר"ם הלוי זצ"ל בספרו ברכת ה' (ח"ד עמוד רמט) שנמי סבירא ליה הכי. וכן כתבו בשו"ת ברכת יוסף (מיכאל ח"א סימן קיז), ובספר הלכות הגר"א ומנהגיו (עמוד קעב), וכן הוא בספר שלמי ניסן (סימן נד), שכיום נהגו רבים שלא לברך ברכה זו מכמה טעמים. ע"ש. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סימן כב), ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ו עמוד קלב).
ואם לחשך אדם לומר שבכהאי גוונא לא אמרינן ספק ברכות להקל נגד מרן שליט"א שהעיד בגודלו שהמנהג לברך. אף אתה אמור לו שכל זה דווקא כשלא מצאנו מי שסותר את המנהג, אבל בנידון דידן לא רק שהחיי אדם (הנ"ל) העד העיד בנו שהמנהג שלא לברך כל ל' יום, עוד בה שדעת רוב הפוסקים שלא לברך. וכיוצא בזה ראה בספר קנה לך חבר (ח"א עמוד ט) שבכגון נידון דידן אמרינן סב"ל נגד מרן שליט"א, ורק היכא שמרן הביא דעת כל הפוסקים והכריע לברך, לא אמרינן סב"ל נגדו. והדברים ברורים.
המורם מכל האמור, שמי שהולך לגן החיות ורואה פיל או קוף בפעם הראשונה בחייו, מברך ברכת "משנה הבריות". אבל לאחר שכבר ראה פעם אחת, אפילו שבא שוב לגן החיות לאחר זמן רב, יברך ברכה זו ללא שם ומלכות, משום שספק ברכות להקל.