אור ברסלב
ואהבת כהלכה השבת אבידה › דיני השבת אבידה

ואהבת כהלכה

השבת אבידה · דיני השבת אבידה

לתת אבידה לצדקה

א) השבת אבידה - המוצא אבידה, אסור לו להתעלם ממנה אלא יש פעמים שמחוייב לפרסם ולהכריז עליה או שיש פעמים שזכה בה כתב השולחן ערוך סימן רנט סעיף א: הרואה אבידת ישראל, חייב לטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר: "השב תשיבם". ואם נטלה על מנת לגֹזלה, ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, עובר משום השב תשיבם לאחיך, ומשום לא תגזול, ומשום לא תוכל להתעלם. ואפילו אם יחזירנה אחר כך, כבר עבר על לא תוכל להתעלם. .

ב) איזו אבידה חייב להכריז - אבידה שיש עליה סימנים מיוחדים כגון משקל, כמות, מספר, או מקום האבידה, נחשבים לסימנים וצריך להכריז אבל כשאין סימנים מובהקים אינו חייב להכריז אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו, או שראוי ליתן סימן במקומו, או בקשריו, או במינינו, או במידתו, או במשקלו. אבל אם אין בו שום סימן, הרי הוא של מוצאו, שהרי הבעלים נתייאש מיד כשידע שנפל, כיון שאין בו סימן, ובא ליד המוצא בהיתר.כמובא בשו"ע חו"מ סימן רסב סעיף ג. .

ג) יבוא על שכרו - אסור לבקש שכר עבור מצות השבת אבידה וכן אסור להציע שכר למוצא אבל המוצא יכול לבקש את ההפסדים וההוצאות שנגרמו לו כתוצאה מהפרסום והשמירה על האבידה כן מבואר בשולחן ערוך ריש סימן רסה שהרואה אבידה חייב להחזיר בחנם, באופן שלא נגרם לו הפסד מכך. ועיין בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג סימן תסג מה שחילק בזה. ואם המאבד מתעקש לתת לו פרס כספי יאמר לו שאינו רוצה פרס על המצוה ואם בכל זאת נתן יכול לקבל את השכר. .

ד) המוצא אחראי על האבידה - המוצא את האבידה חייב לשמור עליה ולא להניח אותה במקום שיכולה להנזק בגמרא נחלקו אם דינו כשומר חינם או כשומר שכר ולכולי עלמא הוא יתחייב כאשר הניח את האבידה במקום שיש סבירות שתאבד או תיגנב. .

ה) הפסד ממון - היודע שיגרם לו נזק או הפסד עקב החזרת האבידה, כגון: שיפסיד שעות עבודה או שיגרם לו נזק וצער על ידי גורמים שונים פטור מלהשיבה ואם יודע שיקבל שכר מהבעלים חייב להחזיר כן כתב בשולחן ערוך הרב חושן משפט הלכות מציאה ופקדון אבל אינו חייב להוציא ממון על זה אלא אם כן ידוע לו בבירור שחבירו ישלם לו מעצמו. לפיכך אין חיוב השבת אבדה חל על מי שהוא בעל עסק בין במלאכה בין בחנות או בשאר משא ומתן בענין שעל ידי טרחו בהשבת אבדה יגיע לו איזה הפסד מניעת הריוח ושמא לא יחזירנו לו בעל האבדה: וכתב באמרי יעקב שם שאם הבעלים אומרים שישלמו לו חייב להחזיר אפילו שאינו בטוח שיקיימו הבטחתם, ע"ע בספר השבת אבידה עמ' צט. .

ו) מציאה בשבת - מותר להכריז על אבידה בשבת. ואם מצא אבידה שהיא מוקצה כגון ארנק עם כסף יסיט את הארנק ברגלו למקום מסתור כתב הרשב"א בתשובה (חלק ד סימן קד), שהשבת אבידה מצותה אפילו בשבת, אלא אם כן הוא דבר שאסור בטלטול, שאז פטור. וכן כתב בשו"ת חתם סופר או"ח סימן פב שהמוצא אבידה בשבת, והיא חפץ שאסור לטלטלו בשבת משום מוקצה, שאסור לקיים בה מצות השבת אבידה דאורייתא, משום איסור מוקצה דרבנן. ע"ש. ופסק בשולחן ערוך או"ח סימן רסו סעיף יג מצא ארנקי בשבת, אסור ליטלו אף על פי שירא פן יקדמנו אחר. והביאור הלכה שם כתב שע"י טלטול ברגל יש להקל. .

ז) פרסום אבידה - מוצא האבידה חייב לפרסם את הדבר על מנת שהמאבד ידע למי לפנות, ולכן יתלה שלטים במקומות מרכזיים כן פסק מרן בשלחן ערוך סימן רסז סעיף ג. ואם האבידה יקרה מאוד יכול לפרסם בתשלום ויגבה את הממון מהבעלים. עיין בשו"ת תשובות והנהגות חלק ג סימן תסד. וכתב בשו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מה שיתלה במקומות ציבוריים, כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. .

ח) מצא מטבע או שטר - המוצא שטר כסף פטור מלהחזירו. אפילו שכתוב על השטר שם וכתובת, אבל כשמצא שטרות מקופלים יחדיו או במעטפה, וכל שכן כשמוצא ארנק חייב להכריז יש חיוב להחזיר מעות כשיש עליהם סימן ברור כגון שהם בתוך מעטפה עם שם או ארנק עם סימנים מיוחדים כמו שכתב בשולחן ערוך סימן רסב סעי' יא-יב: שרק כשיש סימן מיוחד, צריך להכריז עליו, אבל בלאו הכי אינו חייב להכריז, והרי הן שלו. בטורי זהב (סימן רסב ס"ק ו). בשו"ת אור לציון חלק א (חו"מ סימן י) ומש"כ לעניין שם שלא נחשב לסימן כן פסק בשו"ע חו"מ סימן רסב סעיף יג במה דברים אמורים שמחזירים מטבע, בסימנים שאמרנו. אבל אם אין בו סימנים הללו, אפילו אמר: רשומה היא בחותם מלך פלוני, או אפילו אמר: שמי כתוב עליה, אין מחזירין לו, מפני שמטבע ניתן להוצאה ושמא הוציאה ומאחר נפלו. .

ט) כרטיס טלכרט - אם מצאו בטלפון שנמצא במקום שמור צריך להכריז, אבל אם מצאו על המדרכה בדרך נפילה אינו צריך להכריז שהמקום הוי סימן ולכן חייב להכריז כמבואר בשולחן ערוך חושן משפט סימן רסב סעיף ט. וכן פסק במשפטי התורה ח"ג עמ' לד. ועוד כתב שם הרמ"א ומיהו במקום שהכל נותנין שם, כגון חביות בשפת הנהר, אינו סימן, שהכל פורקין שם. ולכאורה יש מקום לומר שהטלפון הציבורי זהו מקום שכולם מניחים שם את הטלכרט אבל האמת שכל אחד שם לבדו את הכרטיס ולוקחו אחר כך ולכן הוי המקום סימן. .

י) מציאה בחנות - המוצא חפץ שאין בו סימן, במקומות שיש קהל רב כגון חנויות, תחנה מרכזית וכד', אינו צריך להכריז אלא רק אם יש סימנים שהבעלים אינם יכולים לדעת מהאבידות שבשטחם ויש אנשים רבים בחנות הרי אין החצר נחשבת לחצר המשתמרת, ולכן אין חצירו קונה השפתי כהן (סימן רס אות יח).ודינה כרשות הרבים, וכן פסק בספר בן איש חי (פרשת כי תבא אות ה) וזו לשונו: חנויות שבשווקים שמוכרים בהם סחורות, או מיני כלים, או מיני כסות וכיוצא, שנפלו שם מעות מן הלוקחים הבאים לקנות, ומצא אותם המשרת של בעל החנות או אדם אחר, הרי הם של מוצאם, ואינו זוכה בהם בעל החנות ע"כ. וכן כתבו בשו"ת מים ההלכה (חלק ב סימן צ), ובשו"ת עשה לך רב (חלק ב). ומש"כ לעניין בית כנסת כן כתב בהמשנה ברורה בסימן קנד (ס"ק נט), שאם מצא דבר שאין בו סימן בחצר בית הכנסת או בבית הכנסת, זכה בו המוצא. וכן באחרוני זמננו. .

יא) כסף שנשכח במכונה - המוצא מטבעות כסף או אריזת מזון בתוך מכונת מזון ומשקאות אינו צריך להכריז אבל אם המכונה נמצאת במקום שמור, ויש עליה הפרטים של הבעלים, ראוי שיתקשר ויודיע משום שהבעלים מתייאשים ואין חצרו של אדם קונה לו בחצר שאינה משתמרת אפילו שיש שם סכום מעות. מכל מקום הבעלים מתייאשים בכך מבלי לדעת את הסכום כ"כ בספר השבת אבידה כהלכה עמוד קיז ונלע"ד שאם המכונה נמצאת במקום שמור והבעלים אינם מתיאשים מהכסף הנשכח שם יש מקום לחייב להתקשר ולהחזיר את המעות שנשכחו. עיין בקובץ עומקא דדינא שנת תשס"ה מאמר של הרב אברהם בוטלמן, קובץ קול התורה נו עמ' רלד, שערי הוראה ח עמ' קצו,ועיין עוד בספר משפטי התורה הרב צבי שפיץ חלק ג' ס' ט' בענין כסף שיצא ממתקן שתיה במקומות ציבוריים למחצה כגון בתי ספר ישיבות וכדומה יש לפעמים הודעה כתובה מה לעשות בזמן תקלה ולעיתים הבעלים אינו מתיאש עד אשר יוודע לו שכספו אינו מושב מכיוון שהוא מצפה מבחורי ישיבה התנהגות אחרת מאנשי הרחוב ולכן לדינא צ"ע בדבר זה שלא תצא תקלה של גזל וחילול ה' ח"ו כ"כ בשו"ת בנין אריאל מהרה"ג זלמן נחמיה גולדברג. .

יב) פטור מלהחזיר - כשמצא חפץ שאין מכבודו להרימו כגון משחקי ילדים או בעלי חיים או עגלת קניות וכד' פטור מלקיים מצוות השבת אבידה בחפץ זה כן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רסג ס"א מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב לטפל בהם. ואומד דעתו, אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חברו; ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו, כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר ע"כ. וכן בערוך השלחן שם אות לו שכתב, שגם אדם נכבד מחמת עושרו או משפחתו וכדומה, שמתבייש מהבריות כיון שיודעים את מעלתו, פטור מהשבת אבידה. אבל מי שאינו חשוב בעיני הבריות, אלא שמגביה את דעתו בעיני עצמו, חייב להחזיר, אפילו אם לא היה טורח להשיב את אבידתו ע"ש. .

יג) השבת אבידה למחלל שבת - טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין, ולהחזיר את האבדה לבעליה אפילו כשידוע לנו בבירור שהוא יהודי מחלל שבת אמנם פסק בשו"ע חו"מ סי' רסו סעיף ב חייב להחזיר אבידת ישראל אפי' היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון. אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס מישראל, והאפיקורסים והכותים וישראל המחלל שבת בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה, כעובד כוכבים. וכבר כתבו פוסקי זמננו שמחללי שבת בזמננו דינם כתינוקות שנישבו ואפילו אם נאמר שלא מכל מקום ראוי שיתקדש שם שמים על ידי היהודי המחזיר את האבידה ויגרום לכך שיתאהב שם שמיים על ידו ומי יודע שאולי בזכות זה יחזור בתשובה. .

יד) אבידת גוי - אסור להחזיר אבידה שאבדה מגוי, אבל אם יתקדש שם שמים על ידו ראוי שיחזיר. ואם יש חשש שיתחלל שם שמים, אם לא ישיב את האבדה, חייב להחזירה לגוי הרמב"ם ה' אבידה פי"א ה"ג כתב, שהמחזיר אבידת הגוי, הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם. וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' רסו סעיף א ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם, אבידתו אסורה וחייב להחזירה .

טו) חפצים שהוחלפו - אדם שהחליף בשוגג טלית בטלית או כל דבר אחר, אין לו להשתמש בחפץ שלקח בטעות אלא יקיים בו מצוות השבת אבידה כתב מרן בשלחן ערוך חו"מ סימן קלו סעיף ב: נתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה, לא ישתמש בהם. וכתב שם הכסף קדושים, שאפילו בדברים של מצוה כגון טלית, אסור להשתמש ע"ש. בשו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ה סימן ט שנשאל אודות מי שלקח בשוגג מבית הכנסת מעיל או נעליים ולא מצא את שלו, כיצד ינהג. וכתב שדין זה מפורש בבבא בתרא (מו.) בנתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה, הרי זה לא ישתמש בהן, וכן נפסק בכל הפוסקים. ופשוט שהוא הדין בבית הכנסת. ע"ש. וכתב בערוך השולחן חושן משפט סוף סימן קלו על המנהג במקומות הגדולים מקום שרבים מתאספים שם ומניחים המנעלים העליונים בפרוזדור ובצאתם יתחלפו של זה בזה אין מקפידין בדבר ומשתמש כל אחד בשל חבירו עד שיתראו פנים ומחליפים את עצמם ואין בזה חשש גזילה שכך נהגו. הרי כל זה בתנאי שכך נהגו ושאינם מקפידים זה על זה אבל אם יש קפידה, בוודאי שאסור. .

טז) שימוש באבידה - אין להשתמש באבידה אפילו כשעבר זמן רב והמאבד לא הגיע. ובמקרה שאפשר להשיגה בכל חנות, יאמוד את שוויה וישים סכום במעטפה או בבנק כנגדה, ומותר לו להשתמש באבידה וכשיבואו הבעלים יתן להם את הממון בשווי האבידה על מנת שיקנו להם מה שאיבדו שכן כתב מרן בסימן רסז סעיף כא: המוצא תפילין, שָׁם (מעריך) דמיהן ומניחן עליו מיד אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה ע"כ. וכתב הלבוש (שם סעיף כד), שיש אומרים דאין צריך בית דין כדי לשום, אלא יכול לשומן בעצמו. וכן בשו"ת אגרות משה (חו"מ חלק ב סימן מה), שאם מצא דבר שיש בו סימן, ירשום את כל הסימנים, וירשום גם שווי האבידה אם הוא ידוע, ואם לאו, צריך לשומו בג' אנשים שיודעים שומת דברים כאלה, ואז יכול להשתמש בו לעצמו. ע"ע בשו"ת תשובות והנהגות חלק ג סימן תסד. .

יז) כלי רחצה במקוה או בבריכה - המוצא כלי רחצה במקום שהרבים הולכים שם ואין שם סימן מזהה, הרי אלו שלו. אבל אם יש סימנים צריך להכריז ובפרט כשיש סימן הבעלים אינם מתייאשים ובזמננו מצוי הדבר שמוצאים בחוף הים או בבריכה ציבורית חפצים שונים ויש שמות על המשחקים, לכן יש חיוב להכריז אפילו כשמצאה בחוף הים הומה אדם ויתלה מודעות לפרסום בכל האיזור הקרוב למציאת האבידה. .

יח) כלי מונח - אם מצא כלי שמונח במקום מסתור או במקום המשתמר, כגון שולחן כסא וכד' לא יגע בו. ואם הרימו יניחו מיד. אבל אם לקחו משם צריך להכריז פסק בשו"ע חו"מ סי' רס סעיף ט' אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה. וכתב הלבוש סימן רס סעיף ט כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה, שאין זה אבידה שמתחייב בהשבתה כיון שהניחוה שם מדעת. לפיכך אסור ליגע בה דשמא בעליה הניחוה עד שיחזרו ויטלוה, ואם יטלנה הוא ויבואו הבעלים ליטלה ולא ימצאוה, אם היה דבר שאין בו סימן הרי איבד ממון חבירו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו, ואם היה דבר שיש בו סימן הרי זה הטריחו לרדוף אחריה ולתת סימנים, לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה, ואפילו אם יסתפק לו הדבר שלא ידע אם הדבר זה מונח או אבוד הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו לביתו אסור לו להחזירו לשם שיכול להיות שיאבדנו בידים, דשמא בין כך בא הבעל וחפשו ולא מצאו ולא יחזור עוד לבקשו פה ויבואו אחרים ויטלוה והרי הוא מאבדה בידים. לפיכך אם היה דבר שאין בו סימן הרי זכה בו ואינו חייב להחזירו דודאי נתייאש כיון שאין בו סימן, וכל דבר שיש בו סימן בין מצאו בספק הינוח בין בודאי בדרך נפילה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז.

יט) הודעת הפקר - במקומות שתולים מודעה גדולה שכל המשאיר או שוכח חפצים במקום זה, הרי הוא מפקירו, מעיקר הדין אין חיוב להחזיר, ויש לכתוב את הנוסח בלשון הפקר ולא בלשון מחילה כל תנאי שבממון קיים בשו"ת אגרות משה (אורח חיים ח"ה סימן ט), בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן שח), שדרכו להורות שיפרסמו בבתי מדרשות ומקוואות, שלא יחזיקו בחפצים שמשאירים שם, רק עד חצי שנה או שנה, ואחר כך מותר לקחת אותם כפי התקנה ע"כ. וכן כתבו בשו"ת פאת שדך (סימן קס), ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן קמו) ע"ש. וכן הובא בשו"ת משפטי הלוי חלק ג עמ' קצח. .

כ) אבידה בשווי מועט - המוצא אבידה ששוויה מועט ביותר ושאין דרך לחפש אחריה, כגון מוצץ של תינוק או חלקי צעצוע, כפתור, עפרון ישן וכד' אינו חייב להכריז עליה אם ידוע שהבעלים לא יבואו לקחת את האבידה למרות שיראו את ההכרזה הרי פטור מלהשיב, כן פסק הרב שפיץ בספרו משפטי התורה פרק ח עמ' נב בפרט כשנופל מילדים קטנים שפטור המוצא מלהשיבם מפני שההורים נותנים לילדים קטנים משחקים הרי זה סוג של אבידה מדעת שההורים נותנים דעתם לכך שהתינוקות נוטים לאבד חפצי משחק ומוצצים ולכן מתייאשים מכך. .

כא) מצלמות אבטחה - אפילו שיש מצלמות אבטחה אם אין לאבידה סימנים אינו חייב להחזירה. אבל ראוי לנסות ולבקש מבעלי המקום להסתכל במאגר הצילומים על מנת לגלות למי היא שייכת המציאות מוכיחה שהמאבד מתייאש אפילו שיש מצלמות אבטחה כיון שלא הכל יודעים שיש מצלמות ושהן תקינות ואכן מצלמות, ועוד שבעל העסק לא מאפשר לכל אחד לגשת למאגר הצילומים. .

כב) בית מלון - אבידה שיש עליה סימן צריך להכריז אבל אם אין עליה סימן זכה בה המוצא ואינה שייכת לבית מלון תורת האבידה עמ' צ, מים ההלכה חלק ב סימן פט, ואם מצא בחדרים הפנימיים לאחר שניקו שם העובדים הזרים בוודאי שייכת לו אפילו שיש לו סימנים .

כג) שמירה על האבידה - מיד שהרים את האבידה נתחייב בשמירה ולכן אינו יכול להניח את האבידה במקום שאחרים יכולים לקחתה אלא אם יודע שהבעלים יראו אותה מיד יש העושים שלא כהלכה ותולים בלוח מודעות מפתחות או חפצים אחרים שנמצאו כדי שבעל האבידה יראה את אבידתו ויקחנה. ובשולחן ערוך סימן רסז סעיף א פסק שחייב ליטפל באבידה עד שיחזירנה לרשות בעליה במקום המשתמר. אבל אם החזירה למקום שאינו משתמר, כגון גנה וחורבה, ואבדה משם, חייב באחריותה.וכתב בערוך השולחן שם שאם החזירה למקום שאינו משתמר כגון גינה וחורבה שאינה משתמרת ונאבדה משם חייב באחריותה ואם החזיר למקום שאינו משתמר והבעלים רגילים ליכנס וליצא שם אינו חייב לטפל בה עוד שהרי הבעלים יראוה ודוקא בזמן שדרך הבעלים לצאת ולראות .

כד) מציאה ברכב שכור - השוכר רכב ומצא שם מציאה צריך לברר מי אלו ששכרו לפניו, ואם האבידה אינה שלהם הוא זכה במציאה יש סברא לומר שהאבידה הנמצאת היא שייכת לשוכרים הקודמים ולכן יש לברר את הפרטים עליהם ולשאול אותם לגבי האבידה, ובמידה וזה לא שלהם נראה לומר שהשוכרים שלפניהם התייאשו מהאבידה, בגלל שהרכב עובר ניקוי לפני שמושכר לאדם אחר, ועוד יש לומר שרכב מושכר נחשב לחצר שאינה משתמרת ואדם מתייאש מחפץ שנשכח שם.ולכן זכה בה המוצא, ואין לומר שצריך להחזירה לחברת ההשכרה, היות וחצרם אינה קונה להם, שרק עומד בחצירו ויכול לשומרו נחשב לחצר שקונה. .

כה) כיצד מכריז - צריך לפרסם במקומות שבאים לשם רבים, כגון בלוח מודעות שכונתי, בתי כנסיות וכד' ואינו מחוייב להוציא ממון על מנת לפרסם, כתב בשו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מה הנה בענין נתינת מודעות להשבת אבידה, מספיק שישים במקומות ציבוריים כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמקומות אחרים שרבים מצויין שם כגון אצל המעליות של בתים הגדולים כמו שבזמן המקדש היה מכריז בג' רגלים בירושלים כדאיתא בב"מ כ"ח ע"ב אף שאי אפשר שהכל ישמעו סומכין דכל מי שאבד לו אבידה יבוא לשמוע וגם חברא חברא אית ליה אבל אין מטריחין המוצא יותר מלהכריז במקומות שרבים מצויים. ובעיתונים שידוע שקוראין אותם, גם שהוא דבר טוב להכריז שם אבל אינו מחוייב להוציא הוצאות ולחייב למאבד לשלמו, וגם יכול המאבד לטעון כי אף על ידי המודעות האחרות היה יודע מי מצא אבידתו. עכ"ל. .

כו) בעל האבידה לא הגיע - כשפרסם והכריז על האבידה ולא הגיעו הבעלים יכול לאמוד את שוויה, ולהשתמש בה והיה אם יבוא בעל האבידה יתן לו את שוויה הכספי כתב בשולחן ערוך הרב חושן משפט הלכות מציאה ופקדון סעיף כב הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהא האבדה מונחת אצלו עד שיבא אליהו ואסור להשתמש בה או למכרה.אלא אם כן מכירתה היא טובת בעליה כגון שנפסדת ימכרנה בבית דין.וכן משתמש בה לתקנתה. וכתב בשו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מה כשמצא דבר שאין בו סימן ונסתפק אם הוא קודם יאוש, מחוייב לקחתו ואחר זמן שמחוייב לטפל בו יכול לרשום בפנקסו מה שמצא וה"ה בדבר שיש בו סימן ירשום כל סימנים וירשום גם שוויות האבידה אם הוא ידוע, ואם לאו צריך לשומו בג' אנשים יודעים שומת איזה דברים כאלה ואז יכול להשתמש בו לעצמו וזה מה שיש לעשות בכל מקום שאמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו, שממה שכתב יוכל לברר הדבר לכשיתבקש.. וכן כתבו באחרונים עיין משפט שלמה ח"ג עמ' סו וכן בפתוחי משפט עמ' נב. .

כז) מציאה ברכב קנוי - המוצא מציאה ברכב שקנה צריך להחזירה לבעלים הקודמים, ואם הוא טוען שאינו מעוניין בה זכה המוצא בעלי הרכב מכרו את המכונית, וכל חפץ אחר שנשכח שם נחשב לאבידה השייכת להם ויש מצוה להשיבה, אבל שבעלי הרכב אומרים שהחפץ אינו שלהם ואין הם יודעים של מי הוא, או שאינם רוצים בו הרי זכה בו המוצא היות והמאבד בוודאי התייאש מהאבידה. .

כח) מטבע שנשאר בעגלת קניות - המוצא מטבע כסף שנשאר בעגלת קניות הרי אלו שלו מצוי הדבר ברשתות שיווק שנותנים להשתמש בעגלה תמורת מטבע של חמשה שקלים, והמוצא עגלה עם מטבע זכה בה כיון שהבעלים הפקירה או התייאש ממנה, ועוד שלמטבע אין סימנים, ואין לומר שזכו בעלי העגלה מדין חצר מפני שאין זו חצר המשתמרת. .

תוכן העניינים

ואהבת כהלכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה