התעוררות תשובה חלק ג· רבי שמעון סופר
סימן סה
איזה גרגרים בסוגיא מצ"כ (ר"ח דף כ"ה ע"א.)
הנה הקשה הגמרא לרבא דאמר מצוות אין צריכות כוונה שם ע"ב ממתני' הי' עובר אחורי בהכ"נ ושמע קול מגילה וקול שופר אם כוון לבו יצא ש"מ מצ"כ ומתרץ מה כוון לבו לשמע ומקשה לשמוע והא קא שמע ומתרץ סבור קול חמור בעלמא הוא. ותמוה מאוד בשלמא על קול שופר שהוא קול בעלמא יוכל להיות שסבור קול חמור בעלמא הוא שכל הקולות כשרים בשופר, אבל קריאת המגילה ששומע קול תיבות של כל המגילה שהוא זמן ארוך האיך יעלה על דעת שקול חמור הוא, וי"ל עפ"י דברי הרב המגיד שכתב אפי' למ"ד דמצ"כ קריאת המגילה שהיא פרסומי ניסא אין צ"כ, ויש להסביר הטעם כיון דעיקר טעם מצות קריאת המגילה כדי לפרסומי כיסא אם גם אין מתכוון לשם מצוה מ"מ כיון שקרא ופירסום בזה הנס לעצמו ולאחרים מקיים בזה עיקר תכלית כוונת המצוה, והקשה עליו ממשנה מפורשת הי' עובר אחורי בהכנ"ס ושמע קול שופר או קול "מגילה" אם כוון לבו יצא, מוכח דגם בקריאת מגילה צריך לכוון לשם מצוה [כי מי שסבר מצ"כ אינו מוקים למתני' בשינוי דחיקא וסבר קול חמור הוא] וי"ל לפי דברי הרב המגיד קושיות הגמרא רק משופר אבל מגילה שפרסומי ניסא כ"ע מודים דאין צריך כוונה לצאת כהרב המגיד, אבל על שופר מתרץ הגמרא באמת סבר קול חמור הוא ובה"ה ה' מגילה כ' אפשר שבמגילה כ"ע מודים שצריך כוונה היינו אפי' רבא גופא במגילה מודה דצריך כוונה א"כ לא מקשי הגמרא ממגילה כלל על רבא, ולפי"ז יש ליישב הרמב"ם שלא פסק בפ' ב' ה' ק"ש דמצ"כ ובשופר פסק להדיא דמצ"כ דכיון דכתב שם הרמב"ם שצריך לכה"פ לכוון בפסוק ראשון ואם לא כן לא יצא, א"כ כיון שכוון בפסוק ראשון באחדות השם יתברך שמו א"כ כבר קיים תכלית כוונת מצות ק"ש וקבל עליו אחדותו של הקב"ה ויצא בזה ולכתחילה צריך באמת לכוון בכל הפרשה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, ועל פי זה מיושב הרמב"ם שפסק גבי שופר מצ"כ וגבי מצה אכלו בלא כוונה יצא דתכלית מצוות אכילת מצה הוא כדאמרינן מצה זו שאנו אוכלים על שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עלי' ממהקב"ה וגאלם כיון שיודע שהוא מצה והיום ליל פסח (כשיטת רא"ה) א"כ נזכור ע"י אכילתו על שום שלא הספיק בציקם וכו' לקיים בזה עיקר תכלית כוונת המצוה יצא גם אם לא כוון שאוכל לשם מצוה משא"כ בשופר שאינו בא לזכרון על שום דבר שהי' לכן כל השומעים וגם צריך השומע לכוון לצאת עכ"ל:
הטור בה' מגילה סימן תרצ"ז כתב וז"ל וכן אם הי' מגיהה ודורשה שקורא פסוק ודורשו יצא והוא שיכוון לקרותה כראוי ולא כמו שקורא להגיה ולא יפסיק בה בענינים אחרים כשדורשה וצריך שיכוון הקורא לצאת בקריאתו וגם להוציא והקשה עליו הב"י הא דמוקמינן בגמרא במתכוון לקרותו ולא להגי' היינו למ"ד מאצ"כ אבל הטור דכתב אח"כ וצריך לכוון בקריאתו לשם מצוה א"כ למה כתב בקורא להגיה שצריך לכוון לקוראו כהוגן, ויש ליישב שאשמעינן הטור אפי' מתכוון בפירוש לשם מצוה אינו יוצא בקורא להגיה הגם שבמגילה אם לא קרא התיבות כהוגן יצא כדאי' שם סימן תר"צ בשם הירושלמי אין מדקדקין בטעותין כגון שקרא על יהודים יהודיים בשני יודי"ן מ"מ מביא בשם י"מ וז"ל דווקא בטעות כי האי שהלשון והענין אחד אבל טעות אחר לא שאם כן לא קראה כולה אשמעינן הטור בקורא מגילה הגם שמכוון לשם מצוה שצריך לקוראה כהוגן ולא כמו שקורא להגיה כגון והמן כופל כתיב חסר וי"ו ובהגהותו קורא כפל כדי שידעו שחסר וי"ו הוא, אבל אם קרא כפל בלא חולם לא יצא מפני שהענין משתנה כדאי' שם במג"א ובאמת דרשו חכמז"ל כופל שהוא עמד ובא מלאך והפילו כמה פעמים וזה מורה על הנס הגדול לטוב:
ב') יש לדקדק על דברי הטור אהע"ז סימן ב' שכתב לעולם ישתדל אדם ליקח בת ת"ח ולהשיא בתו לת"ח ולמה לא כתב כדאי' בגמרא פסחים סוף פ' אלו עוברין שימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח והטור כ' רק סתם "ישתדל" וישא בת ת"ח ובאמת על גמרא גופא יש לדקדק דלישא בת ת"ח חו שימכור כל מה שיש לו וכדי שישיא בתו לת"ח לא קאמר ימכור כל מה שיש לו [ואולי הא דת"ר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח וימכור מה שיש לו קאי על שניהם על נשיאת בת ת"ח ועל נתינת בתו לת"ח] והנה לישא בת ת"ח ולהשיא בתו לת"ח שניהם הם בכלל מ"ע לדבקה בו שפירושו מצוה לדבק בחכמים ובתלמידיהן כדאי' ברמב"ם ה' דיעות:
ג') ואיתא בשו"ע או"ח סימן תרנ"ט בהרמ"א שם סעיף א' שאפי' על מצוות עוברת אינו צריך ליתן יותר מחומש נכסיו א"כ אין צריך האב למכור "כל" מה שיש לו כדי להשיא בתו לת"ח, אבל הוא בעצמו ימכור הכל לישא בת ת"ח לא משום המצוה בלבד אלא כדי שעי"ז שיזכו שיהא בניו ת"ח ועל זה ימכור הכל, והנה ע"י שנושא בת ת"ח הוא מובטח בזה שיהא בניו ת"ח כדאי' שם בגמרא וע"י אשתו שהיא בת ת"ח זוכה לזה והאשה גורם א"כ אין צריך האב למכור כל מה שיש לו בשביל זה כי בלאו"ה בתו תפעול זה כדי שיהא נכדיו ת"ח היינו בני בתו אינו צריך למכור כל מה שיש לו כמו שאינו צריך למכור כל מה שיש לו כדי שבני אחרים יהי' ת"ח הגם שמוטל חיוב על האב על בן בנו ללמדו תורה כמו על בנו אבל על בן בתו אין מוטל עליו החיוב ויעוין בש"ך יו"ד סימן רמ"ה ס"ק א' ועוד גם לבנו אם צריך ליתן שכר בעד הלימוד אינו חייב ללמדו אלא תנ"ך אם דחיקא לי' שעתא רק בלא דחיקא לי' שעתא מצוה לאגמירי גמרא ופוסקים כדאי' שם סעיף ו' ומי שצריך למכור כל מה שיש לו להשיא בתו לת"ח הלא דחיקא לי' שעתא כיון שצריך למכור כל מה שיש לו בעבור זה פשיטא שאין צריך למכור כי גם הוא הנושא אותה זוכה לזה שיהא בניו ת"ח רק על ידי' והא דלא מביא הטור ימכור כל מה שיש לו וישיא בת תלמיד חכם יש לדחוק ולומר כי בזמנינו אין אנו דנין דין ת"ח לענין כמה דברים ה"ה שאין צריך למכור אודות זה כל מה שיש לו רק להשתדל ועוד י"ל שאין זה מצוה עוברת כי תמיד מקיים המצוה של ולדבקה בו לכן יש לחלק משום מצוה אחת עוברת שהיא רק לשעה אינו צריך לפזר רק חומש מממונו אבל בשביל מצוה שתדירה בכל עת ובכל רגע כגון שמשיא בתו לת"ח שכל ימי חיותם הוא מקיים תמיד ולדבקה בו צריך באמת למכור כל מה שיש לו ודבר פשוט שמיירי שנשאר לו כדי פרנסתו ופרנסת ביתו:
ד') יש לתמוה על דברי טו"ז או"ח סימן תקפ"ז שכתב שמי ששמע בחוץ בריחוק מקום מביהכנ"ס משליח ציבור התוקע בביהכנ"ס צריך להבחין אם קול שופר שמע או קול הברה הלא כל זה אינו שייך אלא אם הקול יוצא מתוקע לתוך הבור או מתוך הבור אבל לא בבנין שבנוי על גבי קרקע כדאי' שם במג"א שאם רובו של הבנין בנוי למעלה מן הקרקע הוי כמו שבנוי כולו על הקרקע ולא שייך בי' להבחין אם קול שופר שמע או קול הברה וצ"ל שבימי הטו"ז הי' בכוי בתי כנסיות בתוך הקרקע כמו שיש בעיירות גדולות חדרים בנויים בתוך הקרקע ודרים בו ב"א ואולי משום ממעמקים קראתיך ה' בנוי אותם דעומק הקרקע, וי"ל מלשון המתניתין כדברי הטו"ז תכן הי' עובר אחורי ביהכנ"ס ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא מדקאמר אחורי ביהכנ"ס משמע דווקא סמוך לביהכנ"ס אם הלך וכוון לבו יצא אבל ברחוק צריך להבחין אם איננו קול הברה, ואין לפרש אם כוון לבו היינו להבחין אם קול שופר או קול הברה שמע א"כ לא היה מקשה הגמרא מידי ש"מ מצ"כ דכוון לבו פירושו להבחין איזה קול שמע: ה') הרמב"ם פ' שני הלכות שופר הלכה ה' כתב לפיכך מי שהי' מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו ושמע תקיעות מש"צ יצא אם מתכוון לצאת, לא כתב כלשון המתני' הי' עובר אחורי ביהכנ"ס אלא כתב מהלך בדרך משמע אפי' רחוק מביהכנ"ס בכל גוונא יצא אם כוון לבו, וי"ל שלדינא אין חילוק כי הרמב"ם נקט סתם כי דרך של בתי כנסיות שבנוים למעלה מן הקרקע, יהנה יש לתמוה על הרמב"ם שלא הביא בה' מגילה הא דתנן הי' עובר אחורי ביהכנ"ס וכו', וי"ל דדוקא בה' ר"ה שכתב שהמשמיט צריך לכוון להוציא והשומע צריך לכוון שיוציא על זה כתב דווקא ביחיד המשמיע אבל בש"צ המשמיע דמתכוון להוציא כל מי ששומע אותו שאינו צריך לכוון לאיש הלזה דווקא, אבל בה' מגילה שלא כתב הלכה זו שהקורא צריך לכוון להוציא השומע ממילא אין צריך לכתוב ג"כ שבש"צ שאני, אבל זה גופא קשה למה לא מביא כל זה גם כן בה' מגילה, והכה הא דתנן דוקא גבי שופר התוקע לתוך הבור או לתוך הדות ושמע קול הברה לא יצא ולא תנן נמי גבי מגילה כך דדווקא בשופר אם שומע קול הברה לא יצא והטעם כדאי' ברש"י ז"ל שם דף כ"ח ע"א וזה לשונו אם קול שופר שמע ולא קול הברה יצא אם קול הברה שמע עם קול השופר לא יצא מוכח שאם גם שמע קול שופר רק שנתערב בקול הברה לא יצא שצריך לשמוע קול שופר לבדו כדכתיב תעבירו שופר קול שופר ולא מעורב בקול אחר אבל גבי מגילה ששמע קול מגילה כהוגן והוה פרסומי ניסא אינו מזיק אם נתעכב ג"כ בקול הברה דבשלמא גבי שופר מצוה לשמוע קיל שופר ולא קול הברה שנתבלבל, משא"כ במגילה המצוה שישמע התיבות משום פרסומי כיסא ואינו מזיק אם שמעם בקול הברה:
ו') הרמב"ם פסק גבי מצה כפאוהו לסטים ואכל יצא וגבי שופר פסק מצוות צריכות כוונה ונתנו הראשונים טעם לחלק בין מצה לשופר והקשו מנ"ל לרמב"ם לחלק ביניהם הא רבה גופא לא חילק ביניהם ואמר מדכפאו ואכל מצה יצא זאת אומרת התוקע לשיר יצא, וי"ל הרמב"ם דרך בזה דרך אחר עפ"י מה שהקשה הטורי אבן במסכת נזיר מאי דכתיב כי ישרים דרכי השם צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם שנים שצלו פסחיהם א' אכלו לשם מצוה עליו נאמר צדיקים ילכו בם וא' אוכלו לשם אכילה גסה עליו כאמר ופושעים יכשלו בם והקשה ר' לקיש פושע קרית לי' ניהו דלא עביד מצוה מן המובחר מצוה קא עביד, וקשה לרבינו שמואל דסבר אפי' אם אמרינן מאצ"כ אם הי' לו היפך כוונה לא יצא לכ"ע, א"כ כאן שאכלו לשם אכילה גסה הוה היפך כוונה ולא יצא ומאי קאמר ר' לקיש מצוה קא עביד, ויותר קשה לר' לקיש עצמה דסבר מצ"כ א"כ מכ"ש היפך כוונה מבטל המצוה והאיך קאמר ר' לקיש מצוה קא עביד, ויש לתרץ עפי"מ שכתבתי במקום אחר (עיין התעוררות תשובה חלק ב' סימן ו' דף ד' ע"ב ד"ה אמר ר' לקיש וכו') שאם כוונת התורה במצוה זו שעל ידי' יזכור ויתעורר על הנס שעשה לנו הקב"ה אם גם לא נתכוון שעושה דבר זה לשם מצות הקב"ה מ"מ תכלית כוונת המצוה נתקיים ויוצא א"כ כיון שיודע שהלילה ליל פסח ויודע שבשר פסח אוכל אם גם אכלו לשם אכילה גסה מ"מ נזכור עי"ז שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים והצילם ונעשה תכלית כוונת המצוה ויצא וה"ה במצה אם גם לא נתכוון לאכול לשם מצוה מ"מ כיון שע"י אכילתו שיודע שהוא ליל פסח והוא מצה נזכור עי"ז על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ ונתקיים תכלית כוונת המצוה ויצא, משא"כ בשופר אם גם רבה מדמה שופר ומצה להדדי מ"מ ר' לקיש ע"כ מחלק בכך כדכתבנו ופסק הרמב"ם כר' לקיש אבל לפי"ז קשה א"כ מגילה בקריאתו נתפרסם הנס ונתקיים תכלית כוונת המצוה למה פסק הרמב"ם גבי מגילה דצריך כוונה לצאת ה"ה כתב שם אדרבה דבמגילה כ"ע מודים דצריך כוונה פ' ב' מה' מגילה ה"ה יש לדחוק וליישב לפי מה שאי' בגמרא ברכות דף י"א ע"ב שאם קורא בנביאים וכתובים צריך לברך תחילה ברכת התורה וכן פסקינן שאם קורא בתנ"ך בהלכות ובדרשות ובאגדות צריך לברך תחילה ברכת התורה א"כ הקורא מגילת אסתר שהוא מן הכתובים יוצא בזה מצוות קריאת לימוד התורה ומין מבטל מינו כדא' בר"ן סוף פרק ד' דר"ה על המתני' מתעסקין עם התינוקות לתקוע שופר כדי שילמדו השומע מן המתעסק לא יצא קאי על למעלה כיון שמקיים המצוה בזה לחנוך התינוקות לתקוע שופר השומע מן המתעסק זה לא יצא ידי מצות שופר דמצוות חינוך מינו מבטל מינו מצות ת"ש ולכן מצות לימוד תורה הקדושה שמקיים בקריאת המגילה מבטל מצות קריאתו לכן צריך בפירוש לכוון לשם מצות קריאת המגילה, וכעת כראה לי דבר חדש דבאמת כל המגילה מתחילתה ועד סופה נראה להדיא שהכל הי' רק כדרך הטבע כמנהגי ב"א ואין בו רמז ורמיזא מכס והקורא אותו כפשוטו אינו מוצא בזה שום ענין כס רק שחכמז"ל ציוו אותו לקראתה והוא מצוה מדברי קבלה (ומברכינן שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמה"ז) והטעם הקריאה שנזכור ולפרסם הניסים שנעשה לנו בעת הזאת עי"ז שמכוון למצות קריאה נתפרסם הנס ודוקא מתכוון לשם מצוה לקרותה וטעם המצוה לפרסם הנס עי"ז גופא נתפרסם הנס, משא"כ אם קורא אותה בלא כוונת מצוה, ובזה מיושב דקדוק עצום במגילה דף י"ח ע"א הגם ששומעים המגילה אין מבינים לשה"ק יוצאים בזה משום דהוא מצות קריאה ופירסומי ניסא ודי בזה שיוצאין משום עיקר פרסומי כיסא אבל באמת בקריאה בעלמא אין כאן פירסומי ניסא רק אם מכוון לשם מצוה וזה שדקדקו בלשונו מצות קריאה פרסומי ניסא: בהתעוררות תשובה חלק ב' סימן ק"ז כתב דלרש"י ז"ל שסבר שהשברים המה קולות ארוכים יותר מהתרועה א"כ יוכל להאריך בשבר א' פחות מעט כמו ג' שברים ולא הוה עדיין שיעור תקיעה דשיעור תקיעה כג' שברים (שהמה התרועה) ולבעל העיטור דסבר דשבר איננו ארוך יותר מיבבה אחד של תרועה (טרומ"ט) רק שחילק ביניהם שתרועה עושה בקול אחד ובשברים מפסיק בין קול לקול ויכול להאריך שבר א' פחות מעט מג' טרומיטין ושני הפסקות אבל באמת בטור סימן תק"צ לא כתב כן שכתב לרש"י ז"ל יכול להאריך בשבר א' שהמה קולות ארוכים יותר מבתרועה אבל לבעל העיטור אינו יכול להאריך בשבר רק עד פחות מג' טרומיטין נראה בעליל דסבר הטור להפסקת בין שבר לשבר אינו מצטרפות אבל באמת נראה לי נקט הטור עיקר כרש"י: