התעוררות תשובה חלק ג· רבי שמעון סופר
סימן מב
איזה גרגרים בסוגיא דמללה"נ:
שיטת רש"י ז"ל לא ליהנות ניתנו היינו הכאה שזכה לקיים המצוה זה מותר אבל שאר הכאות בהדי המצוה אסור שיטת הרמב"ם דהכוונה אפי' הכאה גמורה הנאת הגוף בשעת המצוה מותרת לפי"ז קשה למה התיר רבא בהנודר הנאה מחבירו או משופר שמותר לתקוע בו תקיעה של מצוה הגם שנהנה מהקול בשעת התקיעה כדאי' ברש"י ז"ל בהדיא ולמה אסור להזות ולטבול במעיין טבילה של מצוה בימות החמה מפני שהוא נהנה הלא הכאה בהדי מצוה מותר, ויש לתרץ דווקא הנאה שבא בעל כרחך ע"י עשיית המצוה כגון בשופר שע"י תקיעתו ע"כ נהנה זה מותר אבל אם יכול לקיים המצוה גם בלא הכאה אסור לעשות המצוה אם נהנה ממנו דומה למה שאמר ר' לקיש הא דעשה דוחה לית היינו דווקא באי אפשר לקיים שניהם והנה בתקיעת השופר ע"כ הנאה בשעת המצוה אבל במי חטאת הלא יוכל להזות במי חטאת שחמים המה שאינו נהנה ממנו בימות החמה הגם שצריך לאפר הפרה מים חיים כיון שהיה בשעת הקידוש מים חיים אינו מזיק לדעתי מה שמחמים אותם אח"כ ועיין מקואות פרק א' משנה ח' ובר"מ שם ובמעיין שהמה מי סרוחים מ"מ כשירה המעיין לטבול בו וכיון שאפשר בלא הכאה אסורין לעשות בהנאה והנה רבותינו האחרונים ז"ל מקשים לפי סברת הר"ן מפסחים פרק ב' דהנאה בעל כרחו לא שמיה הנאה א"כ למה אסור להזות ולטבול להנודר מהם בימות החמה משום הנאה הלא הוא אין מתכוון ליהנות והנאה בע"כ לא שמי' הנאה, ולדעתי לא קשה מאומה בשלמא בלובש כסות משום המכס או לובש בקנין הבגד כדי לנסות אותו והוא איכו מכוין כלל ליהנות ממנו בהחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים הגם שע"כ הוא נהנה ממנו בשעת שהבגד עליו מ"מ כיון שאינו רוצה ומכוון בהנאה זה לא מיקרי הכאה וכיון שאינו מתכוון ליהנות מהלבישה פטור משום דפסקינן כר' שמעון דבר שאינו מתכוון מותר הגם שפסיק רישא גם בלא ניחא לי' בשאר איסורין אסור מ"מ הנאה בע"כ לא שמי' הנאה משא"כ כאן דאיכא לקיים המצוה בלא שום הנאה לא מקרי הכאה בע"כ וא"כ כש"כ ובזה ניחא לי שתוספ' שסברו כרש"י ז"ל דוקא שהנאת המצוה לא שמי' הנאה לכן בתוקע תקיעה של מצוה שמותר היינו שאינו תוקע לשיר וקשה כיון שהתוקע לשיר אסור א"כ יש הנאה בקול שופר לפי"ז אם גם אינו מכוון בתקיעתו לשיר הלא הוא כהנה ממנו בע"כ ומיושב זה בסברת הר"ן כיון שאין מתכוון ליהנות הנאה בע"כ לא שמי' הכאה וי"ל שזה ג"כ סברת הרמב"ם שבמה שנהנה מקול שופר מותר שהנאה בע"כ לא שמי' הנאה: ב) הרמב"ם כתב פרק ב' מהלכות לולב וז"ל שבלולב של אשירה לא יצא אעפ"י שביטלו מעבודתו אם תקע בשופר של ע"ז בדיעבד יצא כתב סתם והקשו האחרונים ז"ל אי מיירי בשופר של ע"ז קודם שביטלו או לאחר שביטלו כשיטת ר"ת מה חילוק בין אשירה לשופר של ע"ז דלאחר שביטל בוודאי יוצא בדיעבד א"כ ה"ה באשירה ולמה כתב הרמב"ם שלא יצא באשירה אעפ"י שביטלה נ"ל שהלכה הוא דביטל ע"ז מועיל דווקא אם עשה מעשה בגוף ע"ז כגון שחתך חוטמו או סימא עיני אבל אם לא עשה מעשה בגופה אפי' רק והשתין בפני' איננו מבוטלת והנה זה כוונת הרמב"ם שכתב באשירה דלא יצא אעפ"י שביטלו,מעבודתו היינו שביטלו מלעבוד עוד אותו אבל באשירה גופא לא עשה מעשה א"כ לא נתבטלה ואסורה בהנאה ולא יצא וכתב הרמב"ם בהוה שאשירה הגם שנתבטל מעבודתו איננו עוקר אותו כדי שישתייר האילן לנוי ולצל אבל בכלים הנאבדים אם מבטלין אותן מעבודתם אזי שורפין ומשברין ומניחן כדי ליהנות מהן למה שצורך:
ג') האחרונים הקשו על הרז"ה ז"ל דכתב דווקא במצוה של תורה אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו ולדידי' קשה ג"כ מעירובין דף ל"א ע"א יעוין שם דרבא סובר דגם חכמים סברו מללנ"ת ובמערבין לדבר הרשות פלוגתייהו והתם מיירי דמנח עירוב בבה"ק והנאת בה"ק אסור מה"ת כדאי' שם ברש"י ז"ל להדיא והנחת עירוב רק מצוה דרבנן חזינן דבמצוה דרבנן והאיסור הוא של תורה ג"כ אמרינן מללנ"ת ומהא דמסכת מעילה דף י"ג דכהנים נהנין בלולביהן בחג הסוכות במקדש איננו קשה דבמקדש הוה לולב מצוה מן התורה כל שבעה:
ד') רבים מקשים לר' יודא למה אינו יוצא אם תקע בשופר של שלמים או לרבא גם בשל עולה משום דעביד איסורא לימא עשה דוחה ל"ת כמו בכל התורה כולה, וי"ל דעשה אינו דוחה ל"ת רק שיש בו מלקות אבל ל"ת החמורה שיש בו כרת אינו דוחה וילפי לן מכלאים וציצית וכיון שמעילה חמורה שחייב גם חומש וקרבן עלי' אין עשה גרידא דוחה אותו ועוד י"ל אם הדבר שעובר בל"ת אסור גם בהכאה א"כ חמורה בעצמותו ואין עשה דוחה אותה ויעוין בהתעוררות תשובה ח"א סימן קנ"ג ותמצא נחת: