אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק ג· רבי שמעון סופר

סימן לד

סימן לג

לפי מה שכתבנו במקום אחר בהתעוררות תשובה ח"א סימן קל"ה הגם שלא נוכל לילף מג' פסוקים אלו רק מה שהוא בל"ת אבל מה שהוא רק איסור בעלמא מה"ת לא, ובאמת איתא שם ביבמות דף קי"ד ע"א שיונק תינוק חלב טמאה ורוצה ש"ס להקשות מזה שאין ב"ד מצווין להפרישו הלא חלב טמאה איננו בל"ת כדאי' ברמב"ם ה' מאכלות אסורות דילפינן מרבוי גמל גמל, ומה ראי' מביא ממנו הלא חלב טמאה אינו בל"ת, וכתבנו ליישב עפ"י סברת הר"ן דמסכת שבועות שהקשה לפי מה דאיתא בגמרא ריש פרק יוהכ"פ במסכת יומא לר' יוחנן דסבר חצי שיעור אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי למה לן סברא דחזי לאיצטרופי הא יליף לן מקרא כל חלב כל מרבה חצי שיעור כדאי' שם בברייתא, ומתרץ מריבוי דכל לא יוכל ללמוד דבר זה דהו"א חלב שהיא בכרת החמירו התורה לאסור שם חצי שיעור, אבל איסורי לאו מנלן, אבל יען כי יש כו סברא חזי לאיצטרופי שהוא שייך בכל איסורין אמרינן מסברא שכל המרבה חצי שיעור לאו דווקא בחלב מרבה אלא ה"ה בכל איסורין שבתורה וכיון שספי לי' בידים אסור משום שמרגילו בזה לכשיגדול, א"כ סברא זו שייך בכל איסורין (אפי' איכו חייב מלקות על זה) א"כ הדרינן לסברא זו שמה שאסרה התורה קטן אוכל נבילות וספי לי' בידים לא דווקא במה שהוא איסור עולם ואין היתר לאיסורו אלא גם בכל דבר ששייך שירגלנו בזה לכשיגדיל ולפי זה גם איסור כדר בכלל והדרה קושיא לדוכתא, אבל כראה לי דבר חדש דבנדר כאמר חוץ לא שייך טעמא דתרומת הדשן על ספי לי' בידים דכללא בידינו כל ישראל בחזקת כשרות הם ולא חשידי לעבור אפי' על מצוה דרבנן כדמוכח בפסחים דף ד' ע"ב בסוגיא דחזקתו בדוק שכל ישראל נאמנים על בדיקת חמץ והכל חבירים אצלו הגם דבדיקת חמץ דרבנן כדאיתא שם בפירוש א"כ הא דתנן בנדרים דף ט' ע"א במשנה כנדרי רשעים ומפרש הגמרא שלכן קאמר כנדרי רשעים דכל נודר רשע הוא מדרבי נתן דאמר כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עלי' קרבן ומפרשים רבותינו ז"ל הגם שעשה איסור בנדרי אם אינו מתיר נדרו אח"כ ומקיימו עושה עוד עבירה והיה כאלו הקריב קרבן על הבמה א"כ כל ישראל בחזקת כשרות שאם נדר בוודאי יתירנה הגם שכבר עבר איסור על שנדר כי מה שנדר בלי ספק עשה מחמת נער ברגזנותו במהירות ואחר כך נתחרט עליה מכ"ש הקטן שלא עשה גם בשעת שנדר איסור שאינו בר חיוב כשיגדול ודאי יתירנה ולא יקיימו כ"כ בנו חכמז"ל על דבר זה סברא זו שכל נדר הוה דבר שיש לו מתירין כיון שמצוה לאתשולי עלי', משא"כ בתרומה שעשה מצוה בהפרשת תרומה ולא מצוה לאתשולי עלי' כדאי' בגמרא נדרים דף כ"ט ע"א, א"כ לפי"ז לא שייך טעמא ספי לי' בידים משום דאתי להרגילו לעשות לכשיגדיל גדיל דכשיגדיל ילך אצל חכם ויתירנה ועוקר כדר מעיקרו, הגם שיש לומר אולי הוא מן המיעוט שלא יתירנה מ"מ בדבר שלא שכיח לא גזרינן דלמא אתי למיסרך לעשות לכשיגדיל כדאיתא במג"א סימן תקנ"ט סעיף קטן ט' דלכן מותר ליתן לתינוק ביום הכפורים במילה מכוס של ברכה כיון דלא שכיח זה רק ביוהכ"פ שהוא תדיר וקבוע עיין שם, ובזה מיושב דקדוק עצום רב הונא אמר הקדיש ואכל לוקה למה לא ביאור דברו כדאי' בברייתא לזדון שבועה לאסור ולבל יחל הלא האמורא מפרש דבריו יותר מברייתא וקיצר ואמר רק הקדיש ולא יותר עפי"מ דהקשה התוספות לר' לקיש דאמר מופלא סמוך לאיש לוקין ר' לקיש סבר התראת ספק לאו התראה הוא והכא הוה התראת ספק דלמא לא יביא שתי שערות בשנת י"ד רק לאחר מכאן וא"כ לא הוה בשנת י"ג מופלא סמוך לאיש אפי' לר' יוחנן שסבר התראת ספק התראה הוא מ"מ י"ל גם ר' יוחנן מודה שאיננו התראה כיון שבוודאי יתיר נדרו לכשיגדול אפי' בגדר ספק לא הוה האיסור, אבל זה דווקא בסתם שבועות ואיסורין שבוודאי יתחרט ויתיר נדרו כיון דמצוה לאיתשולי עלי' אבל בנדרי מצוה שאדרבא בוודאי לא יתשיל עלי' וסתם נדרי מצוה אין להתירם כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ר"ג סע' ג' לא הוה התראת ספק לכן קאמר רב הונא "הקדיש" ואכל לוקה שבהקדיש לאו התראת ספק הוא שבוודאי לא יתירנה. אבל שבועה ואיסור בל יחל שבוודאי יתירנה לא הוה התראה כלל ובגמרא ג"כ איתא הקדיש ואכל ר' יוחנן ור' לקיש אומרים לוקה ודוקא בהקדיש אבל בשבועה ואיסור אין לוקין כדפירשנו ועי"ל מטעם כאשר כתב הרמב"ם שאם הוא כבר שלש עשרה שכה ויום אחד נדרו כדר ואינו נבדק לשם מי כדר הגם שלא הביא שתי שערות הגם שלכל התורה כולה דינו עוד כקטן. וצריך ביאור מנ"ל לרמב"ם דבר זה, וי"ל דהכריחו לכך קושיות תוספות האיך קאמר ר' לקיש דלוקה מופלא סמוך לאיש הא התראת ספק הוא אולי לא יביא שתי שערות רק אחר שנה או שתים א"כ לא הוה בשנת שלש עשרה מופלא סמוך לאיש ונעשה איש אחר איזה שנים ולרמב"ם אתי שפיר דלענין נדרים כשיגיע לשנת י"ג שנים ויום אחד אפי' לא הביא שתי שערות נדריו קיימין מה"ת בלא בדיקה תחילה:

ב) בגמרא יומא דף ע"ח ע"ב איתא דהא דתינוקות מותרין ברחיצה וסיכה אבל אסורין בנעילת הסנדל הטעם דיאמרו אינשי עבדי לי' אבל ברחיצה וסיכה יאמרו שמאתמול עבדי להו אבל בנעילת הסנדל לא יאמרו מאתמול עבדי לי' כיון דאין ישינים בסנדל מפני חשש סכנה ופירש"י ז"ל אינשי עבדי להו וז"ל גדולים עשו לו והתורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור כדאמרינן במסכת יבמות לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים עכ"ל נראה בעליל שהקטנים בעצמן רוחצין וסכין עצמם שהגדולים אסורים לעשות דבר זה לקטנים משום לא תאכילום ונעילת הסנדל הגדולים אין מניחים את הקטנים ללבוש הסנדל מפני חשדא שיאמרו הגדולים עשו להם ומקשה הא מותרין לכתחילה קתני ומפרש רשיז"ל שאם בא לימלך אומרים לו האכלוה ורחוץ אותו ומסיק הגמרא אלא הנך דלאו רביתייהו גזרו רבנן הנך דרביתייהו לא גזרו רבנן ומשמע מגמרא זו דחמשה ענויין איכן אלא מדרבנן והנך דרביתייהו לא גזרו רבנן, אבל באמת קשה על הברייתא גופא דתניא הקטנים מותרין בכולם ופירש"י ז"ל שאם בא גדול לשאול אומרים לו האכלוהו ורחוץ אותו האיך שרי לגדולים דבר זה לקטנים הא כתיב לא תאכלום, ויש ליישב עפ"י דברי רלב"ח שהקשה על הרמב"ם דכתב דחצי שיעור חמץ אסור מה"ת מדכתיב לא יאכל למה לי קרא הא בכל התורה כולה חצי שיעור אסור מה"ת, ותירץ דחמץ לא ילפינן מכל חלב לרבות ח"ש דדווקא חלב שאיסורן בא מעצמו אסרה התורה חצי שיעור אבל חמץ שאינו אסור רק בפסח והזמן מביא האיסור לא יוכל למילף מכל חלב לכן צריך לימוד כ"א בפני עצמו, קו"ח יוהכ"פ שהזמן גורם האיסור אפי' המאכל עצמו אינו אסור כמו בחמץ אלא שעל הגברי מוטל החיוב שלא לאכול זה לא יכולין למילף מלא תאכלום דכתיב בדם ושרצים וטומאה שהם איסור עצמו ואיסור עולם, והגמרא לא נחית לסברא זו מעצמו עד שמביא הברייתא שמותרין בכולן:

ג) המשנה למלך בפלפולא אם ספי לי' בידים אסור באיסור דרבנן מביא מהגמרא איבעי אם מותר לסוך ערל קטן בשמן תרומה דסיכה אינו אלא מדרבנן אסור והקרא דלא תחללו אינו אלא אסמכתא לענ"ד אין ראי' משם כלל כהנים בעלי מומין הגם שאסורים בעבודה מ"מ חולקים עם שאר אחיו הכהנים ואוכלים בקרבנות אבל כהן טמא האוכל חייב וגם כהן ערל אסור לאכול אפי' בתרומה, ורמב"ם ה' חגיגה וז"ל שערל מאוס כטמא א"כ מה שמבעיא אם מותר לסוך כהן ערל בשמן של תרומה איננו כמו זר קטן שסכין אותו שזה דמותר דספי לי' בידים בדרבנן מותר אבל בערל קטן הטעם שמבזה התרומה ומחלל אותו לסוך על שמאוס נטמא אם הוא טמא פשיטא שאסור לסוך אותו שמטמא התרומה ואם הוא טהור פשיטא שמותר:

ד) במסכת יומא דף פ"ב ע"א איתא במתניתין התינוקות אין מתענין אותן אבל מחנכין אותן. ובגמרא רב הונא אמר תינוק בן אחד עשר בן שנים עשר משלים מדרבנן ר' יוחנן סבר השלמה בדרבנן ליכא וקשה שיהא פלוגתא רחוקה כ"כ ר' יוחנן סבר ליכא השלמה כלל ר' הונא סבר אפי' שני שנים קודם בר מצוה צריך להשלים, ויש ליישב דידוע מה שכתב הרא"ש בשם הראב"ד בריש מסכת תענית אם גמר בלבו להתענה הגם שלא הוציאו בפיו חייב להתענות מדכתיב כל נדיב לב עולות שבנדבת לבו לבד חייב בעולה והתענית הוא כקרבן עולה לפי"ז כיון שתקנו רבנן שקטן בשנת שלש עשרה חייב להשלים גמר הקטן בלב להתענות וכמה כעמים בל"ס הי' אומר בפיו שיתענה למחר ולרב הונא לשיטתו דסבר לענין כדר מופלא סמוך לאיש דאורייתא שגם הקטן בעצמו חייב ולוקה אם עובר על נדרו א"כ חייב מה"ת להתענות וכיון דהשלמה בדרבנן איכא שנה אחת קודם שיהי' מופלא סמוך לאיש חייב להשלים אבל לר' יוחנן לשיטתו דסבר אם גם מופלא סמוך לאיש דאורייתא אבל הקטן בעצמו פטור א"כ גם בשנת שלש עשרה אינו חייב מה"ת להתענות והשלמה בדרבנן לית לי' ולרב הונא י"ל דאפי' כרת חייב הקטן בשנת י"ג כמו שהוא לוקה על נדרו ככל אדם ה"ה בקבלת תענית יוהכ"פ חייב בכרת ככל אדם ודווקא לזדון שבועה פטור מקרבן כיון דכתיב זה הדבר ממעט מקרבן אבל אם הקטן אומר שלא יעשה מלאכה ביוהכ"פ פשיטא שפטור דזה לא הוה נדרי מצוה כמו תענית רק אם אוסר אותו בקונם לעשות מלאכה שנדרו חל זה אינו מצד יוהכ"פ אם אוסר אותו בקונם כל השנה ג"כ חל מצד כדר אבל לא מצד יוהכ"פ, אבל אנן פסקינן כר' יוחנן דקטן בעצמו פטור ומותר וק"ל:

ה) רבותינו האחרונים ז"ל כתבו שהשליח צבור המתפלל סליחות שמתעטף בטלית כיון שהוא עדיין לילה לא יטול טלית שלו שספק ברכה שאולי הלכה כהרא"ש שבגד המיוחד ליום ולבשו בלילה חייב בציצית וצריך לברך עליו, ואולי הלכה כהרמב"ם שפטור מציצית ולא יכול לברך עליו משום ס' ברכה ולא יכניס עצמו לס' ברכה דס' כמאן הלכתא ? והוא תמוה משום שלא יכניס עצמו לספק ברכה דלמא מחויב לברך ואינו יכול לברך יתבטל בזה מספק מצות דאורייתא ילבש הטלית בלא ברכה אולי מקיים מצוה מן התורה בזה וברכה אינה מעכבת והניח לי כיון שאינו מחייב מן התורה ללבוש טלית שיש לו ציצית להתחייב עצמו בזה רק אם כבר לבשו הוא מחויב בציצית א"כ למה יכניס עצמו בספק ברכה דלמא מחויב לברך ואינו יכול לברך משום ספק ולא יכניס עצמו לחיוב כלל משא"כ מילת אנדרוגינוס בסוכה שמיני ספק שביעי שמוטל החיוב עליו מצוה זה לקיים וצריך לקיימם בשביל ספק ולא יברך:

ו) בש"ע אהע"ז סי' קנ"ד סעי' ק"א שכתב שמי שאינו בקי בהלכות גיטין לא יעסוק בהם מפני שרבו הדקדוקים ויש בהם משום פסול ממזרות היינו כשאין הגט כשר, ותמהתי הלא יותר יש חשש איסור א"א שהוא במיתה, משא"כ איסור ממזרות אינו אלא בלאו, ודוחק גדול לומר שאם יוודע אח"כ שהגט פסול יוכל ליתן לה גט אחר, ומה שחטאו חטאו בשוגג, כי סברו שהגט כשר הוא, אבל הילד שנולד ממנה אפי' בשוגג הוא ממזר עד סוף כל הדורות הוא ובניו:

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה