אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק ג· רבי שמעון סופר

סימן כח

סימן כז

איזה גרגרים בסוגיא דנוקשה (פסחים ר"פ אלו עוברין):

הנה התוספות בשם הרשב"א דף ב' ע"א בסוף ד"ה אור לארבעה עשר יכו' כתבו שאפי' לר"ת שסבר דאין עוברין על בל יראה על תערובות חמץ ונוקשה אעפי"כ לפי הטעם שחייבין לבער חמץ מבית הגם שביטלו משום שהחמירו התה"ק לעבור עליו בביוב"י, אעפ"י דלא שייך האי טעמא בנוקשה צריך לבער ומביא ראי' מהא דתנן שיאור ישרף וכתבו הפוסקים הטעם משום ולא פלוג, ויש לבאר הענין אם גם משום דלמא אתי למיכל מיני' לא חיישינן כיון שהיא חמץ רע שאינו ראוי לאכילה כ"כ וגם רק מדרבנן אסור מ"מ משום לא פלוג אסור על פי דברי המג"א סימן תמ"ה דצריך לומר דחמץ נוקשה ראוי' לאכילה קצת דהא כ' הר"ן דגזרינן דלמא אתי למיכל מיני' עכ"ל, ואיתא בתה"ד שהא דגזרו רבנן משום לא פלוג היינו אם גם בדבר שגזרו בו משום לא פלוג שייך בו ג"כ קצת מאותו טעם עצמו שגזרו בו על עיקר הדבר, אבל אם לא שייך בו שום חשש טעם זה לא גזרי בהם משום לא פלוג דמה שייכות יש זה לזה (הובא בטו"ז סימן ער"א) וביאור הדבר כך הוא דוודאי משום קצת טעם ששייך בדבר זה או שעיקר טעם שייך בו רק שלא שכיח על זה לא גזר רבנן אבל כיון שכבר גזרו על עיקר הדבר כללו בו גם הדברים אשר שייך בו גם קצת מאותו טעם שגזרו וכללו בו הכל וחדא גזירה ולא פלוג. א"כ כיון דחמץ נוקשה ראוי' קצת לאכול ושייך בי' קצת הטעם דלמא אתי למיכל מיני' לכן גזרו בו משום ולא פלוג:

המג"א הקשה על הטור שסבר שחמץ נוקשה מותר להשהות בביתו הלא תכן סתם שיאור שהוא חמץ נוקשה ישרף ומתרץ המג"א לדברי הטור מתניתין איירי ביו"ט לאפותה אסור כיון דאין ראוי ואסור באכילה ולהשהותו אי אפשר שנעשה חמץ גמור, לבטלו אי אפשר כיון שאסור מדרבנן לאו ברשותי' קיימי, להטיל בצונן איננו מועיל כיון שכבר התחיל להחמיץ לכן ישרוף אותו, ותמהו עליו רבותינו האחרונים ז"ל (עיין דגול מרבבה) בפרט שקשה מאוד עליו שאפי' נתחמץ חמץ גמור ולא ביטלו מעיקרא אסור לשורפו ביו"ט משום מוקצה שהעמידו חכמים דבריהם על דברי תורה בשב ואל תעשה מכ"ש היכא דעדיין לא נתחמץ חמץ גמור רק שהוא נוקשה מ"מ כיון שאסור באכילה ובהנאה הוה מוקצה האיך מותר לשורפו [כדאי' מג"א סוף סימן תמ"ו בשם הרמב"ם והריב"ש שאם חל שבת בערב פסח בשעה שישית כיון שאסור כבר בהנאה אסור בטילטול] לענ"ד יש ליישב הרי הקשה בתוס' פסחים על הא דאמר ר' עקיבא שמוכיח שביעור חמץ בארבעה עשר ולא ביו"ט מדמצינו להבערה שהוא אב מלאכה והתורה אמרה כל מלאכה לא יעשה (דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה) והקשו בתוספ' כל דבר שהוא מן הנשרפים גחלו ואפרו מותר בהנאה א"כ הלא יכול לבשל אצל גחלו ואפרו ומותר לשורפו כמו שמותר לשרוף עץ ולבשל בגחלתו, ותירצו כיון שעיקר כוונתו בשריפתו לקיים מצות ביעור חמץ ועיקר כוונתו רק לשם מצוה ומשום הכא אסור דלכם ולא לגבוה כמו נדרים ונדבות שאין קריבים ביו"ט משום דלכם ולא לגבוה אעפ"י שהבעלים מותרים אח"כ לאכול הבשר מ"מ אסור כיון דעיקרו השחיטה כוונתו לשם מצוה הגם שאח"כ מותר לבעלים נקרא לכם ולא לגבוה ה"ה בזה, לפי זה הא דשיאור שהוא חמץ נוקשה מה"ת מותר באכילה אפילו מדרבנן לשיטת הטור מותר להשהותה ואין בו לתא מצוות תשביתו א"כ אין עיקרו לשם מצוה לצורך גבוה ומותר לשורפו ולבשלו אצל גחלתו, ואין להקשות כיון דהיא מוקצה ואסור לטלטלו איך מותר לשורפו הלא אפי' חמץ גמור מהאי טעמא אסור לשורפו משום שהוא מוקצה, זה אינו הלא העצים המה מוקצה ביו"ט אעפי"כ מותר להדליקם לבשל בהם. ה"ה בזה החמץ נוקשה לא גריע מעצים שהמה מוקצה מותר לבשל אצלם ביו"ט ולפי זה מיושב קושיות המג"א על הטור לשיטת הטור עצמו:

וקולן של סופרים ר"א מוסיף אף תכשיטי נשים ומפרש הגמרא טיפולי נשים, והקשו הראשונים כיון שקולן של סופרים הוא מה שמשיירין בנות העשירים לעניים הסופרים לבנותיהן לטפל בהם א"כ ר"א הך דת"ק יעויין בתוספות בתירוצם ודברי המאור והראב"ד והשגותיו על המאור למדתי ד' תירוצים על זה שבנות עשירים מיד בעשייתן הסולת לטפל בהם עדיין לא נחמץ רק אח"כ כשמשהין אותן ונותנים לבנות הסופרים העניים ע"י שיהא נתקשה ונתחמץ יותר ממה שהי' בתחילתו בעשייתן מבנות העשירים לכן קולן של סופרים הוה ודאי חמץ נוקשה, ור"א מוסיף אף טיפולי נשים שמיד בעשייתן ג"כ הוא חמץ נוקשה, תירוץ הב' שהעשירים מערבין סולת זה אם שאר דברים מין ממינים שונים כדי להסיר השער בטוב ובהשיור שמשיירין לבנות עניים מוסיפין בו עוד סולת הרבה ונעשר כמעט חמץ גמור ושפיר מוסיף ר"א על דברי ת"ק, הבעל המאור מתרץ עוד בזה שטיפולן של בנות עשירים היא חמץ נוקשה ע"י תערובות (שמוסיפים בו דברים שונים) משא"כ קולן של סופרים, ומוסיף ר"א שחמץ נוקשה ע"י תערובות ג"כ אסור, והתירוץ הרביעי שר"א לא הוסיף כלום אלא בא להודיענו שהטיפולי נשים יש בו משום חמץ נוקשה כדי שידעו העולם מזה כיון שהרבה עושים ע"י סיד והרבה ע"י שמן המור, בא להודיענו שהרבה עושים זר ע"י קמח וידעו ליזהר בו וממש כמו שאי' בגמרא כיון שהכל בזה הכלל למה מנו חכמים את אלו, ומתרץ הגמרא כדי שידעו העולם ולא יטעו בהם, לענ"ד י"ל דהנה רש"י ז"ל כתב על שיאור שטעמו אינו טעם חמץ גמור אלא נתקלקל קצת בטעמו ואינו ראוי עדיין לאכילה, אבל המג"א הביא בשם רש"י ז"ל והר"ן נוקשה פירושו "חמץ רע" ואינו ראוי לאכילה משמע שחמץ גמור באמת הוא אלא שאינו ראוי לאכילה (רק קצת ראוי לאכילה):

והנה הרמב"ם בה' יסודי התורה פ' ה' הל' ח' כתב וז"ל אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושי' רטיי' או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקים אותן דברים שיש בהם מר מעורב במאכל שהרי אין בהם הכאה לחיך הרי זה מותר אפי' שלא במקום סכנה חוץ מכלאי כרם ובשר בחלב עכ"ל, מוכח להדיא שחמץ גמור שאינו ראוי לאכילה מותר לפי זה אם מתקנין החמץ נוקשה שהוא חמץ רע כדי שיהא ראוי' לאכילה א"כ הוה כמו שאר חמץ גמור וחייב עליו, ואם מתקנו ע"י תערובות הוה כמו חמץ דגן גמור ע"י תערובות לפי זה מיושב קושיות התוספות דבברייתא קאמר ר"א דוקא ע"י תערובות חייב בלאו אבל נוקשה בעיני' לא כלום, ובמשנה מוסיף ר"א אף תכשיטי נשים על דברי ת"ק שחשיב נוקשה בעיני' וי"ל באמת ר"א דמתניתין סבר כמו ר"א דברייתא דנוקשה בעיני' ולא כלום. אלא ר"א במתניתין מוסיף על דברי ת"ק שחשב ד' מיני מדינה תערובות חמץ דגן גמור ע"י תערובות על זה מוסיף שנוקשה ע"י תערובות חייב ג"כ כמו על תערובות חמץ דגן גמור אבל נוקשה בעיני' באמיתו ולא כלום אבל באמת דבר זה אינו כיון דטיפולי נשים דקאמר ר"א היינו שמוסיף מינים שונים על הסולת כדי שתשיר השער וודאי אינו מכוין ליתן בו דברים שמתקנים טעם החמץ אלא דברים המועילים להשיר השער יותר, אבל להלכה י"ל באמת שאם מתקן חמץ נוקשה כדי שיהא ראוי לאכילה הכל מודים שחייב עלה היינו דפירוש הר"ן נוקשה "חמץ רע" שאינו ראוי לאכילה:

ב') כותח הבבלי שיש כזית בכדא"פ אי משטר קא שטר לי' לית בי' כזית בכדא"פ ואי מישרף קא שרף בטלה דעתי' אצל כל אדם וכתב רש"י ז"ל שכר המדי שגם בשכר המדי אם גם שותה ב' אי ג' כוסות הלא מפסיק ביני' ואיננו בכדא"פ וחומץ האדומי מיירי שנתן בו קצת שעורים וג"כ איננו כזית בכדי אכילת פרס ומזיתום המצרי לא כתב רש"י ז"ל כלל וקשה מאוד הלא זיתים המצרי מפרש בגמרא תני ר' יוסף תילתא שערי תלתא קורטמא ותלתא מלחא וכיון שתלתא שערי א"כ היה הרבה יותר מכדי אכילת פרת, ראיתי שהרגיש בזה הבעל המאור הראב"ד) וקאמר שלאו דווקא דפעמים מערבין בו יותר ולפעמים פחות מובן שהוא דוחק גדול כיון שנקט המתני' סתם ובסתמא דמילתא נותנים בו תלתא שערי כראה לתרצו על דרך הבעל המאור זצ"ל שמבאר הדבר כך היתר מצטרף לאיסור היינו חצי זית איסור חצי זית היתר ואין כבלע בהיתר טעם איסור טעם כעיקר שנבלע בהיתר טעם האיסור והקשה בטעמו וממשו שחייב עליו על כל זית וזית למה לא יהא חייב בד' מיני מדינה באוכל כזית לבד הלא ד' מיני מדינה טעם כעיקר ג"כ לכ"ע, ומשני בד' מיני מדינה ע"י התערובות נשתנה טעם החמץ לא הוה טעם חמץ דגן גמור ממש שיהא חייב עליו בכזית לבד לפי זה י"ל כיון דקורטמא יש תלתא מלחא על פי מה דאיתא יו"ד סימן קל"ה סעיף י"ב בהגה"ה שאם נותנים מי מלח עזים בכלי של יין נסך אין צריך הכשר ערוי ג' ימים כי חריפות המלח מבטל לגמרי טעם הבלועה ומי מלח עזים היינו שנותן במים חלק שלישי מלח וכיון שבזיתים המצרי יש בו תלתא מילחא מבטל טעם החמץ של תלתא שערי ובזה אפי' החולקים על סברת וטעם בעל המאור כולם מודים שנשתנה טעם החמץ לגמרי ואין בו משום טעם כעיקר הגם שבנקודת הכסף שם חולק על הרמ"א שסבר שדי בשליש מלח אבל לפי הנראה מלשון שהביא נקודת הכסף בשם הטור אינו מוכרח דבעי שני שלישי מלח ומשבת אין ראי' דהתם בעי לטיבול משום דדמי למעבד אבל ביין כסך כח המלח מחליש ומפגים טעם היין הבלוע בו וכמו שמצינו שאם נתן קמח לתוך החרדל יאכל מיד ואם נתן קמח בתוך חרוסת אפי' לאכול מיד אסור מפני שמחמיץ ע"י חריפותו, אבל בחרדל ע"י שחריף מאוד החריפות מעכב החימוץ ה"ה אם נתן בו מלח הרבה תלתא מלח בפרט תלתא קורטמי שג"כ דבר חריף מעכב בתלתא שערי כח החימוץ ואינו מניחו להתחמץ חמץ גמיר שיהא שייך בו לומר טעם כעיקר וק"ל:

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה