התעוררות תשובה חלק ג· רבי שמעון סופר
סימן כג
הנה בהתעוררות ח"א סימן קע"ב נסתפק אם לש עיסה בפסח והניחו עד שנעשה חמץ אם חייב מלקות כיון שעשה מעשה לישה איננו לאו שאין בו מעשה עיין שם בארוכה ויש להביא ראיה מגמרא מנחות דף כ"ו ע"ב אמר ר' אמי אם הניח שאור על גבי עיסה וכו' וכן פסק הרמב"ם ה' מעשה הקרבנות פ' י"ב ה' י' וז"ל הניח שאור על גבי העיסה והלך וישב ונתחמצה מאילי' לוקה שהנחת השאור הוא המעשה עכ"ל מוכח להדיא דוקא שמניח שאור בידים על העיסה כדי שיתחמץ אבל אם לשה ונתחמצה מאיליו אינו לוקה אבל יש להשיב שגבי מנחות כתיב לא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ שממנו למידין שכל מעשה חימוץ שעושה בהמנחה חייב מלקות כדאיתא ברמב"ם שם ה' ט"ו וז"ל כיצד לשה חמץ או ערכה חמץ או קטפה חמץ או אפאה חמץ לוקה שנאמר לא תעשה חמץ ונאמר לא תאפה חמץ לחייב על כל מעשה יחידי שבה וכו' עכ"ל א"כ כיון דכתיב לא תעשה חמץ מוכח שהוא בעצמו צריך לעשות מעשה החימוץ אבל לא שתתחמץ מאליו אבל גבי פסח דכתיב ולא יראה לך חמץ שאפילו נתחמצה מאליו חייב בבל יראה או שהי' לו חמץ בביתו עוד מקודם הפסח ונתחמץ בשעת היתר מ"מ עובר בבל יראה רק משום שלא עשה בו מעשה אינו לוקה לכן אם הי' לש בפסח שעשה בו מעשה בלישה והניחה והתחמץ מקרא עשה מעשה וחייב משא"כ במנחות שהתה"ק אמרה שהוא בעצמו יעשה מעשה להחמיץ יעויין בתוספ' שם שגם שהוא לא החמיץ בעצמו מ"מ שעשה מעשה שהניח עליו שאור שעי"ז יחמיץ נקרא מעשה:
ב) לענ"ד לפ"מ דאי' בטור חו"מ סי' ס"ב ובשו"ע שם בענין מסירת פרוזבול שיוכלו החתומים על הפרוזבול לחתום עצמם בתורת עדים שהם מעידים שמסר הענין פרוזבול והם יכולין לחתום בתורת דיינים שמסר להם הענין פרוזבול כ"ל דאם חותמים בתורת דיינים יכולים להיות קרובים להמלוה כי אין להם דין ודברים ומשפט שנאמר שקרובים פסולים לזה הגם שבגביית החוב יש הרבה ענינים שצריכים דין ודברים מ"מ בפרוזבול הוא אומר וז"ל מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים כל חוב שיש לי "שאגבנו" כל זמן שארצה א"כ המלוה בעצמו גובה חובותיו ואם יהי' לו דין ודברים יכול לדון לפני ב"ד אחר רק שיראה להם השטר פרוזבול או שאומר להם פרוזבול לי ונאבד שנאמן בזה כדאי' שם בגמ' ושו"ע אבל אם חותמים בתורת עדים שמעידים עליו שעשה פרוזבול כדי שיוכל לגבות חובותיו א"כ קרובים פסולים לזה העדות כי אין לך דבר שבממון יותר מזה שעי"ז יוכל לגבות חובותיו:
עוד נ"ל שאם עשה הפרוזבול בערב יו"ט בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה שאין צריך הלוה לשלם לו כי הוא אפקעתא דמלכא ויכול הלוה לומר אייתי ראי' שהי' עודנו יום והמוציא מחבירו עליו הראי' אבל אם מביא הלוה את החוב מעצמו למלוה אין המלוה צריך לומר לו משמט אני כמו בשאר חוב אם הלוה משלם מעצמו כי אולי הי' עוד יום ואינו משמט כיון ששמטה בזה"ז דרבנן הוה ספק דרבנן עיין חו"מ סי' רל"ב ויש לעיין עוד בזה: ג') עיין בהתעוררות ח"ב סימן ק"כ בסופו שאם יום אחד משבעת ימי המשתה חל בפורים ויש שם פנים חדשות שמרבין בהסעודה בשבילו כי לא ניכר ע"י ריבוי סעודה של חתן וכלה שהוא סעודת פורים עי"ש האיך יש לנהוג, וכעת נ"ל לפי מה דאיתא במחבר ס' תרצ"ז סע' ח' שמותר לישא אשה בפורים מובן מאליו שגם סעודת נשואין מותר לעשות בפורים מוכח מזה להדיא שאין לחשוש בזה, שלא יהא היכר לסעודת פורים וגם המג"א שחולק היינו מטעמא שאין מתערבין שמחה בשמחה, אבל לא משום טעמא שלא יהא ניכר שהיא משום סעודת פורים וטעמא בעי למה בפורים שחל בשבת פסק המחבר ס' תרפ"ח סע' ח' כהירושלמי שאין עושין הסעודת פורים עד אחד בשבת, והטעם כי על ידי סעודת שבת לא יהא היכר לסעודת פורים, ומתיר לישא אשה בפורים ולא חשש לזה, וצריך לומר ששבת ששמחתה ע"י שמים, דהיינו ששבת שהוא קדוש וקביע מאליו ומצווה בכבוד ועונג שבת והוא קודם וחשוב יותר מסעודת פורים: וסעודת פורים תלויה בבי"ד יחשבו שכל הסעודה באה רק מחמת שבת, ולא יהא ניכר סעודת פורים כלל נגדו, משא"כ סעודת חתונה וסעודת פורים שהם שניהם שווים, אבל י"ל עדיין אין היכר לסעודת פורים, מי יימר לן שהסעודה מחמת פורים דלמא מחמת חתן וכלה היא באה וגוף הירושלמי תמוה, ויש סברא לומר שאין לעשות סעודת פורים בשבת משום אין עושין מצות חבילות חבילות, בשלמא יו"ט שחל בשבת עכ"ח מה שאוכל באותו יום, היא מחמת שבת ויו"ט, אין יכולין להפריד זה מזה, ואם אי אפשר אז שאני, כמו שאיתא במסכת פסחים דף ק"ב ע"ב שמתרץ הגמרא אין לו שאני ומותר עשות חבילות, אבל בפורים שחל בשבת, מעיקרא תקנו הנביאים והחכמים, שאם חל בשבת אז יעשה הסעודה באחד בשבת, משא"כ ביו"ט ושבת, צריכה להיות השמחה באותו היום וא"א לדחותם עד למחר כי מצותו ביום זה, אבל לפי זה קשה למה פסק המחבר שמותר לישא בפורים הלא יכול לישא אחר הפורים ובגוף הדבר יש לעיין למה צריכה הסעודה בפורים היכר כיון שהוא שש ושמח בפורים מקיים בזה לעשות אותם ימי משתה ושמחה ימ"מ ודי באיזה דבר הוא שמח, וסברא זו מביא הדרכי משה סוף סימן תרצ"ז שמטעם זה התיר לישא אשה בפורים, בשלמא גבי יו"ט כתיב ושמחת בחגך ולא באשתך אבל בפורים סגי בכל מה דמשמח, וי"ל מטעם זה צריכה הסעודה בפורים להיות היכר שיודע שעושים לשם פורים, שצריך לשמוח משום הנס שנעשה ועי"ז הוי פרסום כס:
ד') ואיידי דאיירי נראה לי ליישב קושיא גדולה על הרמב"ם הלכות שבת, שדיוקא גבי שני מצות מה"ת יש בהם משום מצות חבילות חבילות, אבל אם אחת הוא דאורייתא ואחת הוא דרבנן אין בהם משום חבילות, מאי מקשה הגמרא במס' פסחים פרק ערבי פסחים דף ק"ב ע"ב שיו"ט שחל במוצאי שבת האיך עושין הבדלה וקדוש על כוס אחד, משום הלא אין עושין מצות חבילות ומתרץ קדושא והבדלתא חדא מלתא היא ומפרש הרשב"ם שגם בהבדלה מזכיר קדושת יו"ט הלא הרמב"ם סבר שצריך להבדיל במוצאי שבת מה"ת רי"ה: הלכות שבת וקדוש ביו"ט הוא אינו אלא דרבנן י ר דאורייתא ואחד דרבנן אין שייך בהם משום חבילות. סברתו ושיטתו [חוץ אם נאמר שסבר כה"ג שגם קידוש שיו"ט הוא דאורייתא מדכתיב אלה מועדי ה' אשר "תקראו" אותם] וניחא לי עפ"מ דכתב הסמ"ק דהבדלה בשבת היא מן התורה מדכתיב להבדיל בין הקדש ובין החול היינו שצריך שיבדילו בין הקדש ובין החול, וזה דווקא להבדיל בין הקדש ובין החול אבל לפ"ז בין קדש לקדש לא הוי רק מדרבנן וכיון כשמבדילין במוצאי שבת שחל ביו"ט אין מבדילין רק בין קדש לקדש והוי הבדלה ג"כ רק מדרבנן והוי שניהם מדרבנן, ומוכח לפ"ז שאם שניהם דרבנן כסברת הרמב"ם שיש בי משים חבילות חבילות, עיין בהרב המגיד שם: