אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק ג· רבי שמעון סופר

סימן ה

סימן ד

נסתפקתי על שרגיל להמצא בבצים טיפה שחורה מה דינה?:

ועלה בדעתי לאסרו, כי היא באמת טיפת דם רק שנלקה, כמה שאמרו חז"ל האי שחור אדום הוא אלא שלקה, וכעת כ"ל לפי מה שראיתי בתוס' חולין דף ס"ד ע"ב בד"ה והוא שנמצא לחד תירוצא שכל דם ביצים הוא רק מדרבנן אסור, שגזרו משום דם העוף שיצא ממנו א"כ כיון שהוא נלקה ונשתנה לא דמי לדם עוף שהוא אדום לומר שאם נתיר זה יתיר לעצמו גם דם עוף שהוא אדום ואי משום דם עוף שנלקה, זה לא שכיח ומלתא דלא שכיחא לא גזרי בי' רבנן ולרשב"א בת"ה שהובא בב"י ס' ס"ו שגזרו דם ביצים אטו דם שנמצא על הקשר ונתפשט לחוץ שהוא אסור מה"ת ג"כ לא שייך לגזור בטיפה שחורה שנמצא בביצה אטו דם שעל הקשר מאותו טעם שכתבנו, והר"ן כתב שדם ביצים אסרו משום מראית העין כמו שאסרו דם דגים שקבץ כשהוא בלי קשקשים משום מראית העין גם מטעם זה יש להתיר כיון שהוא שחור אינו דומה עוד לדם ולית בי' משום מראית העין ועוד כיון שנלקה נפסד טעמו ואיננו אסור עוד כמו כל בשר שנלקה ונפסד ואינו ראוי לאכול עוד. אבל לתירוץ השני שבתוס' שדם שעל הקשר ונתפשט לחוץ שהוא מה"ת אסור כיון שהוא תחילת הריקום מקרי הדם דם בשר, ואיננו בכלל מה שאמרי בכריתות פרק דם שחיטה יצא דם ביצים שאינו דם בשר א"כ אם נמצא דם שחור על הקשר שנתפשט לחוץ והוה כבר בשר דלמא לא נלקה עדיין כ"כ שנפסד מטעמו יש להחמיר בזה.

והנה תמהתי על מה שאיתא בשו"ע שם סי' ס"י סעיף ו' נמצא דם על הביצה שנתנוה על החמין שמצטמק מה שפילפלי בזה רבותינו האחרונים ז"ל שאם הדם בביצה זו בקשר ונתפשט לחוץ ולהפוסקים שהוא מה"ת אסור שיש להחמיר, הלא כיון שנתבשל א"כ לא הוי

גרוע משאר דם שנתבשל שנקטו הפוסקים ז"ל להקל שכיון שנחבשל לא הוי רק מדרבנן וניחא לי הלא הטעם הוא שדם ריקום הוא אסור משום שהריקום נחשבא כבשר [והוי דם הריקום בשר] וכיון שהריקום הוי כבשר א"כ כשנתבשל הוי טעמו כטעם היוצא מן הבשר שהוא אסור מה"ת:

ב') בהתעוררות ח"ר סי' מ"ב כתב אם נתן שמן בנר חנוכה יותר מן השעור הוקצה כולה למצותו, כיון שע"י ריבו השמן הנר דולק יפה ומאיר ביותר כדאיתא סברא זו בתוס' מס' ביצה דף כ"ב ע"א הגם שמה שדולק ומאיר ביותר הוא הידור מצוה מ"מ במה שמקיים ההידור מצוה שייך ג"כ על ההידור הוקצה למצותו, יעי"ש, כעת מצאתי עוד ראי' לזו בשלטי גבורים במס' שבת ריש הלכות חנוכה בציון ה' ד"ה לפי דברי הגאונים וכו' באמצא הדיבור שם וז"ל ואפילו לדברי הסמ"ג שפסק דלדידן אין קפידא לתת שמן בנר חנוכה כשיעור מ"מ מידה הוא דמצוה מן המובחר' לתת שמן בנר כשיעור ובכה"ג שהוא כשיעור אסור להנות ממנו וכו' עכ"ל, כראה מזה להדי' שגם במה שאינו רק להידור שייך ג"כ הוקצה למצותו:

ג') "בהתעוררות תשובה" חלק ראשון סימן קנ"ד הביא שאם לא בירך שהחייו כל שמונה הלילות בשעת הדלקה יכול לברך גם ביום שמיני, שברכת שהחיינו קאי גם על יו"ט, כמו שברכת שהחיינו ביו"ט על הקידוש אם לא אמרו מברך זמן כל שבעה אימתי שיזכור, כעת מצאתי בשלטי הגבורים הלכות חנוכה בד"ה ומי שלא בירך וכו' וז"ל ומי שלא בירך ביום ראשון מברך אשר שהחיינו ביום ב' או בשאר הימים כל שהוא מדליק תחלה או כשרואה תחלה יכו' עכ"ל, כראה שסבר שדווקא בשעת הדלקה או ראיי' יכול לברך, זולת זה לא יברך, וק"ל:

ד') עיין בהתעוררות ח"ב ס' ע"ו אית א'. שכתב לפרש דברי הרב בעל המאור על נכון, ולבאר הענין להבין כוונת התעוררות שם היא כך: שבברייתא קתני מצוה כר חנוכה להניח על פתח ביתו ומבחוץ וכו' ובשעת הסכנה מניחה על שלחנה ודיו ואמר רבא וצריך כר אחרת להשתמש לאורה ולפי מובן הפשוט קאי רבא על הברייתא דבשעת הסכנה שמעמיד הכר על שלחנו אז צריך כר אחרת להשתמש לאורה כדי שלא ישתמש לאור נר חנוכה [או משום היכר] וכן כראה מדברי הר"ן שהבין כך. אבל בעל המאור ז"ל קאמר שרבא אינו קאי על הברייתא שבשעת הסכנה מניחה על שולחנו וכו' אלא הוא ענין בפ"ע שבכל ענין בכל לילות חנוכה צריך כר אחרת להשתמש לאורה, וכן נראה מדברי המלחמות ז"ל שהבין כך. ובזה יבואר כוונת ההתעוררות הנ"ל לטוב, וק"ל:

ה') בשלטי הגבורים על המרדכי בהלכות חנוכה מס' שבת פ"ב ציון ד' ד"ה כבתה אין זקוק לה וכו' כתב וז"ל ואין לעשות כר חנוכה גדולות יותר מדאי אלא קצת גדולות דסמכינן כמי אתירוצא דקאמר א"כ לשיעורה מכלל דאין לעשותן קטנות כ"כ עכ"ל, ויש לדקדק לפי תירוצא לשיעורא לא יזיק אם הוא יותר גדולות, וצריך להגיה שלא יעשה אותם "קטנות" יותר מדאי, אבל כעת נ"ל שא"צ להגיה דידוע דבלילות ארוכות מתחילת הלילה עד שהולכים לישן יש הרבה שעות ודרך העולם להדליק נרות ארוכות כדי שידלקו עד שמהלכים לישן לכן אם ידליק כרות ארוכות אין כ"כ היכר שהמה לנר חנוכה רק אם המה קצרות אבל לא קצרות יותר מדאי [שידלקו כדי השעור] אז ניכר שהמה כר חנוכה:

ו') נסתפקתי מקתו אם מתענה בשבת ר"ח חנוכה תענית חלום אם צריך למיתב תענית לתעניתא שלשה ימים, יען שמפני לכל אחד לבדו צריך למיתב תענית לתעניתא כמבואר בהלכות תענית סי' תקס"ח סעיף ה' שהמתענה בשבת, או יו"ט או ר"ח, או חנוכה, פורים או עיו"כ צריך למיתב תענית לתעניתא, וה"ה אם מתענה יום טוב שחל להיות בשבת או שבת ר"ח או שושן פורים שחל בשבת או ר"ח חנוכה אם צריך למיתב שני ימים מפני שתי קדושות שהתענה בהם, ולא ראיתי בפוסקים מי שכתב בזה הענין, רק הובא שאם התענה בשבת תענית חלום ויום א' הוא שבעה עשר בתמוז שאינו עולה תענית חוב זה ג"כ בשביל תענית חלום שהתענה יראי' לזה שגם אם מתענה בעיוכ"פ צריך למיתב תענית לתעניתא והלא יוכ"פ סמוך אחריו ואעפ"כ אינו עולה זה לחוב בשביל תענית לתעניתא, [אבל הטו"ז חולק שאחר יוכ"פ א"צ למיתב תענית לתעניתא שיוכ"פ מכפר גם על זה, אבל במקו"א כתבנו ישוב הגון על טו"ז זה] ויש לומר דתענית חלום שהראה לו מן השמים ומתענה ביום זה אפי' בשבת שקורעין לו גזר דין של שבעים שנה וכתבו הפוס' הגם שמה"ת אסור להתענות בשבת מפני עונג שבת יש לו יותר עונג מתעניתו כדי שקורעין גזר דין של שבעים שנה ומתבטל החלום רע וביו"ט שחייב בשמחה צ"ל שיש לו שמחה יותר מתעניתו ברמב"ם פ' כ"ט מה' שבת אי' שחייב ביו"ט "בעונג" ובשמחה כמו בשבת כראה שגם בשבת וביו"ט חייבים בשניהם בעונג ובשמחה וכיון שהוא כמו אנוס מן השמים יש להקל אם מיתב רק יום אחד אבל אם מתענה מעצמו צריך להסיב תענית בעד כל אחד ואחד:

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה