התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר
סימן קסז
בסוגיא "דסימנים" מסכת בבא מציעא. דף כ"ה ע"א.
אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב והיה עמך עד דרוש אחיך אותו. וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו, אלא דרשיהו אם הוא רמאי אם לאו, מאי לאו בסימנים ש"מ, אמר רבא את"ל סימנים דאורייתא וכו' ומקשה בגמרא את"ל, הא פשיטא ליה דסימנים דאורייתא ותירוץ משום דאיכא למימר כדשנינן, פירוש רש"י "בעדים".
ויש לדקדק כיון דרבא גופא אמר את"ל סימנים דאורייתא, ומסיק הגמרא משום דיכול לאוקמי הפסוק עד דרוש אחיך אותו בעדים, ולא מוכח מזה דדווקא בסימנים, א"כ מעיקרא היכא עלה על דעת רבא להחליט דסימנים דאורייתא.
לכאורה קשה שהאיך הוכיח רבא מדרוש אחיך אותו דמיירי בסימנים, וע"כ סימנים דאורייתא, הלא לכל ישראל יש לו חזקת כשרות ובעל אבידה אומר דשלו הוא, נאמן דשארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ישקר ויגנוב, ורק משום דנפישא רמאי חיישינן דשמא רמאי הוא ואיתרע קצת חזקה, אבל כיון שנותן סימנים, אם גם סימנים בעצמותו לאו דאורייתא, היינו דווקא לענין שאין יכולין לומר ע"י סימנים דוודאי כך הוא, אלא שדמיון נוטה, אבל לכל הפחות הוי רגילים לדבר ממש שמעיד עליו שאינו רמאי ונשאר בחזקתו הכשרות, ומשיבין לו את האבידה ע"י חזקתו, ורגלים לדבר סברא טובה הוא. וסברא דאורייתא הוא. והרי זה דומה שנכרי אינו נאמן לא לאיסור ולא להתיר, אעפ"כ אם יש רגלים לדבר נאמן, וה"ה הכא ע"י רגלים לדבר נשאר בחזקתו. [ואין דומה למה שאיתא בסוף פרק קמא דביצה מהו דתימא רוב גנבי ישראל היינו רוב מהגנבים המה מישראל אבל לא רוב ישראל גנבים].
וי"ל השתא לפי קושיא זו שאין מוכח מפסוק זה סימנים דאורייתא לעצמותו, אלא ע"י זה חזקתו של בעל אבידה אלימא. והנה אי סימנים לאו דאורייתא לא מהדרינן לבעל האבידה בסימנים, א"כ מייאש בעל האבידה ממנה כיון שאין לו תקוה שיחזירו אותה, א"כ קנה המוציא אותו ויש לו חזקת ממון. א"כ אוקי חזקה לגבי חזקה, חזקת מוצא אבידה דהאבידה שלו, לגבי חזקת כשרות של בעל האבידה, ולא נשאר אלא סימנים לחוד, ואעפ"כ מהדרינן בסימנים לחוד ש"מ סימנים דאורייתא.
וי"ל אם גם סימנים לאו דאורייתא כיון דתקנו עתה רבנן להחזיר בסימנים א"כ אין בעל האבידה מייאש ממנו, כיון שמחזירין לו בסימנים מ"מ, א"כ אין למוצא אבידה חזקת ממון ומהדרינן מן התורה לבעל האבידה משום שהסימנים הם רגלים לדבר לחזקת כשרותו, א"כ ע"י תקנת רבנן מחזירין לו מן התורה.
והנה קשה כיון דמן התורה סימנים לאו דאוריי' ואין מחזירין לבעל אבידה והוי של המוצא וזכה בו, א"כ למה תקנו רבנן סימנים, דעי"כ יהיו מחוייבין מדאורייתא להחזיר, וי"ל דניחא ליה לבעל אבידה דנהדר בסימנים כי היכי דכי אבדה ליה, לדידיה נמי ליהדריה ליה בסימנים כדאיתא בגמרא.
ועתה וכפי"ז אין צריכין לומר משום הפקר ב"ד כדאיתא ברש"י אלא ע"י תקנת חכמים זו נשאר בעל האבידה בחזקתו ומהדרינן ליה מן התורה ואין צריכין לומר משום הפקר ב"ד הפקר. ומאי דאמר רבא את"ל סימנים דאורייתא, היינו הוא מסופק אם ע"י הסימנים בעצמותן מחזירין לו מן התורה, או ע"י הסימנים נשאר בעל האבידה בחזקתו, ומחזירין לו את האבידה, ומה שמחליט רבא דסימנים דאורייתא היינו ע"י הסימנים מחזירין לו את האבידה מ"מ מן התורה.
ומה שמסופק בעל האיבעיא אי סימנים דאורייתא, נפק"מ לאהדורא גט אשה בסימנים אם הסימנים בעצמותם הם דאורייתא מהדרינן את הגט להשליח אבל אם הסימנים רק רגליים לדבר, שהבעל אבידה אומר האמת אבל השליח בעצמותו אינו יכול להחליט שזה הוא הגט שנאבד לו שמא נחלף, אלא שאומר שזה הוא הגט שנאבד ממנו משום שיש לו סימנים בגוה. משא"כ בעל האבידה מחליט ואומר גם בלא הסימנים ששלו הוא וק"ל.