אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר

סימן קנד

סימן קנג

איזה גרגרים בסוגיא "דהואיל" (פסחים מ"ו ע"א)

בתוספות ד"ה עד שתאפה וכו' וז"ל, ואפילו נאמר דאסור לאפות מפני שאסור לטלטלה עכ"ל, יש לדקדק מלשון התוס' ואפילו נאמר משמע דמסופקים אם הוא מוקצה, וקשה כיון שאינה ראויה לאכלה ולאפותה פשיטא שהוא מוקצה כדסברי כל הפוסקים, חלה שהפריש ביו"ט כיון שאין הכהן יכול לאוכלה, ביו"ט מכש"כ חלה טמאה שלאחר הפרשתה הוא אסורא בטלטול, וי"ל או דסברי התוס' כאותן הפוסקים, שחמץ שלא נתבטל ועובר עליו על בל יראה, מותר לשרפו ביו"ט דלא חיישינן לאיסור מוקצה, במקום בל יראה מן התורה לכן כתבו ואפילו אם נאמר בלשון ספק, כיון שאסור בטלטול (כאותן הפוסקים דסברי הכא) והעמידו דבריהם אפילו במקום שעוברים על בל יראה מן התורה, או י"ל דסברו אולי כשתאפה החלה ג"כ עם הפת יהא הפת נאפה יפה יפה, כדמקשו התוס' א"כ ראוי אותו חלה לאותו דבר, וממילא אינו אסור בטלטול, או י"ל כיון דבעצמותו אסור בטלטול, משום זה שיתנו אותו בתנור שיאפה יפה שאר הפת לא התירו, כי זה לא שכיח כ"כ שיאפה בתנור כזה שיועיל שהפת יהיה נאפה יפה עי"ז, לכן כתבו בלשון מסופקים וק"ל.

הקשו רבותינו האחרונים ז"ל (עיין בח"ס על מס' פסחים בחידושיו) כיון דחמץ שלו אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו ברשותו, לכן מועיל גילוי מלתא שלו שחשב בביטולו כעפרא דארעא, מכש"כ זו, החלה שאינו באמת שלו, רק משום הואיל אי בעי מתשיל, מכש"כ שיועיל גילוי מלתא שלו שיהיה כעפרא דארעא (ולא יתשיל עלה.) והנה כבר כתבנו במק"א יעוין בהתעוררות סי' קמ"ד דלר' שמעון דחמץ אחר הפסח מותר באכילה מן התורה, האיך שייך בתרומה ביטל, שיהיה חשוב אצלו כעפרא דארעא, ואפילו אם היה ביטול מועיל לא שייך קנסא גביה, כיון דמעכב עד לאחר הפסח כדי לקיים מצוה אכילת תרומה, וי"ל דר' שמעון סבר באמת, שצריך לשורפו כדי שלא יעבור בב"י, או דר' שמעון ס"ל דבטול מטעם הפקר ומפקיר תרומתו א"כ י"ל דר"א פסק כר' שמעון כדפסקינן להלכתא וכיון שאינו שלו אינו יכול להפקיר, ולשורפו ג"כ אינו יכול, לכן אמר לא תקרא לה שם אמר ר' יהושע וכו'. יש לדקדק אריכות הלשון מפרשתה ומניחתה עד הערב, ואם החמיצה החמיצה, דיו בזה אם יאמר ר' יהושיע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו. וי"ל הרמב"ם מסביר ענין הביטול, כשחושב בלבו שחמץ זה אין לו שום חשיבות, רק שהוא כעפרא דארעא, וכיון שבלבו חשוב כעפרא דארעא, ה"ז בטול ומושבת ממנו, ולפי"ז אם אחד גומר בלבו שישרוף אח"כ החמץ או יבערו מן העולם, ולא יהנה ממנו, ומיד שגמר זה בלבו ה"ז מבוטל, כיון דמעתה חשוב אצלו כעפרא דארעא, ואינו עובר עוד עליו, וזה שאמר ר' יהושיע מפרישתה ומניחתה, עד הערב כדי לבערו מן העולם וממילא אינו עובר עליו, אך קשה לפ"ז מאי קאמר הגמרא דר' יהושיע לית ליה טוה"נ ממון, או לית כי' אי בעי מתשיל הלא יוכל לסבור הואיל וטובת הנאה ממון והוי כשלו, מ"מ אינו עובר כיון שגמר בלבו לבערו, אבל הסברא בעצמותו הוא טוב ולא זה כדברי הר"י בעל התוס' דף כ"ט ע"ב בד"ה רב אשי בס"ה דמשהה על מנת לבערו אינו עובר וטעמא משום דלאו דלא יראה ניתק לעשה, וזה אפי' במוצא חמץ בפסח, אינו עובר משום דמנתק הלאו ע"י העשה דתשביתו אבל סברתינו אינו שייך אלא רק בחמץ שהביטול עדיין מועיל אבל לא כשכבר נתחמץ בפסח, ויש להאריך בזה.

ברש"י ד"ה טוה"נ:

בס"ה ומשום פקדון נמי ליכא דאכתי לא מטא לידא דכהן עכ"ל, וצריך ביאור הלא מי הפקיד אצלו שיהא חייב כבפקדון וגם הנפקד לא קיבל עליו אחריות וממילא אינו עובר בב"י כדאיתא בגמרא דף ו' ע"א נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער, הפקידו אצלו ז"ל ופירש רש"י בד"ה הפקידו אצלו, וקיבל עליו אחריות מוכח דבלא אחריות אין הנפקד חייב. וי"ל דעיקר קפידת התורה, להפריש תרומה הוא, כדי לקיים מצות נתינה לכהן כדי שיהיה לכהן לאכול, א"כ החיוב על הבעלים לעשות כל טצדקי כדי ליתנה לכהן וזה ענין אחריות שמוטל עליו שהטילו עליו התורה. אך כיון שהוא תרומה טמאה "וחמץ" ואינה ראויה לכהן להנות אפילו להסיקה תחת תבשילו א"כ מה יתן להכהן בזה ממילא אין עליו שום חיוב ואחריות ליתנה לכהן וק"ל.

ברש"י בד"ה לא דכולא עלמא וכו' וז"ל באמצע הדיבור, על כל נדר והקדש ותרומה שהקדוש באמירת פה, יכול לישאל לחכם ולעקור דבורו, עכ"ל עיין בש"כ חו"מ סימן רע"ה, דמקשה הא ר"א תלמיד דב"ש היא וב"ש ס"ל אין שאלה להקדש, והקדש בטעות הוי הקדש, עיין עירוכין כ"ג ע"א ויש ליישב, דהנה יכולין אנו להתיר ע"י חרטה ועל ידי פתח, והיה להרש"י לשתוק ולכתוב סתם שיש לו שאלה, או לפרש שיכולין להתיר ע"י חרטה או פתח ולמה נקט רש"י לישאל לחכם "ולעקור" דיבורו דהנה ענין שיכול להתיר ע"י פתח שהפתח משוי ליה כטועה, כדאיתא להדיא בריטב"א וכיון שהקדש בטעות הוי הקדש אין יכולין להתיר ע"י פתח, אבל החכם שמתיר בחרטה, חרטה אינו משוי ליה כטועה, אלא שנתחרט ועוקר החכם הנדר מעיקרא וזה גם בהקדש מועיל, וכש"כ בתרומה שלא יפסיד הכהן כלל כי מיתשיל עלה והדרא לטבלא צריך להפריש תרומה ממקום אחר כדמשמע להדיא במס' עירוכין דף כ"ג ע"א מדברי רש"י בד"ה בשאלה דהקדש קמיפלגי וז"ל ר"א סבר אין נשאלין על הקדש, לחכם ואפי' אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש "טעות" הוא אפ"ה אין חכם מתיר נדרו הלכך זה המגרש את אשתו בהקדשו מתחרט ואינו מוציא חכם שיתירנו ולכך עושה קנוניא זו, ור' יהושיע סבר נשאלין על ההקדש והכא אין צריך לידור הנאה דאי משום קנוניא הוי עבד הוי מיתשיל על נידריה, ולא בעי לגרש עכ"ל אבל מדברי רש"י דשואל לחכם "ומתחרט" משמע דלר' אליעזר אפילו בחרטה אינו יכול להתיר. והנה מסיק שם בגמרא אמר ר"א בר"ש הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה, שבש"א הקדש טעות הקדש, ופירש רש"י ואין שאלה להקדש כהקדש טעות כגון שור לבן היוצא מביתי הקדש ויצא שחור עכ"ל. וי"ל סברא כזו, לכאורה צריך באור שלמה סברו ב"ש דהקדש בטעות הוי הקדש הא הקדיש בפיו, דבר אחר מה שלא היה בלבו, למה יהיה בטעות הקדש, וי"ל אם אנו רואין שהוא רוצה ההקדש בעצמותו וחפץ בהקדישו רק שיש לו קפידא בעלמא שיהיה שור שחור ולא לבן, אמרינן אנן סהדי שבשביל קפידא זו אינו מתחרט על הקדישו כיון שהוא רוצה בהקדש גופא, וכן אם עלה בידו תחת דינר זהב כסף, שהוא בזול או שמן תחת יין ואפילו אם השמן ביוקר כדאיתא בנזיר דף ל' ע"ב במתני' שם כיון שחפץ בגוף ההקדש אנן סהדי שבלבו היה גם אם יצא תחת שחור לבן מ"מ יהיה הקדש, אבל בפתח שמשוה כטועה או בחרטה העיקר ההקדש שהקדיש מעיקרא גם ב"ש מודים שיש לו היתר וכיון שמסיים שם בערכין הגמרא בשם ר"א בר"ש שדברי ר"א דברי ב"ש שהקדש בטעות הוי הקדש, וב"ש גופא כאשר כתבנו לא סבר כן לפי מה שמסיק הגמרא בערכין דהקדש יש לו היתר.

תוספות בד"ה הואיל וכו' הקשו בתוס' על רש"י למה מותר ע"י הואיל שיכול לומר כל אחד את זה אני אוכל, הלא יכול לאכול מכל אחד ולמבצע פורתא, ונראה לי שקושיא זו מתורצת באידך קושיא, הר"י דמקשה דהא נמי כי בצע מכל חדא וחדא אסור לאפות. כדמוכח מפ"ב דביצה דף כ"א ע"א דאמר עיסה של נכרי ושל ישראל אסור לאפות ביו"ט כיון דאפשר למיפלגה בלישה עכ"ל. ואפי' אם בצע מכל חדא וחדא עושה איסור משום דאפשר למיפלגה. מה תאמר שמותר ע"י הואיל שיכול לאכול כולו ולומר על כל אחת ואחת שיכול לאכול זה, א"כ עכ"ח צריך לומר משום דהואיל, ומאי נ"מ בין הואיל זה ובין זה.

ובזה ניחא לי, פה כתב רש"י דהואיל דיכול למימר אכל חדא וחדא לאו חלה הוא, ובמשנה כתב רש"י כי לא קרא לה שם אכתי כל אחד ואחד חזיא ליה, ולכן נקט רש"י משום הואיל זה יכולין אנו להתיר. והנה ברש"י ז"ל בס"ד כתב וז"ל ואי נמי קרא לה שם מצי למיפא לה הואיל ואי בעי למתשיל עלה מיהו כיון דאית ליה כר' אליעזר הסל מצרפן לחלה הכי שפיר טפי שתאפה החלה משום רווחא דמילתא, וכל כמה דאפשר למיעבד שפיר בלי שום הואיל ניחא למיעבד, עכ"ל נראה בעליל דהיה יכול לקרות לה שם ומותר לאפותו הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומותר לאכלה, רק כיון שר"א סובר הסל מצרפן לחלה ויכול ליתן חלה אחר שנאפה ואחר שנאפה אין צריכין לומר הואיל ואי בעי מיתשיל עלה יען שכבר נאפה. וא"כ כיון שיכול לעשות בלא הואיל לא יקרא לה שם עד שתאפה, וזה כוונת רש"י במתני' לאחר אפייה אם רצה יפריש חלה שלימה על כולן כדתניא בגמרא דסבר ר' אליעזר הסל שהוא רודה מן התנור לתוכו מצרפו לחלה, וכן י"ל בכוונת הרי"ף שכתב ששייך הך ר"א באידך ר"א כמובן.

ונ"ל מה שתמהו הראשונים על הרי"ף שהיכא שייך הך דר' אליעזר באידך דר' אליעזר, וי"ל לפ"מ דתנן במתני' במס' חלה פ"א מ"ז. העושה עיסה לחלק בבצק וכל אחד פחות מכשעור פטור מן החלה כדאיתא ביור"ד סימן שכ"ו:

בש"ך שם שזה דווקא לחלק לאחרים אבל לא "לעצמו" ולעצמו חייב בחלה, וחזינן לגאון [תשובת בית אפרים סי' ס"ט] שבדברי תוס' דף ל"ח נראה שאין לחלק בין לעצמו ולאחרים ומסיק שאם דעתו אח"כ לצרפו בכלי לא נפטר העיסה מן החלה. והנה בכל הסוגיא נקטינן הואיל, הואיל ויכול ליבצע פורתא מכל חדא, הואיל שעל כל אחד יכול לומר שיאכל זה. ונראה להדיא שמיירי המתני' בעושה עיסה לחלק, [וקשה ויתקנו שיאפו העיסה בב"א ואח"כ יתנו ממנו חלה וצ"ל שמיירי שאי אפשר לאפותו בב"א, או שיש גם בזה איסור לאפותו בב"א משום דאפשר למפלגה בעיסה כמובא במג"א תק"ו סק"י בשם הב"ח ע"פ המרדכי דאסור לאפות העיסה, קודם שיפריש החלה משום דאופה גם את החלה ואפשר למפלגה בלישה, רק איסורא הוא עובד] א"כ מה פלפלו התנאים מה יעשה, כיון דמחלק אותה לעיסות קטנים בלאו"ה פטורה מן החלה וצ"ל כיון דפסקינן כר"א דהסל מצרפן א"כ חייב מעיקרא בחלה וממילא שייך הא דר"א באידך דר"א, ואין לומר שיתקנו חכמים שלא יצרפם אח"כ בסל. [לדברי הרמב"ם שהתנור אינו מצטרף.] מ"מ כיון דשכיח ורגיל כל השנה לצרפם בסל חיישינן שמא יטעה ויצרפם גם עתה בסל, דבמידי דשכיח ורגיל גזרינן אפילו במילי דרבנן, אם לא יפרש החלה ויצרפם בסל כמו שרגיל כל השנה, אסור למיכל טבלי לכן לא רצו לתקן שלא יצרפם בסל שלא יבא לידי תקלה וק"ל.

ובזה מיושב ג"כ קושיא השנייה מה שהקשו על הרי"ף שצירוף סל לא בעי רק היכא שלא היה חיוב חלה מעיקרא, אבל המתני' מיירי שהיה העיסה כשעור חלה, ולא קשה כיון שעשה העיסה לחלק א"כ באמת לא היה חייב בחלה רק ע"י צירוף סל בא חיוב חלה וק"ל.

רבותינו האחרונים ז"ל הקשו, שיבטל החלה ושוב אינו עובר עליו מן התורה כאשר בארנו למעלה הקושיא, ויש לומר שעודנו אסור מדרבנן וחייב לבערו מדרבנן, ואין לומר כיון שחייב לבערו הטעם שמא יבא לאכלו ותרומה בדילי מיניה ולא יבא לאכלו, מ"מ כיון שיכול למיתשיל עלה ולאכלו לא בדילי מיניה כ"כ וחייב לבערו כמו חמץ נוקשה שאינו ראויה לאכילה כ"כ ובדיליה מיניה קצת, ואם התירו ע"י הואיל שכל אחד יכול לאכלו ולא התירו בלא הואיל ושיבצע מכל אחד פורתא משום דלא הטריחו חכמים ליבצע מכל אחד ואחד כדאי' בתוס' בד"ה הואיל וכו' מכ"ש שהתירו ע"י הואיל שלא לעבור על איסור דרבנן ממש, ומיושב הקושיא זו. אבל יש להשיב לפי דברי תוס' בד"ה הואיל וכו' וז"ל וי"ל דהואיל ואי בעי מיתשיל עלה לא שכיח לא אמר להתיר עכ"ל, וצריך באור אם הואיל ואי בעי מתשיל לא שכיח היכא עובר עליו משום הואיל זה וצריכין לומר, לחומרא יש לומר הואיל לקולא אין לומר הואיל. וא"כ לפי הנראה ספוקי מספקא ליה אי אמרינן הואיל וזיל הכא לחומרא והכא לחומרא דספק דאורייתא לחומרא ולפ"ז אי אמרינן הואיל ובעי מיתשיל עלה וכיון שביטל אותו מן התורה א"כ ממנ"פ אינו עובר, אי לא אמרינן הואיל, אינו שלו ואינו עובר עליו, ואי אמרינן הואיל הרי ביטל אותו והוי עוד ספק אי אמרינן הואיל ומועיל בטולו וצריך לבערו מדרבנן וספק דרבנן לקולא, והדרא הקושיא לדוכתא יבטלה אותו, וי"ל דאסור לעשות לכתחלה בידים ספק איסור דרבנן והיתירו יותר ע"י הואיל כדי שלא יעשו ספק איסור דרבנן בידים וכמו שהתירו ע"י הואיל ולא צריך למבצע מכל חד פורתא משום טרחא שלא הטריחו אותו כמו שאיתא בתוספות מכש"כ שהתירו בהואיל שלא יעשה איסור בידים. ועוד לדברי בעל המאור שכתב ע"י הואיל ישאר ג"כ איסור דרבנן מ"מ בשעת הדחק מותר לכתחילה ולא יהא גרע שלא לעשות ספק איסור דרבנן בידים משעת הדחק.

ברייתא המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט לוקה חמש וכו' והנה לכאורה צריך באור דמאי דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ולרש"י שאפי' צורך קצת לא בעי א"כ כל מלאכות ששייך בהם מתוך וכו' מותרים לגמרי אפי' שלא לצורך כלל א"כ האי מאי מתוך שהותרה לצורך שמלאכות אלו ששייך בהם לצורך יאמרו מותרים לגמרי ומאי לשון "מתוך" עכ"ח צריך להיות פעם שלא יהא שייך בהם מתוך שהותר לצורך, ולתוס' ניחא באין בהם צורך כלל, אבל לרש"י קשה, ויש ליישב כגון אם חל יו"ט בשבת הגם שלצורך אסור לעשות מלאכה מצד שבת ממילא אסור שלא לצורך וחייב מלקות עליה הגם שהמניעה מצד שבת, וראייה לדבר מתוס' ד"ה אחרישה לא ליחייב וכו'. דפירש ר"ת אחרישה דכליאם לא ליחייב הואיל וראוי לכסוי דם צפור ומותר משום דעשה דכסוי דוחה הלא תעשה דכלאיים, ושקול וטרי בגמרא ומקשה ראוי לכותשן ותירוץ כתישה ביו"ט מי שרי היינו כיון דאסור מצד יו"ט שהוא עשה ולא תעשה ואינה דוחה העשה דכסוי גרידא העשה והלא תעשה ולא אמרינן הואיל לפטורא אחרישא דכלאים כיון שבאותו היום אסור לחרוש ולכתוש עכ"פ מצד יו"ט ולא אמרינן ביה הואיל, א"כ קשה מאי מקשה הגמרא לימא הואיל והותיר הבערה לצורך דלמא מיירי הברייתא ביו"ט שחל בשבת דאסור מצד שבת הבערה לכל הדברים ולא שייך ביה הואיל, וגם בביצה דף י"ב ע"ב דאוקי הברייתא כב"ש דלית ליה מתוך, הלא אפילו לב"ה דאית ליה מתוך ניחא, דמצי מיירי משום שבת ואין להקשות אם מיירי בשבת הלא קים ליה בדרבה מיניה ואין לוקין משום יו"ט. ובברייתא איתא לוקה ואין לומר שהוא לא ידע שהיום שבת דעכ"ח צריך שיודיעו אותו העדים שהיום שבת ואם לא כן היכא מתרינן ביה, הלא יכול לומר דבר זה מותר היום משום מתוך דעכ"ח צריך לידע שהיום שבת דאז לא שייך ביה מתוך, וי"ל דמיירי שידעו שהיום שבת רק בלאו או בעשה שאסורים לעשות כל מלאכות בשבת משום לאו יעשה אז אינו חייב משום שבת בין כר' יוחנן ובין כר"ל דס"ל דהזיד בלאו ושגג בכרת פטור לר"י ולריש לקיש דחייב מיירי דידעו ששבת רק בעשה, וי"ל דסבר הגמרא דלא היה להתנא לינקוט סתם יו"ט אלא היה לו לפרש שמיירי ביו"ט שחל בשבת.

אבל יש להקשות דלמא מיירי ביוהכ"פ דעל זדונו אם התרו בו בא רק מלקות, ואין לומר דא"כ הוי ליה לינקוט לוקה גם ששה משום אוכל ביוהכ"פ דבאוכל גיד ובב"ח חייב בכזית ועל יוהכ"פ אינו חייב עד שיאכל ככותבת הגסה שהוא יותר וכמו שכתב התוס' שלכן לא נקט הש"ס בחורש תלם אחת בשור ובחמור מוקדשין שחייב ג"כ משום מעילה דלאותן הלאווין מתחייב מיד, אבל מעילה אינו חייב עד שיחרוש בו כ"כ שיהיה שוה פרוטה אבל יש לחלק שאם לועס ובולע שעור כותבת כולו יחד בפ"א א"כ באו כל הלאוין באכילה בב"א ועוד דבחורש תלם כל הלאווין באים בב"א ואז עדיין אינו חייב משום מעילה. אבל המבשל גיד בלאו"ה לא כל הלאווין באים בב"א דעל הבערה ובישול חייב קודם, ושני לאווין האחרים באים אח"כ כשאוכל. והנה אם יש חלוק מלאכות ביוהכ"פ אם ילפינן חילוק מלאכות מן הפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והבערה בכלל מלאכות הוא ופרט הכתוב לא תבערו ש"מ לחלק בא ודרשינן ביום השבת אין אבל ביו"ט לא ש"מ אין חילוק מלאכות ליו"ט א"כ גם ביוהכ"פ אין חילוק מלאכות, והלא יו"ט ג"כ מקרי שבת כדכתיב כמ"פ שבתון, ואפקיה מן אותו פסוק יו"ט וביום השבת קאי דווקא על שבת בראשית כדכתיב ששת ימים וגו' וביום השביעי שבת שבתון וגו' לא תבערו אש וגו' ביום השבת וקאי על שבת בראשית, א"כ גם יוכ"פ איננו בכלל שבת דאינו שבת בראשית ואין בו חילוק מלאכות אבל אי יליף חילוק מלאכות מדכתיב ועשה מאחת מהנה אשר לא תעשנה, וקאי הכתוב לחייבי כריתות ששגג ושם לא נזכר שבת וגם יוהכ"פ בכלל שחייב על זדונו כרת א"כ גם ביוהכ"פ יש חילוק מלאכות ואתי שפיר הברייתא דחייב על הבערה ובשול א"כ קשה מאי מקשה הגמרא לדידך אין חילוק מלאכות ליו"ט לוקמי הברייתא ביוהכ"פ וכמאן דאמר דיליף חילוק מלאכות מועשה מאחת מהנה. וצריך לומר שסתם יו"ט לא משמע ליה לומר יוהכ"פ. ועוד י"ל על דרך פלפול, לפ"מ דאיתא בתוס' בפסחים דף ד' ע"ב בשם ר"י על הא דאיתא שם ש"מ הבערה לחלק יוצאת דאם לא היתה הבערה אב מלאכה היתה ביו"ט מותר לגמרי וטעמו מדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, למ"ד הבערה ללאו יוצאת דווקא ביום השבת אסור אבל ביו"ט מותר לגמרי א"כ אם יליף חילוק מלאכות מועשה אחת מהנה, והבערה ללאו יוצאת ומסיים הקרא ביום השבת וזה דווקא ביום השבת שקאי על שבת בראשית א"כ גם ביוהכ"פ היתה מותרת הבערה, ומיושב הקושיא דאם יש חילוק מלאכות ביו"ט וממילא הבערה מותר לגמרי וברייתא קאי שלוקה משום הבערה ועכ"ח סבר האי תנא דברייתא דיליף חילוק מלאכות מלא תבערו וגו' ומסיים הקרא ביום השבת ומיירי בשבת בראשית, א"כ גם ביוהכ"פ אין חילוק מלאכות וק"ל.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה