אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר

סימן קכו

סימן קכה

(בסוגיא מצה בזמן הזה פסחים דף ק"כ ע"א ודף כ"ט ע"ב.)

בדף כ"ט ע"ב אוקי הגמ' פלוגתייהו דר"ש ור"י דר"י דריש הקרא לא תאכל עליו חמץ שבזמן שחיטת הפסח אסור לאכול חמץ ושבעת ימים תאכל עליו מצות לקובעו חובה בזה"ז ור"ש דריש לקרא להקיש חמץ למצה בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ והקשו רבותינו האחרונים ז"ל הא צריכין פסוק זה להא דרב אלעזר דף מ"ג ע"ב להקיש כל מי שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ובא ההיקש לחייב נשים הגם שהוא מ"ע שהז"ג.

והנה אין לומר דסבר ר"י ור"ש להקיש הפסוק גם לאידך גיסא כדר' אלעזר דא"כ למ"ל לר"ש קרא למצה בזה"ז מבערב תאכלו מצות ולר"י משבעת ימים תאכל עליו מצות כיון שהוקש מצה לחמץ א"כ כל מי שחייב בבל תאכל חמץ שהוא ל"ת לדורות א"כ ממילא ידעינן שחייבים לאכול מצה בזה"ז. ועוד קשה א"כ כיון דע"כ לא ילפי ההיקש כדר' אלעזר א"כ מנ"ל לר"י ור"ש דנשים חייבות במצה בזה"ז וכ"ת דבאמת סברי דפטורות א"כ מאי מקשה הגמ' בקידושין דף ל"ד ע"ב "בסתמא" וקרי מצה וכו' ועוד האיך מסיק הגמ' שם דף ל"ה ע"א דר"י יליף דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג משום דהוה מצה שמחה, והקהל שלשה כתובה הבאים כאחד (דנשים חייבות במצות אלו אע"פ שהם מ"ע שהז"ג) ואין מלמדים א"כ חזינן דר"י סבר דנשים חייבות במצה ומנא ליה וי"ל דר"י ור"ש קסברי כקושית התוס' באמת שם דף ל"ד ע"ב בד"ה סד"א דכיון דגילה לן קרא האזרח לפטור נשים מסוכה דאי לאו האזרח הוה ילפא סוכה ממצה לחייב נשים א"כ ע"כ מוכח דחייבות נשים במצה. אבל יש לדחות דבר זה כתירוץ התוס' דשם. ולענ"ד יש ליישב באופן הזה דשם בפסחים דף כ"ט ע"ב בתוס' ד"ה ואידך הקשה דפ"ק דקידושין דף ל"ו ע"ב נפקא לן בזמן הזה ממושבותיכם דכ' גבי מצות א"כ ל"ל לר"י ור"ש קרא אחרינא כזה וי"ל דר"י ור"ש מצריכין קרא זה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות להקיש מצה לחמץ כל מי שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה לחייב נשים והקשו שם בתוס' כיון דיש לנו דרש זה בכל מושבותיכם א"כ ל"ל קרא בערב תאכלו מצות שם דף ל"ז ע"ב בד"ה מושב ותירצו בתוס' דחד קרא קאי בזמן שבהמ"ק קיים לחייב בחו"ל מצה וחד קרא קאי למצה בזה"ז לפ"מ שכתבנו קשה ל"ל בערב תאכלו מצות ולמ"ל בכל מושבותיהם כיון דילפא ר"י ור"ש מכל מחמצת בהיקש מי שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ולאו זה הוא לדורות גם בזה"ז וגם נשים חייבות בלאו זה א"כ מוכח ממילא שהכל בכל המקומות ותמיד חייבים במצה, וי"ל בשלמא אם כבר גילה לנו קרא שמחוייבים אנו לאכול מצה א"כ יש להקיש מצה לחמץ למי שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה אבל אם אין שום מצוה לאכול מצה האיך יכולין להקיש לחמץ שמחייבים לאכול מצה (כי כל הכתובים בתורה שבעת ימים תאכל מצות באים רק להורות שלא לאכול חמץ כדאי' ברש"י פסחים דף כ"ח ע"ב בד"ה כ' בהאי) מצריכים פסוק אחד בזמן דאיכא פסח שמחוייבים לאכול מצה בחו"ל ופ"א למצה בזה"ז וא"ל כיון שיש לנו פסוק בזמן דליכא פסח לחייב במצה א"כ מכש"כ בזמן דאיכא פסח שחייב בחו"ל א"כ תרי קראי למ"ל, י"ל אלו הוה כ' רק פסוק אחד הוה מוקמינן להאי קרא בזמן דאיכא פסח לחייב בחו"ל דמסתבר טפי לכן צריכין לתרתי קראי וכאופן שכ' הרשב"ם בדף ק"כ ע"א בד"ה כ' בהאי.

אך מלשון הגמ' קידושין דף ל"ז ע"ב דדריש ממושבותיכם דכ' גבי מצה דכ' על מצות ומרורים יאכלוהו הו"א בזמן דאיכא פסח אבל בזמן דליכא פסח לא קמ"ל ולא קאמר במקום דליכא פסח אלא "בזמן" דליכא פסח, א"כ יליף מהאי קרא מצה בזה"ז א"כ קשה בערב תאכלו מצות למ"ל לחייב בזמן דאיכא פסח בחו"ל דאתיא מק"ו וצ"ל סברא לאידך גיסא דהו"א בזה"ז דליכא פסח אי לא דחייבו תורה במצות אכילת מצה לא הי' שום ישראל מי שיאכל מצה לכן חייבו התורה אבל בזמן דאיכא פסח דאוכלי פסח אוכלים מצה הו"א בחו"ל פטורים לכן צריכין תרי קראי.

אך קשה דבפירוש אי' בגמרא פסחים דף כ"ח ע"ב דר"ש יליף מבערב תאכלו מצות בזה"ז וצריך לומר הא דקאמר הגמ' הלשון דיליף ממושבותיכם לחייב במצה בזמן דליכא פסח קאי אליבא דר"י דמוקי הא דבערב תאכלו לטמא ושהי' בדרך רחוקה אבל גם ע"ז קשה דר"י יליף מצה בזה"ז משבעת ימים תאכל עליו מצות וקשה בכל מושבותיכם למ"ל וי"ל דבאמת יליף מהיקש דכל מחמצת לא תאכלו הכל לפי לשון הגמ' דממושבותיכם יליף בזמן דליכא פסח והא דצריך קרא לשבעת ימים תאכלו מצות לזה"ז היינו שיהא עשה דלאחר הדבור כדי שיהא דוחה ל"ת דמקרא בכל מושבותיכם דילפינן מיני' לא הוה אלא עשה דקודם הדבור יעיין ד"ז תוס' קידושין דף ל"ח ע"א בד"ה אקריב בשם הירושלמי דמצה דהוא עשה דקודם הדבור אינו דוחה ל"ת דחדש, והנה עדיין לא מתורץ ר"י ור"ש דלא ילפי היקש דר' אליעזר מנ"ל דנשים חייבות במצה בזה"ז דהיקש בכל מחמצת נאמר קודם הדיבור ולחייב מצה בזה"ז יליף ר"ש מבערב תאכלו מצות ועל בזה"ז אין לנו היקש וי"ל דהדרא להקישא קמא כדאי' בפסחים דף ק"כ ע"ב דאמר רבא הגם דמצה בזה"ז חיובא מקרא דבערב תאכלו מצות אעפ"כ לראב"ע דסבר פסח אינו נאכל אלא עד חצות ה"ה מצוה בזה"ז דאיתקש לפסח משום דהדרא להקישא קמא דעל מצות ומרורים יאכלוהו יעויי"ש ולר"י נמי יכולים למימר דהדרא לילפותא קמא דהיקש כל מחמצת לא תאכלו דמזה יליף ר"י לחייב נשים והדר שבעת ימים תאכלו מצות לילפותא קמא לחייב נשים [כוונתו דהיקש דנשים חייבות מכל מחמצת לא תאכלו מכל מושבותיכם תאכלו מצות נאמר קודם הדבור וא"כ לגבי נשים לא הוה מצות אכילת מצה רק עשה דקודם הדבור חייב ג"כ אבל כיון דגלי לן קרא במצה דהוה גם עשה דלאחר הדבור א"כ הדרינן להקישא קמא מי שישנו בבל תאכל חמץ והוא לאו גם לאחר הדבור חייב ג"כ באכילת מצה בתורת חיוב עשה דלאחר הדבור.]

תוס' בקידושין דף ל"ח ע"א בד"ה מקריב מביא בשם ירושלמי קושיא דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש, ומתרץ דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה עשה דלאחר הדבור, א"נ גזירה כזית ראשון אטיו כזית שני, י"ל דתי' ראשון קאי אליבא דר"ש דילף מצה בזה"ז מבערב תאכלו מצות דנאמר קודם הדיבור אבל לר"י דיליף משבעת ימים תאכלו מצות דנאמר לאחר הדבור לכן מתרץ תי' אחר א"נ וכו' ודברי הירושלמי צ"ע דפסח ומצה נאמרה גם לאחר הדבור בכמה מקומות ויש להאריך בדבר זה והנה סברא החיצונה דעשה דקודם הדבור אינה חמורה כ"כ לכן אינו דוחה ל"ת דלאחר הדבור דחמורה, א"כ לפ"ז עשה שאינו שוה בכל דקילא מעשה השוה בכל כדמצינו כמה פעמים בש"ס לא תדחה השוה בכל א"כ לר"ש דל"ל הקישא דר' אלעזר כדהוכחנו לעיל לחייבונהו נשים במצה לפ"ז הוה מצה מצות עשה שהז"ג ונשים פטורות והוה עשה שאינו שוה בכל אינו דוחה חדש דהוה ל"ת השוה בכל, אבל זה אינו דהא דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית וציצית הוה מ"ע שהז"ג ונשים פטורות והוה עשה שאינו שוה בכל ודוחה כלאים דשוה בכל אבל באמת זה אינו אלא לר"ש אבל חכמים דסברי דציצית גם בלילה חייב והוה מ"ע שאין הז"ג יעויין בתוס' שבת פ"ב דף... א"כ ציצית השוה בכל ואין לנו לימוד על עשה שאינו השוה בכל דוחה ל"ת ששוה בכל א"כ תירוץ ראשון דירושלמי דלא אתי עשה דקודם הדבור וכו' קאי אליבא דחכמים והתירוץ בתרא א"נ קאי אליבא דר"ש דלדידי' עשה שאינו שוה בכל ג"כ דוחה ל"ת ששוה בכל ה"ה עשה דקודם הדבור דוחה לכן מתרץ תירוץ אחר אבל יש להשיב על זה דלמא בשניהם יחד עשה דקודם הדבור ואינו שוה בכל אינו דוחה ל"ת וצ"ל גם ר"ש מודה דגם נשים חייבות במצה דהוה עשה השוה בכל כדכתבנו לעיל.

ובאמת קשה להבין דסברת הירושלמי דעשה דקודם הדבור אינו דוחה משום שאיננו חמורה כ"כ, דבפ"ק דיבמות בסוגיא דעשה דוחה ל"ת קאמר הש"ס דכמו דעשה דוחה סתם כ"ת ה"ה דוחה ל"ת החמורה דמה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבא ה"ה י"ל כיון דדוחה עשה לל"ת מה לי עשה קילא ומה לי עשה חמירא, ועוד דמסברא י"ל איפכא דעשה דקודם הדבור משום דחמירא מאוד ציוה הקב"ה עוד קודם מתן תורה והוה חמורה יותר מעשה דלאחר הדבור, וחנני ה' הערה אמיתית לפ"מ דפסקינן בשו"ע או"ח סי' תנ"ג דעושה עיסה מן האורז ומן החטים יחד אם יש בה טעם חטים יוצא י"ח מצה וידוע פלוגתת ראשונים בזה [יעויין ברמב"ם הל' חו"מ פ"ה ובה"ה שם ובפר"ח] והעיקר נראה מדברי המפרשים לא פני שקיבל האורז טעם דגן יוצא בו דא"כ יהא הדין כך בדברים אחרים שעשה מהם עיסה עם מיני דגן אלא העיקר כי האורז בטבעו נגרר אחר חחטים ע"י שמקבל טעם חטים הוא נעשה ממש כחטה ולאותו טעם אם אוכל רק כזית לבד מעיסה זו יוצא בו ובאמת קשה מנ"ל דבר זה דהא דרשינן היקש לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים הבאים לידי חמוץ אתה יוצא בו חובת מצה ודלמא דווקא דברים הבאים מעצמן לידי חמוץ כגון חמשה מיני דגן אבל לא כגון אורז שנתחמץ ע"י שקיבל טעם מן החטה תחלה אבל דחז"ל פסחים דף כ"ח ע"ב כל מחמצת לא תאכלו הא כתיב לא תאכל חמץ הא ללמד על מחמצת מחמת דבר אחר לפ"ז יש לנו דרש והיקש על זה כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות, כמו כל מחמצת היינו שנתחמץ ע"י דבר אחר לא תאכלו ה"ה בכל מושבותיכם תאכלו מצות היינו שיוצאים במצה שקיבל טעם מצה ע"י דבר אחר כגון עיסת אורז עם חטים וה"ה אם נתחמץ עיסת אורז כזו חייב משום חמץ וה"ה יוצא משום חובת מצה.

נסתפקתי אם נשים חייבות בסיפור יציאת מצרים מה"ת ונ"מ להוציא אנשים ידי חובתן, וגם אם עליהן מוטל המצוה והגדת לבנך.

ונ"ל הנה הרמב"ם פ"ז הל' חו"מ ה' י"א כ' מצוה מה"ת לספר ולהגיד לבנו ניסי יציאת מצרים כדכ' והגדת לבנך ואם יושב לבדו אעפ"כ עליו לספר ביציאת מצרים שנאמר זכור את יום הזה אשר יצאתם ממצרים וכיון דילפינן מזכור היום הזה הוה מ"ע שהז"ג ונשים פטורות [הגם שאמר ר' גמליאל כל מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יי"ח פסח מצה ומרור וכיון שחייבות במצה חייבות ממילא בהגדה זה אינו דלא יצא ידי חובתו היינו מצות הגדה אבל מצות מצה יצא כדנראה להדיא מהרמב"ם שם הל' ה' שכתב על זה דצריך לאמור פסח מצה ומרור וכל אלו בכלל הגדה הם וכיון דלא מצינו היקש מצות זכור את יום וכו' למצה [כדמצינו בשבת דנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה איתנייהו בזכירה כמש"א ברכות דף כ"א ע"ב] ממילא פטורות לפ"ז כיון שפטורות מלומר הגדה ה"ה דפטורות ממצות והגדת לבנך כמו שאיתא בקידושין דף כ"ט ע"ב דנשים כיון דאין מחוייבות ללמוד תורה ה"ה דפטורות מללמד לבניהם והא דנשים פטורות מת"ת יליף שם מדכ' והודעתם לבניך ולא לבנותיך וה"ה בזה כתב והגדת לבנך וודאי מדרבנן חייבות בהגדה כיון דמחוייבות בארבע כוסות וצריך לשתותם על הסדר היינו לומר הלל והגדה בינתיים ממילא מחוייבות בהגדה וסברא כזו אי' בתוס' סוכה דף ל"ח ע"א בד"ה מי שהי' דחייבות בהלל בליל פסח ע"י שחייבות בארבע כוסות שצריכין לומר הלל.

ברשב"ם בד"ה הוי דבר בכלל וסיים מהכא שמעינן דמצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן דהא תניא כוותיה דרבא וקיי"ל נמי כר' יוחנן דאמר דאין אוכלין אחר מצת חובה שבאחרונה כלום דלא ליבטל טעם מצה מיני' אבל שתית יין לא מבטלין דשתיי' לא מבטל אכילה מיני' ויש לדקדק בסיומא דסוגיא אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ופלוגתייהו אם גם אחר המצה אין מפטירין הי' לו לרשב"ם לכתוב דקיי"ל אין מפטירין אחר המצה שבאחרונה כלום ולמה המתין מלכתוב דבר זה עד סיומא דסוגיא מצה בזמן הזה דאו' וי"ל אי מצה בזמן הזה דרבנן לא קשה למה תקנו עוד שתי כוסות לשתות אח"כ הא מבטל טועם מצה דהא בתרי דרבנן מצות אין מבטלות זו את זו כדאיתא לעיל דף קט"ו בתוס' ד"ה אלא מברך דכ' וז"ל אי הוי קיי"ל כהלל הוי עבדינן הכא מצה לחוד והדר מצה ומרור בכריכה כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהלל הוי דרבנן ודרבנן עכ"ל א"כ אם אוכל מצה ומרור שניהם יחד ולועסן דמבטל כל אחד טעם חבירו מ"מ אמרינן דשרי דאין מצות מבטלות זא"ז ה"ה בזה מצה דרבנן וכוסות דרבנן אין מצות דרבנן מבטלות זא"ז אבל אי מצה בזמן הזה דאו' ורשב"ם לשיטתו פסק לעיל דף ק"ט ע"ב בד"ה אין מפטירין אחר מצה דמצה שאנו אוכלים באחרונה בזה מקיימים מצות תורה בערב תאכלו מצות א"כ קשה היכי תקנו חז"ל לשתות שתי כוסות באחרונה דמפיגין טעם מצה לכן כ' טעם דשתיי' לא מבטל אכילה מיני' ומיושב תמי' הנ"ל.

בתחלת הרעיון הי' קשה לי מאוד במה דאיתא ברשב"א ר"ה דף י"ח דאם תוקעין בשבת בשופר עוברין בלאו דלא תסור ולעשות יו"ט שני הוא מצות כל אשר יאמר לך תעשה א"כ יהי' נשים פטורות מיו"ט שני דהוי מ"ע שהז"ג ויעיין בתוס' קידושין דף ל"ח ע"א בד"ה מעקה שנשים פטורות במצות עשה של שביתת יו"ט דהוי מ"ע שהז"ג רק מצד לא תעשה כל מלאכה מחוייבות א"כ יו"ט שני שהוא רק מ"ע יהי' פטורות. (ובני מו"ה זלמן נ"י תירץ אשר יאמרו לך תעשה ולא תסור הם מצוות כללות שהן מחוייבין לשמוע כל מה שיצוה חכמים ופשוט שכמו שחייבה התורה בכל התורה כלה על כלל ישראל והוציאה הנשים מחיוב מעשהז"ג כן הוציאו חכמים הנשים ממצות שהז"ג שלענין דבריהם עיין ברכות דף כ' ע"ב שם ובתוס' דחכמים לא חייבו הנשים במעשהז"ג מדבריהם בכל זאת חייבה אותן בפרטות בד' כוסות ובנר חנוכה ובגמרא מגילה הגם שהן מעשהז"ג מהטעם שאף הן היו באותו הנס כן חייבוה חכמים בפרטות לקיים יו"ט שני הגם שהוא זמן גרמא מטעם שכל יו"ט שני גזרו משום לתא יו"ט ראשון כדאיתא בביצה דף ד' ע"ב א"כ כיון דנשים חייבות ביו"ט ראשון ה"ה שייך בזה גזירה לקיים יו"ט שני דלא אתי לקלקולא ביו"ט ראשון גם בנשים והוא בכלל ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרת] וצריך לדחוק ולומר שהמצות שמקיימין ביו"ט כגון קידוש וכו' הוא מצד אשר יאמרו לך תעשה אבל שלא לעשות מלאכה ביו"ט שני הוא בכלל לא תסור וי"ל דקושיא מעיקרא ליתא דעיקר חיובא הוא מפני דכ' אשר יאמרו לך תעשה הוי מ"ע שאין הז"ג אך לפ"ז יהי' נשים חייבות בכל מ"ע מדרבנן שהמה זמן גרמא ובתוס' פסחים דף ק"ח ע"ב ד"ה שאף הן כתבו דפטורות דכעין דאו' תיקון וכן אי' בתוס' ברכות דף כ' ע"ב בד"ה בתפלה וצ"ל דסברת התוס' דכל דתיקון דרבנן כעין דאו' תיקון לכן פטרו הנשים ממ"ע שהז"ג דידהו, אבל קשה לי כל מצות לא תעשה מדרבנן, המה מצד דלא תסור א"כ נשים יהי' פטורים מאיסור דרבנן דגם בלאו דלא תסור אינם מחוייבים כדאי' להדיא בגמ' סוכה דף כ"ח ע"ב דהא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה הוא דווקא בלא תעשה שמגיע עליו עונש מלקות אבל באיסור דאו' שאין בו עונש מלקות פטורות הנשים ועיין בגמ' וברש"י היטב ועוד קשה, חצי שעור אסור מה"ת ואין בו שום מלקות וכן חלב טמא שהוא רק איסור ואין בו מלקות וכל איסורי דאורייתא שאין בהם רק איסור עשה יהי' נשים פטורות וי"ל לפ"מ דאי' שם בסוכה דנשים פטורות באמת מתוס' יוכ"פ כיון שאין בו עונש ומלקות רק מדכ' האזרח בא הכתוב לרבות נשים בתוס' יו"כ וי"ל דמזה למידין לכל התורה כולה. והנה ראיתי בס' האשכול שהוא חד מגדולי הראשונים שכ' שהא דעובר על דברי סופרים חייב מיתה הוא מדכ' והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וכו' או אל השופט ומת האיש ההוא (ואין כוונתו על דבר שנלמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן שקראם הרמב"ם דברי סופרים כדאיתא בכסף משנה ריש הל' אישות דהא בברכות דף ד' ע"ב אי' ג"כ וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה וקאי על האוכל קודם תפלת ערבית למ"ד תפלת ערבית חובה או למאן דאמר רשות קודם ק"ש של לילה) א"כ מוכח להדיא דסבר האשכול כרמב"ם וכרש"י [ביומא דף ע"ח ע"א] דלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך קאי על כל מה שתקנו חכמים על כל דבריהם על זה קאמר הכתוב והאיש אשר יעשה בזדון וגו' א"כ הוי לא תסור בעונש מיתה ונשים הקשו לכל עונשין שלו מלקות ומכש"כ ענין זה אבל קשה לי דמברכינן על כל מצות עשה מדרבנן ומקשה הגמ' והיכן צונו עיין בסוכה דף מ"ו ע"א ובשבת כ"ג ושם קאי על מצות נר חנוכה ולמה לא מקשה הגמ' בשום פעם היכן צונו רק על נר חנוכה ולא מקשה ג"כ בסוכה דף ל"ט ע"א ובפסחים ק' וקי"ט ומגילה כ"א דשם מביא הגמ' באותן מקומות לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך דאר"י אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן בפסחים דף ז' דקאי על ביעור חמץ י"ל דמברך על מצות "ביעור" שהוא מה"ת כדאי' טעם זה בראשונים דלכן מברך על ביעור ולא על בדיקה אבל בסוף מס' פסחים ובסוכה דף ל"ט דקאי לברך על קודם הכל והלל דרבנן למה לא מקשה והיכן צונו בשלמא על כל מצות דרבנן שהם גדר וסיג לתורה לא קשה היכן צונו דכ' ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרת אבל הלל שהוא רק מצוה מדרבנן קשה ויש מזה ראיי' לדברי הראב"ד סוף הל' מגילה וחנוכה שסבר הלל הוא מצוה מה"ת עוד יש לדחוק וליישב הא דקאמר לפניו מצוה לברך היינו איזה ברכה ושבח ולא וצונו אבל ממגילה דף כ"א ע"ב ק' דאמר התם מברך מנ"ח היינו מגילה ניסים שהחיינו ויש לדחוק דמגילה הוי באמת מה"ת כמו שאי' שם דף ז' ע"א דמצאו כתוב בתורה "בספר" שיכתבו מגילה אשר בה כתיב מצות קריאת מגילה כדילפינן מהימים האלה "נזכרים" ונעשים או שלמדו מק"ו מיציאת מצרים כדאי' שם דף י"ד ע"א דק"ו דאו' הוא.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה