אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר

סימן ק

סימן צט

בסוגיא דמי פירות (פסחים דף ל"ה ע"ב)

אמר ר"ל עיסה שנלושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חמוצה כרת א"ר פפא ור"ה ברי' דר"י טעמי' דר"ל משום דכ' לא תאכל עליו חמץ וגו' דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה חייבין על חמוצה כרת והא הואיל ואין אדם יי"ח דהו"ל מצה עשירה אין חייבין על חמוצה כרת, ומסיק שרב אידי בר אבין אמר להו דרדקו היינו טעמי' דר"ל משום דהו"ל מי פירות ומי"פ אין מחמיצין, דקדקו רבותינו האחרונים ז"ל כפל הלשון משום דהו"ל מי פירות, ועוד ר' פפא ור"ה בר"י תלמידי רבא היו וכי לא ידעו מה דסבר רבא רבם דמי"פ אין מחמיצין, ועוד יש לדקדק מה לשון דרדקי שפירושו תנוקות זה שייך לומר אם טעה בשקול הדעת והשיב לו דרדקי שדרך הדרדקי שלא להבין ולהשכיל הדבר לאמתו כי דעתו עדיין איננו שלימה להבחין באמתת הענין, אבל כאן שהם סברו טעמי' דר"ל מהיקש זה שחמץ אתקש למצה מה שייך בזה דרדקי אם גם לא ידעו הברייתא המחהו וגמעו וכו' הלא הרבה ברייתות היו נעלמים מהאמוראים כמבואר בכל הש"ס ונ"ל ליישב עפ"מ דאי' בירושלמי הא דתנן תפוח שרסקו וחמצו בה העיסה אסורה ומביא הירושלמי (פ' כל שעה בשמעתין) ר' יוסי מתיר ומסיק הירושלמי עד כדון לא פליגי אלא במי תפוח אבל בתפוח עצמו שרסקו והחמיצו בה העיסה כולהו מודי דשרי, והנה טעמי' דירושלמי צריך באור הלא התפוח עצמו יש בו הממשות בעצמו וכל העולם מודה גם סתם מתני' דאינו מחמיץ ושרי ומי תפוח שאינו ממשו ואינו אלא זיעה בעלמא, והראיי' שאין מברכין עליו אלא שהכל ולא בורא פרי העץ א"כ למה במי תפוח סבר התנא קמא שמחמיץ ואסור ותפוח גופו סבר שמותר, וצ"ל היא הנותנת התפוח עצמו שרסקו שיש בו כח התפוח עצמו שרסקו אינו מחמיץ כלל, אבל מי תפוח שאינו אלא זיעה בעלמא שנחלש כחו מחמיץ קצת להיות חמץ נוקשה וראיי' מחרדל ומחרוסת שאם נתן קמח וחרוסת תשרף מיד שהיא מחמיץ מיד שהוא חריף ואם נתן בחרדל תאכל מיד שהטעם שחרדל חריף מאוד ומעכב חמוצו. והנה ידוע שבכל הפירות מימיהם אינן כמותן אלא הוי זיעה בעלמא חוץ מזיתים וענבים היינו שמן ויין וגם בדבש הזב מהתמרים סבר בה"ג דמברך עליו בורא פרי העץ משום שהוא גוף הפירי ורק מה שיוצא ע"י רסוק מהתמרים זה הוה רק זיעת הפרי ועל זה מברך שהכל א"כ ר' פפא דייק מלשון ר"ל דקאמר אין חייבין על חמוצו "כרת" משמע הא חמץ נוקשה הוי כדדייק רש"י ותוס' דבר זה מלשונו (רק הר"ת סבר דמיירי בנליש עם מים) וא"כ כיון שהם חשובין יין שמן ודבש כפירי עצמו כאשר בארנו (כי ר"ל נקט סתמא דבש כל דבש אף הזב מהתמרים) וכסתמא דקרא ארץ זבת חלב ודבש דמיירי בדבש הזב מהתמרים א"כ אפילו חמץ נוקשה לא הוי כמו שאם רסוק התפוח בעצמו מפני שגוף הפרי הוא וה"ה יין שמן ודבש הוא גוף הפרי ומלשונו מוכח דחמץ נוקשה הוי לכן רצה ר' פפא לומר מטעמא דהקש דאתקש חמץ למצה כיון דהוה מצה עשירה לא הוה חמץ גמור ואינו חייב אדם משום חמץ גמור, ויש לבאר עפ"מ שהביא הא"ז שיטות מהר"ל שאם אוכל מצה עשירה אינו מקיים מצוות לחם "עוני" אבל מצוות בערב תאכל מצות הוא יוצא ויאכל לכה"פ מ"ע אם אין לו אחר אבל אם אינו בא לידי חמוץ אינו יוצא כלל בזה משום מצות מצה א"כ כיון שאינו יוצא בישו"ד משום דהוה מצ"ע אבל מצות מצה מקיים ה"ה שאינו חייב עליו אם הוא חמץ משום כרת אבל אסור מה"ת כמו תערובות חמץ שאינו חייב כרת ועובר בלאו ועל זה השיב להם דרדקי היינו תנוקות שאין להם דעת לדמות מלתא למלתא היטב דהו"ל מי פירות הגם שלענין תרומה וברכה חשוב כפירי גופי' אבל לענין זה הו"ל מי"פ ומי"פ אין מחמיצין חמץ גמור רק חמץ נוקשה כך סבר ר"ל משא"כ בפרי גופה דאפילו חמץ נוקשה לא הוי שחרדל חריף יותר מאד. ובירושלמי מיירי שחמוצו בתפוח גופו משא"כ כאן.

בדף ל"ו ע"א אריב"ל לבני' ביומא קמא לא תלישו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי בחלבא דקדקו הראשונים מזה דריב"ל מיירי עם מים שנלוש ג"כ עם מים דאם לא כן למה לי' למימר מכאן ואילך לושו לי בחלבא אם מיירי בלא מים והטעם הוה רק משום מצה עשירה ופי יעלה על דעת שבשאר ימים יהא מצה עשירה אסורה דבעי למימר להו דמותר ללוש בחלבא והקשו רבותינו האחרונים ז"ל על המקשן דקארי לה מאי קארי לה כיון שהוא דבר פשוט דלא צריך למימר דמותר בשאר ימים א"כ דבר פשוט כזה הי' המקשן יודע א"כ מאי הקשה, ונלענ"ד הנה הרמב"ם פ"ו מהל' חו"מ ומצות חכמים היא לאכול מצה משומרת משעת קצירה כל הפסח ובהה"מ שם כתב שההכרח לומר בדברי הרמב"ם ממה שכתב פ'... הל' שמי שאין לו אלא כזית מצה משומרת אוכלו בסוף סעודתו וכן הוא בהלכות דמותר לאכול מצה אחרת בסעודתו ג"כ וצ"ל דסבר הרמב"ם דבדיעבד אינו מעכב מצה דמנטרא אלא בלילה ראשונה אבל בשאר אכילתו בשעת הדחק אם אין לו מצה דמנטרא מותר לאכול גם מצה שאינה משומרת יעויי"ש מתק לשונו, ולכאורה צריך הדבר באור אם הקרא ושמרתם את המצות קאי על מצה הנאכלת כל שבעה א"כ מנ"ל לחלק בין לילה הראשונה לשאר ימים ואם קאי ושמרתם את המצות על מצה המחוייבת לאכול בלילה הראשונה מדכ' בערב תאכלו מצות א"כ מהיכי תיתי לומר שמצוה לאכול מצה שמורה כל שבעה וצריך כומר שמצות חכמים הוא לעשות הרחקה וסייג אטו בלילה הראשונה שלא יטעה וידמה שגם בלילה הראשונה יוצא במצה דלא מנטרא לפ"ז הלא מצה עשירה ג"כ אינו יוצא בלילה ראשונה א"כ הי' לחכמז"ל לעשות הרחקה שלא לאכול מצה עשירה כל שבעה דמה חילוק יש בין מצות לחם עוני ובין מצות ושמרתם את המצות לכה"פ לאסור מצה עשירה כל ז' אטו ליל א', ולכן אמר ריב"ל לבני' מכאן ואילך לושו לי בחלבא שלא יטעה לומר כשם שמצוה היא לאכול כל פסח מצה שמורה משום הרחקת לילה הראשונה כן במצה עשירה ולפ"ז מיושב היטב מה שמביא הכל בו שנהגו שלא לאכול מצה עשירה ב' ימים ראשונים של פסח כדי שלא יטעה לאכול למצת מצוה מצה עשירה ותמה עליו הב"י מאין לנו לגזור גזירות מדעתינו אבל הם סברו שחכמינו גזרו על זה מדאמר ריב"ל יומא קמא לא תלושו לי בחלבא ולא קאמר מצות מצוה לא תלושו לי בחלבא או לילה קמא מוכח מלשון ריב"ל שכל יומא קמא אסור כפשטות הלשון ולא כמו שנדחק הרא"ש לומר יומא קמא סעודה קמא.

אבל באמת טעמא בעי למה עשו חכמז"ל הרחקה למצות ושמרתם את המצות לאכול שמורה כל שבעה ולא עשו הרחקה למצות לחם עוני שלא לאכול מצה עשירה כל שבעה, וצ"ל אלו עשו הרחקה למצה עשירה כל שבעה לאכול דוקא לחם עוני הנליש במים בלבד א"כ אתי לאמנועי משמחת יו"ט והרבה שבותים התירו חכמז"ל באוכל נפש משום שמחת יו"ט מכש"כ שלא יבואו לתקן לכתחלה מה שמבטל שמחת יו"ט משא"כ לאכול מצה שמורה כל שבעה בזה אינו מבוטל משמחת יו"ט אלא שצריך להוסיף שמירה על המצה משעת הקצירה ובאמת אם אין לו מצה שמורה כל שבעה מותר לאכול שאר מצות. אך לכאורה י"ל הא תינח אם נלוש בשאר משקין גם דין מצה עשירה יש לו ורק דווקא במים לבד הוה מצה עני' שפיר. אבל אם מצה עשירה לא נקראת אלא ביין שמן ודבש ושאר משקין מותר ויוצא בו א"כ יוכל לאכול כל ימי פסח מצה הנלוש בשאר משקין רק לא ביין שמן ודבש א"כ הי' להם לחכמים לתקן שלא ללוש כל פסח ביין שמן ודבש, והנה המקשן סבר שר' עקיבא אומר לחם עוני פרט שנלושה בישו"ד דווקא ישו"ד אינו יוצא אבל שאר מקשין יוצא בו, א"כ שפיר הקשה מר' עקיבא שאמר לשתי להם בשמן יין ודבש ובזה אין חלוק בין יומא קמא לשאר ימים. אבל התרצן השיב לו שגם בזה יש חלוק דסבר ישו"ד לאו דווקא אלא ה"ה כל משקין ונקט רק במה דאורחא דמלתא ללוש היינו יין שו"ד ובזה י"ל מה מביא הגמ' ראיי' מריב"ל לר"ע אדרבה מצינו שמביאין ראייה מדברי תנא לאמור אבל לא בהיפך להביא ראייה מדברי אמורא לדברי תנא, אלא דרצה לאשמעינן לאו דווקא ישו"ד אלא ה"ה שאר משקין דקאמר בחלבא ולא ישו"ד אלא ה"ה שאר משקין.

לפ"מ דבארנו דמצות חכמים היא לאכול כל שבעה מצה שמורה הוא משום הרחקה דלילה ראשונה א"כ מוכח דהרמב"ם סבר ושמרתם את המצות דאורייתא היא דבעי שמירה לשם מצוה ולא רק אסמכתא ורק מדרבנן היא דאל"כ לא עשו הרחקה כ"כ לאכול מצה שמורה כל שבעה וגם מוכח דאפילו בדיעבד לא יצא אם איננו שמורה דאי הוה רק מצוה לכתחלה ובדיעבד יוציא לא הי' מחמירין כל שבעה בזה לפ"ז שפיר מיושב קושית הה"מ ופר"ח ז"ל דהקשו על הרמב"ם דפסק בשאר משקים יוצא ולא הוה מצה עשירה כיון דהרמב"ם כתב שכל המשקין בכלל מי"פ ואינם מחמיצים א"כ לא יוכל לקיים בהם מצות ושמרתם את המצות וממילא אינו יוצא בה, ואי"ל דזה גופי' הוה שמירה שלשה בשאר משקין כדי שלא תוכל להחמיץ מעיקרא דהא רבא אמר מצוה ללתות משום דכ' ושמרתם את המצות א"כ אסקה שמירה במה שלשה אותה בדבר שלא יוכל להחמיץ מעיקרא א"כ למה מצוה ללתות אלא ע"כ דצריך לעשות דבר שיוכל להתחמץ, ולפ"מ שכתבנו מיושב דבר זה שהרמב"ם סובר דבעי שמירה משעת קצירה א"כ מקיים מצות שמירה משעת קצירה עד שעת לישה. והירושלמי שסבר במצה מורבכת דהייני שחלט העיסה ברותחין אינו יוצא משום דע"י חליטה לא יוכל לבא לידי חמוץ ולא מקיים בה ושמרתם הולך לשיטתו דסבר דבעי שמירה רק משעת לישה כדהובא בתוס' ביצה דף ב' ע"א בד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש בשם הירושלמי מדכ' ושמרתם את המצות אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם שדווקא מלישה ואילך מותר מלאכת אוכל נפש משעה שמצה בעי שמירה מוכח דירושלמי סבר דאינה צריך שמירה משעת קצירה יעויי"ש בתוס' דמביא גם דרש אחר צ"ע.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה