התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר
סימן מא
שאלה לפ"מ שפסק הרמב"ם בהל' שמירת הנפש שאסור ליתן עצה טובה לגוי או לעבד רשע אפילו לעשות דבר מצוה אם ה"ה שאסור ליתן עצה לישראל שהוא רשע ב') אם הוא נותן לו עצה לא להנאותו של גוי או עבד אלא שיעשה טובה לאחרים אם מותר בשביל טובת אחרים ג) אם נתן לו עצה טובה ולא נתקיים עצתו או שלא הועילה אם יש לו עון בדבר.
תשובה זה לשון הרמב"ם פי"ב מהלכות שמירת הנפש הל' ט"ו ואסור להשיא עצה טובה לעכו"ם או לעבד רשע אפילו להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה והוא עומד ברשעו אסור ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עצה לבונכדנאצר ליתן צדקה שנאמר לכן מלכא מלכי ישפר עלך עכ"ל ובכ"מ שם שהוא כשנויא בתרא מגמ' בבא בתרא דף ד' ע"א שהקשה שם האיך נתן בבא בן בוטא עצה להורדוס שיבנה בהמ"ק והאומר מר לא נענש דניאל אלא על שנתן עצה לנבוכדנאצר, ומתרץ שאני עבד דחייב במצות ואיבעית אימא שאני בהמ"ק דאי לאו מלכא לא מתבני וצ"ל דמפרש הרמב"ם דנאיד מתרוצא קמא כיון שהי' הורדוס רשע הגם שחייב במצות אסור להשיא לו עצה ופסק הרמב"ם כתירוצא בתרא והנה דברי הכ"מ תמוהין דאם סבר הרמב"ם כתירץ בתרא הי' לו להביא שאם היא מצוה לרבים שבלעדו לא מתעביד כמו ביהמ"ק דהורדוס שרי לכן לענ"ד העיקר הרמב"ם סבר כתירוץ קמא דהורדוס עבד חייב במצות הגם שלעבד רשע אסור מ"מ כיון שבא לחזור בתשובה לתקן מה שקלקל כדאיתא בגמרא שם לכן שרי וזה שדקדק רמב"ם בלשונו הטהור או להשיא לעבד רשע גם דבר מצוה והוא עומד ברשעו מוכח שאם רוצה לשוב מותר והנה יש ליתן טעם למה אסור ליתן עצה לגוי או לעבד לפי סברת הרמב"ן בגיטין בעבד שייך אסור לא תחנם א"כ לכן אסור להשיא עצה משום לא תחנם, אבל זה אינו דהא דוקא לעבד רשע אסור וצ"ל כיון דחייב במצות מותר ליתן לו עצה לעשות מצוה אבל כיון שרשע הוא כמו שאמרינן הלעיטהו לרשע וימות ה"ה שאין ליתן לו עצה לעשות מצוה כגון צדקה וכיוצא בו שלא יהי' לו זכות מהמצוה זה דאדרבה הלעיטהו ולא יעמד לו זכות המצוה שאם לא יענש יתפקר עוד יותר ולפ"ז אסור ליתן עצה לעשות מצוה גם לישראל רשע כמו שאין מקבלין נדרים ונדבות ממומר שמחלל שבת בפרהסיא והא דלא מביא הרמב"ם שגם לישראל רשע אסור, היינו כדרכו בקודש שאינו מביא רק מה שאיתא בגמ' (כדמפרש הוא הפשט בגמ' ומה שנשמע מדיוק הגמ' יוכל לדייק גם בלשונו,) וגמ' קאי לתרץ הקושיא מהורדוס שסי' עבד באמת אבל מפשטות הרמב"ם שנקט תחלה אסור להשיא עצה לגוי ולעבד רשע אפילו להשיאו לדבר מצוה משמע אפילו עצה טובה אפי' מה שאיננו לעשות דבר מצוה ג"כ אסור וצ"ל הטעם שאסור לעשות לו טובה.
והנה הרשב"א תמה על הרמב"ן מהא שיכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואינו זנך כדאיתא שם בגמ' הטעם דימצא העבד מרחמים שיפרנסהו א"כ מוכח דלא שייך לא תחנם גבי עבד, ועוד דעבד החייב במצות לא יהא גרוע מגר תושב ובגר תושב כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ונלענ"ד לחלק בשלמא מתנת חנם שנותנים שהוא דרך אהבה וחבה וריעות זה אסור דווקא וי"ל הטעם כדי שלא יהא עי"ז התקרבות עמו ללמוד מעשיו וכמו שדרשינן ג"כ מלא תחנם שלא יתן להם חן לשבחו ולספר ממעשיו הטובים וכתב הרמב"ם בפירוש הטעם שלא נלמד ממעשיו כדאיתא ברמב"ם הלכות עכו"ם וחיקותיהם פ"י הל' ד' ועוד דרשינן לא תתן להם חניי' בקרקע והטעם מפורש בתורה לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי אבל אם הוא נותן לו דרך רחמנות כמו שמרחם על הבריות בהמות וחיות זה איננו בכלל לא תחנם לפ"ז אתי שפיר הגמ' שיוכל הרב לומר עשה עמי ואיני זנך מפני שימצא מרחמים שלרחם עליו שרי וי"ל לכן הקשה הרשב"א בדקדוק על הרמב"ן מפסוק לגר אשר בשעריך תתננה שכתוב בפ' ראה ולא הקשה מפסוק הקודם בפ' בהר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך שממנו נלמד שמצוה להחזיקו ולהחיותו, שמזה הפסוק לא הי' קשה לו שזה הוא מתורת רחמנות להחזיקו ולהחיותו כדי שלא ירעב וימות ברעב כדכתיב באמת להדיא בקרא וחי עמך אבל מנתינת בשר נבילה שנותן לו במתנה שאכילת בשר איננו הכרח לחיות, מזה הקשה הרשב"א שפיר ומדוקדק קרא זו, ומלשון הרמב"ם הל' מלכים פ"י הל' י"ב וז"ל וכן יראה לי שנוהגין עם גירי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל שהרי אנו מצווים להחיותם שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה עכ"ל ולא מביא הקרא דגר ותושב וחי עמך דמפסוק זה אינו ראיי' די"ל וחזקת וחי עמך מיירי לרחם עליו כדי שלא ימות ברעב ואיננו ראי' מזה לנהוג עמו בד"א וגמילות חסדים כישראל לכן מביא הקרא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והא דנקט לחיותם כוונתו להחיותם במתנות וגמילות חסדים להחיותם סובל שני פירושים לחיותו ממש שלא ימות ולחיותו במתנות וגמילות חסדים עיין ביומא דף ע"א.
והנה מסוף דברי הרמב"ם שם שכתב אפילו לגוי צוו חכמים לבקר חוליהם וגו' מפני דרכי שלום הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו ונאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותי' שלום, וקשה לא תחנם שלא יתן לו מתנות חנם הוא דאורייתא האיך התירו דבר זה מפני דרכי שלום כי לפי הנראה בסוגיא פ"ב דע"ז לא התירו מפני דרכי שלום ומשום איבה אלא מה שאסרו חכמים הם אמרו והם אמרו אבל לא אסור דאורייתא, אלא הוא הדבר אשר דברנו שלרחם על חוליהם ועל ענייהם שהוא מצד רחמנות ולא מצד חנינה ואחוה וריעות מותר, וי"ל דלכן מסיים הרמב"ם שם הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו א"כ מותר מן התורה אבל רק מצד רחמים מותר וראוי לעשות כן אבל חכמים צוו על כך מפני דרכי שלום שהוא מצות חכמים שיעשה כך, אבל באמת הרמב"ם גופה קשה לומר שסבור לחלק בין רחמנות לחנינה שהרי כתב בפ' מהל' עכו"ם הל' א' וז"ל ואסור "לרחם" עליהם שנאמר ולא תחנם לכן אם ראה גוי אובד או טובע בנהר לא יעלנו ראה נטה למות לא יצילנו מוכח להדיא שרחמנות הוא בכלל לא תחנם לפ"ז קשין דברי הרמב"ם אהדדי במה שכתב בסוף הלכות מלכים אשר העתקנו לעיל וצריך ליישב דלא יהיו סותרין אהדדי ומכ"מ פ"י הל' ב' נראה שדוקא בעובד ע"ז אסור כל זה שהוא חמור מבשאר נכרי שעובד עכו"ם אסור לרפאותו אפילו בשכר משא"כ לשאר גוי, אבל קשה כיון דרבינן סובר דרחמנות הוא בכלל לא תחנם האיך כ' שם בהל' ב' שמשום איבה מרפא בשכר ובחנם אסור האיך התירו אסור דאורייתא משום איבה וצריך לומר שיש באיבה זו אם איננו מרפאין אותו משום חשש סכנה לישראל, ודוחק לומר שהוא סבר שלא תחנם אסמכתא מדרבנן והרמב"ן יש ליישב מקושית הרשב"א עליו שלעולם גר תושב הוא בכלל לא תחנם רק לתן לו נבילה שרי שזה שכרו בעוה"ז כדאיתא במדרש אמר הקב"ה מי שבא להתגייר לשמי והייתי לו לאלוקים, מי שבא להתגייר לקבל צדקות מישראל כגון לקט שכחה ופאה וכדומה תן לו, מי שבא להתגייר משום נבילות זה גר תושב תן לו וכמו שנותנין לכלב שכרו משום לא יחרץ כלב לשונו, אבל הרמב"ם כתב בפירוש שבגר תושב לא שייך אסור מתנת חנם שם הל' ד' וז"ל ואסור לתן להם מתנת חנם אבל נותן לגר תושב עכ"ל.
והנה מגמ' מוכח שגם אם הוא נותן לו עצה טובה לעשות מצוה לא להנאתו רק לצורך העניים אעפ"כ אסור שהרי דניאל נתן לנבוכדנאצר עצה מפני צורך עניי ישראל שלא הי' להם לאכול כמבואר ברש"י שם ונפשט גם ספק זה שאסור ליתן לישראל רשע מומר עצה טובה אפילו לדבר מצוה לטובת אחרים והטעם יש לומר כי הרבה שלוחים למקום לפרנס עניים ולעשות טובתם חוץ בהמ"ק שאם מלכא לא בני שוב לא מתבני מותר משום כבוד מקדש וישראל, ויש לפשוט ג"כ שאם עצתו לא הועילה אין להיועץ עון בדבר, והוה רק מחשבה רעה שאין הקב"ה מצרפה למעשה ומכש"כ אם לא הועילה, ובזה מיושב דקדוק עצום בגמ' דקאמר הש"ס שם דף י' דלא נענש דניאל אלא משום שהשיא עצה לנבוכנדנאצר דכ' לכן מלכא וגו' לכן חטאך בצדקה פרוק וכתוב לסוף תרי עשר ירחין וגו' קולא מטי על נבוכנדנאצר מלכא, וקשה כיון דגמ' רוצה להביא ראיי' מפסוק שנתן לו עצה לאיזה תכלית מביא הגמ' עוד כמה זמן נתן צדקה ומה הגיע לו ושהגיע העונש כאשר פסק ליתן צדקה אלא דאשמעינן בזה שעצתו של דניאל הועילה לו עד י"ב חודש והראיי' כאשר פסק לתן בא העונש עצמו מוכח שאם לא הי' מועיל עצת דניאל לא הי' נענש ולא הי' עון בדבר רק מפני שהי' כוונת דניאל לטובה נצול מגוב אריות לטוב ולא עוד אלא שנתקדש שם שמים על ידו לטובה.