התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר
סימן לז
שאלה כי יקרא קן צפור לאחד בדרך והאם רובצת על הביצים או על האפרוחים והוא אינו יודע אם עוף טהור הוא או לא אם חייב לשלוח או לא.
תשובה הנה אי' בשו"ע יו"ד סי' פ"ב יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כאווז וכו' ומותר באכילה ובהג"ה שם וי"א שאין לסמוך אפילו על זה ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שיקבלו בו שהוא טהור ע"כ ולענ"ד פשוט אם גם אנו מחמירין לאכול עד שיהא מותר לכל רבותא ולכל השיטות ובפרט לדידן שאנו נוהגין כדאי' בהג"ה שאין לאכול שום עוף שיש לו סימני טהרה רק במסורת אבל במי שמצא קן צפור מעוף כזה חייב לשלח דלמא הוא טהור ולהחמיר במצות עשה דאורייתא ובפרט מה שמותר לרוב הפוסקים, ואין לומר כיון דדרשינן לך ולא לכלביך וכיון שאסור לו לאכול מצד חומרא דלא גרע מדברים המותרים ואחרים נהגו בה איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, וכיון שאינו יכול לאכול הבצים פטור מלשלח האם ודרשינן בו לך ולא לכלביך ומצינו סברא כזו בתוס' פסחים דף כ"ט ע"א ד"ה אין פודין דכתבו דהא דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים ההוא מדרבנן ואפ"ה אינו בו מעילה מה"ת כיון דאינו ראוי ליהנות ממנו אינו מועיל הפדיי' מה"ת ה"ה בזה כיון דאינו ראוי לאכול הביצים יהי' מאיזה טעם שיהי' קרינן בי' לך ולא לכלביך (ולא יהי' גרוע מביצים מוזרות שאינו חייב בשלוח) דיש להשיב עליה דלא נהגו להחמיר מעיקרא לבטל עי"ז לבטל מצוה של התורה וזיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא, ועוד בשלמא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכו'. זה שייך בדברים שיודעים שמותרים המה ואעפ"כ נהגו איסור משום חומרא ופרישות או מפני איזה סייג, בזה נאמר אי אתה רשאי להתירם ואז בוודאי אסור, משום דברים וכו' אבל בזה לא נהגו חומרא רק מצד ספק שמא עוף טמא הוא ואם יעמדו למנין ויפסקו אחר בירור הלכה כהמתירין לאכול אז מותר לאכול כיון שנתברר שמותר הוא משא"כ דברים המותרים בוודאי ואעפ"כ נהגו בהם איסור אסור בכל גווני, וכאן שאנו מחמירין שלא לאכול הוא מפני שלא נתברר לן שהוא עוף כשר יש שמא ידרוס (כדאי' בש"ך שם ס"ק ובטו"ז שם ס"ק) או דיש ספק הלכה כמאן, ודבר פשוט דהא איננו מחוייב ליטול הביצים ולאכלן אלא התורה חייבתנו לשלח האם הרובצת על הביצים מעל הביצים שאתה רשאי לאוכלן והכא רשאי על פי הפוסקים לאוכלן אלא שחסרון ידיעתינו גרם לנו שלא לאכול ולפיכך פשוט לענין שלוח הקן חייב לשלח לחומרא ולהחמיר במה שיש ספק אם טהור הוא וכן הוא בש"ך סי' רצ"ב סע"ק ט"ו שגם שאנו מחמירין בשהי' כל דהו בשחיטה מ"מ חייב בשילוח כיון דמעיקר הלכה כשר לרוב הפוסקים יעויי"ש. אבל אם יקרא קן צפור לפניו ואין בו שום סימן טהרה דהיינו שרואה שאין לו אצבע יתירה שהוא סימן הניכר בחוץ או שמכיר אותו העוף שאין לו סימן טהרה כלל כיון שיש במינים הטהורים גם כן שאין להם שום סימן טהרה ואין יודע אם דרס או לא כגון שבדק וכדומה יש לעיין אם חייב לשלח דהא לתירוץ חד של ראשונים רוב עופות כשרים המה כמובא בר"ן דף ס"ג ע"ב וברשב"א ותוס' א"כ אזלינן בתר רוב להחמיר ואפילו לתירוצם האחרון דבכ"ד עופות טמאים יש מינים הרבה שכלול ממין אחד כ"כ שעל ידיהם רוב טמאים, לא ברירא תירוץ זה לראשונים גופא דקאמרי ואולי ועוד לר"ן שכתב בישוב שכיחי עופות טהורים רק סמוך למדברות שרוים העופות הטמאים, בזה יש לספק אבל אם האם רובצת על ביצים ולא על אפרוחים ורואה אותם חד או כד מב' צדדין דאמרינן ודאי טמאה היא פטור לשלח בוודאי.
וגם י"ל אי הוה בכלל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור מה שנהגו להחמיר כדכתב רמ"א ואסור לאכול הביצים מ"מ חייב בשלוח אפי' אם הביצים אסורים בוודאי מדרבנן כיון שמה"ת מותר לאכלם חייב בשלוח כן נראה להדיא מדברי תוס' חולין ריש פרק שלוח הקן ד"ה יצא, וז"ל ופי' בקונטרס מתקח לך לא מצי לאתויי דהא ביצת תורים לא מועלין ולא נהנין אע"ג דבקדשי בדק הבית מועלין מתני' איירי בקדשי מזבח לכולי עלמא ולא פליגי אלא בקדשי בדק הבית ולהכא לא מצי למעט מתקח לך ע"כ וכך כתב הרשב"א והריטב"א נראה להדיא הגם שלא נהנה מדרבנן מהביצים מ"מ האם חייב בשלוח משא"כ בקדשי בדק הבית דמועלים בביצים ואסורין מה"ת לכן פטור מלשלח.
ובאמת י"ל אם גם מחויב לשלח מצד ספק הלא אפילו בוודאי טהור מסופק החוות יאיר בסי' ט"ז אם מחוייב לשלח באם אם אינו רוצה ליקח הבנים, או לא שמחוייב ליקח הבנים כדי לקיים מצות שלוח עיי"ש והנה סידר הרמב"ם בפי"ג מהל' שחיטה שכל הלכותיו שמה המה דרך שלילה עיי"ש כל לשונו באותו פרק דלא כתב בפירוש מצוה מה"ת כאשר יקרא קן צפור, לשלח האם כאשר כתב בפי"ד שם וז"ל מצות עשה מה"ת לכסות דם עוף וכו' משמע דבשלוח איננה מצוה חיובית, וכן מורה לשונו בספר המצות מצוה ש"ו וז"ל שלא ליקח קן צפור בעת הצידה האם והבנים וכו' משמע מלשונו דוקא אם רוצה לצודם א"כ אם אפילו בודאי טהור איננו מחויב דוקא לשלוח מכש"כ בספק וכיון שלא נתברר הלכה בוודאי טהור שחייב לשלוח אם אינו רוצה בבנים יש לדון כעין ספק ספיקא אולי אינו מחויב לשלח אם איננו רוצה לקח הבנים ואת"ל מחוייב אולי זה איננו טהור, ורב גאון מהו"ר יצחק מירושלים נ"י כתב לי לפ"מ שאי' בזוהר וז"ל שהוא כדי אם העוף תצער ותפרח ממקום למקום לבקש בניה ע"י כך יתגלגלו רחמי המקום על בניו שבגלות ויש לחוש חלילה איפכא אם הוא עוף שאיננה טהורה והנה לקחו שכתב שם בסי' ס"ז שנראה עיקר להלכה אם יקרא קן צפור מחוייב לשלח ולא תליא ברצונו לכן נ"ל דחייב להטפל ולקיים מצות ה ולא יבא אל ספק שראוי לחוש ולהחמיר עכ"ל.
ונלענ"ד החפץ במצות ה' יהדר לעשות שובך או יכין מקום בעלייתו לגדל שם איזה זוגות תורים ובני יונה (ויותר טוב אם יפקיר אותם מיד התורים ובני יונת) ויזהר להשגיח בעת שיטילו הבצים לעמוד שם וקודם שתגבהה עצמה העוף מן הביצים לשלח אותה וקיים בזה מצוה מה"ת כמבואר שם בשו"ע יו"ד סי' רצ"ג ס"ב ובש"ך שם זה נקל מאוד ובפרט במצוה כזו אם ימתין עד שיקרא קן צפור יעבור זמנים טובא בפרט ליושבי בתים ובפרט בזה"ז שהולכי דרך במקומות מופקרין מועטים מועטים המה כי הכל נוסעים במסילת הברזל ולא מתרמי מצוה זו אפילו לאחד מני אלף, הגם ששמעתי שיש בצוואת ר"י החסיד ז"ל שלא יגדל אדם יונים בתוך ביתו אולי כוונתו יונים שהם שלו אבל לא יוני שובך שהמה מופקרים ואינם שלו ועוד כיון שעושה זו לקיים המצוה רבה פשיטא שמצוה מגינה ומצלת וקיים בו למען ייטב לך והארכת ימים.
וכעת נ"ל שיוכל להפקיר התרנגולים שבביתו והוי כמו יוני שובך הגם ששובך בתוך ביתו ושכיחים לו אעפ"כ כיון דהיונים מה"ת הפקר חייב בשלוח הגם שיש בו גזל מדרבנן וכמו שיש לו כמה פרסאות מביתו יער ובתוכה חצר המשתמר' אע"פ שאינם מזומנים לו מ"מ כיון שלו הם פטור מוכח דאינו מזומן היינו שהוא הפקר או יפקיר את התרנגולת בפני אחד שמהני מה"ת כדאי' בחו"מ סי' רע"ג ס"ז ובדברי הג"ה שם, אפילו בינו לבין עצמו הוה הפקר מה"ת כמבואר בסמ"ע שם דאנן סהדי דניחא לי' לבעלים בהפקירא כדי שלא לעבור על עשה דשביתת בהמתו, ונ"ל שיש גם בזה לומר אנן סהדי כיון שמפקיר כדי לקיים המצוה אע"פ שאינו מחוייב להפקירו אנן סהדי שבלב גמור מפקירו כיון שמרצוני הטוב הוא עושה זאת בלי הכרח דבר אחר שמכריחו לזה וימתין שם עד שתטיל את ביצתה וקודם שתגביה את עצמה ישלחנה, או יאמר שאינו רוצה שחצירו תקנה לו הביצה הגם שחצר המשתמרת קונה אף שלא מדעתו כדאי' בחו"מ סי' ר' מ"מ באומר לא ניחא לי דליקני לי חצירי פשיטא שלא זנתה לו ואז אין צריך להמתין עד שתטיל הביצה וכאשר יראה אותה רובצת על הביצים ישלחנה (וצריך ליזהר שיקדים לשלחנה קודם שתהי' הביצה מוזרת דאם הביצה מוזרת אז פטור מלשלח כדאי' שם סי' רס"ג) ותמי' בעיני שלא ראיתי לנהוג בזה מדקדקי' המצות ואולי באמת נהגו כן אלא שעשו מעשיהם בהצנע לכת, והא דאי' בחולון דף קמ"ד ע"א דאמר לי' ללוי לגבהינהו י"ל דכוונתו הי' שיטרוף אקן דליגבהינהו כדי שיוכל לזכות בבצים וכל זמן שלא יוכל לזכות בביצים עדיין הם בבחינת חיוב שלח תשלח ולא זכתה לו שובכו וכיון דלא יכול ליטול הביצים עדיין, א"כ צריך דלגבהינהו כ"כ שיהא בבחינת שלוח וקיים בזה מצות שלוח כדי שיהיו לו הביצים.
והנה אם מפקיר תרנגולו בפני שלשה ומניח פתחו פתוח כדי שכל אחד יוכל לזכות בו פשיטא שהוא הפקר גמור בלי פקפוק ואין לומר כיון שגם הוא יכול לזכות תמיד כיון ששרוי' בביתו אצלו מיקרי מזומן דסתמא דמלתא לפי מושכל הראשון ופשטות הגמ' ורש"י ופוסקים כיון שאינו שלו לא מיקרי מזומן וראיי' לדבר הרי ביוני שובך שהוא קנה היונה והטילה בשובכו או בעלייתו בביתו הביצים ויכול לקחם בכל פעם בלי שום מניעה ומזומנים תמיד ככל עת לפניו ליקחם ואעפ"כ חייב בשלוח כיון שלא יוכל לטלם אם האם רובצת עליהם בשעת הטלתה משום דלא קנתה לו חצירו ולא הוה שלו וחייב בשלוח משום דלא מיקרי מזומן עי"ז שלא זכה בביצה (ויוני שובך הוה הפקר מן התורה) נראה להדיא אפילו מזומן בכל עת ליקח כיון שאינו שלו מן התורה מקרי אינו מזומן דאי הי' מיקרי מזומן הי' פטור משלוח והי' יכול ליקח ולזכות בביצים הזאת ושובכו קונה לו וכן מוכח מלשון הרמב"ם פי"ג מהל' שחיטה הל' י"ח וז"ל אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהן לפיכך אפילו היתה רובצת על הביצים או על אפרוחים בעלייתו ושובכו אינם מזומנים ולא קני לי' חצירו וגו' לפיכך חייב לשלח עכ"ל הרי שכתב להדיא מפני שאסור לזכות בביצים אפילו רובצת בעלייתו ושובכו אינם מזומנים נראה בעליל שהביצים המונחים בשובכו ובעלייתו הגם שמזומנים לו לקח בכל רגע שירצה כיון שאינם שלו שלא קנה לו חצירו מיקרי אינם מזומנים ומדברי הריטב"א חולין דף קל"ט ובד"ה ואלא שחזינן שכתב וז"ל ומיהו הכי אלו הי' הביצים שלו אע"פ שאינו בחצר שלו פטור מלשלוח דחשיב מזומן אע"פ דהוה כחצר משתמרת שלא מדעתו נראה דעיקר קפידא כיון שהוא שלו לא מיקרי מזומן ותליא דוקא אם שלו הוא או לא וי"ל דסבר הריטב"א דתרתי בעי לחייבינהו בשלוח הקן שלא יהי' שלו, וגם לא יהי' מזומן ומצוי' אצלו ונלמוד מקרא דכ' כי יקרא קן צפור דהיינו באקראי דדבר שהוא שלו מסתמא יודע ממנו היכן מקומו וכיון דכ' כי יקרא משמע שאינו מזומן ומתיבת כי יקרא נלמד תרווייהו דפירושו כך, ומפירש"י בכמה מקומות בפ' שלוח הקן אינו הכרח דיש לפרש בכוונתו כך וכך אבל מה שכתבתי לענ"ד מוכרח הוא.
והנה יש לתמוה הרבה מה שאי' בחולין דף קמ"א ע"ב השתא דאמר ר' יודא אמר רב אסור לזכות בביצים שאם רובצת עליהן שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך אפילו תימא דנפל הביצה בחצירו כיון דאיהו לא מצי זכה חצירו נמי לא זכיי' עכ"ל וזה מתרץ הגמ' על הא דתני יוני שובך ויוני עליי' חייבים בשלוח שמקשה עלה הכא ואם אי' להא דא"ר יוסי בן חנינא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו קרי כאן כי יקרא פרט למזומן כוונת תירץ הגמ' על זה כיון שאסור לזכות בביצים עד שישלח האם וממילא לא מיקרי הביצה מזומן כיון דלא יכול לקנות לו חצירו, וקשה לי מאי מתרץ הגמ' נימא זיל לאידך גיסא כיון שחצירו קונה לו מה"ת א"כ הוה הביצים שלו והוא מזומן ופטור משלוח ויכול ליקח הביצים והוה שלו בשלמא הא דא"ר יודא אמר רב אסור לזכות הביצים מתחת האם משום דכ' שלח תשלח את האם ואח"כ ואת הבנים תקח לך היינו אם מצא בדרך או בשדה אם רובצת על הבנים אסור לילך לזכות בביצים עד שישלח האם אבל כאן הוא אינו עושה מעשה אלא חצירו ממילא קונה לו ונלענ"ד ליישב דבאמת מה"ת קנתה לו חצירו ומותר ליקח האם עם הביצים רק חכמים גזרו על זה דהיינו שאסור לזכות בביצים בשדה קודם שישלח האם הוא מה"ת דכ' שלח תשלח האם ואח"כ ואת הבנים תקח לך וגזרו חכמים משום זה שלא יקח הביצים מן השובך קודם שילוח גזירה שמא יקח הביצים מן השדה קודם שילוח האם או שיקח האם ולא ישלחנה ומה"ת רשאי ליקח האם מעל הביצים משובכו וראיי' מפורשת מן הרמב"ם הל' מכירה פכ"ג הל' י' וז"ל הביצים והאפרוחים עצמם שיש בשובך לא קנה אותם בעל השובך כל זמן שלא פרחו ודבר זה "גזירת חכמים" היא משום דלא תקח האם על הבנים נגעו בה עכ"ל הרי להדיא מפורש שכל זה רק מדרבנן ותקנת חכמים ומשום לתא דלא תקח האם, וניחא לי בזה האיך קאמר לו לטרפינהו בקן כי היכי דליגבה האם הלא לפי פשטות כיון שחייב בשלוח וצריך לשלח או בכנפיו או ברגליו לכל מר כדאית לי' כדאי' בגמ' שם א"כ האיך יבטל מצות עשה דשלוח במה דטרף בקן פי היכי דלגבהה אבל לפ"מ שכתבנו ניחא כיון דהוא רק תקנת חכמים משום שלוח הקן נגעו בה א"כ כיון דעשה היכר דהוגבהה האם מעל הביצים די בזה דלא שייך עוד למיחש שיקח האם על הבנים או יזכה בבנים תחלה כל זמן שהאם רובצת עליה וצ"ל הא דתנו רבנן דיוני שובך ועליי' חייבין בשלוח שפשטות הלשון נראה דמה"ת היינו אם מטילה ביצים חוץ לעליי' חוץ לחצר ברשות הרבים או בחצרו שאינו משתמר הוא דלא כר"ן דכתב דוקא רק באופן זה מיירי הברייתא כל זמן שלא הוגבהה מעל ביצתה ובשובכו).
ויש לומר סברא כיון שגזרו חכמים שאסור ליטול הביצה ממילא לא מקרי מזומן וחייב בשלוח מה"ת כמו שהבאנו לעיל סברא כזו ובזה מיושב הרמב"ם בה' שלוח הקן שכתב סתם ביוני שובך כל זמן שלא הוגבהה מעל הביצה חייב בשלוח כמשמע מסידור הלכות אלו ומסתימת הלשון שהוא מה"ת כדרכו בקודש מה שהוא מדרבנן, מביא ומדברי סופרים דבר זה וכו' אלא כיון שכבר תקנו חכמים כך חייב באמת מה"ת בשלוח לכן מביא סתם, אבל בהלכות מכירה שמביא שם בכל הפרק תקנת חכמים וחילוקים מה שקונה מה"ת ומה שהוא רק מדרבנן מביא שדבר כיון שמעיקרו רק מדברי סופרים הוא ומצד קנין יכול לקנות הביצים אם הוגבהה האם (ויוכל לשלחה אח"כ) ואולי בשובך שמוקף מכל צדדין ולו חלון קטן אם הוא עומד בפני חלון ואוחזה בכנפיה לא תוכל לצאת חוצה כיון שהוא עומד בפניה לכן צריך לקשקש מן הצד על הקן כדי שתוגבהה ותוכל לעוף ויקיים המצוה ומיושב במה שהקשינו למעלה היכא אומר ליטרפינהו בקן כי היכי דליגבהינהו הלא צריך דוקא לשלוח ברגלה או בכנפיה למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה.
וכעת נתחדש לי סברא דיש לומר הגם שהתרנגולת היא הפקר הואיל ואי בעי לזכות בה בלי שצריך מעשה וממון לזה רק שבדעתו שתקנה לו חצירו מיקרי מזומן, כ' לא כתיב בקרא שלו ואינו שלו' אלא כי יקרא פרט למזומן וזה מיקרי מזומן (ראיי' לדבר מ"ש הפ"י בפסחים בסוגיא דהואיל, להסביר סברת הואיל ואי בעי מיתשיל עלה, היינו כיון דאי מתשיל עלה ויהי' שלו והוא רשאי ויכול למתשל עלה עי"ז מיקרי מצוי ועבר על בל ימצא מכש"כ בזה שבמחשבה בעלמא יכול לקנות אותו.