אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר

סימן לא

סימן ל

שאלה לפ"מ דאי' בשו"ע או"ח סי' שצ"ג ס"א אם חל יו"ט של גליות ביום ה' או וי"ו ולא הניח עירובי חצירות מעי"ט שיכול להתנות ביום ה' אומר אם היום חול ומחר קודש בהדין עירובא יהא שרא לנו לאפוקי ולאעיולי וגו' ואם היום קודש אין בדברי כלום ולמחר מתנה ג"כ כמבואר שם, אם יש לברך על עירוב זה שבא בתנאי על ספק.

תשובה מסתברא דאין לברך דכיון שבכל יום הוא ספק אם מקיים המצוה האיך יוכל לברך ביום ראשון דלמא קודש ולא מקיים המצוה ובירך ברכה לבטלה, ולמחר ג"כ לא יוכל לברך דדלמא קודש הוא ואין בדבריו כלום והעירוב חל מאתמול וכבר קיים המצוה מאתמול, אבל יש לצדד ולומר שיברך, לפ"מ דמבואר בד"מ באו"ח סי' ח' והובא בטו"ז שם דאם מברך בעל הגם שאינו מקיים המצוה גמורה רק קצת השייך למצוה יוכל לברך (יעויין בהתעוררות תשובה סי' צ"ה) ע"כ כשמתנה ביום ראשון יש שייכות התחלת המצוה וכיון שמברכינן "על" מצות עירוב יכול לברך לפ"ז צריך להתנות כך לומר תחלה אם היום חול בהדין עירובא וגו' דאם יאמר תחלה אם היום קודש אין בדבריו כלום הרי הפסק בין הברכה להתחלת קיים העירוב שהוא חל במה שאומר אם היום חול, בהדין עירובא, ומה שאמר אם היום קודש אין בדברי כלום זה לא שייך כלל למצות עירובין אלא צ"ל כך כדי שלא יזלזל בקדושת יו"ט וכן הוא באמת לשון השו"ע שיאמר תחלה אם היום חול וגו' וכיון שמקיים המצוה בודאי כאשר יתנה למחר כי ע"י שני התנאים של שני הימים אלו ע"כ קיים המצוה א"כ יכול לברך.

ויש לומר דזה דוקא בעירובי חצירות דמתנה בשני ימים ומביניהם קיום המצוה בודאי אבל לפ"מ דקיי"ל בסי' תקכ"א שגם בב' ימים טובים של גלות גם בעירובי תבשילין יכול להתנות דהיינו שביום ראשון יאמר אם היום חול ומחר קודש בהדין עירובא יהא שרא לנא, ואם היום קודש ומחר חול אין צריך עירוב ולמחר אין צריך לומר מאומה דלבשל על שבת מותר למחר ממ"נ אבל המצות עירוב בודאי יש ספק אם קיים דלמא יום שני חול ולא עירב בראשון כיון דלא צריך עירוב, חוץ אם נדחק לומר כיון שמברך "בעל" ועי"ז מותר לו לבשל לא גרע משייכות המצוה ואין להקשות האיך אנו מברכין בשני ימים טובים של גליות שחלו ביום ה' ויום וי"ו שמערבין ביום ד' בברכה דלמא יום ב' חול ואינו צריך עירוב, זה אינו דחכמים תקנו לנו שנעשה יום שני כודאי יו"ט, כמו בשני ימים טובים של ר"ה כמו שאנו מברכין על הלל ביום שני של יו"ט ש"ג ובליל ב' דפסח על מרור ומצה ולהדליק נר של יו"ט בליל שני, משא"כ אם מתנה ביו"ט עצמה דצריך להתנות אם היום קודש ועושה בדבורו ספק גמור ע"פ תקנת חכמז"ל שתקנו כך להתנות י"ל שאין לברך וצ"ע [שוב ראיתי באשל אברהם (הנדפס אצל שו"ע מהגאון אברהם ברודא זצ"ל) שאם מתנין בעירובי תבשילין אין לברך.]

ויש לעיין אם עירוב עירובי חצירות ביו"ט שחל כה"ג והתנה ביום ה' ושכח להתנות ביום ב' אם מותר להכניס ולהוציא בשבת משום ספק דרבנן דלמא הראשון הי' חול, והועיל העירוב ונ"ל כיון דידעינן בקיבועא דירחא דיום ראשון קודש הוה כנתגלה לן אח"כ דהראשון הי' קודש ולא מהנה עירובו כלל ולפי"מ דכתבנו למעלה י"ל דאם לא בירך בראשון במתנה יכול לברך ביום ב' דאז עיקר מצותו דהא ביום ראשון לא פעל כלום אפילו להעשות ספק ורק ע"י עירוב ביום שני מותר ממילא לברך ביום שני מצד ודאי, ואם שכח להתנות בראשון ואירע שהתנה ביום ב' יכול לטלטל בשבת מספק הגם שאין עושין לכתחלה ספק דרבנן בידים אבל אם אירע שהתנה ביום ב' רק מותר להכניס ולהוציא כנ"ל. ב)

לענ"ד יוכל להניח עירוב בתבשילין באוגארקעס הכבושים בחומץ יען כי הכבישה פעל שיהא ראוים לאכילה ובכבושים בחומץ יותר מעל"ע כ"ע מודים דהוה כבישה וגם הטור מודה לזה דלא יחלוק על הברייתא דכבוש מותר בו לעשות ע"ת ומודה בענין אם הוא כבוש לכ"ע לכל השיטות הגם שהטור אין מביא דין כבוש לאשמעינן שמותר לע"ת באופן שכתבתי (יעויין במחהש"ק) ויען כי הוא לפתן כי עיקר אכילתם הכבושים הוא לטפל הבשר צלי, וזה ודאי לפתן ולא הוה שכיח יותר מבשר ומנכר דלכבוד שבת עשוי, כרש"י דטעמא דלפת הוא משום זה, שהוא ניכר לצורך שבת, אבל השרויים במים ונאכלים עי"ז כיון שרוב אכילתם בקיץ בפ"ע בלא ללפת בהם לא הוה לפתן ועיי' במג"א סי' תקכ"ז סק"ג דהעלה בפשיטות דכבוש ושהה בתכה כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח הוה כמבושל היינו בציר וחומץ אם נאכל כך עכ"ל, ועיין במחהש"ק שם, והנה יש לחלק בין דבר שמלפת הפת עצמו, או שבא ללפת דבר שמלפתין בו הפת שטעמא דרש"י שדבר המלפת ניכר שהוא לכבוד שבת ה"ה הני אוגארקעס שאינם נאכלים אלא לטפל לבשר צלוי' פשיטא שניכר שהוא לכבוד שבת, ויש להביא ראיי' שדבר הבא ללפת מאכל שמפלתין בו הלפת יכולין להניחו לע"ת דעיקר טעמו של עירוב שמניח באוכלין דמועיל הוא כדאי' בעירובין דף כ"ו ע"ב בד"ה חוץ מן המים, וז"ל טעמו של עירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו וגו' וכן בעירובי תחומין נעשה כמי ששבת שם וגו' הלכך דבר מזון בעינן עכ"ל וכיון שפסקינן שמערבין בחומץ כדאי' שם דף כ"ט ע"א חומץ כדי לטבל בו א"ר גידל אמר רב כדי לטבל בו מזון שתי סעודות של ירק איכא דאמרי ירק הנאכל לב' סעודות ופירש"י בפת ונקט בשו"ע או"ח סי' שפ"ו ס"ו סתם ובמג"א שם סק"ז נקט להחמיר כלשון ההוא שמחמיר היינו ללפת בו ירק מזון שתי סעודות ולא ירק למזון ש"ס הנאכל עם הפת דשיעורו יותר מזה דאם נאכל הירק עם הפת צריך מעט ירק משאם הי' אוכל מהירק עצמו לבד מזון ש"ס וכיון דחזינן דחשיב כ"כ וסמך דעתו עליו למקנה שביתה מכש"כ שחשוב כמו ללפת כשאר לפת שעושין בו ע"ת משום דניכר שהוא לכבוד שבת מ"מ נראה בזה להחמיר דצריך כזית ממנו הגם ללפת כזית בשר שדי לעירוב תבשילין בכזית א"כ הי' די בדבר מועט מעט מאותן אוגארקעס הכבושים שבאים ללפת את הצלוי שאוכלים עם פת מ"מ צריך להיות דבר חשוב ולכה"פ כזית כדי שיהא נראה וניכר להדיא שבא לכבוד שבת, ויש קצת ראיי' לזה מתוס' עירובין דף כ"ט ע"א ד"ה חומץ כדי לטבל בו וכתבו היינו רביעית ובאמת מדוע דלטבל מזון ב' סעודות של ירק די בפחות מרביעית מכש"כ ללישנא בתרא דצריך רק לירק הנאכל לב' סעודות ללפת ע"כ צריך לומר שצריך עכ"פ להיות דבר חשוב ה"ה נמי דצריך מזה כזית לע"ת היינו כזית שיהא ניכר להדיא לדבר חשוב שבדבר מועט אין נראה וניכר.

ונלענ"ד פשוט דבדבר דאסור לאכול מדרבנן אסור להניח בו ע"ת כדפרש"י בביצה דף ט"ז ע"א, אין בו משום בשול נכרי וסומכין עליו משום ע"ת כיון שמותר באכילה וידוע דבישול הנכרי רק מדרבנן אסור, ועוד נלע"ד שאפילו הנאסר רק מחמת חומרא נ"ל דאין מערבין בו כיון דאין יכול לאכול לא הוי תחלת בשולו לזה ועיקר טעמא דעירובא הוא שבבישול תבשיל מעי"ט שסומך עליו לשבת הוה כאלו התחיל לבשל מעי"ט לשבת ומותר לגמור ביו"ט הבישול לצורך שבת לפ"ז בעי תבשיל שיוכל לאכול וכיון שלא נאכל הגם שהוא משום חומרא, אין סומכין משום עירובי תבשילין דלא שייך לומר שהתחיל במאכל זה לבשל לשב' וראיי' לדבר כי מפני טעם זה אין מניחין על מי שהוא דר חוץ לתחום עירובי תבשילין ותחומין רק מדרבנן כיון דאינו יכול לבא לאכול ממנו כדאי' ברשב"א.

ואיידי אכתוב מה שנלענ"ד ליישב שיטת ר"א המובא במרדכי דמבשל ביו"ט "לחבירו" אפילו בשוגג אסור דלגבי יו"ט החמירו אבל מסוגיא לא משמע הכי רק דמבשל במזיד הוא בעיא דלא אפשיטא ובשוגג וודאי שרי ואזלינן לקולא ויש לדחוק ולפרש הסוגיא גם אליבי' והעיקר נראה דמסיק הגמ' איסורא דשבת שאני פי' וחמיר וקשה הא ר' נחמן נקיט איפכא בסברתי דיו"ט משום דקיל אתי לזלזלו ביה החמירו בו לעיל דף ב' ע"ב וצ"ל באמת הסוגיא לא אזיל אליבי' דרב נחמן רק אליבא דשאר אמוראי ולר' נחמן באמת אסור ביו"ט יותר משבת וכיון דפסק גבי מוקצה כר"נ ה"ה הכי לחומרא.

והנה בביצה דף ט"ו ע"ב אי' ותנא מייתי לה מהכא אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אמר ר"א אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מכאן סמכו חכמים לע"ת מן התורה ופירש"י ז"ל הוה לי' למכתב היום תאפו ותבשלו אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר עכ"ל נראה בעליל שמפרש רש"י דיום ששי קאי על יו"ט ולעיל דף ב' ע"ב מפרש רש"י בד"ה והכינו, בתוך הדבור וכתיב ביום הששי וסתם ששי חול הוא, וי"ל דלעיל למד מקרא זה איסור הכנה מדאורייתא שנאמר והי' ביום הששי והכינו, את ומוקי לה ביו"ט שחל להיות בערב השבת וזה קאי דוקא אליבא דב"ה דאמר לא תאכל ומפרש רבה משום הכנה אבל ב"ש לית לי' הכנה דרבה כידוע וסבר באמת ביצה שנולדה ביו"ט תאכל ור' אליעזר תלמיד דב"ש ודרש ביום הששי דקאי על יום ששי של יו"ט וכדאי' ברש"י ואתיא שפיר אי לרש"י הגירסא ר' אליעזר, אבל לגרסתנו ר' אלעזר דוחק לומר דר' אלעזר ילמוד כב"ש ולא כב"ה דהלכתא כוותי'.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה