התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר
סימן טו
נלענ"ד הא דאי' ביו"ד סי' ת"ג ס"ו מותר עני לאותו עני, היינו אם גבו והזכירו בפירוש שם האיש אבל אם גבו בעד אחד סתם אין המותר מותר לו, בוודאי אלו הי' הטעם כיון שהגבאים שגבו בעדו זכו לו וזכין לאדם שלא בפניו א"כ זכה העני בכל אבל באמת אין זה הטעם רק משום שנתבזה העני תקנו לו חכמים שיקנה הכל גם המותר (חדא דבל"ס כיון שלא קבצו בעדו סתם כדי שיהא לו פרנסה וזכה בכל א"כ לא שייך לומר בזה מותר כי בסתמא לא יקבצו כ"כ מעות שיהא לו קרן לפרנס מזה, הגם שבנ' זוז די לו לקרן כדאי' במס' פאה בר"ב שם בשם ירושלמי שאם נושא ונותן בהם די בל' זוז מ"מ יותר משמע שקבצו בעדו לצורך דבר מיוחד ויגיד עליו רעו מותר המת ליורשיו, מותר שבועה לעושה שבועה משמע שלא קבצו אלא משום דבר מיוחד. וסתמא דמלתא דעת הנותנין ליתן ולהקנות לו רק מה שצריך לאותו דבר, ואעפ"כ תנן מותר העני לאותו העני מוכח מזה כיון שהוא בזיון מחלו לו ותקנו רבנן שיזכה בכל, כמו שהביא הרמב"ן בתורת האדם ראיי' שמותר המת ליורשיו, והמת איננו בר קנין וזכיי' ולא קנה המת, רק משום בזיוני הקנו לו חכמז"ל ליורשיו דמחולי מחיל בזיוני' בעד יורשיו, וא"כ אם לא נתבזה העני באותו קבוץ שלא הודיעו הגבאים שמו והי' מתן בסתר שלא היו יודעים הנותנים למי ממילא אין המותר לו רק יונח וישומר לעניים אחרים הצריכים לדבר כזה.
ב) נלענ"ד לבאר כוונת הרמב"ם סוף הלכות מילה במה שכתב וז"ל גוי שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או שחין שנולד בו אסור לישראל לחתוך אותו שהגוי אין מעלין אותו מידי מיתה ולא מורידין אותו אליו אע"פ שנעשה מצוה ברפואה זו:
שהרי לא נתכוון למצוה, לפיכך אם נתכווין הגוי למילה מותר לישראל למול אותו, יעויי"ש בכ"מ שנראה לו שכוונת הרמב"ם דהיינו שמתכוין לשום גירות לכן אע"ג שיש לו מכה באותו מקום מותר למולו, ויש לפי דברי הכ"מ הי' לו לומר להרמב"ם לפיכך אם נתכוין הגוי להתגייר ונלענ"ד שכוונת הרמב"ם פשוטה לפי מה שכתב הרמב"ם בהל' מלכים גוי ששבת או שעסק בתורה חייב מיתה ואין מניחין אותו לחדש דת, או שיתגייר ויקיים תרי"ג מצות, או שישאר בגיותו ויקיים הז' מצות, נ"ל אם גוי רוצה לקיים ממצות התורה לקבל עליה שכר אין מונעין ממנו עכ"ל נראה דכוונת הרמב"ם אע"ג דאם שבת או עוסק בתורה חייב מיתה מ"מ מצוה אחרת מה"ת רשאי לקיימו, דוקא על למוד התורה חייב מיתה (חוץ אם לומד שבע מצות דידהו דמקבל עליו שכר) אבל אם מקיים מצוה אחרת מה"ת אין מונעין אותו כמו אם שבת או עוסק בתורה ודוקא שני מצות אלו אנו למדין מה"ת שאסור לו, "שבת" דכ' יום ולילה לא ישבותו, "ותורה" משום דכ' תורה צוה לנו כדחז"ל. וזה נראה בעליל שכוונת הרמב"ם במ"ש "שאסור" למולו ואע"פ שנעשה מצוה ברפואה זו שהרי לא נתכוון למצוה, היינו שרוצה לקיים אחד ממצות התורה מצות מילה הגם שאין דעתו לגייר וזה לפיכך אם נתכווין הגוי למילה היינו כוונתו למצות מילה מותר לישראל למול אותו וק"ל.