אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר

סימן רכב

סימן רכא

שאלה אם מותר לחלל שבת בפקוח נפש של מומר עובר עבירה לתיאבון,

ב') ואם מותר אם גם בעד מחלל שבת בפרהסיא לתיאבון שרי לחלל עליו בפקוח נפש,

ג') אם בן נח מותר לעבור על שבע מצות לפקוח נפש.

תשובה הנה בשו"ע יו"ד סימן רנ"א איתא דמי שהוא עבריין על אחת ממצות האמורות בתורה איננו חייב להחיותו ולא להלוותו. ויעויין שם בש"ך ס"ק ג' וכיון שאיננו חייבים להחיותו מכש"כ שאינם רשאים לחלל שבת עליו להחיותו, והנה הש"ך נדחק ליישב דקשה לו דהמחבר בסע' ב' נקט מי שהוא עבריין להכעיס אפילו למצוה אחת כגון אוכל נבילות אסור לפדותו, וקשה לו דבלהכעיס גמור פשיטא שאסור להחיותו דהרי הוא מן המורידין יעו"ש ונלענ"ד לחלק דאם הוא מומר עובר לתיאבון על מצות עשה בשב ואל תעשה בזה אין אסור לפרנסו ולהלוותו וגם אינו מחויב להחיותו ובזה מיירי רישא המחבר בסע' א' דנקט סתם על אחת מכל מצות האמורות בתורה אבל בסע' ב' נקט כגון אוכל נבילות דהוא בלא תעשה בזה אסור לפדותו ולהחיותו ולפרנסו, וכדמפרש הש"ך דמיירי באופן דרק שבק התירא ולא אכל איסורא אבל לא להכעיס ממש וכמבואר לשון המחבר בעצמו וכן יתפרש לדידן ברישא שהוא עבריין במצות עשה בשב ואל תעשה ולא להכעיס, ויש ליישב שפיר גם נוסחת הסמ"ק דנקט ברישא גם כן להכעיס ומיירי דלא שוה לו במה שסר מן המצות אבל לא להכעיס ממש ורישא דומיא דסיפא וחילוק רק ברישא מיירי במצות עשה בשב ואל תעשה ובסיפא בלא תעשה בקום ועשה והנה האחרונים הקשו סתירת המחבר דבשו"ע יו"ד סימן קנ"ו ובחו"מ סימן תכ"ה איתא דמי שהוא מומר לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו וכאן פסק המחבר בסע' א' דאינו חייב להחיותו וגם בהג"ה סע' ב' איתא דבעבריין לתיאבון אין איסור להחיותו רק מחוייב איננו להחיותו ונלענ"ד דהא להחיותו דהכא הכוונה לפרנסו ולחיותו שיהא לו לאכול ופרנסתו אבל אם הוא בסכנה או בחשש סכנת נפשות לפנינו אז מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו. וכן משמע לשון לעמוד על "דמו" ובאמת אם הוא מוטל ברעב לפנינו ויש חשש מיתה צריך ליתן לו לאכול ואסור לעמוד על דמו והוא אמת ונכון וכן מבואר חילוק זה בתוספ' ישנים (יומא דף פ"ה) ד"ה אמר ר' פפא בתוך הדבור וז"ל וכן נראה לרבי שאין צריך להחיותו כיון דליכא פקוח נפש אלא ברוב ישראל עכ"ל וכוונתם למעיין שמה הגם שלשמואל אם נמצא התינוק בעיר שרוב גוים מכל מקום צריך לפקח עליו דלא אזלינן בפקוח נפש בתר רוב אבל לחיותו ברוב גוים אינו צריך כיון דליכא פקוח נפש, נראה בעליל דסברי להחיותו מיירי סתם ולא חיות ממש דהיכא דאיכא חשש סכנה צריכים באמת להצילו ולפקח עליו ויעוין בתוס' שם דף ס"ה ע"א בד"ה ולהחזיר לו אבידה משמע מדבריהם דלשמואל דלפקח את הגל "בשבת" אין הולכים אחר רוב גוים מכש"כ דצריך להחיותו דהא אינו עושה איסור בזה כמו חילול שבת כן נראה פשט דבריהם ומשמע דסבירא להחיותו היינו להחיותו ממש שיהא לו חיים ולא ימות דאם לא כן אין סברא להחיותו מכש"כ מפקוח נפשו מ"מ במחבר ושו"ע י"ל כוונתו להחיותו סתם וכמו שפירש בתוס' ישנים כוונת להחיותו ואין סותרים דברי המחבר אהדדי, תבנא להלכה דבמומר לתיאבון הגם שאין מחוייב להחיותו ואפילו אי היה איסור בדבר מ"מ מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו א"כ ממילא מחויב הוא לחלל שבת בעבורו להצילו ואפילו אי היה פלוגתא בדבר היה ספק נפשות ולהקל דמה אפילו במקום ספק מעיקרא אם ישראל הוא אם עכו"ם אינו מחוייב הוא מעיקרא לפקח עליו אעפ"כ צריך לפקח עליו כמו דתנן ספק נכרי ספק ישראל דמפקחין עליו אפילו בכמה ספיקות אם הוא שם או אינו שם או חי או מת או נכרי או ישראל מכש"כ בזה דצריך לפקח עליו.

והנה אם הוא מומר לחלל שבת לתיאבון הגם שעל פי מה שאחז"ל והתירו לחלל עליו על פי סברא דתורה אמרה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה א"כ לפ"ז לענין לחלל שבת אסור לחלל שבת בעבורו מכש"כ לא מפני חיי שעה של זה מ"מ לדינא למאי דמסיק רבא דלכולא תנאי אית להו פירכא לבר מדשמואל דדרש מוחי בהם ושלא ימות בהם וכן נקט הרמב"ם בהל' שבת דרשה זו וכן אנו נקטינן להלכה דאפילו על חיי שעה מחללין ועוד הא פסקינן כשמואל בשו"ע אהע"ז (סימן ד' סעי' ל"ד) דבתינוק שנמצא ברוב גוים הגם שמותר אותו תינוק לכתחלה לעבור על כל עבירות שבתורה דאזלינן בתר רוב מ"מ מפקחים עליו בשבת דילמא ישראל הוא והלא הוא מותר לכתחלה לחלל כל שבתות ואעפ"כ מחללין עליו שבת להצילו והטעם דמעיקרא לא נתנו המצות רק על תנאי שלא יארע מזה ספק מיתה א"כ לא נצטווה ולא מחייב לשמור שבת באופן הזה שיכול לבוא אפילו ספק מיתה על ידיהם א"כ גם מומר לתיאבון לחלל שבת מותר הוא עצמו לפקח על עצמו בשבת וה"ה אחרים ולא שנא דלא נצטוה מעיקרא על השבת במקום חיותו וז"ל רש"י (יומא פ"ה ע"ב) אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שיבא בעשייתו לידי ספק מיתה וכן פירשו שם ע"א בתוס' ד"ה ולפוקי שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל והנה רועי בהמה דקה דמורידין ולא מעלין נקט הטעם בשו"ע יו"ד ב סימן קנ"ו סע' א' וז"ל בד"א בישראל בעל עבירות והעומד ברשעו ושונה בו כגון רועי בהמה דקה לפ"ז אם הוא רק לפעמים מחלל שבת ולפעמים יש מעצור לרוחו לכבוש יצרו הרע פשיטא שמצוה לעמוד על דמו רק אם היה תמיד מחללו וכמו שפרק עול מצות שבת מעליו יש לדונו כרועי בהמה דקם ולפי מה דמביא הש"ך הטעה שם סעק"ג דברועים החמירו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם אבל בגזלנים דאוריית' לא א"כ משמע אפילו אם עומד ברשעו תמיד אם אינו מרועי בהמה דקה אסור להורידו וה"ה די"ל דמצוה להצילו ואולי יש לומר שכל זה דוקא רק בגזל שמשום תקנת ארץ ישראל וישוב העולם החמירו חז"ל בדבר הזה אבל בשאר עבירות אע"פ שעומד ברשעו תמיד כיון דהוא לתיאבון לא התירו חז"ל דמו.

אמנם אם הוא עובר עבירה להכעיס כיון דמצוה להרגו בפרהסיא ואם אינו יכול להרגו יגלגל סיבות עליו כדי שימות פשיטא שאסור לחלל שבת להצילו הלא אדרבה מצוה להמיתו אבל באמת היה נראה לומר בשלמא אם הי' אמרינן דמצות וחי בהם או השמר לך ושמור נפשך מאוד ונשמרתם מאוד לנפשותיכם שמזה למדו חז"ל להנצל מכל חשש סכנה כמבואר להדיא חו"מ (סימן תכ"ז ובטו"ז שם בסע' יו"ד) ועיי"ש במתק לשונו מתוק מדבש והמה מצות חמורות שדוחים כל המצות שבתורה חוץ משלשה ממילא כיון שהוא מן המורידים אותם ומצוה להרגו ממילא אינו דוחה שבת כיון דעליו לא נאמר מצות וחי בהם אבל באמת אינו כן דאנו דורשים ושמרתם את מצותי ואת חקותי אשר יעשה האדם וחי בהם על מנת שחיה ודאי ולא יבא לידי ספק מיתה ע"מ כן צוותי המצו' אבל בלא"ה מעיקר' אינו מצווה עלי' והנה אפי' אם הוא מן המורידין מ"מ גם הוא בכלל ישראל וחייב לקיים התורה ומצותיה והיכא דמזיק לו לחיותו בספק סכנה לא נצטווה גם הוא עליהם ומותר הוא לפקח על עצמו וכן אחרים בעדו והנה פשוט שאסור להצילו אפילו בחול אדרבא הוא מן המורידי' מ"מ אם חלל עליו שבת אינו חייב על שחלל שבת עליו כי אדעתא דהכי לא נצטווה על השבת והנה מי שסובר ששבת רק הודחה והיכא דיכול להצילו ע"י גוים או בלא חילול שבת אסור לחלל גם כן הדרשה מזה הפסוק דלא נצטווה על המצות אם אי אפשר בשום אופן להנצל ממיתה רק ע"י שעובר עליהם אבל אם יוכל להנצל בענין אחר אז צריך להנצל בענין אחר ולא יעבור על המצות.

והנה אם גם בגר תושב ובכל הנכרים שאזהרתן זו מיתתן וגוי נדון בעד אחד ובדיין אחד מ"מ היכא דעובר עליהם משום פקוח נפש יש לומר דשרי כמו ישראל שחייב בעדים והתראה מיתת ב"ד על חילול שבת מ"מ לפקוח נפשו שרי הגם דלימוד ודרש וחי בהם לא נאמר אלא לישראל כמו כל הדרשות מ"מ מסברא הוא כיון דשבע מצות לא נצטוו עליהם רק משום ישוב העולם ועיקר ישוב הוא חיות בני אדם ולא תוהו בראה לשבת יצרה ומותר לו משום פקוח נפשו ומצינו כעין זה סברא בתוס' סנהדרין הגם שלא נצטוו בפירוש ב"נ עליהם רק הסברא מחייב אותם ואי בעית אימא קרא הלא דרשו חז"ל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אדם לא נאמר אלא האדם שאפילו גוי העוסק בתורה הוא ככהן גדול א"כ קאי האדם גם על גוי ונדרש ושמרתם חקותי ומצותי אשר יעשה "האדם" בין ישראל בין גוי וחי בהם על מנת שיחיה בהם ממילא בפקוח נפשו לא נצטווה עליהם ופשוט לי דבגר תושב כיון דמצוה להחזיקו ולפרנסו ומקרא מלא הוא והחזקת בו גר ותושב וחי עמך מכש"כ שמצוה להצילו ולפקוח על נפשו אבל לחלל שבת עליו היה סברא לנו לדרוש ושמרתם חקותי ומצותי אתם ישראל אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שגם האדם היינו גם הגוי יחיה בהם ואי לא אין אתם מצווים עליהם והי' שרי לפקח בעדו מ"מ ממס' ע"ז (דף כ"ו ע"א) נרא' להדי' מלשון דאמרי אתם דלא מנטרי שבת' אסור לן וליכא איבה וי"ל דהתם קאי אסתם גוים ולא אגר תושב ויש לעיין עוד בזה הגם שאין מקבלין גר תושב בזמן הזה רק בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בהרבה מקומות ברמב"ם מ"מ גוי שמעצמו קבל עליו לקיים שבע מצות לשם שמים אם מותר לפקוח עליו מ"מ ברמב"ם הל' שבת פ"ב הלכה י"ב מבואר להדיא ברמב"ם הל' שבת פרק ב' הל' י"ב שאין מחללין שבת על גר תושב עיי"ש וכל זה כתבתי רק להערה בעלמא ולא להלכה ומי שדעתי רחבה יבאר הדבר להלכה למעשה.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה