אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר

סימן קפז

סימן קפו

שאלה אם יש מקום להמציא היתר שיוכלו לתקוע בר"ה שחל בשבת וכן מי שתקע בשבת אם קיים מצוה או לא וממילא אם מקיים המצוה יצא בברכת שהחיינו ואין צריך לברך ביום שני שהחיינו למנהג ספרדים כרבינו המחבר דאין מברכים ביום שני שהחיינו כיון שברכו בראשון.

תשובה הנה תנן פרק ד' דר"ה יו"ט של ראש השנה שחל בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ומסיק בגמרא דמדאורייתא משרי שרי ורבנן הוא דגזור וכדרבה שמא יעבירנו והנה שיטת רש"י דדווקא בב"ד הגדול של ע"א היו תוקעין בירושלים ואח"כ כשחרב בהמק"ד התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהא תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ופירש רש"י ב"ד של כ"ג ובכל מקום שיש ב"ד של כ"ג תוקעין וכן הוא בתוספות שם בד"ה אבל לא במדינה שבכל בתי דינין תוקעין, והא דאמרינן לקמן שאין תוקעין אלא בב"ד שקדשו בו את החודש אתיא כר' אליעזר דסבר לא תקן ריב"ז אלא ביבנה בלבד היינו מקום שהי' שם סנהדרי גדולה אחר החרבן וקדשו את החודש והא דלא מפרש רש"י הא דבב"ד שקדשו בו את החודש מיירי בכל מקום שיש בו ב"ד ואפילו ב"ד של שלשה סמוכים אבל דווקא רק אצל אותן שקדשו החודש ואתיא מימרא זו ככולי עלמא ולא צריך לדחוקי ולוקמי דווקא כר' אליעזר וכדאיתא באמת בר"ן עיי"ש, יש לומר טעמא דסבר רש"י דהוה לי' לומר כל מקום שיש בו הב"ד בה"א הידיעה דקאי על ב"ד ידוע היינו שקדשו בו את החודש לכן מוקים ורש"י בב"ד שקדשו בו את החודש אתיא כר' אליעזר והנה שיטת הרמב"ם גם כן שדווקא אצל ב"ד שקדשו החודש היינו אצל סנהדרי גדולה (הגם שקידוש החודש בשלשה מ"מ דווקא סמוכים בעינן ובזמן דאיכא סמוכים בלי ספק הי' סנהדרי גדולה והמה קדשו החודש רק די הי' אם שלשה מהם חקרו ודרשו העדים וקדשו החודש או שנתנו רשות לאיזה ב"ד סמוכים לזה) ופסק דבזמן הזה כל מקום שיש שם ב"ד סמוך תוקעין, והקשה הה"מ הלא רבינו פסק דווקא בב"ד שקדשו בו את החודש ומתרץ שפיר טעמא דבעי ב"ד שקדשו בו את החודש יען המה בקיאים ויודעים בוודאי שהיום יו"ט וודאי ובזמן הזה דידעינן בקיבועא דירחא הכל א"כ כל ב"ד הוי כבי ב"ד שקדשו בו את החודש תו מקשי הה"מ הא כתב רבינו דבעי ב"ד סמוך ובזמן הזה ליכא סמוכים ומתרץ דקאי כל זמן שהיו סמוכים דעד אביי ורבא היו סמוכים וקדשו על פי ראיי' כדאיתא ברמב"ם ה' קידוש החודש ועי"ל שהרמב"ם בהלכות סנהדרין כתב שאם יסכימו ויסמכו כל חכמי א"י לאחד שהוא ראוי ומופלא ויסמכו אותו אזי הוא מוסמך ויש לו דין סמוך כמו ממרע"ה והוא יכול להסמיך אחרים אם כן שייך גם עתה שיהי' סמוכים אבל יש לפקפק על תירוץ זה דבזמן דאיכא סמוכים בלי ספק מקדשים על פי הראיי' כעיקר מצותו וא"כ אין תוקעין אלא בב"ד שקדשו בו את החודש.

הרי"ף סבר לפי מה שפרשו דעתו הר"ן שבכל מקום שיש בו ב"ד היינו סתם ב"ד אפילו אינו סמוך רק ב"ד קבוע תוקעין והרא"ש הוסף שצריך שיהי' ב"ד קבוע "ומופלג בדורו" וצ"ל דהא דקאמר בגמרא דצריך להיות בב"ד שקדשו בו את החודש זה אתיא כר"א וכפירש"י וכן איתא ברמב"ן או דטעמא דאותן ב"ד שקדשו החודש בקיאין בקיבועא דירחא לכן תוקעין אצלם ועתה הכל בקיאין בקבועא דירחא וכדכתב הה"מ לפרש הרמב"ם ותלמידיו העידו עליו שתקע בבית דינו וכתב הרא"ש שלא נהגו תלמידיו אחריו לעשות כן ובהה"מ איתא "אפילו" תלמידיו והנה הרא"ש לא כתב מאיזה טעם לא נהגו אחריו משמע שלא הי' לרא"ש ראיי' לפלפל נגד הרי"ף רק ממעשים בכל יום שלא נהגו כן וזה ראיי' העצומה יותר כיון שכל העולם וכל רבוותא כולם לא נהגו לתקוע אין לך מעשה רב מזה ומוכח שחולקים עליו ושכן הי' מקובל בידם מדור דור וזה מספיק יותר מכל הראייות והפלפולים כמו שהוא ברמב"ם בכמה מקומות שהקבלה והמעשה שראינו מדור דור הוא העיקר בהוראה עיין רמב"ם הלכות שמטה ויובל שכתב שם כן לענין שמטה ויעוין בה' תמידין ומוספין שמביא הרמב"ם ראיי' נגד הצדוקים שמחרת השבת הוא ממחרת פסח ולא שבת בראשית בכל זאת כתב שעיקר הוא מה שראינו דור דור מזקנים ונביאים עד משה רבינו עליו השלום שהקריבו העומר ביום שני של פסח, וכיון שזה יותר קרוב לאלפים שנה שלא תקעו בשבת דור דור בכל תפוצות ישראל וכל הקדושים וגאונים ובעלי הש"ס ומארי דמתניתין עד היום לא תקעו כן הלכה ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והנה אם היו מסמיכים כל חכמי א"י על אחד והי' סמוכים אזי יש להקל לתקוע בב"ד קבועים וסמוכים הגם שרמב"ם לא כתב דין הסמיכה רק בתורת יראה לי מ"מ לענין גזירה דרבנן וכדי לקיים מצוה דאורייתא יש לסמוך עליו, והנה מי שתוקע בשבת כיון שהקב"ה צונו לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ומחויבים אנו לשמוע דבריהם מאותו פסוק או מציווי ושמרתם את משמרתי וכדאיתא ברמב"ן פ' ואתחנן על פסוק לא תוסיפו שהוא מורה כל גזירות דרבנן דאורייתא היא או דילפינן משאל אביך, אם כן אסור מן התורה שצונו לשמוע לדברי חכמים שאסרו לתקוע בשופר בשבת, והתוקע עובר עבירה ולא מצוה כי הפה קדוש צוה על כך לתקוע הוא צוה לשמוע לחכמים שלא לתקוע וברך ברכות לבטלה וחייב לברך ביום שני שהחיינו כי לא קיים מצוה עדיין.

והנה רבים תמהו איך מפני חשש רחוקה בטלו חז"ל מרבבות מישראל הי"ו מצוה דאורייתא ובאותו שנה עצמה מצות לולב ולדידהו קשיא טובא אבל לא קשיא לי מאומה הרי מבואר בסוכה (דף מ"ג) שמשום דאנן דלא בקיאין בקבועא, ויען שספק הוא אם יו"ט אם חול גזרו חז"ל אבל אי בקיאים ויודעים שודאי היום יו"ט לא היו גוזרים חז"ל כלל יעוין שם בגמרא להדיא, והנה ידוע ספק דאורייתא סבר הרמב"ם להקל מן התורה ושאר מן ראשונים חולקים עליו ואיתא (בפרמ"ג או"ח סימן דמ"ש שבספק עשה כולם מודים שהוא רק דרבנן הגם שבחוו"ד וחתם סופר איתא שבספק עשה גם הרמב"ם מודה שספק לחומרא היינו כיון שיש עליו ודאי חיוב לקיי' העש' כל כמה שהוא מסופ' אם קיים העשה מוטל עליו לעשות כל טצדקי לקיימו אבל אם הוא ספק אם מחויב מעיקרא בעשה הלזו פטור לכ"ע (כן הוא בכתב סופר או"ח) אם כן בספק יו"ט פטור מן התורה לגמרי רק חכמים חייבוהו, אמת הדבר מצד שבות דתקיעה שהיא בעצמה שבות יען שהוא חכמה כנראה מתוספות רפ"ד דר"ה ומתוס' חולין פ' כיסוי הדם היו החכמים מחייבים לתקוע בשבת דיבוא עשה דבריהם וידחה שבות דדבריהם דכמו שמצות תקיעת שופר ודאי דאורייתא דוחה שבות דדבריהם ה"ה עשה שלהם דוחה שבות דדבריהם וכמו שבות דדבריהם לעלות באילן עשאוה כשל תורה ממש שכמו שתקיעת שופר אין דוחה עשה ול"ת מן התורה ה"ה שבות דדבריהם שהיא עול"ת מדבריהם אין נדחה ה"ה להיפך עשה דדבריהם כמו דאורייתא כמו שדוחה דאורייתא שבות דדבריהם ה"ה עשה דדבריהם הגם ששבות דדבריהם במלאכת יו"ט ושבת עשה ולא תעשה מ"מ הלא תקיעת שופר דאורייתא דוחה שבות זה ה"ה תקיעת חיוב מדבריהם דוחה שבות זה אבל היכא דאיכא למיחש שיבוא לידי איסור סקילה לא חייבנו חכמים דלמה לחכמים לחייבנו בדבר שפטורים אנחנו בדבר שיכול לבוא ע"י תקנתם עי"ז איסור סקילה הגם שעתה בקיאין ומחויבים מן התורה ואעפ"כ אין תוקעין מ"מ חכמים עשו עכשיו ותקנו לנהוג כמו בשעה שלא הי' בקיאים כדאיתא להדיא בהה"מ לולב ובלי ספק הטעם דראו חכמז"ל אם יתקעו ויטלו עכשיו לולב מה שלא עשו מעולם כל זמן דאיכא ספק ועשו שני ימים ויבטלו מנהג קודם המקובל בכל ישראל יוכל לבוא מיני' הירוס ופקפוק על כל המצות ועל כל הקבלה וראו בזה למגדר מילתא שישאר כמו שהי' וכן אנו מחויבים לשמוע להם כיון שתיקנו וגזרו יהא מאיזה טעם שיהי'

והנה עיינתי בשו"ת מהר"ל חביב שרמז עליו המג"א בסימן תר"ג ומביא המהר"ל תשובת מהר"י בי רב ותוכן דבריו שהרמב"ם בפירושו למשנה בסנהדרין מביא דבר זה שיכולים לסמוך כל חכמי א"י ותלמידיהם לראש הישיבה ובחיבורו מסיים והדבר צריך הכרע וכדי שיסכימו דבריו בספר יד החזקה לפירושו במשניות לכן מפרש הרי בי רב שמה שמסיים הרמב"ם שהדבר צריך הכרע קאי אדלעיל מיני' ומביא דלא מצינו חולק על הרמב"ם ודעתו שגם הרי"ף סובר כן ומביא ראיי' מרשב"א שמביא דעת רמב"ם ליישב בסברתו קושיא חמורה בבבא קמא דף ט"ו ומסיים עוד שם שאין יכולים לקדש חודש ב"ד של ג' עד שהמה יהיו מורשים מסנהדרי גדולה לזה הגם שהב"ד של ג' סמוכים ועוד כיון שרב הלל וב"ד קדשו עד סוף כל הדורות כל החדשים שוב אין ב"ד יכול לבטל אלא א"כ גדול בחכמה ובמנין וזה לא יהא עד ביאת גואל צדק והרלב"ח חולק שמה שכתב הרמב"ם הדבר צריך הכרע היא כפשוטו אם יכולים חכמי א"י לסמוך וכיון שהרמב"ם לא הכריע מאן יכריע והדבר בספק ובחיבורו חזר מפירושו שכתב בילדותו ומהרי"ף אין ראיי' ורשב"א לא ראה וב"ד של שלשה יכולים לקדש חדשים ואין בדבר משום אין ב"ד יכול לבטל וכו' כי הלל וב"ד לא תקנו וקדשו רק אם לא יהא ב"ד סמוך אבל אם יהי' סמוכים אדעתא דהכי לא קדשו אלו תוכן דבריהם, ונחזי אנן לענ"ד הנה הרי"ף סבר כל שב"ד קבוע תוקעין בשופר בשבת אבל לא נהגו כמוהו אפילו תלמידיו וכל הראשונים וכל חכמי ישראל וכל ישראל כמותם זה יותר משש מאות שנה מימיו ומעשה רב כמוהו מכל ישראל וגדוליהם אין להרהר עוד אחריהם, ברם בב"ד סמוך וקבוע תליא בשיטות ובפירושם בסוגיא עיין לח"מ הלכות שופר בזה והרמב"ם פסק בהלכות שופר וכתב כן בפירוש בה' שמטה ויובל שרק בב"ד שקדשו החודש תוקעים מ"מ יש לומר שעכשיו שבקיאין בחשבון וכל ב"ד סמוך בארץ ישראל מקרי ב"ד שקדשו בו את החודש כדאיתא בכ"מ שם הטעם בשאר ב"ד הגם שסמוכים אין תוקעין משום ספק אצלם אם קדשו ויהא היום ר"ה ולפי החשבון אין ספק עוד אימתי ר"ה והנה לר"י בי רב שאין יכולים הנסמכים לקדש החודש כיון שחין להם רשות מסנהדרין או מפני שאין ב"ד יכול לבטל וכו' מ"מ בהא אעפ"כ מקרי כל ב"ד סמוך וקבוע בא"י ב"ד שקדשו בו החודש דזיל בתר טעמא שב"ד שקדשו תוקעים משום שבקיאים ויודעים שעתה הוא ר"ה וכיון שעתה הכל יודעים ואין ספק דינם כב"ד שקדשו החודש כדאיתא בכ"מ משא"כ לשיטת הרי"ף דסבר שאפילו בב"ד שלא קדשו החודש תוקעין והיכא דסמוכים המה הלא בזה לא מצינו בפירוש שחולקים שאר הפוסקים עליו אולי יודו לזה לרי"ף דזה תליא בפירוש הגמרא שם, ולר"ל חביב זצ"ל שסבר שיכולים הנסמכים אם המה ג' לקדש החודש לפ"ז לסברת הכ"מ פשיטא שיכולים לתקוע בכל ב"ד שלה' [שקדשו[ רק מסיי' שהדב' עומד בספ' וכבר כתבנו שספק דאורייתא לא דחינן מקמי ספק דרבנן ואולי מועיל הסמיכה ומחויבים מן התורה לתקוע ואם אולי לא יועיל הסמיכה אז אסור מן התורה לתקוע כאשר אנו מחיובים מן התורה לשמוע לתקנת גדר חכמים מ"מ כיון שהוא ספק נידון כספיקו להקל ככל ספק דרבנן ולענין תקיעה הוה ספיקא דאורייתא ולהחמיר ובכזה מותר ורשאי להביא עצמו לידי ספק דרבנן כדי להביא לידי מצוה דאורייתא רק דבר תמוה אני רואה שמהר"י בי רב ומהרל"ח לא עוררו גם בזה במה שעוררו שם לכמה דברים יועיל הסמיכה ולא עוררו גם על התקיעות נראה טעמם דמהר"י בי רב אזיל לשיטתו שאין רשאים לקדש החודש ולא סבר כהא דכ"מ דעתה דבקיאין הוה הכל כב"ד שקדשו החודש. וגם מהרל"ח אולי תפס שיטת הרמב"ם דווקא בב"ד שקדשו החודש תוקעים וגם כן לא סבירא כ"כמ דעתה כל ב"ד הוא כב"ד שקדשו בו את החודש וכיון שמשום ספק אם מועיל סמיכתם לא יקדשו החודש שלח להביא לידי ספיקות וספיקי ספיקות בעניני דאורייתא ואיסורים חמורים כדאיתא שם לכן לדברי שניהם לא יועיל לענין תקיעה מ"מ לדברי הכ"מ יועיל וכל זה כתבתי להערה עד יערה רוח הקודש ממרום עלינו וחכמי הדור יכריעו בכל לטוב ומוטב אמן.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה