התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר
סימן קמו
שאלה לשיטת הרמב"ן ודסוברים כוותי' שחי' כל למ"ד יום מותרת לאכול בת"ב דבמקום חולה לא גזרו רבנן אם חל ת"ב בשבת ונדחה לאחר שבת ויום א' הוא ל"א אם פטורה להתענות דכיון דתשלומין של שבת של יום למ"ד הוא וכיון דבעיקרו פטורה להתענות ממילא פטורה ביום ל"א וכדמצינו סברא זו כמה פעמים וידוע פלוגתת הראשונים לגבי הבדלה ושיטת הרמב"ן הוא דאין צריך להבדיל מטעם זה במוצאי תשעה באב דבמוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים ואין להם כוס ופטורים ממילא אין לו תשלומין הגם דאנן לא פסקינן הכא או משום דנקטינן לעיקר כשיטת בה"ג יעוין בר"ן סוף מסכת תענית או מטעם כאשר מישב הטו"ז ביו"ד סימן ש"צ ס"ק ב' בסוף ד"ה והנה, שמתרץ שם סתירת פסקי השו"ע ומסיק דהא דמבדילין אנן במוצאי ת"ב משום דפסקינן מבדיל והולך עד סוף יום ג' דעד אז חיוב הבדלה מעיקר הלכה דמיקרי עוד בתר שבתא ולא משום תשלומין דמוצאי שבת.
תשובה נלע"ד דצריכה להתענות דהא גם היא מחויבת להתענות ולהתאבל ולנהוג בה' עינוין ביום למ"ד רק מותרת לאכול משום חולה וגם זה רק הצריך לה ולא מאכלי תענוגים וא"כ מחויבת בעיקרו ויש לה תשלומין וחייבת וכמו דכל ישראל חייבים להתענות ביום א' אם חל בשבת הגם שאיננו נוהג בשבת אבילות כלל לפסק המחבר כשיטת הרא"ש שאפילו דברים שבצנעה אינו נוהג מ"מ מודים הכל דכל ישראל חייבים להתענות ביום א' והוא פשוט וידוע ובפרט ר' יוחנן דעיקר חיובו הוא בעשירי שרובו של היכל בו נשרף ומעיקר הדין יש להתענות בעשירי וגם כן לרבנן יש להתענות גם בו בשניהם רק חכמים סברו אתחלתא דפורענותא עדיף ובשני ימים לא רצו לטרוח עלינו להתענות כמבואר בראשונים דאפילו ביוהכ"פ אין מתענין רק יום א' מטעם זה וכמה אמוראי דהתענו באמת גם בליל ויום עשירי באב כדהובא בטור, רק יש לפקפק על טעם זה דהא מקילין בת"ב שנדחה לבעל ברית לאכול ויש לומר דעיקר חיובו גם ביום שני רק שהקילו ביום זה שאינו כל כך חיוב כיום תשעה באב בעצמו שהוא עיקר חיובו משום אתחלתא דפורענותא וחמיר ושלא לדחות אותו גם מפני בעל ברית משא"כ בשני ויש לעיין בזה.
הנה כתבנו במקום אחר טעם לשבח למה יו"ט שני האחרון שאינו נוהג בו אבילות רק בצנעה כמו כל שאר יו"ט ימים הראשונים ואפ"ה עולה למנין שבעה משא"כ ימים הקודמים כדאיתא ביו"ד (סימן שצ"ט ס"ק ב') היינו טעמא דכיון דספק חול הוא אנו אומרים אולי חול והיכא דנהג רק במוקצת אבילות גם בשאר ימי חול עולה לו למנין שבעה לכן עולה לו יום זה דחולי חול הוא וספק אבילות להקל, אבל כעת נראה לי טעם אחר כפי מה דמבואר בסימן שצ"ו סעיף ב' דאם זלזל ולא נהג כלל אבילות ביום ראשון של שמועה ששמע שמת לו מת כגון שהי' בעיר אחרת ולא התחיל לנהוג עד מחרתו שבא לעירו דעולה לו יום ראשון גם כן למנין שבעה ה"ה בזה ונפקא מני' בין טעם ראשון לזה היכא דאפילו לא נהג כלל אפילו דברים שבצנעה ביום טוב האחרון אפילו במזיד עולה לו כיון דנחשב לו יום הזה לשבעה, והא דמונה רק יום זה למנין שבעה ולא ימים האחרים של יו"ט וחוה"מ דנהג בהם דברים שבצנעה י"ל דכיון דלגבי מת שוויה כחול ה"ה דהקילו חז"ל שיהא עולה לו למנין שבעה לאבלותו ובאמת ביו"ט שני האחרון גם כן פלוגתא דרבותא הוא עיין טו"ז שצ"ט ס"ק זיי"ן אם עולה הוא או לא רק אנן נקטינן להקל.
ועוד נפקא מיני דאם הוא יו"ט שני של ראש השנה דלטעם משום ספק יו"ט ספק חול עולה לו אז אינו עולה לו יום ב' של ר"ה דודאי יו"ט הוא ולא ספק אבל לטעם השני הגם דודאי הוא מ"מ הואיל ומדבריהם הוא עולה כיון דלגבי מת גם ביו"ט שני של ר"ה כחול שוויהו רבנן ה"ה דהקילו לו לענין אבילות (גם אם לא נהג בו אפי' דברים שבצנעה) ויעוין בטו"ז סימן קצ"ט ס"ק זיי"ן.
ומאוד תמוה לי פסק המחבר והוא לשון הרמב"ם בסימן ת' דהיכא דחל יום מיתה וקבורה ביו"ט שני האחרון יבוא עשה של תורה וידחה דדבריהם של יו"ט שני משא"כ ביום שני של ר"ה, וז"ל שם אבל אם מת ביו"ט שני של ר"ה וקברו בו ביום אינו נוהג אבילות ששניהם יום אחד הם, עכ"ל הלא גם זה שיום ארוך הוא הוה רק מדבריהם וכל יום שני של ר"ה רק מדרבנן וצריך לומר דבזה בר"ה החמירו חז"ל למעקר אבילות מן התורה בשב ואל תעשה אבל הי' לו לרמב"ם לומר מטעם זה וטעם זה אינו מבואר בדבריו.
והנה לענ"ד דיש לומר כל זמן שהיו מקדשין על פי הראיי' והוה שני הימים ספק באמת אם קבר מתו ביום ראשון דנוהג בו קצת אבילות בצנעה דבטל ממנו גזירת שבעה ע"י יו"ט שני דאולי הוא הקודש ויום ראשון חול וכיון דנהג דברים שבצנעה בטל ממנו שבעה וכיון דספק הוה ספק אבילות להקל הגם שאין נפקא מיני' עתה דאם יחזרו ויקדשו עפ"י הראיי' יבולע המות לנצח מ"מ יש לומר דלפ"ז לפי מה דפסקינן דדנים שני ימים בכל אחד לספק וספיקו לכמה דברים להחמיר דיתבינן בסוכה בשמיני עצרת מצד ספק אולי עודנו חול יום שביעי הוא וכגון הא דמג"א מביא (סימן תק"ט ס"ק ב') דהיכא דאם נרצף השפוד ביו"ט עצמו ואי אפשר לצלות עליו בלי תקון מותר לתקנו משום דהוה מכשירין שאי אפשר לעשות מעיו"ט מ"מ אם נרצף ביו"ט ראשון וצריך לצלות עליו ביו"ט שני אסור לתקנו הגם שהי' אי אפשר לתקנו מאתמול ביו"ט ראשון כיון דלא הי' צריך באותו יום והוה אי אפשר לתקנו ביו"ט ראשון מ"מ דין יום ראשון לגבי שני הוה כערב יו"ט והוה כמכשירין שאפשר לתקן מעיו"ט הגם שלא הי' רשאי באמת משום מלאכת יו"ט וכן ברמ"א (סימן תצ"ה סעיף ד' דמותר להכין מוקצה מיו"ט ראשון לשני דראשון הוה דינו כערב יו"ט לשני גם לקולא הגם מזה אין ראיי' כל כך דיש לומר דבשני מותר אח"כ ממה נפשך אם היו תמול ערב יו"ט הרי הוכן ואם הי' יו"ט אתמול אזי לא צריך היום הכנה, ה"ה נאמר גבי אבילות להקל דאולי יום ראשון חול ושני קודש ובטל ממנו גזירת שבעה ולא נמצא מבואר לנגד זה דבפסקי שו"ע סימן שצ"ט סעיף ב' איתא דהקובר מתו בחוה"מ דמסיים דנוהג אבילות לאחר יו"ט אולי דווקא קאמר בחוה"מ וה"ה במת ביו"ט ראשון וקבר בחוה"מ או בשני אבל לא היכא דנקבר ביום ראשון, ובאו"ח סימן תקמ"ח שם זה לשונו הקובר מתו "בתוך" הרגל והנה מלשון הקובר מתו בתוך הרגל יש לדקדק אבל בקבר ביום ראשון אינו נוהג אח"כ אבילות ומטעם שכתבנו והלב"ש שם באו"ח מפרש ה"ה ביו"ט ראשון מ"מ ראיי' להיפך לא מצינו אולי נמצא מלשון הפוסקים ראיי' להיפך וצריך לעיין בהם.
הנה הא פשיטא לי לפי מה דאיתא בשו"ע יו"ד (סימן ת"ב סעיף ה') באם באה לו שמועה קרובה בשבת או ביו"ט ביום למ"ד ונעשית רחוקה בלילה דנוהג בשבת ויו"ט, דברים שבצנעה ובלילה שעה אחת דאין לו עוד דין שמועה קרובה אם שמעה ביום למ"ד ביו"ט שני של גליות האחרון דג"כ דינא הכי הגם דהוא ספק יו"ט ספק חול מ"מ אולי יו"ט הוא ויש לו דין שמועה רחוקה במוצאי יו"ט וספק גבי אבילות להקל אבל מיבעיא לי דאם שמע ביום טוב ראשון של גליות שהי' יום כ"ט וביו"ט שני של גליות הוא יום למ"ד היאך דינא ממה נפשך אם יום ראשון קודש והשני חול א"כ הוה מוצאי יום ראשון דהוה יו"ט שני של גליות שהוא חול יום למ"ד וצריך לנהוג שבעה ושלשים לפ"ז ואם נאמר יום ראשון הוא חול ונהג מקצת דיני אבילות כחיובו שביו"ט דברים שבצנעה נוהג אם כן בטלה ממנו יום שני שהוא קודש גזירת שבעה מ"מ צריך אז לכל הפחות לנהוג שלשים אחר כך ואם לא נהג גם קצת דיני אבילות ביום ראשון הן בשוגג הן במזיד אזי לא בטל ג"כ ממנו גזירת שבעה וצריך לנהוג שבעה ושלשים ממה נפשך לכל האופנים.
ואין לומר דבזמן הזה דבקיאין הוה שניהם קדושים יום ראשון מן התורה ויום טוב מדרבנן, אמת זה הוא שיטת הרמב"ם דמשום הכי אין יכול להתנות בזמן הזה לענין עירוב וכדומה אבל הראב"ד חולק עליו וסובר כי עיקר גזירת יום שני כך משום שמא יחזור הדבר לקלקולא ואם יחזיר אזי דיניהם ספק באמת ולא יהא חמור עתה מה שהוא משום גזירה מעיקר הדבר וכן נפסק הלכה בשו"ע או"ח בסימן תקכ"ח סוף הלכות יו"ט כראב"ד ואנו כתבנו במקום אחר שגם הרמב"ם מודה שדינם כספק דהא ראיי' נולדה בזה מותרת בזה משום שהוא ספק יו"ט וספק חול וכן ספק הרמב"ם גופו רק סברתו דלומר אם היום קודש ומחר חול או להיפך זה לא יכול לומר כיון שאנו בקיאין ושניהם קודש ראשון מדאורייתא ושני מתקנת חכמים לנהוג כמנהג אבותינו, אבל נראה לי אעפ"כ בנידון שלפנינו הוה דינו למוצאי יו"ט כשמיעה רחוקה דהא איתא שם בטו"ז ס"ק ד' בשם ב"י בשם הרשב"א הטעם וז"ל כיון שאין מתאבל אבילות גמור באותו שבת רק בדברים שבצנעה ע"כ אין גזירת אבילות אחריו עכ"ל וזה אמת ששניהם נידונים כספק יו"ט מ"מ הוא אסור באבילות ביום ראשון מן התורה וביום שני אסרו לו חכמים בוודאי ותקנת חכמים הגם שהוא משום ספק מ"מ אינו יכול לקיים להתאבל אבילות גמור רק דברים שבצנעה כמו בשבת יהא מאיזה טעם שיהי' חכז"ל אסרו ואין יכול לנהוג אבילות גמור לכן לא חל במוצאי יו"ט עוד ונכון הוא.