התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר
סימן קכב
בדין ברכת בורא נפשות שמסיימים ברוך חי העולמים והוא עפ"י מה דאיתא בירושלמי שמסיים ברוך אתה ה' חי העולמים ומסיק הרא"ש כיון דבגמרא דידן לא אתמר לכן מספק ברכה לבטלה יחתום בלי שם והוא תמוה מאוד דתנן מקום שאמרו שלא לחתום אם חתם מסתמא אינו יוצא גם בחלק הראשון של הברכה והוה ברכה לבטלה גם החלק הראשון דהא משנה ממה שטבעו חכמים הברכה ומה הועילו לצאת מידי ספק במה שחותם בלי שם הלא אם צריך לחתום בשם עדיין חלק ראשון מהברכה בספק ברכה לבטלה, וצ"ל דסבר עיקר כגמרא דילן אך לחומרא בעלמא יסיים כן בלי שם דאם יסיים בשם והוה מקום שאמרו שלא לחתום וחתם גם בחלק ראשון לא יצא והוה שתיהם ברכות לבטלה כן יש לומר וכנראה מלשון הרמב"ם פ"א מהלכות ברכות הלכה ז' מ"מ טוב שלא לחתום שאם חותם והוה לי' שלא לחתום הפתיחה והחתימה שניהם הוה לבטלה ואם הו' מקו שאמרו לחתום ולא חתם הוה רק ברכה אחת לבטלה ומוטב שתהי' אחת בחשש לבטלה משניהם הפתיחה והחתימה.
והנה לענין אמן מה יעשה אם הלכה כגמרא דידן והוא עונה אמן אחר חי העולמים מה שאין שייך לברכה לגמרא דידן אז הוה אמן יתומה ואי מברך אחר נפש כל חי דילמא עדיין לא הוה סיום הברכה והוה אמן חטופה, ויען כאשר כתבנו למעלה כי עיקר כגמרא דידן הוה לן לענות אמן אחר נפש כל חי, וצריך לומר דשבח בעלמא הוסיפו על הברכה וזה מותר בדיעבד דהא כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אם אינו משנה עיקר טופס ותוכן הברכה יוצא בדיעבד ואינו אלא טועה וכאן בסוף הברכה האריכו בשבח זה להוציא קצת ידי הירושלמי ויוכל לענות אחר חי העולמים אמן והנה על כרחינו צריכים לומר מה שאינו אלא דרך שבח אינו קפידא כל כך אם חותם בו דהא בשו"ע סימן קפ"ח איתא דאם שכח בשבת ר"ח רצה ויעלה ויבא מברך ברוך שנתן שבתות וכולו ור"ח ומסיים רק בשל שבת ולא בר"ח ובמג"א שם הגם שהגמרא מסיפק שגם בר"ח גרידא יסיים בשל ר"ח מ"מ אין מוסיפים גם אם אין מזכיר שם מוכח אם חותם בשבת גרידא אין קפידא.
והנה נלע"ד ליישב תמיהת הטי"ז בסימן ל"א על הרמ"א דכתב לברך על תפלין בחוה"מ בלחש ומתמיה כלפי שמים מאי נפקא לן אי בלחש אי בקול רם והוא תמוה מאוד, ונ"ל דהא חי גם נוהגין כהרא"ש ומברכינן על התפלין מ"מ כיון שהרבה ראשונים סוברי' דפטור ואסור להניח תפלין בחוה"מ כדפסק המח' פשיטא דלא יצא מידי ספק ברכה והשומע הוה בספק עניית אמן דאסור לענות על ברכה לבטלה לכן יברך בלחש למען לא ישמע השומע ויבוא לכלל עניית ספק אמן דאם אינו מחייב בברכה עושה איסור ואם לא יענה דילמא חייב בברכה זו ואינו עונה ועושה איסור חמיר שאינו עונה הגם שהמברך עכ"ח מברך דאין לנו ברירה ונקטינן להלכה לברך אבל השומע למה יכניסו אותו לספק אמן וכדכתבנו וזה ממש כדאיתא בפמ"ג טעם על שמברכים בלחישה על תפילין של ראש].
וראיתי מי שדקדק למה אין אומרים בשכמל"ו אחר ברכת הלל בר"ח דהברכה גם כן ספק, ונלע"ד יען שאחר ברכה לבטלה אומרים ברוך שם כבוד וכו' והוא מהירושלמי והטעם דבזה שאומר ברוך שם מראה שחשוב מאוד שמו הגדול יתברך שמו ומברך כבוד מלכותו יתברך וממילא מה שבירך ברכה לבטלה שהוציא ש"ש לבטלה שוגג ואונס הי' ובברכת הלל דר"ח מיד הוא מתחיל הללוי' הללו את שם ה' וכל ההלל בזה מחשיב מאוד כבוד שמו יתברך ודי בזה, ועוד יש לומר טעם שאין אומרים בשכ"מ אחר ברכת ההלל דמיד אחר הברכה אי מחויב לברך על ההלל ומפסיק בין הברכה לתחלת המצוה בברוך שם הוה הפסק בין ברכה לתחלת המצוה במה שאין לו שייכות להמצוה והוה ברכה לבטלה ברכה הזו שבירך על ידי שהפסיק במה שאומר בשכ"מ ומיגרע גרע, אך אחר יהללוך הי' לו לומר בשכ"מ אך יש לומר כיון שלא תקנו בתחלתה משום ספק ה"ה בסופה לא תקנו שלא לחלק, ועוד יהללוך גופא משבח בה כבודו יתברך וגם כל ההלל הוא הוא שבחו יתברך לכן אין כל כך קפידא.
ויש כאן דבר חידוש שהלל ביו"ט מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות כדאיתא בתוספות סוכה ל"ט ע"א בד"ה מי וברכת יהללוך בהלל גם ביו"ט אינו אלא מנהגא כדאיתא בפרק ערבי פסחים במתני' ולגבי נשים ביו"ט תרי מנהגא כי כל גופא דקורין הלל הוא שנהגו כשיטת ר"ת וכיון שנהגו כן לקרות כשיטת ר"ת שנשים יכולות לקיים מעשהז"ג ממילא מברכין אמנהגא דידהו כשיטת ר"ת דעל מנהג מברכין ובר"ח שכל ההלל מנהגא הוה לגבי נשים ברכת יהללוך תלתא מנהגא ורעפ"כ מברכין.
והנה נהגו בהרבה מקומות בסליחות בפסוקי שמע קולינו שהחזן חומר כל פסוק ופסוק בקול רם והציבור עונים אחריו כל פסוק ופסוק רק פסיק יהי' לרצון אמרי פינו אומר כל אחד ואחד בלחש וטעמא בעי' ונלע"ד עפ"י מה דאיתא בשו"ע (או"ח קט"ז בשו"ע וברמ"א) דפסוק הנכתב בלשון יחיד מותר ברבים לשנותו ללשון רבים דרך תפלה ויען בפסוק יהיו לרצון הוא כתוב בלשון יחיד יהי לרצון אמרי פי ואנו מתפללים יהיו לרצון אמרי פינו בלשון רבים כמו כל הפסוקים שם היו שרי מ"מ כל אחד אומר בעצמו בלחישה וממילא דינא רק כיחידים שאומרים ומותר לומר בלשון רבים וחוששים לכתחלה כיון דאינו אלא מנהגא לאומרו להחמיר שלא לשנותו ברבים משא"כ מה שתקנו חז"ל בפרוש דגם לכתחלה מותר.