אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר

סימן יב

סימן יא

שאלה אם הא דמחלל שבת בפרהסיא שעושה יין נסך במגעו אם גם בהנאה אוסר אותו או רק בשתיה אפילו להפוסקים דסברי דמגע נכרי גם בזמה"ז אסור בהנאה, (ב) גם אי מומר להכעיס בדבר אחד אוסר יין במגעו ובפרט מי שאינו מאמין בדברי חז"ל חלילה, וגם אם צריך דווקא לעבור שלשה פעמים על אותו מלאכה עצמה, (ד') אם משמר שבת בכללו רק לפעמים עובר אותו עבירה בפרהסיא ובנתיים משמר עצמו ממנה מה דין מגעו.

הנה גוף דבר זה דמחלל שבת בפרהסיא עושה יין נסך במגעו לא הובא בב"י סימן קי"ט, וסימן קכ"ג מביא בשם הרשב"א בשם רבינו יונה וגם מתשובת הריב"ש שסברו שעושה יין נסך, וגוף תשובת הריב"ש כעת אין בידי ורבותינו האחרונים בתשובותיהם נקטו זה להלכה פסוקה בלי חולק וכן מרגלא בפומא דעלמא וצריך הדבר טעם כיון דכל עיקר האיסור יין נסך הוא משום חיתון רק כיון שגזרו עליו לאסור בשתי' משום חיתון הוסיפו גם כן משום לתא דיין נסך לאסור בהנאה כמבואר כל זה ברא"ש ובשאר דברי הראשונים זצ"ל.

ולפ"ז צ"ע במומר לחלל שבת בפרהסיא מאי שייך בי' לתא דע"ז הא אין עע"ז וגם מאי חיתון שייך בי' הלא עם בניו ובנותיו מותרים להתחתן דאם אביהם חטא הם מאי חטאו ולא דמי להא דהובא בפר"ח סימן קי"ב ס"ק ב' דפת של קראים אסור משום חיתון דהמה ובניהם ובנותיהם כולם אסורים בחיתון ובפרט דשייך בהו ממזירות משא"כ במומר לחלל שבת ואפילו במומר לע"ז היכן מצינו איסור חיתון חוץ אם נדחק דאסור ליקח בתו משום דרגיל לבוא לביתו ע"י בתו שהיא אשתו וילמד ממעשה אביה הוא חמיו וכדרך שמצינו בש"ע אהע"ז סימן ט"ו סעיף כ"ז בהג"ה וכעין זה מצינו שגרש נחמי' מבני יוידע כדאיתא בנחמי' י"ג פסוק כ"ח ובפירוש רש"י ובמצודות שם, אבל דוחק הוא לפי מה שמחלק הגמרא שם סוף פרק ב' ביבמות נשי לגבי נשי שכיחן משא"כ הכא האב לבתו (ובפרט שבין לילה עשה תשובה ואין בו עוד חשש זה) ואולי מומרת לחלל שבת עצמה אסור ליקח לו לאשה אפילו אם בטוח שלא יגע בה בעת נדתה אפילו באצבע ע"י שומרים כדי שלא יכשל באיסור נדה אשר אינה נאמנות עליה והוא איננו סומך עליה בשום דבר אעפ"כ אסור לישא מומרת והטעם כדי סלא תסיר את רבו מתורתינו הקדושה, וי"ל דלכן גזרו גם על יינו של מומר הגם שאין בבניו ובבנותיו איסור חיתון כיון דכל שם מומרים חד הוא ולא פלוג ומטעם זה אסרו את פת של כל גוים גם של כומרים שאין נושאים נשים כמנהגם בארצות האלו כדאיתא בהדיא בתשובת הרשב"א ונפסק בש"ע יו"ד סימן קי"ד וכמו שאיתא ברשב"א הובא לפסק הלכה בשו"ע קי"ב בהג"ה שם ובש"ך ס"ק ד' שפתן של כומרים אסור ג"כ משום זה, מ"מ לענ"ד יש לעיין במומרת לחלל שבת בפרהסיא ומשמרת כל התורה כולה, ואפילו אם נאמר שחשודה לחמור לחלול שבת חשודה לקל ממנו לאיסור נדה הגם שאינו מאותו מין הגם שלא פסקינן הכי מ"מ יכול ליקח אותה לאשה ואין בה משום איסור חיתון כיון דאינה מומרת לע"ז וגם אי בדקה וטבלה ע"י נשים נאמניות יכול לבוא עליה ואין צריך לחוש אולי אירע לה טומאה בין עונה לעונה ע"י אונס ולא תגלה לו כיון דיש לה חזקת טהרה אין צריך לחוש לכל זה רק בעונה הקבועה או בעונה בינונית עד שתטבל, מ"מ נראה לי כיון דהוקש מומר לחלל שבת בפרהסיא למומר לע"ז, ובמומר לע"ז ודאי שייך בי' טעמא דקרא להחמיר דלא תתחתן משום דכי יסור את בנך מאחרי הגם שהכתוב מיירי רק בשבעה עממים מ"מ אנן פסקינן באהע"ז סימן ט"ז שאסרו בחיתון בכל הגוים והלא משום זה אסרו בישול גוים וסתם יינם בכל הגוים אפילו אם אינה עובדים ע"ז ולא יהא גרוע מומר לע"ז מהם וכיון שהוקש מן התורה מומר לחלל שבת בפרהסיא למומר לע"ז ה"ה חכמים לא הוציאו אותו מהכלל במה שנוגע לדבריהם כיון דגם בדיני תורה חמיר ששחיטתו נבילה ואין מקבלין ממנו קרבן דשווים הם או משום חומרא דשבת או משום שכופר במעשה בראשית ופקר כולי האי, בל"ס אין אנו מתירין להתחתן עמו משום סברא שיש לחלק שיכול לחזור בתשובה כי רחוק הוא כמו גוי שאסרו חז"ל להתחתן עמו אין אנו מתירין להתחתן בו משום זה כי יכול להתגייר ורחוק תשובתו ואין לחלק דגבי גוי שייך מי יימר דמזדקיק לי' תלתא, היינו באותו יום אבל לזמן מרובה ודאי יזדקדק לי' מ"מ זה רחוק שיעלה על דעתו להתגייר ה"ה מומר לחלל שבת בפרהסיא גם כן אבל יש לחלק שהוא נולד מזרע ישראל והתפקר קל לו לחזור בתשובה ויחזור לתורתו ולאומתו משא"כ ההפך שנולד בין גוים ויתפרש מאומתו להתגייר אבל י"ל כיון שפקר כולי האי לחלל שבת בפרהסיא רחוק הוא מאוד מתשובה ויש להביא ראיה ממה שאיתא בב"י בשם הגמי"י באהע"ז סימן ק"צ בד"ה ומ"ש וכו' וז"ל הי' אסור לה באותו שעה שם אבל תמוה דהא כל איסור זה רק מדרבנן דהתורה לא אסרה רק בשבעה עממין וגם אי דרשינן טעמא דקרא להחמיר מכל מקום ספק הוא ותבעי חליצה כמו שניי' שאסורה מדרבנן ובעי' חליצה ובר מן דין משם אין ראיה כי לא עלה על דעת שמחלל שבת בפרהסיא או עובר עבירה להכעיס שאיננה צריכה ממנו חליצה וגם לא מיירי ממומר לע"ז לתיאבן לפעמים רק מיירי שם במי שנשתמד רח"ל ויצא מן הדת בכללו ופרק מעליו כל דת ישראל כדרך שקורין העולם משומד רח"ל וכן נראה מתשובת ר"י מינץ סימן י"ב.

והנה לפי הנחה זו דזיל בתר טעמא דחכמים אסרו בכל האומות להתחתן שמא ילמדו ממעשיהם ובל"ס במומר לע"ז ג"כ אסרו להתחתן ומומר לחלל שבת דגלתה התורה דשוה למומר לע"ז גם זה חז"ל השוו אותו בגזירתם של איסור חיתון וא"כ ממילא כי היכא דבמומר לע"ז יינו אסור בהנאה משום לתא דניסך כיון דעובד ע"ז ה"ה במחלל שבת בפרהסיא דשוה לי' בכל דינו י"ל דגם לענין זה שוה שיינו יהי' אסור בהנאה דהשוו אותו לגמרי וכמו שסבר ומוכח מלשון הרמב"ם שמומר לחלל שבת וגוי עע"ז שחיטתם נבילה והיינו מן התורה ושאר גוי שחיטתו רק מדרבנן אסור (עיין ב"ח סימן ב' ביוד"ע מלשאר פוסקים מן התורה אסור שחיטתו כיין שאינו בר זביחה) ה"ה לענין זה השוו חז"ל המחלל שבת לגוי עע"ז, והנה לפי הסברא י"ל איפכא מזה שכתבנו ולומר כך שכיון דביין נסך עיקר איסורו רק משום חיתון ואסרוהו ג"כ בהנאה משום לתא דעע"ז והמחלל שבת אינו עע"ז כלל לכן אין להחמיר במגעו משום ע"ז ודומה זה ממש לגוי שכופר בע"ז ואינו עובדה שנדון עליו אם יינו אסור בהנאה או רק בשתייה, והנה בב"י יו"ד סימן קכ"ד בד"ה ואיכא למידק מחלק בשיטת הרמב"ם דגוי שכופר בע"ז אבל אומתו עובד ע"ז והוא עודנו בין חומתו יינו אסור בהנאה רק בקבל כל ז' מצוות שהוא גר תושב אז אסור רק בשתיה אבל אם הוא מבני אומה שאינם עובדים ע"ז הגה שאינם מקיימין ז' מצות כגון הישמעאלים אז אסור יינו רק בשתייה ולפי זה תלוי זה בזה אם נאמר שעשו חכמים מומר לחלל שבת כעובד ע"ז לגמרי ויינו אסור בהנאה משום דהוקש מן התורה לו לגמרי ה"ה השוו חז"ל מדותיהם בזה א"כ מגעו אסור בהנאה גם כן וגם אם נאמר סתם דרק משום חיתון אסרו חז"ל יינו וממילא כיון שכל יין שבאותו מדינה הנאסר משום חיתון אסור גם בהנאה משום דכלם עע"ז המה נידון מומר זה כאחד מהם הגם שאיננו עובד ע"ז ודומה לגוי אחד שאינו עובד ע"ז והוא מן אומה עע"ז ויש לאסור מגעו בהנאה, ויש לחלק בינו לגוי הנולד מאמו הנכרית כי המומר לחלל שבת בפרהסיא אין שייך לשום אומה הגם שמגדר ישראל יצא, ולתירוץ שני של הב"י שגם בגוי כזה היין מותר בהנאה א"כ גם במומר לחלל שבת בפרהסיא יש להתיר מגעו בהנאה ובפרט במומר לחלל שבת הדר בין הישמעאלים במקום שאין עע"ז מצוים פשיטא שיינו מותר בהנאה, אבל לפי מה שנביא אי"ה ראיה מרמב"ם מוכח דגם בין הישמעאלים נידון הוא להחמיר כע"ז וא"כ מגעו אסור בהנאה.

והנה מהנראה משיטות הפוסקים המובאים בטור יו"ד סימן קכ"ד לענין יינו שכ גר תושב וגר שמל ולא טבל כראוי נראה בפשיטות לפי דבריהם דמומר לחלל שבת דאין בו שום לתא דע"ז פשיטא דאין בו איסור הנאה חוץ אם נאמר דהוא חמור מהם דחכמים החמירו והשוו אותו לגוי עע"ז ממש לכל דבריהם יען התורה החמירה והשוו אותם לגמרי כמו שדרשו חז"ל בחולין דף ה' ע"א וראיה גמורה לזה נראה להביא מרמב"ם זצ"ל שפסק בפרק ד' מהלכות שחיטה הלכה י"ב וגדר גדול גדרו בגוי שאינו עע"ז ששחיטתו נבילה, יעוין בכ"מ שם שרק מדרבנן גזרו בזה ובהלכה י"ד מביא סתם שמחלל שבת בפרהסיא ועע"ז וכופר שחיטתו נבילה וכוונתו מן התורה והוא פשוט מוכח דסבר דמומר לחלל שבת הוה כעע"ז ממש, ויש להסביר כיון שמן התורה שווים המה ואם נאסר יינו של מחלל שבת בשתיה ולא בהנאה ומגעו של מומר לע"ז בהנאה אז יסברו העולם שקיל המחלל שבת מהם ויבואו לחלק ולהקל גם באיסור שחיטה וכדומה ושחיטתו באמת מן התורה הוא ששחיטתו נבילה אבל אם לא נאמר סברא זו דגם חז"ל השוו אותם פשיטא דרק בשתיה אסור ואין להביא ראיה מתשובת הרשב"א בשם ר"י הובא בב"י סימן קי"ט שנקט במחלל שבת בפרהסיא דהוה מין ויינו יין נסך ונקט סתמא יין נסך יש לומר דאשגירת לישנא הוא נקט כמו שהעולם קורין ליין האסור בשתיה יין נסך כן יש לדחוק ובפרט לפי הנראה הר"י הי' במדינת הישמעאלים שסתם יינם רק בשתיה אסור כדמביא הרשב"א בשם הגאונים והרמב"ם לכן כוונתו רק בשתי' ובפר' בריב"ש הובא בב"י שנקט סתם איסור יין במגעם פשיטא שיש לפרש בשתיה ולא בהנאה, ועוד שגם רבינו הריב"ש בארצות ישמעאל הי' כנ"ל לענ"ד.

והנה מסתימת לשון הרמב"ם פרק ד' מהלכות שחיטה הלכה י"ד ומסתימת כל הראשונים וטור ושו"ע סימן ב' מוכח דלא חלקו כלל בין מומר לחלל שבת בפרהסיא למומר לע"ז וסברי דפסקינן כהאי תנא דשבת חמירא כע"ז מדאורייתא כרב אשי שהוא בתרא בעירובין דף ס"ט דמתרץ רב הונא אליבא דהאי תנא שמומר לחלל שבת הוא מומר מן התורה לכל התורה כולה.

ברם דא מוכח מן הריב"ש לפי מה שהובא בב"י סימן קי"ט וז"ל שם בסופו ואם עוברים ברצון על אחד מהעבירות אוסרין יין במגען עכ"ל שם מדנקט סתמא על אחד מהעבירות משמע יהי' איזה עבירה שיהי' והוא תמוה, וצ"ל כיון שעוברים ברצון והם יכלו להמלט דינם כמו להכעיס ובעובר עבירה להכעיס פשיטא דהוה מומר לכל התורה כולה ויש לחלק קצת דוקא בהנהו אונסים מוכח מעבירה זו שעושה ברצון הוכחה על כל מעשיו שלו על חילול שבת בפרהסיא שלו ומה שעובד ע"ז שאינו באונס רק ברצון כן יש לדחוק, אבל מבואר דבר זה בשם הר"י בתשובת הרשב"א ההובא שם ולעיל מזה בב"י וז"ל אבל מומר לחלל שבת בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי חז"ל הוה מין ויינו יין נסך וכן העתיק רבינו המחבר לשון זה סימן קי"ט סעיף ז' מומר לע"ז או לשבת או שאין מאמין בדברי חז"ל מוכח דגם אין מאמין בכלל מומר הוא לנסך יין כדאיתא בפירוש בב"י בשם ר"י במקור שממנו הועתק דין זה ובל"ס שמה שנקט בסימן קכ"ד שמומר עושה יין נסך כוונתו על כל דיני מומרים המפורשים בסימן קי"ט, ונראה פשיטא שלהכעיס בדבר אחד ג"כ בכלל דעושה יין נסך כדמשמע מריב"ש עוד שגם הוא בכלל מומר יחשב והרי הש"ך ציין שם על זה ההלכה בסימן קי"ט ס"ק ט"ז להא דסימן ב' ששם מבואר שגם מומר להכעיס בדבר אחד דינו כגוי וציין לסימן קנ"ח שמומר להכעיס הוא מן המורידין ושם איתא שמומר להכעיס מין הוא כלשון ר"י מין הוא ויינו יין נסך מוכח שעושה יין נסך במגעו.

והנה יש לעיין מי שאינו יודע חומר שבת או שהזיד בלאו ושגג בכרת אם נדונו למחלל שבת בפרהסיא שיינו במגעו אסור, אם נאמר שמגעו אסור משום חומר שבת בעצמותו א"כ גם בזה דינו כמומר, והנה בתבו"ש בשמלה חדשה סימן ב' ס"ק כ"ט החמיר בזה והנה גם כי שומע הרבה פעמים כמה חמיר ענין שבת מ"מ הוא בדעתו סובר כי רק גוזמא הוא יען רואה רוב בני עירו מזלזלים בו ואעפ"כ משמרים מצות אחירות אשר רובם המה בעוה"ר היום מבני עמנו באיזה מדינת כך ויעוין חו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ד בענין פסולי עדות בקושר ומתיר בשבת הגם דהוי אב מלאכה מ"מ כשר לעדות יען כי העולם סוברים שאינו אסור ואינו כ"כ חילול שבת, מ"מ יש לעיין מי שאינו יודע ששבת זכר למעשה בראשית אם נדינהו כמומר כי רש"י פי' בחולין דף ה' ע"א דלכן האי תנא סבירא דשבת כע"ז משום שכופר במעשה בראשית אבל בבורים וריקים השכיחים הרבה מאוד בעיירות הגדולות שאינם יודעים ולא הרגישו טעמא דשבת מאי ולמה הוא רק סוברים כי רק לנוח הגוף נצטוו עליה מאי דינם והנה שם גם בזה החמיר התבו"ש ומסיק משום דחומר דשבת, ולי הדל והשפל צ"ע דיש לדונו קצת כתינוק שנשבה לבין הנכרים שאינם עע"ז שבל"ס במגעו היין מותר כי סוברים שומרי שבת חסידים המה והמה בעצמם אינם יודעים קרוא מקרא בתורה לדעת מה הוא שבת.

ועוד יש לעיין לפ"מ דאיתא ברבותינו הפוסקים ז"ל דאם חילל שבת רק פעם אחת לא הוה עדיין מומר לחלל שבת וכן הוא להדיא ברשב"א ההובא בב"י שכתבנו למעלה עד שיוחזק ג' פעמים והטעם דבפעם אחת אמרינן יצרי' אנ סימן ולא פקר א"כ אם בשלש פעמים בכל פעם עבר במין חילול שבת אחר דנאמר יצרו אונ סימן להאי פעם אחת וגם להאי פעם אחת ורק אם עבר ג' פעמים חילול שבת אחת ממש אז נידון כמומר.

גם יש לעיין אם משמר שבת בכללו רק פעם עובר עבירה בחילול שבת זה ופעם זה ומשמר מלאכות אחרות ואינו מומר תמיד לחילול שבת במלאכה זו דוקא אם גם אתרמי שבשלשה פעמים עבר שלשה מלאכות במין חילול שבת אחת מ"מ כיון שמשמר שבת בכללו ומפסיק בינתים אם תמיד נאמר בכל פעם יצרו אנ סימן ויש לדון להקל.

והעולה מכל זה גם במומר עבירה להכעיס או מי שאינו מאמין לדברי חכז"ל גם בדבר אחד אוסר יין במגעו והוא מבואר בהני פוסקים ז"ל והדעת נוטה שבין הוא או מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא או במי שאינו מאמין בדברי חז"ל יינם אסור בהנאה אבל נראה לענ"ד כיון שבלאו"ה הרבה פוסקים מקילין גם בסתם יינם שמותר בהנאה יש סברא גם באלו להקל בהנאה לכן יש לצדד להקל בהנאה.

והנה כל זה אם אנו יודעים בודאי שעשה כך כגון שהועד בפני ב"ד אבל משום קול בעלמא אינו אוסר יין במגעו ומי שראה אותו מחלל שבת בפרהסיא או שאר דברים כגון להכעיס לשארי עבירות דבר פשוט שאסור לשתות יין שנגעו בו כיון שמומר הוא וכן מי שמאמין למי שראה אותו כבי תרי כי לרשע בעבירה דאורייתא אין צריך הכרזה כי מעצמו הוא נפסל רק בב"ד צריכין להעיד לפניו כדי שידעו הב"ד שהוא אמת שעשה עבירה זו ולא יקבלו עדותו אבל להצטרף עמו להעיד בב"ד אסור משום אל תשת ידך עם רשע וכל זה פשוט רק הובא בתשובת גאון זצ"ל (בח"ס יו"ד סימן יעוין בו) כיון שיודע שגוף המעשה שמעיד עליו אמת ורק גזירת המלך הוא שלא להעיד עמו יחד, זה אינו אסור רק אחר שהועד עליו בב"ד יעוין שם בארוכה אבל לענין איסור בדבר שהוא יודע שודאי כן הוא פשיטא שאסור ואין צריך הכרזת ב"ד רק פסולי עדות מדרבנן צריך הכרזת ב"ד ומשום טעמא דלא הפסידו חז"ל ממון אחרים והוא לא ידע להזהר ממנו וכיון שפסל רק מדרבנן וותרו על שלהם וכיון שמומר מן התורה הוא הגם שמגע ביינו אסור רק מדרבנן לא משום זה נצריך תחלה גביית עדות בב"ד ופשוט הוא (עיין חו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ב ובסמ"ע ס"ק כ"ה).

ובהא דכל האחרונים זצ"ל ובראשם הפר"ח חלקו על הב"ה דסובר דמחלל שבת באיסור דרבנן ג"כ הוה מומר לכל התורה כולה וכן הוא מבואר בש"ע או"ח סימן שפ"ה וחלקו עליו שרק לענין ביטול רשות שהוא ג"כ מדרבנן הוה כמומר ולא לדברים אחרים, והנה ספר הב"ה גופא אין לפני אבל לא רחוק הוא דסברת הב"ה הוא ליישבו כך כיון שאבד נאמנות שלו לכל איסור דרבנן שבכל התורה, כמו במלאכה דאורייתא שאבד נאמנותו לכל התורה ה"ה בשבות שבת דרבנן דחמיר מכל איסורי דרבנן ומכמה מצות התורה שהעמידו דבריהם לבטל בשב ואל תעשה וכן היא בפרמ"ג בפתיחה ה"ה החמירו רבנן באיסור יין נסך שלהם הוא שאסרוהו מדרבנן כמו במלאכה דאורייתא שהחמירה התורה עליו שאין מקבלין ממנו קרבן ושחיטתו נבילה אף יש סברא לענין זה לומר דכמו של ענין עדות אינו פסול באיסור דבריהם עד שיוברז עליו ואיתא בסמ"ע שם הטעם כיון שלא ידעו להזהר לא הפסידו חז"ל ממון אחרים בדבר שרק מדבריהם הוא ה"ה בזה גם כן חשו להפסיד יינות של אחרים ורק יינו שנגע או במי שידע באמיתת הדבר שמומר הוא וידע להזהר ונגע ביינו אסור לשתותו גם קודם הכרזה מהב"ד, ויש לחלק בדבר שבממון וויתרו בדבריהם אבל לא בשל איסור אבל במומר מה"ת שבעצמותו מומר הוא מן התורה וממילא יינו אסור ומגעו אוסר ביין כיון שפסול לעדות ממילא מדאורייתא לא נאמר דלענין מגעו כיון שכל איסורו רק מדרבנן ככל מגע יין וכיון שלא ידעו להזהר לא נאסור היין של אחרים בדבר למפרע כיון שרק מדרבנן הוא ורק יינו שנגע או רק למי שידע להזהר יהא אסור, זה אינו דהא מחזי כחוכא ותלולא שאסור למפרע בשחיטה מן התורה ולכל מילי ויינו נכשיר, וגם הוה זלזל לדרבנן, ויש לעיין עוד בזה, וראיה מהא דרמ"א סעיף כ"ג שם דאם נתפרסם שעשה איסור דרבנן ע"י שהענישו אותו פסול הגם שלא הכריזו כיון דיודעים אותו העולם ויודעים להזהר, ה"ה במכש"כ בזה במי שיודע באמתת הדבר שחלל שבת במלאכה דאורייתא בפרהסיא.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה