הכרת הטוב · ענוה והכרת הטוב
מדת הענוה מאופיינת בשני אופנים עיקריים, מצד אחד, לדעת את מעלותינו באמת, ומצד שני להאמין ולהפנים, שכל מה שיש לנו, וכל מה שהיה לנו, וכל מה שיהיה לנו, בגשמיות וברוחניות לא מכוחנו והשתדלותנו הוא, אלא חסד ומתנת חינם, וכל זה אינו פוגם בכך, שאנו מצווים על ההשתדלות122.
122 עיין לקמן בנושא 'בזיעת אפיך...'.
עבודתנו היא, להפנים שמצד האמת אין אנו ראויים לפי מעשנו וטהרת לבבנו לאלו הטובות, ואילו היו נותנים את אותם כישרונות וכלים שקיבלנו לאדם אחר מישראל, ודאי שהיה מנצלם טוב יותר, וככל שנכיר יותר את חסרוננו ותלותנו בבורא יתברך, כך תגדל בנו מדת 'הכרת הטוב' ו'כח הנתינה' כנ"ל, ובמקביל תגדל השגתנו בעוצם חסדו יתברך שהתעסק בשפלים כמונו, ושוב נכיר לה' טובה על כל החסדים שעשה, עושה, ויעשה עמנו, וכה חוזר חלילה.
נמצא שלנתינה ו'הכרת הטוב', יש קשר ישיר למדת הענוה - תכלית המדות123, היות וְהֶעָנָו האמִתי, למרות שהוא מודע למעלותיו, אינו תולה את הצלחותיו במעלותיו, בכוחו, כשרונו או בחדות שכלו, אלא מאמין באמונה שלמה שכל מעלותיו ניתנו לו במתנה בחסדי ה' עִמו, ועל כן רגשי 'הכרת הטוב' והשמחה ממלאים כל רגע ורגע בחייו.
123 'תומר דבורה' לרמ"ק הקדוש.
אם כך נטהר את מדותינו, מכוח האמונה נעלה ונתעלה בהשגת גדולת הבורא יתברך והכרת טובו עלינו עלייה תדירית לעד ולנצח נצחים, עד הדבקות השלמה ('מכתב מאליהו' א' 286)124.
124 עיין גם בנושא הבא.
והרי לנו מספר עצות בעניין הענווה מהספר הקדוש 'תומר דבורה':
"האחד - הוא לכבד כל הנבראים כולם, אחר שיכיר מעלת הבורא אשר יצר האדם בחכמה, וכן כל הנבראים חכמת היוצר בהם, ויראה בעצמו שהרי הם נכבדים מאוד מאוד... ואִלו יבזה אותם חס ושלום נוגע בכבוד יוצרם...
השני - ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלִבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אֵחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם, ואפילו הרשעים יאהב אותם בלִבו, ויאמר, מי ייתן ויהיו אלו צדיקים שבִים בתשובה ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום... ויכסה מומם ולא יסתכל בנִגעם אלא במדות הטובות אשר בהם... והרי בעיני ה' חשוב ממני, שהוא נגוע, מדוכא, עני, מיוסר ומנוקה מעון, ולמה אשנא מי שהקדוש ברוך הוא אוהב, ובזה יהיה לבבו פונה אל צד הטוב ומרגיל עצמו לחשוב בכל מדות טובות שזכרנו".