הכרת הטוב · הכרת הטוב פועלת נתינה
הרב דסלר זצ"ל בכל ספריו נותן חשיבות מיוחדת בתוך נושא עבודת 'הנתינה' למדת 'הכרת הטוב' שתוכנה הפנימי "נתינה", הואיל וכך, 'הכרת הטוב' היא אבן הפינה וכלל גדול בכל המדרגות בעבודת ה', אשר מגיעה עד מדרגת הדבקות בה' יתברך, בזה ובבא, כפי שלמדנו, שההתדמות ו'השוואת הצורה' היא עצם הדבקות.
הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ה' 81 82) מייסד את לימודו על דברי המהר"ל בהקדמה ל'תפארת ישראל' שגילה לנו עניין עמוק זה, סוד הכרת הטוב, שאפילו מהמלאכים נסתר שהכרת הטוב לה' יתברך היא דביקות עילאית, וזאת ע"פ הגמרא בנדרים (דף פ.): "על מה אבדה הארץ... (חורבן בית המקדש), דבר זה נשאל לחכמים, לנביאים, למלאכי השרת ולא פירשוהו (לא ידעו את הסיבה לחורבן), עד שה' יתברך פירשו: על שלא בירכו בתורה תחילה".
וכך לשונו של המהר"ל בתוספת ביאור של הרב דסלר זצ"ל: "ודבר זה מן התימה, שיהיה חורבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחילה, ולא בשביל עכו"ם, גילוי עריות ושפיכות דמים שהיו בבית ראשון. אמנם ביאור זה... אם היו מברכים על התורה, לומר, ברוך נותן תורה לישראל (הכרת הטוב, נתינה המולידה אהבה), והיתה אהבה אל ה' יתברך במה שנתן תורה לישראל... היה ה' יתברך נותן בלב לשמור לעשות ולקיים... אבל מפני שלא ברכו... שלא היו דבקים בו יתברך באהבה... דבר זה גרם שאבדה הארץ.
נמצא, ש'הכרת הטוב' על חסדי ה' יתברך עמנו היא, כביכול 'נתינה' לו יתברך, וכמו כל 'נתינה' אמִתית, גם נתינה זו מולידה אהבה ודבקות והורדת השפעות בסוד 'השוואת הצורה'.
יסוד זה גם רמוז בדברי רש"י הקדוש בפרשת כי תבוא (כט' ג') וכך לשונו: "וְלא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". מפרש רש"י: "להכיר את חסדי הקדוש ברוך הוא ולדבוק בו". היינו כנ"ל, 'הכרת הטוב' שהיא 'נתינה' המולידה דבקות, שהיא אהבת ה'.
תדע, יש אפשרות בעבודת ה' להדבק בשורש המעשים הטובים - בה' יתברך עצמו, ואפילו אם יתרפה מהמעשים הטובים לשעה מסיבה כזו או אחרת, עצם הדבקות בהם אינה בטלה.
והעצה לכך בכללות, להשתדל להגיע לדבקות בשורש המעשים הטובים - בה' יתברך ע"י התבוננות בחסדי ה' עלינו תמיד, במטרה להגיע ל'הכרת הטוב' אמִתית.
ובפרטות, כיון שהאדם דבק בהקב"ה ב'הכרת הטוב' על זה שנתן לו את אותה מצוה, נמצא שהוא, כביכול 'נותן' להקב"ה בשורש ההשפעה של העניין ההוא. והנה ע"י גדר 'מדה כנגד מדה', הדבק בשורש ההשפעה שוב לא תיפסק ההשפעה ההיא ממנו. גם אם ירד ממנה ח"ו אי אפשר שיאבד העניין ממנו לגמרי כי ה' יתברך יחזירנו לו וישיב לו השפעתו ('מכתב מאליהו' ה' 81).
תדע, אחד הדברים המעכבים מהנתינה לעשות את פעולתה, זה שאנו לפעמים דבקים באהבת העניין הפרטי שממנו באה לנו ההנאה ולא מכירים טובה לסיבת כל הסיבות הבורא יתברך.
למשל, אפילו במדרגת הצדיקים יש אדם שאוהב תורה, ללמוד וגם לעשות, אך אם אהבה זו באה מחביבותה של התורה עצמה, מחכמת התורה והפלפול בה, ולא מאהבת נותן התורה, דבר זה יכול לגרום לחכם לשכוח את ה' יתברך שבתורה, לפי ערכו ומדרגתו, ולשבח את עצמו וחכמתו שגרמו לו את אותה ההנאה.
במבט האמת, דבר זה מוגדר כ'נטילה' ו'פרוד', וסתירה לעבודה השלמה - עבודת 'הנתינה' והדבקות.
שמעתי מליצה יפה בעניין זה, אחד הרבנים שאל 'למדן' ותיק: "האם חשבת היום על ה'?" ענה לו ה'למדן', "היום לא הצלחתי להתפנות כלל, הייתי כל היום שקוע בלימוד...".
מדת 'הכרת הטוב' היא בכלל מצות 'והלכת בדרכיו', ההתדמות למדותיו יתברך.
ה' יתברך מכיר טובה לאדם עבור בחירתו הטובה כמאמר הכתוב "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלוקיךָ הוּא הָאֱלוקים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאהֲבָיו וּלְשׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר" (דברים ז' ט'). וכן "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב' ב').
כה גדלו חסדיו יתברך עמנו, עד אשר מכיר לנו טובה כאילו הטבנו עִמו במה שבחרנו בטוב, קל וחומר למי שמוסר נפשו לתורה ומצוות לכבודו יתברך ('מכתב מאליהו' ה' 80).
שורש 'הכרת הטוב' נובע מ'כח הנתינה' באדם, ושורש כפיות הטובה מ'כח הנטילה. וכשיעור כח הנתינה כך שיעור 'הכרת הטוב'.
האדם 'הנותן' ירגיש בליבו, כאשר יגיע אליו דבר מתנה מאת רעהו, את חובת התשלומים, או לכל הפחות להודות מקרב ליבו על המתנה שקיבל, שזהו גם ממדת ה'נתינה', בחינת פריעת חוב המבטל את הבושה הנובעת מה'קבלה לעצמו', לכן עבודת 'הנתינה' בפועל ונתינת דגש על מדת 'הכרת הטוב', בכחה להביא לתקון בחינת 'הנהמא דכיסופא', אשר תביא את האדם והעולם לתכליתו116.
116 עיין לעיל בנושא 'התכלית' - הגדרה, וכן ב'הקדמה ומושגים'.
אדם 'הנותן' יחפש בכל אשר יפנה להשפיע וליתן, ואם כבר קיבל 'לעצמו', לא יישאר 'חייב', היות וצער הבושה מ'הקבלה' נרגש ממש בגופו. לעומת זאת בקרב האדם 'הנוטל' השואף תדיר למשוך לתחומו כל שביכולתו, בדר"כ תשכון הרגשה שהכל שלו ובשבילו ובעצם 'מגיע לו', לכן לעולם לא יהיה שלֵו ומסתפק, כי ציפיותיו לקבל לעולם לא יתממשו בשלמות117. והוא אשר נכנהו 'כפוי טובה', הנמצא תדיר בפרוד מהבורא יתברך, מחמת 'שינוי הצורה'.
117 עיין עוד בנושא 'השאיפה לחומריות'.
כך אנו מבקשים בברכת המזון "...ואל תצריכנו ה' אלקינו לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלוואתם, אלא לידך המלאה והרחבה, העשירה והפתוחה (להתפרנס בכבוד). יהי רצון, שלא נבוש בעולם הזה, ולא נכלם לעולם הבא...".
אפשר, שע"י התבוננות אמִתית בזמן ה'קבלה לעצמנו' נזכה להבחין בהרגש הבושה ובעוצמתו וכך לדעת את 'מקומנו' בסולם 'הכרת הטוב' ו'הנתינה', וכן נבחין בהתקדמותנו הכללית בסולם 'השוואת הצורה' לבורא יתברך.