העלון בטיפול נמרץ לב
סיפור זה הוא עוד אחד מניסי ה' יתברך עלי, המוכיחים כמה רבה השגחתו בכל מקום בעולם, ניסים בלתי פוסקים מכל מיני סוגים, השגחות מופלאות מעל לגדר הטבע, והדרכה להמשך החיים, כמובן רק למתבוננים, יגעת ומצאת תאמין, בלי יגיעה וחיפוש לא נבחין כפי הצורך בהשגחת ה', לכל פעולה העוברת עלינו בפרט החריגה יש לנו לייחס לה חשיבות, ובשביל לזכות לנס צריך לתת לה' יתברך את היכולת, שהיא הבטחון בו, בטחון בלי הגבלה, ולהאמין שדוקא בדרך הכי פחות מסתברת, היא הדרך הנבחרת והמסוגלת להביא לדרך המאושרת
באחד מן הימים, ביום שני בשבוע, פרשת חוקת שנת תשע"ו, החילותי להרגיש כאבים בגב העליון, וחשבתי שזה אחד מעוד הכאבים שנגרמים מהפעילות גופנית שעשיתי אתמול, או סתם כאבי עייפות, אכן למחרת בבוקר בשעה 5:30 קמתי עם כאבים עזים בחזה ובגב העליון, כאבים שאי אפשר להבין את חוזקם, לא כאבים רגילים אלא כאבי לחץ פנימי, עם קשיי נשימה, הרגשתי כאילו פיל מונח לי על החזה, אני חשבתי שאלו כאבים של התקררות, כי ישנתי עם מזגן על גופי, וכשקמתי היה לי מאוד קר, לכן התחלתי לחמם את גופי עם כוסות תה רבים, ואחר כשעתיים הכאבים נחלשו הרבה, ונשאר בהם אולי 10% התפללתי והלכתי לכולל, שם גם שתיתי חם, ואמרתי לאחד מחברי שלפי הכאבים, היה מקום לומר שעברתי התקף לב, אך כיון שגם ידעתי שצריך להרגיש כאבים ביד שמאל, או הזעת יתר, ואת הסימנים האלו לא היו לי, לכן שללתי חשש זה, היום עבר עלי בשקט ושלווה יחסית, אך בהגיעי לביתי, החילותי להרגיש שוב את אותם כאבים, ולכן שוב שתיתי חם, וגם חיממתי את גופי עם כרית חימום והתלבשתי חם, חשבתי שכל זה יעזור, הלכתי לישון מוקדם מהרגיל, וכשקמתי הרגשתי באמת טוב, ממש שום דבר, התחלתי להתארגן, אך לאחר כעשר דקות מהקימה התחלתי להרגיש שוב את הכאבים הולכים ומתחזקים, התיישבתי על הספה, וחיכיתי קצת, והרגשתי שזה לא עובר, ואז אמרתי, זה הזמן ללכת לרופא, כי היה לי חשש שזה הלב, ועם לב לא משחקים.
הלכתי לרופא המשפחה, וחיכיתי בתור למרות הכאבים העזים שבגופי, וכשנכנסתי לרופא, הוא שאל שאלות והחליט שאני אעשה א.ק.ג שהיא בדיקה לכושר הלב על ידי גלים חשמליים, והוא באמת הבחין שיש שם בעיה, נוסף למה שהיה לי לחץ דם גבוה, של 130/200, ובנוסף לשומנים ולכולסטרול הגבוה שהיה לי, והחליט הרופא להזמין לי אמבולנס נט"ן דחוף לבית החולים, רציתי לקום מהמיטה והרופא אסר עלי, הוא אמר שזה מסוכן ואסור לי להתאמץ כלל, אני צחקתי בתוכי, לא יכולתי להאמין, מעולם לא הזמינו לי אמבולנס, וכך היה, הגיע אמבולנס, אנשי הצוות היו אנשים מאוד צדיקים ומיוחדים, אנשים שדואגים לכלל.
והנה בעודם מטפלים בי, ומחברים אותי לכל מיני מכשירים, אחד מהצוות של הנט"ן, שנראה חילוני גמור ממוצא רוסי, החליט לשאול את החרדי שבהם שאלה דתית מוסרית, ושאלתו היתה: "מדוע יש שמונה חוטים בציצית?", ותשובה, לא היתה לנשאל, הוא הסתכל עליו בתמיהה כזו שאומרת "מה אתה רוצה?" והוא המשיך ואמר לו, תשאל מי שאתה רוצה, אתה תראה שאף אחד לא יודע, ותראו זה פלא, שדוקא חברו החילוני השני אמר, "חמי הוא רב גדול והוא יודע לענות על הכל", והם התחילו להתווכח, "הוא לא יודע", "הוא כן יודע", ויכוח סוער ובינתיים עלינו לאמבולנס, את האמת הייתי קצת מאוד מופתע מה קורה כאן, מה זה?, נראה לי שאני נמצא בתוך כולל, ויכוח תורני באמצע לחץ של אדם שעובר אירוע לבבי, אני הייתי מקשיב מהצד, כי ידעתי שיש כאן משהו מאת הבורא יתברך, ובהמשך יתברר הדבר.
אני חייב להוסיף כאן דבר חשוב, ולספר איזו הרגשה הרגשתי כשהכניסו אותי לאמבולנס, זו היתה הרגשה נוראה, כל האנשים בקופת חולים היו מסתכלים עלי, וכן כל הנמצאים ברחוב, הייתי שוכב ומחובר למכשירים, נראה לא טוב, כמה צריך להודות לה' יתברך על הכבוד העצמי שלנו, רק ללכת ברחוב כאחד האדם היא זכות, להראות כמו כולם היא מתנה.
וכשהגענו למיון קפלן, הם הכינו אותי לירידה מהאמבולנס, ואז הם שוב החלו להתווכח מה הטעם לשמונה חוטים בציצית, והנהג שאל אותו נו... אתה יודע תשובה, והוא השיב לו, חכה, אני מתקשר לחמי. נכנסנו פנימה אל ביה"ח, וברגע אחד הייתי בעולם אחר, עולם של רעש ולחץ, רופאים רצים ממקום למקום, אחיות מטפלות, אדם קם בבוקר והוא חושב היום יהיה עוד יום רגיל, ובמקום להיות במקום לימודיו או עבודתו הוא פתאום נמצא בבית חולים, בחדר מיון, קשה להבין זאת. קיבלו אותי בקבלה, והתחילו השאלות והבדיקות, ביקשו ממני להחליף בגדים, אם אפשר לקרוא למה שנתנו לי בגדים, חלוק פתוח מכל הכיוונים, מגיע עד הברכיים, ירחם המרחם, ברוך מלביש ערומים, איפה הכובע החולצה הלבנה, המכנסיים המכובדים, מי חושב בכלל להעריך דברים כאלו, והנה רגע לפני שאותו צוות של נט"ן נפרדו ממני, בא אלי אותו פרמדיק, ראש הצוות, והוא גם הנהג, וכשהוא מצמיד אלי את פניו העטורות במשקפי שמש חדשניים, ובשיא הרצינות, הוא אמר לי בלחישה באוזן, בא תשמע אני אגלה רק לך, לא ידעתי אם לפרוץ בבכי או בצחוק, הרגשתי שאיזה אדמו"ר מדבר איתי, והוא אמר כך, עם ישראל כשיצאו ממצרים הם הגיעו לים סוף, וה' יתברך קרע להם את הים, ומתי הם אמרו שירה להודות לה' יתברך על יציאת מצרים?, אתה יודע? הוא שאל, אני הייתי מלבד בהלם ממנו עוד בהלם ממה שעובר עלי ולכן לא עניתי לו, ואז הוא אמר, רק לאחר שמונה ימים, וזה היה באיחור גדול, וזכר לכך שאדם צריך להודות לה' יתברך על ניסיו "מיד", הוחלט לעשות את החוטים בציצית שמונה, והוא הלך, ואחרי כמה דקות חזר חבירו, והתחיל להביא לי עוד ג' טעמים ממה שסיפר לו חמיו, ואני בעודי שוכב בחדר מיון, עדיין לא מבין מה קורה איתי, לקחתי את החידוש של אותו ראש צוות של נט"ן לליבי, והבנתי שצריך להתחזק בהודאה לה' יתברך מיידית, וה' יתברך שולח אותי לנסיון לא נעים, עם חיזוק ורמז, שה' יתברך יעשה לי נס ואני אצטרך להודות לו מייד, כך הסתיים לי הסיפור לעת עתה עם אותו צוות נפלא, אך כמובן שהדבר עדיין לא נגמר בזה, ועוד יתבאר.
ואז שם בחדר מיון, החלו לעשות לי בדיקות רבות, ואמרו לי שכנראה מכאן אני מתפנה לטיפול נמרץ לב, כי אכן עברתי אירוע לבבי, שפירושו חוסר הגעת חמצן מספיקה לאחת מן רקמות הלב, ולשם כך אני צריך לעבור צנתור, שפירושו פתיחה של מעברים צרים בלב, והדרך שלהם לדעת זאת, אני מתכוון שבאמת עברתי אירוע לב, זה בעיקר על ידי בדיקת דם, כי הלב בזמן פגיעה של חוסר הגעת חמצן הוא מפריש לדם חומר הנקרא CVK, ועל ידי זה מגלים את האירוע, שוב לא עיכלתי ולא רציתי להאמין שיום אחד אני אהיה בטיפול נמרץ לב, ושאני אעבור צינטור, ועוד בגיל כזה מוקדם, ואחרי שעות רבות בהמתנה בחדר מיון הגעתי ליחידת טיפול נמרץ לב בערך בשעה 6:00 בערב, ושוב הודיעו לי שעברתי אירוע לבבי, וכעסו עלי שלא שמרתי על בריאותי, וחיברו אותי לכל מיני מכשירים מודדי לחץ דם, דופק, נשימות, ועוד, היה אסור לי לרדת מהמיטה יומיים, רק לשכב בלי לזוז, היו אלו רגעים קשים ואפלים, אדם לפתע נמצא במקום הכי רחוק משחשב שאי פעם יגיע לשם, מחלקת טיפול נמרץ לב, סך הכל שבעה חדרים בכל בית החולים, ומתוכם אני, ובחדר מספר 1, המזכיר לי את האחד יחיד ומיוחד, אדם צעיר לימים בן 38, כולם התפלאו מה מקומי שם, הרופאים האחיות ואפילו החולים, והסברתי להם שיש לי עבר תורשתי, וזה אחד מגורמי הסיכון הגדולים שיש, וכמובן שזה מגזרת הבורא יתברך עלי, וכמו שאחד מן החולים שאינו שומר תורה ומצוות הסכים עימי.
ושם התפלאתי מאוד לראות שכל הרופאים והאחיות יחד למרות היותם לא שומרים תורה ומצוות, מסכימים לכך שהם רק משתדלים בעבודתם, אבל האמת היא שהכל נגזר מאתו יתברך, הדברים הללו נשמעו שם בלי הפסקה, אפילו ראש המחלקה שביצע את הצנתור אמר כך בשעת הצנתור.
ישבתי הרבה או יותר נכון שכבתי הרבה, וחשבתי על מה שעברתי, ואחרי ההתבוננות למדתי להעריך עוד יותר את החיים, את הזכות להיות חופשי, ולדוגמא אזכיר דבר חשוב מאוד, כי עד עכשיו ידעתי שבמחילה מכבודכם, ללכת לבית הכיסא ולצאת, זו זכות גדולה ועצומה, וכפי שמתבאר בסיפור הקודם, אבל לבקש רשות ללכת לבית הכיסא מאנשים זרים, ושכולם צריכים לדעת זאת, על זה לא חשבתי להודות בזמן שהייתי חופשי לעשות רצוני, וגם הבנתי שעצם מציאת המקום סמוך, ושאדם זוכה להיכנס אליו, היא זכות גדולה ואולי אף גדולה מכל, כי רצונם שם היה שכל החולים יעשו זאת ליד המיטה שלהם, ממש מזעזע, וכמובן שלא הסכמתי אך היה זה אחר ויכוחים רבים, וזאת מלבד מה שלא אישרו לי להתקלח ג' ימים, וכשהתקלחתי וחזר לגופי ריח של בן אנוש, הוספתי הודאה על הודאה, גם למדתי שלהיות לבוש בבגדים לפני בני אדם היא זכות גדולה ועצומה ואינה פשוטה, כי בשעת הצנתור האדם צריך להיות עירום כביום היוולדו, וכל הרופאים והאחיות נמצאים סביבו, והבושה גדולה בלי יכולת להסביר.
גם הבנתי שאני צריך לנוח הרבה, וצברתי כוחות רבים, וראיתי כמה כל חברי אוהבים אותי ודואגים לשלומי, הפלאפון שלי ממש הוצף בשיחות, וגם ראיתי ולמדתי מי הם אותם אנשים שאוהבים אותנו באמת, ועזרו לרעייתי שתחייה, שהייתה בבית מעוברת בחודש שישי, עם חמישה ילדים קטנים, ואחת מחברותיה שאין כמוה יחד עם בעלה הצדיק, היו צריכים להנאתם להתארח ביחידת דיור באותה שבת קודש, וכשהם שמעו שרעייתי שתחיה לבדה, הם החליטו בגודל רחמנותם שבני משפחתי יבואו איתם להיות יחד, צפופים צפופים ולבסוף רווחים, העיקר שלא תהיה רעייתי וילדיי לבד, ועל זה אמרו רבותינו ברוך אומר ועושה, שצריך האדם לקום בזמנים אלו ולעשות מעשים לפעול כפשוטו, אשריהם ישראל.
אבל לא רק בשל כך סיפרתי את הסיפור, כי עדיין עברו רק יומיים, ואני הייתי שם ד' ימים, ביום חמישי בלילה הייתי צריך לסדר קידושין לאחד מבחירי תלמידי, והדבר כמובן בוטל בעל כורחי, התקשרתי להודיע לו זאת, וביום רביעי בלילה הוא הגיע לבקר אותי, ואמרתי לו שאין זה מקומו, אך הוא התעקש להישאר, למחרת שמעתי את החופה דרך הטלפון ומאוד התרגשתי, והבנתי שוב שגם לקדש זו זכות גדולה, שה' יתברך מאשר זאת כל פעם מחדש, מלבד האישור של הרבנות, ועל כל פעם צריך להגיד תודה, ולכן הוספתי לה' עוד הודאה על ההודאה.
לא הבנתי, מדוע היתה התעקשות מצד הרופאים שאני אשאר שם שבת, ביקשתי מהם כמה פעמים, אנא אני רוצה להיות בבית בשבת, לא בשבילי אלא בשביל משפחתי, אך הם אמרו שכך נקבע שצריך ארבעה ימי השגחה, ובהמשך נבין יותר את הסיבה לכך, ולכן קבלתי על עצמי את הניסיון הזה בשמחה כמה שיכולתי, דבר שהנני חווה אותו לראשונה בחיי, להיות לבד לבד, במקום הומה בני אדם חילונים לגמרי, בלי בגדי שבת, בלי המשפחה, תפילות ביחיד, ובלי חשק לאכול, ואז הבנתי שגם להתלבש לכבוד שבת זו זכות גדולה, וכן להתפלל במניין, וכל אלו הדברים, הם לא מובנים מאליהם, הם מתנות, וכמובן חשק לאכול, לאט לאט אני מבין יותר, הכל זה חסד של ה', הכל ממש כפשוטו, כל תזוזה כל הבטה, כל דבר גשמי שאנו משתמשים בו, ממש מדהים.
ואז בערב שבת חיפשתי נרות לכבוד שבת, ונזכרתי ששכחתי לבקש מרעייתי, והאחיות אמרו שאין להם, ולכן אמרתי שאני אברך על הדלקת החשמל, אך מאת ה' היה שבאותו יום התקשרתי לאיזה גמ"ח בבית החולים, שהטלפון שלהם הגיע אלי בדרך נס, היה זה על ידי רב חשוב ש"במקרה" בשעת שיחתנו, הוא ראה לנכון לתת את הטלפון של הגמ"ח הזה, וזה אחרי שהוא חיפש וחיפש את המספר, כי אותו אחד מגמ"ח פעם היה שכן שלו, ורק אחרי מאמצים הוא מצא אותו וחזר אלי לתת לי את המספר, וכשהתקשרתי לאותו אחד מהגמ"ח, הוא שאל את מקומי בבית החולים, וכשאמרתי לו הוא אמר ה' ירחם, ממש תודה על העידוד, והוא הוסיף לומר, שהוא יביא לי חלות ויין, ואמרתי לו שאני לא צריך, כי יש לי, ואני רק רוצה אוכל חם לבוקר, והוא אמר שהוא לא יכול לעזור לי בזה, אמרתי לו תודה ולהתראות.
אך בכל זאת, בכניסת שבת הם הגיעו, והביאו לי שקית מלאה כל טוב, היה שם, חלות, יין, "ונרות לשבת עם גפרורים" וגם נר להבדלה עם בשמים קטנים, וגם עלון אחד, ואם כן נרות הגיעו בדרך לא דרך, ולכן הדלקתי את הנרות, אך ברכתי על החשמל כי לא הרשו לי להדליק נרות סמוך למטה, ורק באיזה חדר מרוחק. , התפללתי מנחה, קבלת שבת, ותפילת ערבית, ולאחר מכן עשיתי קידוש, אכלתי מעט מהאוכל שהביאה לי חמותי שתחיה כי לא היה לי תאבון, וברכתי ברכת המזון, אדם יושב בביתו בערב שבת והילדים שובבים, קצת מרעישים וקצת מתווכים, לא תמיד מקשיבים, והנה באותם רגעים בבית החולים, שהאדם נמצא לבדו, הוא אומר אני מוכן לסבול הכל בשביל להיות שמח, אני רק רוצה להיות בבית, לראות את רעייתי ואת ילדי, ואין שום סיבה שנחכה להיות בבית חולים בשביל כך, כעת אנו צריכים לשמוח בכל הסובב אותנו לדעת ולהעריך את המתנות של ה' יתברך.
נשכבתי על המטה, ומשמים בתוך אותה שקית שנשלחה לי, היה בה עלון אחד לשבת, הנקרא "ישא ברכה", מתוך כל אולי מאות סוגי העלונים, נבחר משום מה דוקא עלון זה, עלון ספרדי מגמ"ח חסידי, ודוקא בשבת זו ראיתיו לראשונה, וכפי שסיפרתי ממש במקרה הגיע אלי העלון עם השקית, אותו רב לקח זמן ממושך למצוא את הטלפון של אותו גמ"ח, ואחר כך הגמ"ח אמר שהוא לא מביא לי כלום, ולבסוף הוא הביא, ובתוספת עלון, ואני במיטתי שוכב וקורא, כל כך שמחתי על העלון כמוצא שלל רב, הוא השלים לי איזה חור של חסרון מהשגרה של כל שבת, ואז בזמן שהייתי קורא התרחשו לי שני ניסים, ניסים מהסוג שמלמדים את ההשגחה הפרטית בחיינו.
שהרי אני בפעם הראשונה בכל חיי הדלקתי נרות שבת, והנה במדור ההלכות של העלון, נבחרו מכל אלפי סוגי ההלכות, דוקא הלכות הדלקת נרות הלכות מצויות מאוד וידועות לכל, קראתי את כולם, ואחר כמה הלכות הגעתי להלכה שאומרת, גם האיש חייב בהדלקת נרות, ואם הוא נמצא במקום כזה שאשתו לא מדליקה הוא חייב להדליק, ואשתי בערב שבת בדיוק שאלה אותי, האם היא לא מוציאה אותי ידי חובה בהדלקה, ואמרתי לה שזה חובה על המקום שאני נמצא, וזה לא כמו הדלקת נרות חנוכה, והנה בדיוק בעלון שכולו ברכה, נמצאה דוקא הלכה זו, מציאות שיכולה להיות קיימת אחת לכמה מאות אלפים.
אך זה עדיין לא נגמר ורק התגבר, כי כשהמשכתי לקרוא נסגר לי עוד מעגל, כי במדור אחר שם בעלון, היו מדור של שאלות מעניינות כאלו, להחכים את הקוראים, והשאלה של השבוע היתה השאלה הבאה, "מדוע יש לציצית שמונה חוטים", אתם בטח זוכרים את השאלה הזאת, והיה הדבר בעיני כנס גמור, וראיתי במסך של המוניטור שהדופק עולה לי מרוב שמחה, את התשובה לכך מדוע יש שמונה חוטים, אין כאן המקום לספר, כי יש לכך הרבה תשובות, אבל אני ידעתי את התשובה שלימד אותי נהג האמבולנס, אתם זוכרים נכון?!, להודות מיידית על ניסים, וידעתי שמתוך גרונו דיבר ה' יתברך, לעשות את כל הויכוח הארוך, והיה זה הכנה להשגחה שלי, במקום המרוחק הזה, לזכות לקבל עלון במקרה גמור, עלון אחד מתוך אלפים, שבו היתה שאלה אחת, וכמה הלכות, והם בדיוק דברו מעניין הדלקת הנרות וסיבת שמונת החוטים שבציצית, באותו רגעים שוב הרגשתי דרישת שלום מן השמים, שאומר לי ה' יתברך, אני איתך תהיה חזק, ותלמד את המסרים שאתה צריך לקחת מזה המקום, תיקח משם את מסירות הנפש לחסדים, תחכים עוד ברפואת הגוף לעזור לאחרים, תודה לי יותר על הטובות התמידיות, ובודאי עצם ההגעה שלי לשם היתה נס גדול, שאם הייתי נשאר במצב הנוכחי, עם הזמן מצבי היה מחמיר, וחס ושלום מכתי היתה גדולה הרבה יותר, וכיון שה' יתברך רצה לרפא אותי, על ידי שליחיו, הוא עורר בי את הכאבים במצב די מוקדם, ובכך הרופאים טיפלו בבעיה ועוררו בי את החשיבות על שמירת הבריאות ביותר חוזק, שבכך אני אוכל להאריך ימים ושנים, עם נפש בריאה בגוף בריא, וכנראה שה' יתברך חפץ שיהיו לי חיים ארוכים, ולכן הוא מטפל בי בדרכים שלו, ועל זאת מודה אני לך אבא, ואני אשתדל להוסיף בתודה, וכמובן בסוף הבנתי שה' יתברך רמז לי שיהיה לי נס נוסף שעליו אני אצטרך להודות לו.
ולכן לא אוכל לסיים מעשה זה, בלי שאשתף אתכם אודות הנס הגדול מכולם שקרה לי, אני השתחררתי במוצ"ש, ובדרך נס בא לקחת אותי משם אדם יקר שביקרים שהתחנן אלי מרוב צדקותו להחזיר אותי לביתי, מעולם לא שמעתי ולא פגשתי, אנשים שאוהבים לעזור ולעשות חסד בכזה שמחה, הוא אמר אני מבקש בכל לשון שאני זה שאבוא לקחת אותך תן לי את הזכות, והוא אותו אדם שלקחני והחזירני מבית החולים בפעם אחרת בחיי, ממש לא יאומן איזה בן אדם. והנה הרופאים בקפלן, קבעו בהחלטיות שנצפתה אצלי מחלת לב תלת כלית, שפירושה שלושה עורקים סתומים, וזה לשונם במכתב השחרור, בצנתור הודגמה מחלת תלת (שלוש) כלית, עם "חסימה מלאה" של העורק הימיני בחלקו האמצעי, היצרות בת 70% של העורק הקידמי, והיצרות בת 90% של הענף הביניים, ובאמצע הצנתור התחילו הרופאים לדון, האם צריך לעשות לי ניתוח מעקפים, וכנראה היה זה בגלל אותו עורק שהוא חסום לגמרי, אך משום מה באותה שעה שהרופא מבצע הצנתור אמר לכל צוות הרופאים הנמצאים מאחורי חלון זכוכית ורואים את הנעשה, האם אתם רואים מה שאני רואה, כנראה שצריך לעשות לו ניתוח מעקפים, הנה נכנס בבהלה אחד הרופאים לתוך החדר, והוא אמר בצעקות שאני צעיר מידיי ואפשר לחיות עם זה, ועוד כמה שנים נראה מה יהיה, כך הוא אמר, והרופא מבצע הצנתור שהוא ראש המחלקה, הקשיב לו, אני לא ראיתי מי היה הרופא שאמר זאת, כי אני הייתי שוכב, ואחר כך במחלקה הגיע אלי אדם שהיה נראה כרופא, והוא אמר לי אתה שמעת אותי בתוך חדר הצנתורים?, זה אני הייתי, ואמרתי לו תודה רבה, מי שלא יודע ניתוח מעקפים, זה ניתוח מסובך ומפחיד, לוקחים וריד מהרגל, ואז מנסרים את הצלעות בשביל להגיע ללב, ואז משתילים את הוריד ללב, ממש מזעזע.
בית החולים קבע לי תור לעוד כחודש לעשות צנתור שני, אבל אני החלטתי לעשות את הצנתור בבית חולים תל השומר בעוד שבועיים, והנה יום לפני הצנתור פניתי לאחד מחברי בכולל, ואמרתי לו שאני מאמין ומצפה מה' יתברך שיעשה לי נס וכשיתחילו את הצנתור יראו שהכל פתוח לרווחה ולא יהיה צריך לעשות צנתור, הוא שמע אותי ואמר אמן, ואפילו כתבתי על דף לבורא עולם שמחר אני ממתין לנס ואני אכתוב כאן בהמשך הדף את הנעשה איתי, והנה כמה רגעים לפני הצנתור השני בקשתי מהפרופסור וכן מהרופא, שיבדקו מה אפשר לעשות עם העורק הסתום, והם אמרו שהם יבדקו, הצנתור התחיל והרופא אמר לי שיש עורק סתום וחייבים לפתוח אותו, ואני קצת הצטערתי כי ציפתי שהעורק יהיה פתוח, שהרי כך ביקשתי, אך קבלתי עלי את רצון ה' יתברך, והנה בדרך נס הצנתור נגמר לאחר "דקה וחמישים ושמונה שניות" אפילו לא שתי דקות, לעומת 45:00 דקות של הקודם, כולם היו המומים על המהירות, ואפילו הפרופסור עצמו אמר מיד כשהוא סיים "הפעם זה באמת לקח מהר", והוא יצא לרעייתי, ומייד רעייתי שאלה אותו, "פרופסור, בעלי בפנים ואתה בחוץ? היאך יתכן הדבר, והוא השיב כבר סיימנו, ופתחנו לו את הסתימה, הפרופסור היה עם חיוך מאוזן לאוזן, ויהי הדבר לפלא, וכשחזרתי למחלקה אפילו האח שאל האם נעשה צנתור, והאחות אמרה בודאי וגם פתחנו לו עורק.
ואחר הצנתור שאלתי את הרופא, נו.. מה עם העורק הסתום? והרופא השיב לי במילים אלו "אין עוד עורק סתום הכל פתוח, מה שהיה סתום פתחנו, והשאר פתוחים" ושאלתי שוב, אבל במכתב הקודם של בית חולים קפלן, כתוב שנצפתה מחלת לב תלת כלית? והוא השיב שהוא לא יודע אודות זה כלום, וכך הם סיכמו את מכתבם, שנצפתה מחלת לב דו כלית, ושניהם נפתחו בהצלחה מרובה ומדוייקת, והם הוסיפו לכתוב שעורק RCA שהוא העורק הימיני שנכתב עליו מאה אחוז סתימה, הוא פתוח לרווחה ונורמלי לחלוטין, כך היה כתוב בסוף הספר מובאים שתי התשובות של בתי החולים, לקרוא ולא להאמין. , ומה שהיה וקרה לעורק השלישי, איני יודע, מה שאני יודע, שה' יתברך החליט שעורק סתום שזה דבר די חמור ומסוכן, לא יהיה, אם בגלל שהוא החליט שהיתה טעות או שלא היתה, אבל העורק פתוח, והדברים מדהימים וידועים, והפעם זכיתי לראות את הדברים על גופי, והכל נעשה רק ברחמי שמים מרובים, ולא בזכותי כלל, והנני מודה ומודה ומוסיף להודות לה' יתברך, תודה לך אבינו מלכנו על בריאות גופינו, וממילא על ישוב דעתנו.
ומפני שלא יכולתי להיות שקט אודות הדבר, לכן הלכתי לרופא משפחה, רופא לא שומר תורה ומצוות, ואמרתי לו, תראה בעיניך, מה קורה כאן? אנא ממך תסביר לי, הוא הסתכל ושמע, ואמר, באמת הנה כתוב כאן שהעורק הימיני נורמלי לחלוטין, ואז הוא אמר, תשמע הבדיקות האחרונות, הם העיקר, אם הפרופסור אמר הוא יודע, כנראה שהיתה לך עזרה משמים, זה גם קורה לפעמים, ויותר מזה אין לי מה לומר לך, אמרתי לו תודה רבה לך, ואני לא צריך יותר מזה. ואחר כמה ימים התקשרו אלי מבית חולים קפלן, היתה זאת אחת מהאחיות המדהימות שטיפלה בי שם, היא התקשרה לעשות איזה סקר על האחיות, ומייד עלה לי במחשבתי לשאול אותה אודות העורק הסתום, שאלתי אותה, והיא אמרה שזה מאוד מעניין, ופעמים קורה שהעורק נפתח, ואולי גם אצלי כך קרה, אך אמרה שמחר היא תשאל את הרופא שעשה לי את הצנתור מה הוא אומר, ולאחר כיומיים היא חזרה אלי, והיא אמרה שהרופא והיא יחד ראו את העורק סתום, ואין שום טעות, ולכן היא אמרה שאם העורק פתוח כמו שאומרים בתל השומר, כנראה הוא נפתח, אולי מהתרופות שכעת הנני לוקח, אמרתי לה תודה רבה, וברכתי אותה לחיים טובים ולשלום, והאמת היא שלא יתכן שבגלל התרופות נפתח לי העורק, כי הרי היה לי עוד עורק שסתום 75%, והוא לא נפתח, ואם כן היאך יפתח הסתום 100% בגלל תרופות, הרי שבורא עולם יוצר האדם פתחו לרווחה, והעיקר שאני מרגיש מצויין ויותר טוב אף מלפני כן, כך נסתיים סיפור זה נס גלוי ומדהים, דוקא את העורק הסתום ביותר שאין לו תקנה אלא בניתוח מעקפים, ניתוח די מסוכן, שממש לא רציתי לחוות אותו על גופי, דוקא אותו פתח ה' יתברך, ואילו את העורק שהיה לו תקנה בניתוח של שתי דקות, השאיר אותו ה' יתברך כמות שהוא, הנני מודה לך בורא עולם על כל הצער והעוגמת נפש שמנעת ממני, ותודה לך שבאותם רגעים הרופאים החליטו משום מה שלא לעשות לי את הניתוח, תודה רבה לך עד בלי די.