השיב משה יורה דעה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שאלה מד
עובדא הוי באשה שהיה לה כמה גרבין יבשים קטנים ודקים ולא היה מאז ומקדם רק במקרה ובא הדבר לפני המורה מחמת שהיה לה ידיעה שאני חוכך להחמיר בזה והנשים שחקו עליה ואמרו שלא שמעו דמשום גרבין וחטטים ואבעבועות לא ילכו לטבול וגם אשת החכם המורה צחקה וגער בה החכם המורה למה צחקת יפה עשתה ששאלה והורה לה שתרכך במים הגרבין וחזרה ושאלה אם לא יוכלו להתרכך והורה לה שתלך כך לטבול ונתודע הדבר אלי ועשיתי א"ע כמתעלם וכתבתי לחכם המורה הנ"ל וזה לשוני ימחול מעכ"ת על כבודו ויודיעני במכתב אם יש שום צד קולא לנגד הט"ז בסי' קצ"ח ס"ק י"ד שהביא בשם רש"ל שהביא הג"ה אחת וגרב לגבי טבילה צריכה להסיר אעפ"י שכואב לה הרבה ואשתו של מהרר"ק כו' עיי"ש ופשוט הוא דהוי כגליד שע"ג המכה וכריבדא דכוסיליתא והא ודאי דאם ניתרכך במים דמהני דלא גרע מחטטין בסעיף ט' אך דאם אינו יכול להתרכך נראה ודאי דצריכה להסיר בידים אף אם כואב לה הרבה דאיך נרים ראש לנגד הט"ז ומהרש"ל ומהרר"ק ובפרט בלי טעם וראי' ובפרט דלא ראיתי שום חולק בזה ואף גם דהבל"י אחרון שבאחרונים הביא בס"ק ט' להא דרש"ל בפשיטות בלי שום חולק לכך ויודעיני במכתב דעתו והמורה הנ"ל הבין שנתוודע לי הוראתו שהורה בזה וזה לשונו בתשובתו כתבניתו וכצלמו ביום אתמול כי יעבור קבלתי דברי קדשו ואימא לי' איזי גופא דעובדא היכי הוי ביום אתמול אחר חצות נשאלתי בביתי בז"ל אשה שיש לה על בשרה כמו קרעצליך קטנים והמה כמעט אינם נראים כ"כ אי מותרת האשה הנ"ל לטבול והשבתי שאין חילוק בין קטנים או גדולים וצריכה לחוף במים עד שיתרככו כמבואר בטור ובש"ע סימן קצ"ח ומה שכתב כת"ר הג"ה שהביא הט"ז בשם רש"ל גרב לגבי טבילה צריכה להסיר ואף שכואב לה הרבה ואשתו של מהרר"ק כו' ולכאורה הבנתי שיש חילוק בין גרב ובין שאר שחין ואבעבועות והא ראי' שמבואר ברש"י בחומש פ' אמור שגרב הוא יבש מבפנים ומבחוץ וכן הוא בסוף פ"ו דבכורות ואפשר שזה גרב היבש צריך דוקא הסרה ולא מהני שיתרככו במים אבל זה אינו דא"כ אמאי לא חילקו הטור והש"ע בזה והא זה הוא מילתא דשכיחא בכל הנשים וע"כ דהטור והש"ע סוברים דבאמת אין חילוק בין גרב לשאר שחין והוא בכלל אשה שיש לה חטטין כו' וריכוך במים מהני בהו כמו הסרה וכן משמע הלשון בד"מ וז"ל לפיכך אשה בעלת חטטין וכו' ובמרדכי ה"נ דף של"ג ואפילו אם יצערו אם יסירו הגלד מעל המכה או אבעבועות שאין דעתה להסיר עתה וקרוי אינו מקפיד מ"מ רגילות הוא להסיר הכל או תמתין עד שתתרפא כל זה פירש ר"י בתשובה וכן כתב הב"י בשם סמ"ג וכו' וכן הם דברי הרא"ש שכתב שצריך לרחוץ במים עד שיתרככו ובהגה' ש"ד בשם סמ"ק ורגילות הנשים להסיר מעליהם כל גרב ושחין אעפ"י שמן הדין לא הי' צריך לזה לפיכך אין איסור לטבול לאשה שיש לה חטטין בראשה עכ"ל הד"מ הנ"ל:
מבואר ממה שכתב על דברי הר"י בתשובה הנ"ל וכן הם דברי הרא"ש שצריך לרחוץ במים עד שיתרככו משמע דהסרה וריכוך הוא ענין אחד וגם ממ"ש גרב ושחין משמע דאין חילוק בין גרב לשחין וכן כתב הב"י בשם סמ"ק הרגילו הנשים כו' אעפ"י שמן הדין לא הי' צריך וכן כתב הבר"ה הורגלו הנשים להסיר מעליהם כל גרב וכל שחין אעפ"י שמן הדין לא היה צריך וכתב ר"פ לפ"ז אין לאסור לאשה לטבול לאשה שיש לה חטטין של גרבנים בראשה וכו' מכל הנ"ל מוכח דאינו אלא מנהג שהרגילו הנשים בעצמן ובודאי עכ"פ ריכוך במים מהני בהו ואיך נניח דברי הטור וש"ע וד"מ ונפסוק כדברי הג"ה שהביא הרש"ל שצריך הסרה דוקא וגם הרמ"א בש"ע לא הגיה כלום וכן הש"כ לא הביא את הג"ה הנ"ל ואפשר דהט"ז לא הביא ג"כ רק לחומרא בעלמא למי שרוצה להחמיר על עצמו ולא לפסוק הדין ואף אם נימא דמהרר"ק והרש"ל פליגו על הטור והש"ע אנו אין לכו אלא דברי הטור וב"י וד"מ וימחול כת"ר ויעיין בפנים וימצא שדברי כנים ושלום למר ולתורתו עכ"ד וחזרתי וכתבתי אליו וזה לשוני עיינתי בדבר קדשו ואדון לפניו על ראשון ראשון כו' תחילת דברי פי מעכ"ת שעלה על דעתו לכאורה שיש חילוק בין גרב לשאר שחין ואבעבועות הנה דבר ד' בפי מעכ"ת אמת בפירוש המלה דגרב הוא דבר אחר משחין אבל לדינא אין חילוק כמו שאבאר וכן מסיק מעכ"ת ולא עלה על דעתו כלל שיהי' חילוק לדינא רק דחלוקין הן בעצמן בטבע שזה מתרכך וזה קשה להתרכך אבל אם מתרכך ודאי מהני כמו שאבאר בסמוך. ומ"ש מעכ"ת מרש"י בחומש ומגמ' דבבכורות יאמין לי מעכ"ת שקודם ששלחתי אליו כבר עיינתי במקומות ההם וגם ברמב"ם פ"ז מ"ה ביאת מקדש הלכה י' וז"ל וכן מי שיש בו גרב יבש עיי"ש וזה פשוט דגרב היינו יבש וכעין גרב זה קאמינא כנודע דרכן של אבעבועות קטנות יבשות הללו שאין בהם לחלוחות רק אם יסירן יצא לפעמים דם מן הבשר אבל בו אין שום לחלוחות ויבש כחרס הוא וממש אין לצייר בו חוץ ופנים כלל מחמת קטנות כמותו ודקותו אך מ"ש מעכ"ת דעלה על דעתו לכאורה שזה גרב היבש צריך הסרה דוקא ולא מהני שיתרכך במים לא הבנתי למה הא אם מתרכך שוב לא הוי גרב דכיון דאזיל יבשותו מה בינו לשאר חטטין ואבעבועות שנתרככו וזה פשוט וגם באגרתי הראשונ' כתבתי בהדי' בזה הלשון ובודאי דאם מתרכך במים מהני ימחול מעכ"ת על כבודו ויראה בדברי הקודמים אם הם עדיין בעין אצלו ולא השליכם מעל פניו אך הא דכתב מהרש"ל וט"ז צריכה להסיר אף אם כואב לה ולמה לא כתבו דתרכך במים דעתי בזה משום דסברו דאין מצוייר בזה שיתרכך ולא יוסר דבשלומא חטטין ואבעבועות דמלאין ליחה ומוגלא אף אם מתרככין מ"מ האבעבועות במקומן רק דלחין הן אבל בגרב שאין בו שום ליחה כלל ואין בו שום ממש רק מחמת דנתיבש בבשר ויבשותו סיבת הויתו וכיון דנתרכך הוי כמו מלמולי זיעה ומודח במים כנ"ל לבאר דעת הקדושים הללו ועוד אפשר לומר דמיירי באינו יכול להתרכך דהא אם נתרכך ודאי דאין שום כאב כלל להסירו ובקל מאוד יוסר ולמה כתבו אעפ"י שכואב לה הרבה א"ו כמ"ש דבאינו יכול להתרכך איירי ואין להקשות לפי"ז אמאי נקטו גרב הלא בשאר שחין כמי חוצץ אם איכו מתרכך לק"מ חדא דאורחא דמילתא נקטו דגרב קשה להתרכך ולפעמים אי אפשר אבל שאר שחין ודאי מתרכך כשחופפין היטב במים ועוד נ"ל דלכך נקטו גרב דהסרה לא שייך רק בגרב שאם תרצה לסבול הכאב תוכל להסירה ולקלפו שהוא רק כקליפה על בשרו אבל שחין דעלמא המלאה ליחא ומוגלא ומושרש בבשר ממש אין באפשרות להסיר לגמרי והחוש מעיד ואף אם יש אפשרות רחוק מ"מ הכאב גדול מאוד עד ששב להיות נמנע קיים משו"ז והוי כלא אפשר ומ"ש מעכ"ת דאמאי לא חילקו בטור ובש"ע בזה כבר כתבתי דזה נכלל בגליד שע"ג מכה והוא הוא ובפרט בהא דכתב בש"ע סעי' י"ב בלכלוכי צואה דאם נגלד כגלד דחוצץ ומכ"ש גרב ועוד כיון דכתב בש"ע דבעלת חטטין דצריכה לחוף במים עד שיתרככו א"כ למה לי דינא דגרב ממ"נ אם תתרכך אז ודאי מותר כמ"ש ואם לא תתרכך כמו דאין דרך גרב כ"כ להתרכך בנקל הא עד שיתרככו קתני וממילא ידעינן דאם אינו מתרכך דחוצץ ויש ראי' לדברי מש"ע דריכוך מהני אך דאין דרך גרב כ"כ להתרכך דכתב שם בש"ע סי' ט' דם יבש שע"ג המכה חוצץ כו' לפיכך אשה בעלת חטטים צריכה לחוף במים עד שיתרככו דקשה פתח בדם יבש וסיים בחטטין ולמה לא כתב אהך גופא דתחוף במים עד שתתרכך ולמה כתב בסתם דחוצץ כאילו לא הי' שום תקון א"ו כמ"ש דבדם יבש לא שייך ריכוך כלל דכיון דיתרכך יוסר לגמרי ועוד דשוב לא הוי יבש דמילתא דפשיטא הוא לכך כתב האי דינא בחטטין והכי פירושא לפיכך דחזינא דדם יבש חוצץ אלמא בדבר יבש חוצץ לפיכך במלת חטטים כו'.
ומ"ש עוד מעכ"ת במסקנתו והוכיח דריכוך במים מהני ודאי דזה פשוט וברור דאם מתרכך במים מהני ולא עלה על דעתי מעולם להחמיר בזה ומ"ש עוד מעכ"ת דהסרה וריכוך הוא ענין א' דעת שפתיו ברור מללו לדינא דריכוך מהני כמו הסרה אם מתרכך מותרת לטבול אבל העניין אינו אחד. אמת דהסרת הוא באם אינה יכולה האשה לרכך הגרב צריכה להסיר ביד וכך הם דברי הקודמים דאם אינו מתרכך אז צריכה להסיר בידים ובכן עולה על נכון דברי הש"ע ומהרש"ל וט"ז ומדברי הד"מ הנ"ל שבנה מעכ"ת יסודו עליו משם אני מביא ראי' לדברי דקשה מאי וכך הם דברי הרא"ש דכתב הד"מ דהרי במרדכי מבואר דהסיר הכל או שתמתין עד שתתרפא ואי הסרה דכתב הוא דבר קל כמו ריכוך במים א"כ מה זה דכתב או תמתין עד שתתרפא למה תמתין תרכך במים דהא בלא"ה הוא חופפת במים ולמה תדחה טבילת מצוה כיון שהתקון הוא דבר קל א"ו דהסרה דכתב היינו ביד אף שכואב לה וע"ז כתב הד"מ או שתמתין כו' דהיינו אם הוא רכה וענוגה שאינה יכולה לסבול הכאב או שאינה יכולה להסיר אם כן מוכח מדברי המרדכי דריכוך במים לא מהני א"כ מאי וכך הם דברי הרא"ש דכתב הד"מ הלא הם כרחוק מזרח ממערב א"ו כמ"ש דזה ברור דריכוך במים מהני דהא בגליד ובדם שע"ג המכה ובריבדא דכוסילתא תוך ג' ימים אינו חוצץ מטעם דרך הוא וא"כ אמאי לא תהני ריכוך במים וה"פ דברי המרדכי להסיר הכל יהי' באיזה אופן הסרה שיהי' אם אפשר ע"י ריכוך המים ואם לא אז ע"י הסרה דיד או תמתין כו' דהיינו אם אי אפשר לרכך במים וגם אינה יכולה לסבול הכאב כו' אז תמתין כו' וע"ז כתב הד"מ וכך הם דברי הרא"ש דכ' עד שיתרככו ש"מ דצריכה ריכוך דוקא ואם כן ממילא ידעינין דאם אינו מתרככין דצריכה להסיר ביר או תמתין כו' וזה ברור בפי' דברי הד"מ וא"כ מבואר במרדכי הנ"ל בפשיטות לכל מעיין דאם אינה יכולה לרכך ולהסיר שתמתין כו' וכן מבואר בפשיטות בש"ע שצריכין לראות אם התרככו אבל אין סומכין על החפיפה שיש לכל הנשים ולומר דמסתמא מתרככין דהא לא כתב בש"ע דתחוף במים ומסתמא מתרככין רק עד שיתרככו קתני דמשמע שיהי' ידועה לה שהתרככו ועוד דאי אמסתמא סמכינן למה לי הך דינא בש"ע כלל הא לכל אשה יש חפיפה א"ו כמ"ש דבעינין שיתרכך בודאי ואם אינו מתרכך בודאי אין לה תקנה רק שתסיר ביד או תמתין עד שתתרפא כמ"ש המרדכי ועוד ראי' ברורה לדברי דיש גרב שאין מתרכך בכל מים וצריכה להסיר ביד דאי כדברי מעכ"ת דריכוך והסרה הוא ענין אחד והסרה דקאמר מהרש"ל היינו ריכוך א"כ מה זה דכתב מהרש"ל אעפ"י שכואב לה מה כאב שייך בריכוך במים ועוד מהרר"ק מ"ט לא האמין לאשתו הא ודאי דלא שבקה היתרא ועבדא איסורא כיון שההיתר הוא ענין קל וגם מפורש שם דלא האמין לה משום שהית' ילדה וכואב לה וזה פשוט דחש שלא תתאכזר לעכור שארה א"ו כמ"ש דיש גרבין דאינם מתרככין בכל מים ואז צריכה להסיר ובזה כ"ע מודים המרדכי והרא"ש והש"ע והד"מ למהרש"ל וט"ז דהא בש"ע קאמר עד שיתרככו משמע בידוע שהתרכך הא וא"ה לא ומ"ש מעכ"ת דלא הביא הש"כ להא דרש"ל הלא כתב הש"ך בס"ק ט"ו בהקיזה דם אחר ג' ימים דחוצץ כל זמן שהגליד עליו עד שיתרפא כהוגן עכ"ל א"כ מ"ש שאר גרב וגלד מגרב זה שעלה ע"י הקזה ועוד דאין צורך להזכיר להאי דינא בגרב כלל כמ"ש לעיל כיון שמבואר בש"ע בחטטין עד שיתרככו וא"כ ממ"נ בגרב כו' כמ"ש לעיל. ומ"ש מעכ"ת דהוי רק חומרא בעלמא כמ"ש הד"מ אמת הדבר קודם שראיתי בד"מ הוי תמי' לי מלתא טובא למה אסרו בגרב הא אין דרך להקפיד בזה והוי מיעוט שאין מקפיד אך אמרתי ודאי דעתם רחבה מדעתנו וסברו דלפעמים דרך להקפיד עליו וחוצץ כמו"ש הב"ח והש"ך בס"ק א' דאם שאינה מקפדת ברוב פעמים מ"מ אם איכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם כן הי' נ"ל לפרש דעת הרש"ל וט"ז ז"ל ואמרתי דהוציא זה מהא דמפורש בגמ' נדה דף ס"ז ע"א בריבדא דכוסילות' דחוצץ לאחר ג' ימים כל זמן שהוגלד עליו וזה פשוט דאין מקפידין על גלד זה טפי משאר גרב וגלד וכשראיתי בד"מ בשם המרדכי דהוא רק חומרא שהחמירו הנשים על עצמם תמו' לי מנ"ל הנ"ל ודוחק לומר דדעת המרדכי דנתפשט חומרא זו גם בזמן חכמי הש"ס ומחמת חומרא זו איתא בגמ' להאי דינא דמדלא מפרש דבנות ישראל החמירו על עצמם כמו דמפרש ר' זירא בטיפת דם כחרדל ש"מ דדינא הוא והי' נ"ל לומר דהיינו טעמא דרש"י בערובין דף ד' ע"ב דהא ואמרינן מיעוטו שאין מקפיד אינו חוצץ היינו בשערו אבל בבשרו חוצץ ועיין בר"ן על האלפסי סוף ה' נדה שכתב מה דנראה לו דהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן עיי"ש. ואף אני אענה חלקי דהוי קשה לרש"י מריבדא דכוסילותא דאין דרך להקפיד לכך פירש רש"י דוקא בשערו כן י"ל בדעת רש"י אבל כבר הכריחו כל הפוסקים והתו' שם בעירובין, דלא כרש"י וכן קיי"ל ביו"ד סי' קצ"ח סעי' א' א"כ ע"כ צ"ל בגמ' הנ"ל כמ"ש ואין להקשות לרש"י ז"ל דסובר דבשר חוצץ אף מיעוטו שאין מקפיד א"כ אמאי אינו חוצץ תוך ג' ימים בריבדא דכוסילותא דאף דלח הוא מ"מ הא טעמא דלח אינו חוצץ כתבו הפוסקים דעל לח אין דרך להקפיד, ועל יבש דרך להקפיד עיין במרדכי ה' מקואות וא"כ קשה לרש"י הא אף אם אין מקפיד חוצץ מיהו לק"מ דרש"י לשיטתו דפירש שם בנדה דף ס"ז ע"א הטעם דתוך ג' ימים אינו חוצץ משום דאז הוא רך ונדבק היטב בבשר והוי ממש כגופו וא"כ רש"י לשיטתו והפוסקים לשיטתייהו כנ"ל ומ"מ יהיה איך שיהיה קשה על המרדכי הנ"ל שהביא ד"מ מריבדא דכוסילותא הנאמר בגמ' ואף אם נדחוק לומר דמחמת חומרא נאמר הך בגמ' כמ"ש לעיל א"כ קשה למה החמירו ביבש ולא בלח כיון דבין כך ובין כך ליכא הקפדה לפי מ"ש המרדכי מי' הא איכא לשנוי' דה"ט דלא החמירו בלח לפי שנכנס בהן מים דהא במרדכי כתב טעם זה סמוך לזה שהביא הד"מ בשמו ומשמע שם מדברי המרדכי דהוא סובר טעם זה בכל לח דאינו חוצץ מדכתב שם וזה לשונו כדאמרינן התם הדם והדיו כו' עיי"ש. ומ"ש שם לקמן הטעם בלח דאינו חוצץ לפי שאין דרך להקפיד הוא בשם הראב"ד עיי"ש אבל טעם זה הוא דעת עצמו או דעת ר"י בתשובה וביבש כתב שנדבק בדוחק על הבשר לכך חייץ והוא היפך מסברת רש"י ז"ל שכתב דבלח נדבק טפי ורש"י ז"נ כפירושו כאן בנדה דפירש הטעם דתוך ג' ימים אינו חוצץ משום דאז רך הוא ונדבק מאוד והוי כגופו סותר עצמו למה שפירש במנחות דף כ"א ע"א על הא דמשני שם הגמרא הא דסריך והא דלא סריך ועיין שם ברש"י ד"ה סריך עיי"ש ואף גם דיש לדחוק ולומר דה"פ שם שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת דמקודם שהתחיל להתייבש היה נדבק לגמרי ועכשיו קצת והיינו שמתחיל להדבק קצת מלבד דזה דוחק גדול דאדרבה להפרד קצת היה לו לומר דאף אם נסבול לחץ זה מ"מ קשה מאי סריך דאמר בגמ' דסריך משמעו דבקות ואף אם נדחוק דמשמעו דסריב הוא דבקות קצת א"כ מאי לא סריך דאמר הכי הוי לי' למימר כאן דסריך כאן דנדבק ויהיה פירושו דסריך דבקות קצת ונדבק דבקות ממש ועיין שם ברש"י ד"ה דלא סריך וצע"ג ליישב ואין כאן מקומו.
וא"כ גם מזה יש ראי' ברורה להפוסקים דאף בבשר מיעוט שאין מקפיד אין חוצץ דלדעת רש"י קשה אפילו לח נמי כמ"ש ואין לומר כמ"ש רש"י בנדה דלח נדבק טפי והוי כגופו דהא נסתר מגמרא דמנחות ומי' יש לדחות דהיינו טעמא דלח דאינו חוצץ כלל דעיילי בי' מים כמ"ש המרדכי אבל על רש"י קשה ואין להאריך ומ"מ על המרדכי הנ"ל שהביא הד"מ קשה מגמ' דנדה בריבדא דכוסילתא דאין סברא כלל לומר דמחמת חומרא כאמר בגמרא מי' אחר העיון במרדכי עצמו ה' מקואות לק"מ דז"ל ריבד' דכוסילת' פירוש קיבוץ דם שעל נקבי ההיקז והוא כעין חטטין כו' ומכאן ואינך חיין שנעשה יבש ונדבק בדוחק על הבשר ואפילו אם יצטער אם יסיר הגלד כו' כמ"ש בד"מ בשמו כמו שמבואר אות באות לעיל בתשובת המורה וא"כ מבואר בהדיא דבגמ' מיירי בגרב שאינה מצטערת בהסרתה ואז הוי מקפדת להסירה וע"ז כתב המרדכי ואפילו אם תצטער דאז הוי אינה מקפדת להסיר מחמת הצער שיהי' לה בהסרה [דמקפיד ואין מקפיד היינו מה שמקפיד להסירו או לא כמ"ש ברמב"ם בפירושו למשנה ג' פ"ט דמקואות וכן מבואר בפוסקי'] א"כ מן הדין אינה צריכה להסיר דהוי מיעוטו שאין מקפיד ומ"מ רגילות הוא להסיר כו' ובהכי ניחא מה דהוי קשה לי דכתב שאין דעת' להסיר עתה א"כ משמע שבפעם אחרת דעתה להסיר וא"כ הוא נגד מה דקיי"ל דכיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם וכן כתב הרא"ש בהדי' בה' מקואות והביא ראי' מחוטי צמר ומחיטי פשתן ולפי מ"ש א"ש דה"פ שאין דעתה להסיר עתה מפני הצער שיהי' לה בהסרתו רק כשתחי' המכה באופן שלא יהי' לה צער או שיהי' קרוב לניבול וקרו' אינה מקפדת כיון דבכה"ג דיש לה צער אינה מקפדת לעולם להסיר וזה דומה ממש לקליעת שער שקורין קאלטניס דנא חייץ כיון שיש סכנה להסירם כמבואר שם ביו"ד סי' קצ"ח סעי' ו' ובהג"ה והוא ג"כ מהמרדכי ולכאורה ומחוסר הבנה דמש"ז תהי' מותרת לבעלה בלא טבילה כיון דהוי חציצה עפ"י הדין לא תסכן ולא תשמש ובפרט אם הוא רוב השער דהוי חציצה דאורייתא לרוב הפוסקים דפסקו דרובו בשער לחוד ומקפיד חוצץ הדאורייתא ובהג"ה הנ"ל בקליעות שער לא חילק כלל ומשמע דשרי בכ"ע א"ו צ"ל דלא מקרי מקפיד כלל דמחמת הסכנה אינה מקפדת להסירם ה"נ מחמת צער אינה מקפדת להסירן וזה ברור בפירוש דברי המרדכי ועדיין צ"ע ברוב השער קלועין דמ"מ הוי רובו שאין מקפיד לרוב הפוסקים ומדרבנן עכ"פ חוצץ ולכאורה רציתי לומר דע"כ המרדכי והג"ה לא מיירי רק במיעוט השערות קלועין או אפשר דאף ברוב דכיון דקרוי אינה מקפדת כמ"ש אם כן אף ברוב לא הוי רק דרבנן וא"ל דבמקום עיגון לא גזרו בי' רבנן דכיון דיש סכנה להסירם תעגן ותתיב כך היה עולה על דעתי לכאורה אבל אח"ז עיינתי במרדכי שהוא מקור הדין הנ"ל וראיתי דכתב שם כמה טעמים להיתר וכולהו איתנייהו אף ברוב השער קלועין עיי"ש ומיהו מדכתב הרמ"א ויש סכנה להסירם ש"מ דתפס טעם אחרון לעיקר דהיינו מה שכתב בסיף דבריו שכיון דלא מצי' לגלחן מפני הסכנה הוי רבותי' ולא חייצי והביא ראי' מעובר עיי"ש ונראה דנקט טעם זה ולא כתב הטעם שכתבתי דמשום הסכנה קרוי אינה מקפדת דלטעמא דידי ראוי לאסור ברוב השער קלועין ולטעמא דיד אף ברוב השער קלועין שפיר דמי ואעפי"כ סברתי נכונה בגרב דמשום הצער קרוי אינה מקפדת [ובסוף התשובה תמצא ראי' ברורה לסברא זו] וזה כוונ' המרדכי דכתב דקרוי אינה מקפדת כנ"ל אבל הא לא כתב המרדכי בגרב דמשום הצער דהסרה הוי רבותי' דכיון דאינה בתמידות רק בדרך מקרה לא שייך לומר דהיינו רבותא ואינו דומה לעובר דג"כ אינה בתמידות דהעולם לשבת יצרה והעולם כמנהגו נוהג וטבע העולם הוא בהכרח הבריאה והרי בתמידות לכך כתב דקרוי אינה מקפדת והיינו כמ"ש וא"כ לפי"ז אשה שיש לה חטטין בתמידות ולא תוכל להתרפא ויש לה כאב גדול שתסירם בכל פעם ומכ"ש אם אי אפשר נראה דיש להתירה אף אם מכסה הצרעת רוב הגוף דמחמת צער הסרה הוי רבותי' כיון שאין דעתה להסיר בשום פעם מחמת צער וממש אין באפשרות באשה כזו להסיר בכל פעם א"כ הוי רבותי' אבל אם בא לה בדרך מקרה ומצפה שתתרפא בודאי דע"כ אם מכסה רוב הגוף דהוי חציצה דאורייתא ואף אם אין מקפדת להסירה עתה מחמת צער כמ"ש מ"מ הוי חציצה דרבנן דהא רובו ואין מקפיד הוא וראוי לה להמתין עד שתתרפא או עד שתתיאש מן הרפואה וריכוך במים נ"ל דלא מהני בזה דמה בכך דמתרככין והוי לח מ"מ כולהו טעמי דלח אין חוצץ ליתנייהו הכא דהטעם שכתב המרדכי דעיילי בהו מי' לא שייך בזה דדוקא בדם יבש או אפילו בגרב שאין בו חלל רק נדבק אל הבשר וכשמתרכך עייל בי' מים אבל בחטטין ואבעבועות דמלאין ליחה ומוגלא וסגורין הן מכל צד ואף אם מתרככין לא עייל בהו מים וזה דבר הנראה בחוש וטעם רש"י רלא נדבק טפי והוי כגופו ודאי דלא שייך בזה רק בדם יבש אבל באבעבועות אילו דבקותן שוה בלחין וביבשין ובפרט דפירוש רש"י נסתר מגמ' דמנחות כמ"ש ואי כפירוש הרא"ש שהביא המרדכי דעל לח אין דרך להקפיד ג"כ לא שייך בזה דהא במכסה רוב הגוף עסקינן ורובו שאין מקפיד חוצץ וצ"ע כיון דהש"ע סתם דריכוך במים מהני בחטטין ומיהו אפשר משום דמילתא דלא שכיחא הוא שיהיה רוב הגוף מכוסה באבעבועות כאלו דהא יש הפרש בשר בין כל א' וא' וגם אם יהיה בכל הגוף מראשה ועד רגלה ועד בכלל ע"פ רוב לא היי רוב הגוף לכך סתם בש"ע אבל אם אירע כן ודאי דיש לפסוק כמ"ש רק אם מתרככין עד שנפתחים קצת ועייל בהו מים ודאי דיש להתיר וגם אם מתרככין כ"כ עד שהן בשוין אל שאר העור נראה גם כן דיש להתיר דאז הוי ממש כגופו. ובזה סברת רש"י עולה על נכון וכדאי הוא רש"י לסמוך עליו בשעת הדחק.
ולא קשיא ע"ז מגמ' דמנחות דכיון שנתמעכו עד שהן בשוין אל שאר העור הוי כנתרפא לפי שעה אף שאחר כך חוזרין לברייתן היינו מחמת זוהמא שיתרבה בהן אחר כך ומ"מ עכשיו הוי כגופו כנ"ל וכן אשת שיש עליה גרבין יבשים שאינן יכולין לרכך והם בתמידות יש להתיר מטעם הנ"ל דהוי רבות' אף במחפין רוב הגוף ואף חומרא דנשים שהחמירו על עצמן אף בגרב שאינו חוצץ מן הדין להסירו כמ"ש המרדכי מ"מ בזה חומרא דנשים גם כן לא שייך דודאי לא החמירו על עצמם בכה"ג דלא תעגן ותיתב. וראיה מחטטין בראשה שיובא בסמוך והיינו דוקא ביש צער גדול אם מחמת שהם רבים או מחמת דבקות הגרב אבל בצער קטן לא הי' במקום עיגון שיך בזה חומרא דנשים כנ"ל וא"כ לפי מה שהעליתי בגרב וגלד שאין לה צער בהסרתה מן הדין מחובת להסיר וכשהוא בתמידות ויש לה צער גדול שתסיר בכל פעם ומתיאש' מן הרפואה יש להתיר ואם לא במקרה ויש לה צער בהסרתה מן הדין אינה מחויבת להסיר אך דהחמירו הנשים על עצמם ואין להקל בחומרא זו דהא המרדכי דכתב דהוא רק חומרא אינו מקיל בהו כמו דאין מקילין בחומרא דר' זירא ובהכי ניחא מה דהוי בד"מ דמשמע מדבריו קצת דהסמ"ק אינו חולק על המרדכי וכפי הנראה לכאורה הם חולקין דהא המרדכי החמיר וכ' דתמתין עד שתתרפא והסמ"ק מקיל בחטטין בראשה ולפי מ"ש א"ש דשאני חטטין בראשה שהוא בתמידות כדרך מכה זו ויש צער גדול מאד שהסיר כל פעם ויכול להיות דאי אפשר לגמרי ודאי הוי רבותי' ושרי מן הדין ואף חומרא דנשים לא שייך בכה"ג כמ"ש ולרככן במים אם אפשר ודאי דצריכה לרכך במים עכ"פ מצד החומרא דמה שאפשר בלא צער ולא הוי במקום עיגון שייך החומרא אך דאם אינה יכולה לרככן ג"כ מותרת לטבול אבל בשאר גרב דהוא לפעמים הוי ממש כמו כמו ריבדא דכוסילת' אך דאם יש צער בהסרה שרי מן הדין דבריבד' דכוסילות' אין צער כל כך להסיר לפי שהוא עב כמ"ש הרא"ש בפ' התינוקות בזה הלשון דנעשה עב אבל גלד דק שאין במה לאחז או גלד שע"ג המכה בזה יש צער גדול להסיר אבל מצד החומרא צר כה להסיר אף בכה"ג. ונ"ל דזהו טעם החומרא שהחמירו על עצמם משום דבגרב וגלד אין צער כ"כ בהסרתן מן הדין צריך הסרה דמשום צער מועט זמנין דלא חשה ומקפדת להסיר כנ"ל מהאי ריבד' דכוסילות' ואין בקיאין להבחין איזה מקרי צער קטן ואיזה מקרי צער גדול ובפרט שידעו מקודם אם יהיה להם צער גדול או צער קל לכך החמירו על עצמם להסיר אף אם כואב להם הרבה דהא גם חומרא דר' זירא הוא כדי שלא תבא לידי טעות כמ"ש הפוסקים כנ"ל ברור טעם חומרא זו כי היכי דלא להוי כחומרא שאין לה טעם ועיקר ויסוד ומנהג בורות דלא חיישינן לי' כמבואר בפר"ח א"ח היו"ט דיני מנהגי איסור ובשו"ת מ"ד שאלה א' אבל חומרא זו יש לה טעם ויסוד לכך החמירו בה הפוסקים כנ"ל ועוד אפשר לומר דהמרדכי והסמ"ק סבירא להו כהנך פוסקים גדולים דסברי דלית הלכתא ככל הנך שמעתתא קאי גם אהך דריבדא דכותילות' לכך הוי רק חומרא בעלמא ואף דהמרדכי כתב להך דר"י בתשובה אדברי הגמ' דריבד' דכוסילות' מ"מ אפשר לומר דסמך עצמו אמ"ש לקמן בשם ר"ח דמן כלי חרס ואילך כולהו לטהרות אתמרו ואפשר דגם הר"י בתשובה סבר ליה כך וכן בסמ"ק ודאי די"ל כך ולפי"ז אף באין צער בהסרה י"ל דלא הוי רק חומרא שהחמירו הנשים לדדהו. ומ"ש כ"ת בשם הבד"ה לא ראיתי בו דבר זה ואם ישנו אזיל לשיטתו שכתב בהדי' דריבד' דכיסלות' אינו חוצץ וא"כ ודאי דסבר דלית הלכת' הנאמר בש"ס קאי גם אהך. בהא סלקי ובהא נחתי דאם רואין שהתרככו במים, ודאי דמהני אך דאז יוסר בקל ואם כן צריכה להסיר לכתחילה דאף דאינו חוצץ כיון דנתרכך מ"מ הא כתב הרמ"א בהג"ה סימן קצ"ח סעיף א' דלכתחילה לא תטבול ואפילו בדברים שאינם חוצצים גזירה אטו דברים החוצצים אך דבדעבד ודאי אינו מעכב אבל אם אין ידוע לה שהתרככו צריכה להסיר אף אם כואב לה ואין בזה שום מחלוקת כלל וכ"ע מודים בזה וכמו דמשמע בב"י ובד"מ דהמרדכי דכתב תמתין עד שתתרפא והרא"ש דכתב ריכוך במים לא פליגי וזה ברור וכן הוה דעתי באיגרתי הראשונה ועל עמדי אני עומד ואין לצדד ולהקל כיון דאם כואב לה ודאי דאינה צריכה להסיר רק מחמת חומרא שהחמירו על עצמן ועכשיו אנו רואין שהנשים אין יודעין מזה ואין משגיחין כלל א"כ הרי אנו רואין דלא נתפשט חומרא זו אצלם ואין מחויבין לנהוג בה זה אינו כיון דהמרדכי והסמ"ק והסמ"ג וספר התרומה הביאם הב"י והרש"ל והט"ז כתבו להך חומרא אשר הם בקיאים בטוב כל המנהגים והחומרות והד"מ הוא הרמ"א ז"ל שבורר כסולת כל המנהגים הביאו ולא כתב דלא נהגינין כחומרא זו כמ"ש בכמה מקומות ודאי דפשטה ואף שלא כתבה בהגהתו היינו משום דסמך על הש"ע דכתב עד שיתרככו וכמ"ש לעיל ואיך נרים ראש נגדם בענין מנהג שהם יודעים ובקיאין בכל מנהגן של ישראל ואפשר דנשכח מנשי דידן מחמת מיעוט השגחה עליהם ומחמת צער מורין היתר לעצמם עד שנשכח מהם ובפרט בלא"ה חופפת במים וסברו דדי בזה ובא וראה בתשובה הרמב"ם סימן קכ"ב שנשכח לגמרי טבילת נדה בזמנו והיו רוחצין במים וחושבין שבזה נטהרו ממקור דמיה והי' זאת מחמת שהת"ח לא שמו על לבם לדרוש ולתור אחריהם עד שהרמב"ם ז"ל פעל ברוב התאמצות להחזיר עטרה ליושנה והוצרכו לגזור כמה גזירות ולתקן כמה תקנות עד שהעמידו הדבר על דין תורה ומה טוב ומה נעים חלקו וכן כעת בעו"ה אין דורש ומבקש ונשים דעתן קלות ובפרט במקום צער דמש"ז לא האמין מהרר"ק לאשתו כנ"ל ועוד מי יודע אם כל הנשים אינם יודעין מזה ואין לומר דאף שהביאו הב"י והד"מ להא דמרדכי אכתי מנ"ל דפסקו כוותי' דילמא הב"י הביא דעת המרדכי כמו שדרכו להביא כל הדיעות ואח"ז תביא דעת הראב"ד והרמב"ם וסמ"ג ורבינו ירוחם שסברו דלית הילכתא קאי גם אריבדא דכוסילות' ולא כתבו כלל מהך חומרא ואפשר דפסק הב"י כוותי' וכן הד"מ הביא בסעיף שאח"ז דיעות הללו אף שהב"י כתב שם בשם המרדכי והסמ"ג והראב"ד שאף לדיעות אילו מכל מקום לכתחילה צריכה להחמיר בכל חומרות הללו אף לבעלה עיי"ש מ"מ י"ל דביש לה צער וכאב כדעבד דמי' והא דכתב בש"ע עד שיתרככו בבעלת חטטין י"ל כיון דלכתחילה צריכה להחמיר בכל החומרות כמ"ש א"כ כל מה דיכולה לעשות בלא צער צריכת לעשות לכך צריכה לרחוץ במים עד שיתרככו ומנ"ל לומר דאם אינם מתרככין דתמתין עד שתתרפא דילמא ה"פ דצריכה לרככן אבל אם אינם יכולין לרככן הוי כדעבד ומותרת לטבול כך זה אינו מדכתב הב"י והד"מ על דברי המרדכי וכך הם דברי הרא"ש ש"מ דסברי דדא ודא אחת הוא דבחטטין כמי יש צער בהסרתן וסברו דעד שיתרככו דקאמר הרא"ש כפשטא דמילתא דלעיכובא אתמר דדוקא בעינן שיתרככו הא לא"ה אסורה לטבול ותמתין עד שתתרפא וקשה למה הא הוי מיעוט שאין מקפיד וצ"ל מכח חומרא והיינו הך דמרדכי כן צ"ל ע"כ בב"י וד"מ וכיון דסתם בש"ע בחטטין כדברי הרא"ש ש"מ דסבירא להו להא דמרדכי ונכלל בזה כמו שביארתי לעיל דהא חזינא להו דכתבו בהדי' דדא ודא אחת הוא והיינו מצד החומרא אבל מצד הדין במקום דיש צער בהסרה אינו חוצץ כלל ואינה צריכה לעשות שום תיקון דהוי אינו מקפיד להסיר משום צער וראי' לסברא זו דהא במתניתין דפ"ט דמקואות דקתני ואילו חוצצין לגרסת הר"ש גלד שחוץ למכה ולגרסת הרמב"ם שע"ג המכה וגבי אין חוצצים קתני גלד שעל המכה ולפירושא דהרמב"ם והראב"ד מודה לו כך הדין דגלד שעל המכה במכוון ואינה מתפשטת בצדדין לא חייץ ומה שמתפשטת לצדדין חייץ עיין בב"י סימן הנ"ל ולא ביאר שום אדם מ"ש דהאי חוצץ והאי לא וא"ל דעל המכה במכוון לח הוא מליחות המכה דהא חזינא דנגלד גלד יבש וכמו שהקשה הראב"ד על הרמב"ם בשריטה ע"ש בב"י ואף אם נימא דהרמב"ם לא סבר דבראי' תלי' מילתא רק דאף דנראה יבש מ"מ לח הוא בעצמם מ"מ קשה על הראב"ד דסובר דבראי' תליא מילתא איך מפרש אמתניתין הנ"ל.
ולפי מ"ש א"ש דמה שע"ג המכה איכא צער וכאב בהסרה שמעורר כאב המכה לכך אינו חוצץ דקרוי אינו מקפיד אבל במה שנתפשט חוץ למכה דאינו רק כקליפה על הבשר וליכא כאב בהסרה לכך חייץ כנ"ל ברור ועוד ראי' לסברא הנ"ל מהא דפירש הר"ש במשנה בתרא דמקואות הטעם דשל מתכת אינו חוצץ משום דאיכא סכנה להסירו ודבר שאין מקפיד אין חוצץ עכ"ל עיי"ש וה"פ דהוי אינו מקפיד להסירו משום הסכנה ה"כ כאן הוי אינו מקפיד להסירו משום הצער וסברא זו כתבה. ג"כ בעל קרבן ראשית שאלה כ' והביא ראי' זו מהר"ש עיי"ש ולפי מה שבררתי כאן בחנם נתחבטו שם הרב אב"ד דבמדינות קורלאנד והרב בעל קרבן ראשית באשה שיש לה אפיסטל בידה ונעכר כאבה להוציאה כל פעם ואינה צריכה כלל לרטי' על המכה רק הקטניות נשארת תמיד במקומה משוקעת בפנים ואינה שוה אל הבשר עיי"ש דכל פלפולם ומשא ומתנם אינו רק אי מיקרי אינו נראה או לא ולפי מ"ש יש בפשיטות להתיר לכ"ע אף אם מקרי כראה דבשלומא בחץ התחוב לא שייך לומר כסברת המרדכי בשערות קלועין דהוי רבותי' והוי כגופו דדוקא בשערות שהן תולדת הגוף ומחובר להגוף שייך לומר כן אבל בחץ או קוץ דאתו מעלמא ודאי דלא שייך לומר כן לכך אם כראה חוצץ אבל בצמאון שמעלה הגוף והם בתמידות ומתיאשת מן הרפואה והסרה ויש לה כאב גדול להסירה בכל פעם ומחמת זה אין בדעתה להסירה לעולם ודאי דהוי רבותי' דהאשה הנ"ל כמו שערות קלועין שכתב המרדכי והוי ממש כגופו ואינו חוצץ כנ"ל ברור ונחזור לענינינו דיש להחמיר להסיר גרב ביד אם אינו מתרכך אף אם יש לה צער או שתמתין עד שתתרפא ומיהו אחר העיון נראה דהיכא שלא תוכל להתרפא כ"כ במהרה ותבא לידי אריכות והמשכות הזמן אם תמתין עד שתתרפא והכאב אינה יכולה לסבול אם מחמת כי רבים הם או מחמת שהגרב סורו רע יש להתיר דמ"מ נראה אחר העיון דהב"י והרמ"א לא סבירא להו להך חומרא דהמרדכי דהב"י בראה, דלא ס"ל מדלא הזכירו בש"ע וא"ל דנכלל בהא דחטטין ז"א דהא יש לפרש דמרככין במים לכתחילה ואם אינה יכולה בשום אופן לרככן רשאה לטבול כך ואף אם נימא דאין כונת הש"ע כן מ"מ כיון דיש לפרשו כן וא"כ לא כשמע מיני' הא דמרדכי א"כ אמאי לא הזכירו בפירוש כמו דדרכו בש"ע שלא לסמוך על הוכחות דנוכיח חד מחברי' רק כל דין דמצא מבואר בהמחברים ופסק הלכה כמותו הזכירו בפירוש בש"ע א"ו דלא ס"ל והא דכתב בב"י על דברי המרדכי וכך הם דברי הרא"ש נראה דנתכוין לדבר אחר דכתב מתחילה דעת הר"ש דגלד שחוץ למכה דחוצץ היינו מה שיוצא מן המכה לחוץ ונתייבש ונעשה גלד ואף מה שמכווין בחוץ כנגד המכה חוצץ וכן פסק בש"ע סעיף ט' ורק שבמכה עצמה בתוכה אינו חוצץ וע"ז כתב שם בב"י וגרסינין בפ' תנוקות וכו' כוונתו דמגמ' ומרש"י שם משמע ג"כ כהר"ש דגלד הנ"ל הוא ע"ג הקזה מסתמא וע"ז כתב והמרדכי כתב הדם שע"ג נקבי ההקז' כו' כוונתו הרי דאף שעל נקבי ההיקז דהוי מכוון נגד המכה חוצץ וכן משמע גם כן קצת מהר"י בתשובה כהר"ש ועל זה כתב וכך הם דברי הרא"ש כוונתו גם כן דכתב בפירוש בדברי הריש דחוץ למכה היינו מה שיוצא מן המכה ונעשה גלד ומשמע אף דאין נתפשט סביב המכה רק על המכה ממש גם כן חוצץ וכתב עוד בסמוך דבתוך המכה אינו חוצץ משמע אבל שחוץ למכה אף אם מכוון על המכה ממש חוצץ אבל אין כוונתו כלל על החומרא הנאמר במרדכי דחומרא זו לא נאמר בהרא"ש כלל דיש לומר בדברי הרא"ש כמ"ש. ועוד נ"ל דהרא"ש דינא קאמר ולא חומר' דהא קאמר להך אדברי הגמ' ואי כוונתו לחומרא לא הוי לסתום אלא לפרש א"ו דלדינא קאמר ויש לומר דמיירי בחטטין שאין צער בהסרתן מי' ז"א דא"כ למה כתב ירככן יסירן הול"ל ומי' י"ל דאין סובר כהסברא שכתבתי דביש צער בהסרתן קרוי אינה מקפדת וג"ז לא נראה דסברא ברורה היא ומיהו י"ל דסובר דאף שאין מקפדת להסירן לגמרי ביד לעולם משום הצער מכל מקום מקפדת על יבשותן לרככן אף בלא הטבילה דדבר קל הוא בלא צער לכך צריכה מן הדין לרככן דיבשותן דבר המקפיד אבל כשאינה יכולה לרככן אז קרוי אינו מקפיד ורשאה לטבול כך ולא סבירא הך חומרא דמרדכי כן נראה לי ברור בדעת הרא"ש והאמת יורה דרכו. ועי"ל דאפשר דלא מסתבר להקדמונים אסברא שכתבתי לעיל דאף דאיכא זימנא דמקפדת להסיר מ"מ כיון דבכה"ג דיש לה צער אינה מקפדת לעולם להסיר קרוי אינה מקפדת לעולם עיין לעיל ואפשר דלא סבירא להו כך רק כיון דמ"מ מקפדת להסיר לפעמים בזמנא מקפדת קרוי' לי'. וא"כ י"ל דהר"י בתשובה שהביא המרדכי סובר דדבר המקפיד דחוצץ היינו דוקא במקפדת עתה לכך כתב כיון דאינה מקפדת עתה אינה צריכה להסיר מן הדין אבל הרא"ש לשיטתו שכתבתי לעיל בשמו דסובר כיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם א"כ דוקא ק אמר דודאי איכא זימנא דמקפדת להסירן ע"י סמים רפואות או באיזה אופן הסרה שיהי' וג"כ נכון מאוד והוא פירוש הרביעי בהרא"ש מה שנראה לענ"ד:
ונחזור אל הראשונות דכוונת הב"י וכך הם דברי הרא"ש ג"כ כהר"ש וע"ז כתב בשם סמ"ק הרגילו הנשים להסיר מעליהם כל גרב משמע אף עה שע"ג המכה במכוון וע"ז כתב דהרמב"ם והראב"ד סברי דעל המכה במכוון אינו חוצץ רק מה שנתפשט סביב המכה חוצץ כנ"ל ברור בדברי הב"י וא"כ לא ס"ל הך חומרא מדלא כתבו בש"ע וגם הרמ"א מדלא הביא בהגהתו להא דהמרדכי כלל משמע דלא ס"ל ודבריו בד"מ ג"כ יש לפרשו כמו שפרשתי דברי הב"י דקאי למ"ש בסעיף הקודם בשם הב"י כחלק בין גלד שהוא מכוון כנגד המכה דאינו חוצץ ובין גלד שמתפשט דחוצץ ע"ז כתב ובמרדכי ה"נ כו' הגלד מעל המכה כו' אלמא דחוצץ בכה"ג דעל המכה קרוי מה שמכוון וע"ג מה שמתפשט עיין בב"י וגריס מעל המכה במרדכי כמו שהביא בד"מ ובאמת במרדכי מפורש עוד יותר כמ"ש וקיצר בדבר ואין להקשות דלא היה לו להד"מ להביא רק פירוש דהמרדכי על ריבד' דכוסילות' ולא יותר והי' מקצר יותר והי' מפורש גם כן יותר דסובר כהר"ש דבאמת גם הדין שהביא המרדכי בשם הר"י בתשובה רוצה להביא דהא דרכו להביא כל הדיעות בד"מ אף שלא פסק כן כנודע כדי שלא יאמרו דאי הוי שמיע לי' הך הי' פוסק כוותי' אבל עיקר הכוונה על מ"ש דסובר כהר"ש וע"ז כתב וכך הם דברי הרא"ש דכתב דצריכין לרחוץ כו' וחטטין דהוא נידון דהרא"ש הוי כגלד שעל המכה במכוון כע"ש וסמך על המעיין וממילא גם דינא דהרא"ש אשמועינן אבל מ"ש וכך כו' כוונתו דגם כן סובר דעל המכה חוצץ וכן הסמ"ק שהביא כמ"ש בביאור דברי הב"י כנ"ל אבל החומרא דמרדכי לא סבירא להו מדלא ערכו הב"י על השולחן והרמ"א דלפירוש הרביעי שכתבתי בהרא"ש אם כן מן הדין אסורה לטבול כשאינה יכולה להתרכך ופירוש זה נכון מאד למבין לכך ביכולה להתרפא מהר אז ראוי לה להמתין ומכ"ש דאם יכולה לסבול הכאב כיון שאינו דבר תמידי ראוי שתסיר דהיינו אם אינו מתרכך במים אבל אם מתרכך אז אין צריכה להסיר אם כואב לה אף אחר הריכוך דהוי כדעבד לגבי דברים שאינם חוצצים אבל כשאינה יכולה לרכך ואינה יכולה לסבול כאב דהסרה או מחמת איכות הגרב או מחמת איכותה ואינה ראויה להתרפאות מהר אז ראוי להתיר דכל טצדקי דמצי למעבד עבדה שחפשה הרבה וצללה במים אדירים והעלתה חרס בידה דעדיין יבש כחרס הוא אז יש להתיר דהא בררתי דהב"י ורמ"א לא סבירא להך חומרא וכיון דהב"י והרמ"א לא הביא' אין מחייבין לנהוג בה דרק מה שהביא הב"י ורמ"א חומרות מנהגים קבלו עליהם כל ישראל רק אם באנו להחמיר מכח מה שבררתי בפירוש דברי הרא"ש הא לעומת זה יש לסמוך על גדולי הפוסקים והם ממש רוב בנין ורוב מנין דולית הלכתא קאי גם אתך דריבד' דכוסילתא אך דאין להקל רק בגוון שכתבנו דהוי כשע' הדחק [אבל חוץ למכה דהוא רק קליפ' נרא' דתסיר] אבל בלא"ה לא דגם הסוברים דולית הילכת' לא קאי אהך הם רבים וגדולים רש"י וכן משמע מתו' והרא"ש עיין שם וכן פסק בש"ע בסי' הזה כמה פעמי' אבל בגוון שכתבתי יש להקל ואין להחמיר כלל דהא גם ברא"ש יש לפרש כפירו' השלישי שכתבתי בו ולפ"ז מסכים ג"כ דבאינה יכולה לרכך דשרי לטבול ומכ"ש דיש להתיר בכה"ג ובפרט משום ביטול פרי' ורבי' דיהושע נענש כו' ודרכי' דרכי נועם כתיב בה ועוד דחומרא זו קולא הוא שבא ע"י לידי עבירות חמורות עון קרי והוצאת ז"ל ר"ל ובטל מהמצוה לכך אין להחמיר כולי האי ובפרט דאף דהוי מיעוט המקפיד אינו אלא דרבנן ובדרבנן הלך אחר המיקל ובלא שעת הדחק אין להקל דהוי אביזרי' דעריות ונדה וגם משום דעקרה דאורייתא וגם משום דסתם בש"ע כרש"י ותו' כנ"ל ברור ובעו"ה הנשים אין יודעין עכשיו דבר מזה ואין משגיחין כלל וכלל אף אם תוכל להסיר בלא צער דהוא מדינא דגמ' בודאי והוא עון פלילי ואין רואין כלל שתרכך במים ונשים פסקניות הן ואם רואין אשה שנזהרת אחוכי קא מחייכי כי עלה וחושבין אותו לחסידות של שטות ורבים חללים הפילו בעו"ה וראוי ונכון לפרסם הדבר דהיינו להודיע דין זה וכיוצא בזה דינים הרבה בדיני נדה ובדיני טבילה ובדיני חציצה שאינה ידועים כלל לנשים מחמת שאינם לומדים אף במצות שלהם דמבואר בפוסקים דמחויבין ללמוד בדינים שלהם כידוע למעכ"ת אין משגיח אחריהם דסומכין ע"ז דהקבלה נמשכת מן האם אל הבת ומשום סרך בתה נגעו בה ובעו"ה כמה דברים נשתכח מהם ואף בדידן לא סמכו על הקבלה מחמת דהשכחה מצוי' והוצרכו לכתוב כל תורה שבע"פ ואם בגברי כך כ"ש בנשי ולאו דוקא בדינים אילו אף גם בדינים אחרים המסורים לנשים כמליחה וחלה וכדומה והן כל ראתה עיני ע"כ למצוה רבה יחשב להזהיר בדינים אילו ברבים ויזהירו איש לאשתו ומה שעבר אין והעתיד עדיין ונסלח לכל עדת ב"י כי לכל העם בשגגה והקולר בצוואר מי תלוי הלא בעיני העדה ושלום למר ולתורתו ולכל המסתופפים בצילו צל החכמה והמעלה שוי"ר:
והנה מצאתי היתר מהש"כ בסי' קצ"ח ס"ק י"ב דכל הני דסעיף ז' ח' ט' לטהרות אתמר ולא לבעלה ואם כן גם הא בכלל אך דכתב דלכתחילה יש לזהר ואף אם כבר טבלה אם אפשר בקלות לטבול שנית תטבול שנית ע"כ אף אנו נאמר כאן אם אפשר בקלות להסיר הגרב תסיר אך אם כואב לה הרבה מאוד ויש קושי גדול להסיר אין להחמיר והנח להם לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן:
(ב"ה יום ג' י"ד אלול תקנ"ז לפ"ק לזענסק):