אור ברסלב

השיב משה יורה דעה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

שאלה לח

שאלה לז

(מבן בנו שר המחבר) לבאר כל חמירא בענין נו"ט לפגם דשרי ובענין אין מבטלין איסור לכתחילה.

גרסינן בסוף מס' ע"ז געולי נכרים דאסר רחמנא היכי משכחת לה ומשני לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י מכאן ואילך לישתרי גזיר' אטו ב"י והיינו לכתחילה אבל בדיעבד המאכל מותר כמ"ש תוס' והרא"ש והכי קי"ל ביו"ד סי' ק"ג ובטעמא דהך מילתא נחלקו אבות העולם בעמדם על המחקר על הא דא נו ב"י שרי הא אכתי הו"ל ראוי לגר ודעת הרשב"א בתו"ה בית ה' כיון שיש רוב היתר ממשו בטל מדאורי' ברובא ואי משום טעמו הרי הוא פגום ואינו טעם גמור ולא דמי לגעו"נ דאיירי בב"י והביאו בקצרה הר"ן פ' אין מעמידין ופר"מ סי' ק"ג ואמנם דעת הרא"ה מטעם דהבלוע בעצמו בקדירה נפגם וא"ר לגר ומה שאינו ניכר היינו מכח תערובתו והוכחתו דאי תימא דהבלוע בעצמו אינו פגם א"כ ראוי שלא לבשל בו לבטלן מכח תערובתו דבר תורה את"ל אין מבטלין איסור לכתחילה מדאורי' וכן בדין שלא יהא מותר ד"ת לבטל חתי' נבילה בב' חתיכות ואנן קיי"ל אינו ב"י מותר דבר תורה ע"כ לשונו והרשב"א במשמרת הבית השיב ע"ז בזה"ל חדא דמנ"ל דמדאוריי' לא מבטלין ועוד אפי' מי שסובר מדאורי' א"מ היינו לבטל איסור בעיני' כעין זרוע בשלה שמבשל עם האיל ביח' אבל בלוע בקדירה אי אפשר ולפיכך מותר כיון שפוגם תערובתו ואי אתה אוכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובות ועוד איכא הפסד כלי' כו' ואפי"ה אסרוהו חכמי' מדרבנן כו' עכ"ל:

ואיכא למידק בדבריהם ז"ל מה זה דקשי' להו דוקא למ"ד מדאורי' אין מבטלין הא אפי' תימא דאינו אלא מדרבנן נהי דממה דהתורה התירה אינו ב"י לא קשה אכתי מה פריך מכאן ואילך לישתרי ול"ל לחדושי גזירה כו' הא בלא"ה אסור מיהו מדרבנן מה"ט דאין מבטלין איסור מדרבנן ועי' בדרכי משה בטו"יוד סי' צ"ג ותראה שכן הקשה על הג"ה ש"ד דאי מטעם ביטול מה פריך לישתרי כו' עיי"ש וא"ל דאי מדרבנן ודאי י"ל משום הפסד כלי' שרי אבל מדאורי' ס"ל להרא"ה דליכא למימר דהתורה חשה לזה דאכתי קשה למאי דמסיק גזירה אטו ב"י ולא חשו להפסד כלי' א"כ ל"ל להך גזיר' תיפוק לי' מטעם דאין מבטלין גופי' מדרבנן הוי מצי למימר דאסרו אפי' במקום הפסד כלום דמ"ש זה וזה ותו יש להבין לענין מה הוסיף הרא"ה לומר וכן בדין שלא יהא מותר ד"ת לבטל וכו' ואי בא להכריע שכן הדין הי' לו להכריע במקומו שמפלפל הרשב"א הא דאין מבטלין או מדאורי' או מדרבנן גם כוונת הרשב"א מה שמחלק בין זרוע בשילה לקדירה שאינו ב"י משולל הבנה וצריך ביאור.

וראיתי להכנה"ג בטויו"ד בב"י סי צ"ט אות כ"ב שכ' וז"ל כתב הרשב"א אפי' להראב"ד [דאין מבטלין מדאורי'] היינו איסור בעין אבל בלוע בקדירה אי אפשר ומבטלין מדאורי' ומדרבנן אסור ע"כ והוא משולל הבנה דהא הראב"ד איהו סובר טע"כ דאורי' ויליף מגיעו"נ דאינו אלא בלוע בקדירה והרי הוא כממשו וצ"ל בכוונתו דטע"כ שאני דטעמו ניכר ולא בטל אבל במקום דבטל כגון בפגום דהו"ל כאינו ניכר אז לענין לבטל לכתחי' קיל לי' בלוע בקדירה דאין בליעתו נראה לעין וגוף החרסיס לא נעשה נבילה משו"ה שרי מדאורי' דלא הו"ל כמבטל איסור וכעין זה מצאתי בפלתי סי' צ"ט ואכתי קשה דהי' סגי להרשב"א לומר אבל בלוע בקדירה א"א כיון שהוא פגום ולענין מה הוסיף הרשב"א לומר ואי אתה אוכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובת וזה שפת יתר לפי הבנתו גם הפר"מ נראה דלא ניחא לי' בהך סברא שהוא הביא דברי הכנה"ג וכ' עליו בזה"ל אמת שבב"ה עמד איך מותר אינו ב"י מהתורה הא אין מבטלין כו' ותי' המשמ"ה דבלוע כיון שאינו מכוין לבטל אלא לבשל מן התורה מותר ורבנן גזרו עכ"ל הנה הוסיף לומר דמטעם אינו מתכוין הוא דשרי מדאורי' אבל אין זה במשמעות לשון הרשב"א כלל וגם הך סברא דאינו מתכוין לא נזכר בתו"ה להרשב"א כלל לענין ביטול ואדרבא לכאו' ממה שהקשו תוס' והובא ברשב"א במשמ"ה אהא דפריך ונעבד שלא במינן הא אין מבטלין משמע אע"ג דאינו מתכוין לבטל רק לבשל אפי"ה אסור לבטל מיהו לזה הי' אפשר לומר דהכא שאני כיון שהוא פגום י"ל אע"ג דנימא באינו מתכוין אסור לבטל הכא כיון שהוא לפגם וכ"ע ידעו שאין כוונתו לבטל משו"ה שרי וסברא זו כתב בספר ישועות יעקב או"ח סי' תמ"ז לתרץ דעת רבינו יוסף בתוס' עיי"ש.

ואני מוסיף תבלין ואמלא את דבריו דאינו מתכוין לבד לא מהני דהא הואל פסיק רישא אך זהו היכ' דהוא טעם לשבח דהו"ל פ"ר דניחא לי' אבל היכ' דהוא לפגם דהו"ל פסיק רישא דלא ניחא לי' משו"ה שרי וכדע' הערוך וזה דעת רבינו יוסף בתוס' פסחים דמשהו לפגם סרי נבטל וכמ"ש בזה"ל והר"י חולק עליו דאזיל לטעמי' דפליג על הערוך וסובר דאפי' פסיק רישא דלא ניחא לי' אסור כמבואר בתוס' פ"ק דכתובות דף וא"ו משו"ה הוצרך לומר דרב סובר נו"ט לפגם שרי והבן.

אבל כ"ז רחוק ממרכז האמת הן בכוונת הרשב"א והן בהפר"מ שהרי הפר"מ כ' סברא זו בשאר דוכתא אפי' אינו לפגם הובא לקמן ותו גם לפי"ז קשה למאי הוסיף הרשב"א ואי אתה אוכלו לעולם אלא בפגמו כו' אמנם אשר אנכי אחזה בס"ד הן בכוונת הרשב"א והן בהכנה"ג ופר"מ היא כמו שיבואר דלדעתי הרשב"א והרא"ה לטעמייהו אזלי דהנה דעת הראב"ד והרשב"א בתו"ה בית ד' שער ד' דבנבלע איסור משהו בקדירה אם דרכו להשתמש בו דבר מועט ואפשר לבוא לנו"ט אסור לבשל שמא יבוא לידי נו"ט אבל אם דרכו להשתמש בשפע וא"א לבוא לנו"ט מותר לבטל ולבשל בו לכתחילה וראייתו מקנקנים של נכרי ישראל נותן בהם מים ושותה וכ"ה בר"ן פ' א"מ בשם הראב"ד והעתיקו ביו"ד סי' נ"ט וקכ"ב והרא"ה חולק ע"ז דהתם בקנקנים שאני דצונן אינו מבליע ומפליט אלא מפני קליטת טעם היין הוא דאסור והמים מפיגין קליטה זו ועוד משום שאין איסור ביטול לכתחיל' אלא במקום שמתקיים האיסור אבל יין במים נתבטל האיסור לגמרי ודמי כמפסידו עיי"ש ומזה מבואר במקום דליתא להאי טעמא דהיינו במקום דבטל ברוב אפי' אי אפשר לעולם לבוא לידי נו"ט ממש אסור להרא"ה מזה כראה בעליל דדעת הרא"ה הא דאין מבטלין איסור לאו משום חשש שמא יבא לידי נ"ט הוא אלא מצד עצמותו דבדיעבד הוא דשרי אבל לא לכתחילה אבל דעת הראב"ד והרשב"א דמה שאסור לכתחילה היא רק מכח שיש לחוש שמא יבא לידי נו"ט דאסור בדיעבד עיי"ש היטב ולכאורה צריך להבין דבשלמא למ"ד אין מבטלין מדרבנן ניחא דהוא מכח חשש וגזירה שמא יבא לבשל במקום שנו"ט אבל להראב"ד דמדאורי' הוא איך יתכן לומר דהוא משום חשש שמא יבא לבטל בנו"ט. ועכצ"ל דהראב"ד סובר דמה דהתורה גופי' אסרה לבטל אינו מכח עצמותו אלא משום חשש וגדר שלא יבא לידי נו"ט ואל תתמה ע"ז כי כה"ג איסור יחוד א"א אסור מדאורייתא משום גדר שגורם לגלות ערוה כמבואר בא"ע סי' כ"ב וחצי שיעור אסור מדאורי' מטעם חזי לאצטרופי שלא יבא לאכלו כזית בכדי א"פ ובמקום דלא חזי לאצטרופי שרי חצי שיעור וכמבואר בפוס' לענין בל יראה ובצל"ח ר"פ אלו עוברין דבעי קרא מיוחד לחמץ באוכל סוף יום זיין ש"פ עיי"ש. וכה"ג כתב הר"ן ריש פסחים דמשו"ה החמירה תורה לעבור בחמץ בב"י משום דלא בדילי מני' ואתי למיכל ולדבריו ה"ט דסל אחרי' ושל גבוה אינו עובר דבדיל מני' וכ"כ במקום שאפשר לבוא לנו"ט אסור לבטל מדאורי' ובמקום שא"א שרי [ומ"ש הראב"ד הביאו הר"נ הנ"ל גזירה שמא כו' היינו משום דהתם איירי בהדי' בנפל דם או חלב י"ל דהיינו עירוי תתאה גבר באופן דאין בו איסור דאורי' אלא מדרבנן הוא דאסור גוף הבליעה משו"ה כתב עלה לשון גזירה לומר דגם ע"ז גזרו שמא יבא לנו"ט וכמו דהתורה אסרה מחשש זה באיסור תורה] ועפי"ז מבואר כוונת הרשב"א הנ"ל דע"כ לא אמרינן אין מבטלין אלא בזרוע בשלה כו' ר"ל דיש חשש שמא יבא לידי נותן טעמו [אע"ג דהתם איירי במינו אפי"ה משכחת לה שיהי' מקצת האיל והזרוע חוץ לרוטב באופן שלא יהא אפי' רוב נגד הזרוע כגון שיש שמנונית הרבה על הזרוע וכמ"ש תוס' בסוגי' דזרוע בשלה והרשב"א שם וכמו שיבואר להלן] ואסור בדיעבד משו"ה אסור נמי לבטל לכתחילה אבל בקדירה שאינו ב"י אי אפשר כבוא לידי נו"ט ואי אתה אוכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובות כלומר מאחר שהיא עתה אינו ב"י שוב לא יתן לעולם טעם לשבח אלא לפגם ובטל ברובו א"כ הו"ל כמו קדירה שנבלע בו משהו ואין דרכו להשתמש בו רק בשפע שרי לבטל מה"ט דאמרן והרא"ה לטעמי' דסובר אפי' במקום דליכא למיחש לבוא לידי נו"ט נמי אסור לבטל מעצמותו משו"ה מקשה דאי משום ביטול אסור לכתחיל' למ"ד מדאורי' ואמאי שרי ע אינו ב"י מדאורי' וע"ש וכ"א על מקומו יבא בשלום:

והשתא אתי שפיר נמי דעת הרא"ה בהקשותו דוקא למ"ד מדאורי' דאלו למ"ד אין מבטלין מדרבנן אסיק אדעתא די"ל כס' הרשב"א דהוא מטעם גזירה שמא יבא לידי נו"ט והכא ליכא למיחש לזה דלעולם לא יבא לידי נו"ט [ואפי' אם יבשל בו דבר חריף אינו אסור אלא מדרבנן וגזי' לגזירה לא גזרינן והראי' מדלא משני גזי' שמא יבשל בו דבר חריף ועוד לכמה פוס' לא אסור דבר חריף באינו ב"י רק קורט של חלתית] אבל למ"ד מדאורי' אין מבטלין ע"כ מעצמותו אסרה התורה לבטל ואפי' במקום דליכא לבא לידי נו"ט נמי דאמידי דאורי' לא מסתבר לי' להרא"ה ז"ל לומר דהוא משום גדר וסייג וז"ש וכן בדין שלא לבטל ד"ת חתיכת נבילה כו' ר"ל שהביא ראי' דלמ"ד דאורייתא דהוא מכח הדין ולא מכח גדר וסייג דסייג לא שייך רק במבטל בס"מך בא"מ דיש חשש שמא יבא לבטל בפחות מסמך ויסבור שבטל ובאמת בפחות מסמ"ך אינו בטל למ"ד טע"כ דאורי' אבל במבטל במין במינו ברוב מה איכא למיחש שמא יבטל בפחות מרוב הא אין כאן ביטול ואתה רואה שאינו רוצה לאכול האיסור בעין כ"א ע"י ביטול אע"כ בדין הוא שלא לבטל איסור לכתחי' מדאורי' אפי' במקום דליכא חשש נו"ט וא"כ אפי' בקדירה אינו ב"י נמי אסור לבטל וע"ז השיב הרשב"א שמא מדרבנן ופשיטא די"ל משום גדר וסייג ואפי' אי מדאורי' נמי הוא מטעם גדר וחשש שמא יבוא לידי נו"ט והכא באינו ב"י דאי אתה אוכלו אלא בפגמו ותערובות שרי דליכא לבא לנו"ט ועל הקושי' מהא דאין מבטלי' חתי' נביל' אפי' במינו לא חש להשיב כלל דבמינו ביבש בחד בתרי דהאיסור בעין אלא שאינו ניכר ודאי דאסור מדאורי' לבטל לכתחי' אפי' בלא חשש משא"כ בלח בלח דהאיסור נבלל ונתערב ובטל וכאלו איכו בעולם בכה"ג י"ל דמותר לבטל לכתחי' במקום דליכא חשש נו"ט דכאלו מאבדו דמי ומפסידו וכעין סברת הרא"ה עצמו אהא דקנקנים ולא אסור מדאורי' רק מטעם חשש שמא יבא לנו"ט וא"ש וסברא זו לחלק בין יבש ביבש ובין לח בלח מבואר היטב בנוב"י תנינא סי' מ"ה ביו"ד ובחתם סופר יו"ד סי' שי"ט עיי"ש. ובזה מתורץ קושי' ר' עקיבא איגר בתשו' סי' ז"ך על הש"ך בכלי שנתערב דיש להשהות הכלי' עד אחר מעל"ע דשרי מהתו' הא גם נוטל"פ מטעם רוב וביטול וכ"כ קשה על הרשב"א למה נקט טעם דלא הוי יל"מ משום שצריך הוצאות להגעילו הא יחזור ויבלע מי הגעלה ומה"ט צריך סמ"ך וא"כ הדר מטעם ביטול אתינן עלה וא"ל דימתין מעל"ע ויגעיל הא להרשב"א גם בפגם ההיתר משום ביטול וצ"ע ולמ"ש ניחא דהבלוע שהוא לח בלח לאו מטעם ביטול אתינין אלא מטעם דה"ל כנאבד האיסור ביש סמך אבל בכלי יבש ביבש מטעם ביטול ברוב הוא ולהכי הו"ל יש לו מתירין בלא ביטול לולי שצריך הוצאות להגעילו וכ"כ להש"ך מהני מעל"ע מה"ט וזה ברור ולמאי דפרישית דברי רשב"א הנ"ל ניחא נמי הא דיליף הרשב"א דקדירה שנבלע בו משהו אם דרכו להשתמש בו בשפע מותר לבשל בו דא"א לבא לנו"ט מהא דקנקני' דישראל נותן בו מי' ושותה והקשה הט"ז מנ"ל דילמא התם שאני דיין פוגם בכל המשקי' ועיי"ש מה שתירץ ולמ"ש ניחא ברווחא דהרשב"א לטעמי' דאע"ג דפוגם אכתי ראוי לגר שהרי נותן בו מים ושותה והא דשרי משום דטעם פגום בטל ברוב ואע"ג דאין מבטלין לכתחילה עכ"ז שרי משום דא"א אוכלו לעולם אלא בפגם ותערובות וא"א לבא לנו"ט א"כ מה"ט גופי' שרי נמי בקדרה שנבלע בו משהו א"א לבא לנו"ט ודא ודא אחת הוא וזה ברור. והשתא דאתינא להכי נראה דגם הכנה"ג והפר"מ הבינו כך בדברי רשב"א הנ"ל דלכך אינו ב"י מותר משום שא"א לבא לנו"ט אלא דאינהו לא ניחא להו לומר דמה שמחלק הרשב"א בין דרכו להשתמש בשפע חשש נו"ט או לא זה לדינא דאורי' דבדאורייתא לא ניחא למימר דאין מבטלין משום גדר שלא יבא לנו"ט משו"ה סובר הכנה"ג בדעת הרשב"א דמדאורי' דוקא בעין אסור לבטל אבל בלוע בקדרה שאינו כראה איסורו שרי לבטל והפר"מ אתי עלה מטעם אינו מתכוין משו"ה מדאורי' שרי והא דאסור במקום שיש חשש נו"ט זה רק מדרבנן וכן מפורש בדברי הפר"מ להדי' סוף סי' צ"ט שכ' אדין דקדירה שנבלע בו משהו ודבר זה לא מיבעי' למ"ד דרבנן אלא אפילו למ"ד דאורי' אין מבטלין אפשר בכלי דאין מכוין היא מדרבנן שמא יתן טעם פעם אחר ובדרכו להשתמש בשפע שרי עכ"ל משו"ה כ' הרשב"א תחי' לחלק בין בעין לבלוע בכלי דשרי מדאורי' הן מטעם כנה"ג או מטעם הפר"מ דאין מתכוין אלא דאכתי הי' קשה מאי פריך לישתרי הא אפי"ה מדרבנן אסור לבטל לכתחי' שמא יבא לידי נו"ט ולכן לתרץ זה הוצרך הרשב"א להוסיף ולומר ואי אתה אוכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובות כלומר וא"א לבא לנו"ט משו"ה שרי אפי' מדרבנן ופריך שפיר ועפ"י האמור ניחא הא דמשני' גזי' אטו ב"י וכ תוס' אבל המאכל שרי ויש לתת טעם מה ראוי להתיר המאכל ולאסור הקדירה ולמאי דפרישת כוונת הרשב"א ניחא דהיינו דקא' גזי' אטו ב"י כלומר שיסבור על הקדירה ב"י שהוא אינו ב"י דאדם טועה באיזה שעות דמה"ט גזרו בחמץ אוכלי' כל ארבע ותולין כל חמש וכן פירש הב"ח בסי' קכ"ב וא"כ אפשר לבא לידי נו"ט באותו קדירה עצמו וממילא הוא בכלל אין מבטלין איסור לכתחי' מגזיר' חכמים אע"ג דמהתורה אוכלין בחמץ עד שש ולא חיישינן שיטעה בשעות חכמים גזרו וחששו דאדם טועה בשעות וא"כ איכא חשש נו"ט ואין מבטלין לכתחי' ולכן הקדירה אסורה לבשל בו לכתחי' אבל אם בישל בו בדיעבד דינו כמבטל איסור דבמזיד אסור ובשוגג שרי וכן הדין במבשל בקדירה שאין ב"י אי במזיד אסור לדידי' כמבואר בפר"מ סי' צ"ט ובשוגג שרי וקושית תוס' לק"מ וז"ב ונכון בעזה"י נמצינו למידן מכ"ז דמ"ש הרשב"א בקדרה שנבלע בו משהו לחלק בין אם אפשר לבא לנו"ט או לא וכן מ"ש אהא דאינו ב"י יש לנו בזה ג' פירושי' א' פי' הכנה"ג דמדאורי' שרי מטעם בלוע בקדרה ולא נראה האיסור ב' פי' הפר"מ דמדאורי' שרי מטעם אינו מתכוין לבטל אלא לבשל אבל לולי זאת הי' אסור מהתו' להרשב"א אפי' א"א לבא לנו"ט רק מכח הנהו טעמי הוא דשרי מדאורי' ואינו אסור רק מדרבנן במקום שיש חשש נו"ט שמא יבא לבשל בנו"ט ג' פירושא דידי דמדאורי' גופי' הוא דמחלקינן בהכי דלא אסרה התורה גופי רק במקום שיש חשש נו"ט כדאשכחן ביחוד א"א ובחצי שיעור ובחמץ להר"ן ז"ל וכמש"ל. ונ"ל דהעיקר כדברי דס' הכנה"ג הוא דחוק דמה לי שאין האיסור כראה כיון דכ"ע ידעו שיש בזה איסור כבלע והוא מבטלו בידי' ומשו"ה לא ניחא לי' להפר"מ בהכי והוסיף טעם לומר שאינו מתכוין לבטל האיסור אלא לבשל בהקדירה אמנם הניחא באינו ב"י דהיא לפגם ולא ניחא לי' כמש"ל אבל הלא הפר"מ כתב סברא זו להדי' אדין דקדירה שנבלע בו משהו טעם משובח א"כ מה מועיל דאינו מתכוין הא הו"ל פסיק רישא דניחא לי דקי"ל דאסור מדאורי' לרוב פוסקי' וכו ראיתי שכ' להדיא בספר ישועת יעקב ביו"ד סי' קכ"ב דהא אינו מתכוון לבטל אלא לבשל שרי היינו למ"ד אין מבטלין איסור אינו רק דרבנן [ואתי' כדע' התה"ד דבמידי דרבנן פ"ר שרי עי' מג"א סי' שי"ד] אבל למ"ד אין מבטלין מדאורי' אפי' אינו מתכוין לבטל רק לבשל אסור מטעם פסיק רישא עיי"ש והרי הרשב"א והר"ן הביאו דין דקדירה שנבלע בו משהו בשם הראב"ד דס"ל אין מבטלין מדאורי' אלא ודאי דמדאורי' גופי' האי דמחלקינן בהכי דלא אסרה תורה רק משום חשש שיבא לידי נו"ט וכדפי'. ונ"ל ראי' לזה דאפי' אינו מתכוין לבטל נמי אסור מהא דכ' הרשב"א במשמ"ה דף פ"ב לפרש דעתו דבישל במקצת כלי' מהני הגעלה במקצת בתרומה דוקא וז"ל דתרומה שאני דבלע התירא אע"ג דמעיקרא אסורה לזרי' והו"ל לזרי' כדבר האסור שאני תרומה דאפי' הוא בעינא הקילו לבטלה לכתחי' במה שאין דרך בעליהן להקפיד בחולין בדבר שאין בו טעם וכמו שא' במגורה שפינה ממכה תרומה נותן בה חולין וא"צ להיות יושב ומלקט עיי"ש:

ולכאורה קשי' תרתי חדא מנ"ל דמשו"ה התירו לבטל לכתחילה משום דהו"ל התירא בלע אע"ג דאסור לזרי' דילמא הו"ל אסורא בלע והא דשרי לבטל היינו משום דאין מתכוין לבטל להנות ממנו וכן כ' הפר"מ סי' צ"ט להדיא האי טעמא ותו דאי תרומה הו"ל התירא בלע משו"ה שרי לבטל א"כ אמאי קא' בזרוע בשלה חידוש הוא מה דהותר לבטל הא גם זה הו"ל התירא בלע שמותר לכהנים ועי' בנה"כ ובפלתי סי' צ"ג בענין חטאת שמבשל בו שלמים שפלפלו בזה דהו"ל התירא בלע וא"כ הזרוע לגבי האיל נמי הו"ל התירא בלע מה"ט שמותר לכהנים אע"ג דאסור לזרי' דמ"ש זה מזה ועי' פלתי סי' צ"ט וא"כ בדין הוא שיהא מותר לבטל אע"כ דהאי התירא בלע לבד לא מהני לבטל לכתחילה דסו"ס הו"ל מבטל איסור לגבי זרים אלא דהתם בתרומה שאני דאין כוונתו לבטל להנות ממנו אלא שלא תאמר דהו"ל פסיק רישא שהרי נותן בו חולין שמותר לזרי' עז"א דהו"ל עתה התירא בלע כיון שמותר לכהנים וכלומר דאינו ודאי שיאכלנו זרים דיכול להיות שכהנים יאכלנו וא"כ אפילו אם אכלו זרים אח"כ לית לן בה כיון דאינו מתכוין ואינו פסיק רישא משא"כ כשמבשל הזרוע עם האיל דודאי יאכלו הבעלים ישראל את גוף האיל דכמו שמצו' על הכהן לאכול הזרוע כ"כ מצוה על הבעלים לאכול האיל וא"כ אע"ג דאינו מתכוין לבטל אפי"ה אסור דהו"ל פסיק רישא דודא יאכלו הישראל פליטת הזרוע שעם האיל ואפי"ה הותר לבטל ובשאר אסורי' כה"ג אסור מזה מוכח דדעת הרשב"א באינו מתכוין לבטל ודאי שרי אי לא הוי פסיק רישא אבל במקום דהוי פסיק רישא אסור דהו"ל כמזיד א"כ הא דמחלק הרשב"א בין אפשר לבא לנו"ט או לא היינו רק מטעמא דידן דהתורה לא אסרה לבטל רק משום חשש שמא יבא לידי נו"ט וכדאמרן:

והנה נ"ל להביא ראיה לדעת הרשב"א דבקדירה שא"א לבוא לנו"ט שרי לבטל והוא ע"פ המבואר ברש"י סוגי' הנ"ל דמ"ד טעם כעיקר לאו דאורי' ה"ט דמדאורי' ברובא בטל מאחרי רבי' כו' ולא כתב דטעם גופי' בעינא אינו רק דרבנן דהטמאי' לאסור צירן ורוטבן וכמבואר שם בריטב"א ובחוו"ד סי' צ"ח וק"ה ומאן דס"ל טעכ"ע דאורי' סובר טעמא לא בטיל עיי"ש:

ומעתה קשה בשלמא ממשרת דכתי' משרת ענבים לא ישתה מוכח דטעם לא בטל ואסור אפי' דיעבד אבל למאן דיליף טע"כ מגעולי נכרי' דכתי' תעבירו באש מנ"ל למילף דטעם לא בטל דילמא לעולם טעמא בטל ושרי בדיעבד והא דצותה תורה להגעיל היינו מפני דאסור לבשל בלא הנעלה דאין מבטלין איסור לכתחילה מדאורי' ואפילו למאן דאמר דרבנן נמי קשה דמידי טעמייהו דאינו רק מדרבנן משום דלא מצינו מפורש בתורה שיהא אסור לבטל איסור. אם כן מהא דכתיב תעבירו באש מנ"ל למילף אסורא בדיעבד דטעמא לא בטל הא תפסת מרובה לא תפסת אימא דלא אסרה תורה לבשל בלא הגעלה רק לכתחילה משום מבטלין איסור ונילף מהכא דמדאורייתא אין מבטלין ומנ"ל למילף טע"כ אפי' דיעבד [שוב מצאתי קושיא זו בישועות יעקב סי' צ"ט] אלא ודאי דהיה סברא פשוטה לחז"ל או היה קבלה בידם דבלוע בקדרה שא"א לבוא לידי נו"ט שרי לבטל הן מטעמא דידי או מטעמו של הכנ"הג ופר"מ ואם כן אי ס"ד דטע"כ לאו דאורייתא דבטל בדיעבד א"כ מותר לבטל לכתחילה דא"א לבוא לידי נו"ט ממש דבכל אופן הוא בטל ודמי ממש לקדרה שאינו ב"י דמותר לבטל והאי טעמא וכדכתיבנא לעיל א"ו דטע"כ אסור בדיעבד דטעמא דלא בטיל וממילא אפי' משהו כיון שאפשר לבוא לנו"ט אסור לבטל אבל להרא"ה דבלוע בקדרה ואי אפשר לבוא לנו"ט אפ"ה אסור לבטל מדאורייתא הדק"ל מנ"ל דטע"כ דיעבד אסור אימא רק לכתחילה מטעם אין מבטלין ומדיליף דיעבד מוכח כהרשב"א וכדאמרן ונ"ל שכו דעת רש"י ז"ל דהא דאין מבטלין מדאורייתא היינו מחשש שיבא לנו"ט מהא דאי' פג"ה בסוגיא הנ"ל רבא א' לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור וקמ"ל דהכא שרי פרש"י בקדשים אסור אבל בחולין שרי והקשו עליו התוס' מי דחקו לפרש דרבא ס"ל טעם כעיקר בחולין ל"ד הא הכא במאה וסמך איירי ועוד דבקדשים גופיה אין כ"ש אוסר אלא בטל ברובו במינו והכא במינו איירי תו הקשו המפורשי' לפרש"י מה ענין טע"כ דאיירי באינו מינו לכאן דאיירי במינו. והריטב"א כתב לתרץ דעת רש"י דהכי קים להו דלגמרי שרי רחמנא בין שהיה האיל שלם ובין שאבדו מקצת אבריו ונמצא הי' בו טעם הזרוע ומיהו כיון שעל הרוב היה מתבשל כולו ויש בו סמך או מאה וסמך עכ"ל.

והנה מלבד דאכתי לא מתורץ הך קושי' דהא הכא איירי במידי דבטל ברוב ומה ענין טע"כ לכאן אף גם זאת קשה מהיכן קים להו לחכמי' דבדיעבד שרי בנאבדו מקצת אבריו דילמא לא התירה התורה רק בכולו שלם אבל בנאבדו מקצת אבריו בעת הבישול אסור ד"ת ותו דא"כ מה זה דכ' רש"י וליגמר מני' למישרי אף שאר קדשי' במאה וסמך כו' הא במאה וסמך באמת שרי בשאר קדשי' אפי' באינו מינו דטע"כ לא הוי אלא בפחות מזה דנותן טעם ע"כ לא ידעתי בזה ארוכה לרש"י ז"ל אמנם עפמ"ש ניחא בהקדם מ"ש הרשב"א אהא דא' אביי ל"נ אלא לר"י דמין במינו ל"ב היינו דאביי לטעמי' דס"ל דאזלינן בתר טעמא והו"ל רוטב לגבי בשר מב"מ אבל לרבא דאזיל בתר שמא הו"ל רוטב לגבי בשר מין שלא במינו עיי"ש ונודע דברי זקני הרמ"א ז"ל בסו' צ"ח דלענין טעם כעיקר אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא ותמכו בידיו הפר"מ והחוו"ד להצילו ממה שהשיגו הש"ך ז"ל והשתא אתי שפיר דהא התוס' הקשו אימא דה"ק זהו היתר כו' לענין שאין מבטלין לכתחי' ותירצו דלשון מכלל איסור משמע דבר האסור באכילה וידוע מ"ש הר"ן דלרבא לא שרינן תערובות גוף האיל כ"א פליטתו וטעמו והנה אביי א' לעיל חידוש הוא פרש"י דלכתחי' הותר לבטל האיסור וע"ז בא רבא לומר דמה דהותר כאן לבטל האיסור במאה וסמך לאו חידוש הוא כלל אלא בדין היא דהא הא דאין מבטלין איסור מדאורי' היינו מחשש שמא יבא לידי נו"ט אבל הכא אפי' נאבד בעת הבישול מקצת אבריו כדאשכחן בבני עלי בשמואל א' או שנשפך הרוטב ולית בי' מאה וסמך נגד הזרוע אפי"ה שרי בדיעבד דבזרוע בשלה ע"כ טע"כ לאו דאורי' משו"ה התירה התורה לבטל לכתחי' במאה וסמך ומזה גופי' דהתירה התורה לבטל לכתחי' שמעינן דבדיעבד אפי' בפחות מסמך ומאה שרי ולא בא לידי איסור משא"כ בקדשים דטע"כ אסור מדאורייתא בפחות מסמך ומאה בדיעבד אסור לבטל לכתחילה אפי' במאה וסמך שמא ישפך הרוטב או יאבד מקצתו ויבא לידי נו"ט והוא לא ידע ואשם והן דברי רבא לא נצרכה הא דקתני זהו היתר כו' לענין שאין מבטלין איסור לכתחילה והכא שרי כקושי' תוספות אלא לענין טעם כעיקר באינו מינו דבקדשים אסור ודאורייתא בדיעבד בפחות מסמך ומאה ממילא אסור לבטל לכתחילה אפילו במאה וסמך שמא יבא לידי נותן טעם והכא שרי טעם כעיקר בדיעבד אפילו בנשפך הרוטב ונאבד מקצת אבריו ולכך מותר לבטל לכתחילה במאה וסמך דה"ל כנאבד האיסור ומזה למדו חכמים דאפילו לדידן דל"ב ברוב במאה וסמך מיהו בטל והיינו דקתני מכלל איסור דמשמע דבר האסור באכילה דהאמת כן היא דאותו היתר לכתחילה בא מכלל איסור דיעבד דבשאר קדשים אסור טע"כ באכילה בדיעבד והכא שרי בדיעבד אע"ג דה"ל אינו מינו ונותן טעם ולכך שרי לכתחילה לבטלו במאה וסמך וממילא מדקא' טעכ"ע דבקדשים אסור בדיעבד דהיינו בפחות ממאה וסמך מכלל דבחולין שרי טע"כ באינו מינו דומיא דהכא דאיירי באינו מינו לרבא וכדפרישת וע"ז פריך וניגמר מני' למשרי אף שאר קדשים במאה וסמך כפרש"י כלומר אפי' לכתחי' דהא דשרי שאר קדשים במאה וסמך בא"מ היינו בדיעבד אבל לכתחי' אסור לבטל וניגמר מהכא דשרי ע"ז משני גלי קרא בחטאת יקדש להיות כמוהו דטע"כ דאורי' והיינו באינו מינו בשמא כגון בשר שור ועז ואיל כמ"ש ב"י סי' צ"ח וכיון דטע"כ בפחות מסמך ומאה אסור בדיעבד תו אסרה התורה לבטל לכתחי' מחשש שמא יבוא לידי נו"ט וליכא למילף מהכא דהכא גלי רחמנא דטע"כ שרי בדיעבד דבטל ברובא רק לכתחי' הקפידה תורה שיהא בו מאה וסמך דאז ה"ל כנאבד האיסור מהעולם ולא חשה התורה שמא יבא לידי נו"ט כגון בנאבד מקצתו דגם אי אתרמי הכי שרי בדיעבד דבטל ברוב אע"ג דישנו ולא נאבד וע"ז פריך אמאי חזית כו' כלומר מאי חזית ליגמר מחטאת דטע"כ דאורי' בדיעבד בפחות ממאה וסמך וממילא משום הכי אסור לכתחי' אפי' במאה וסמך ניגמר מכאן דטע"כ בדיעבד שרי בא"מ דבטל ברובא וממילא ה"ה נמי דמותר לבטל לכתחי' במאה וסמך ומשני חידוש הוא ופרש"י דלכתחי' מבטלינן לי' ומייתינן לי' לידי כך בידי' ויש להבין כוונת רש"י בשנותו את טעמו דלעיל בדברי אביי פי' חידוש הוא דלכתחי' הותר לבטל איסור משמע דההיתר הוא החידוש וכאן הוסיף ואמר דלכתחי' מבטלינן לי' ומייתינן לי' לידי כך בידי' משמע דהמעשה הוא החידוש ואך הוא הדבר אשר דברנו דלעיל דאביי איירי ביבש ביבש דלאביי אפי' נפרך גוף הזרוע לבין האיל שרי וכדפי' הר"ן דלר"י יבש ביבש נמי לא בטל לשיטת רש"י ביבמות והכא בטל אפי' במינו דהאיסור ישנו אלא שאינו ניכר וגם הרוטב הנבלע בבשר לרבא דאזיל בתר טעמא הרי לא נשתנה טעמו ואפי"ה מותר לבטל א"כ זהו גופי' חידוש מה דמותר לבטל כה"ג אבל לאביי דאיירי רק לענין פליטת טעמו ורוטב של הזרוע בבשר דהו"ל לח בלח באינו מינו ביש בו מאה וסמך דנשתנה טעמו ובדין הוא דמותר לבטל וכמש"ל בשם הנוב"י והחת"ס אלא דאסור מחשש נו"ט וכאן דגלי רחמנא דטעם כעיקר שרי בדיעבד ליכא האי חששא ולכך בדין היא שיהא מותר לבטל לכתחי' והיינו דקא' זהו היתר כו' אליבא דרבא תו לא מצי לפרושי כדלעיל דהחידוש הא דהותר לבטל דזה לאו חידוש הוא כלל וכמ"ש אע"כ החידוש מה דהתורה ציותה לבטל בידים וזה מ"ש דלכתחי' מבטלינן לי' ומייתינן לי' בידים לידי כך כלו' אלו א' תורה שמותר לבטל אבל אינו מוכרח לא הי' חידוש דבדין הוא שיהא מותר מטעמא דאמרן אבל מה שציותה התורה לעשות כך ואנו עושין ומבטלינן אותו בידים זה החידוש ע"כ לקולא לא גמרינן כ"א לחומרא דבמאה וסמך בטל מיהו אפי' באינו מינו דהו"ל כאינו בעולם וזה ילפינן מדחזינן דהתורה הקפידה לכתחי' שיהא שלם באופן שיש בו מאה וסמך ובהכי מסולקין כל הקושי' מעל רש"י ז"ל ואפשר גם דעת תוס' כן הוא והיינו שתירצו לפי שיטתם דבמינו איירי וז"ל דהכא שרי אפי' בטעם גמור כגון שלפעמים הזרוע ומקצת מהאיל לחוץ לרוטב ויש הרבה שמנונית על הזרוע עד שאין כנגדו רוב לבטלו כו' והשיגם היש"ש דלעיל יליף מאה וסמך והכא קים לי' אפי' בנו"ט שני אפי' ליכא רוב נגדו ולמ"ש ניחא דגם לדעת התוס' מתפרשין דברי רבא ע"ד שכתבתי דהכא התירה תורה לבטל לכתחי' במאה או סמך ולא חששה שמא יהי' מקצת חוץ לרוטב באופן שיתן טעם ולא יהא רוב נגדו והוא לא ידע ואשם אע"כ קים להו דאפי' אי אתרמי הכי שרי כאן בדיעבד ומשו"ה שרי לבטל לכתחי' במאה וסמך ומזה שמעינן דבמאה וסמך הו"ל כנאבד מעולם וע"ז סמכו חכמי' דבמאה וסמך אפי' לדידן בטל אבל בקדשי' וה"ה בחולין נו"ט אסור ומשו"ה אסור לבטל לכתחי' אפי' במאה וסמך שמא יבא לידי נו"ט וטע"כ דאורי' אבל הכא טע"כ שרי אפי' פחות מרוב לכך מותר לכתחי' בסמך ומאה וזהו הותר לענין מבטלין לכתחי' ומה דנקטו מכלל איסור דיעבד היינו דהכא אפי' בנו"ט בדיעבד נמי שרי ומש"ה שרי לכתחי' במאה וסמך ועכ"פ מדבעי לכתחילה מאה וסמך שמעינן דבמאה וסמך בטל וכנאבד דמי וכמ"ש והא דקא' חידוש היא אליבא דרבא היינו מה דמצו' לבטל ובידי' מייתינן לי' לידי כך וכפר"שי ונמצינו למידין מכ"ז דדעת הראב"ד והרשב"א ופרש"י ותוס' דאין מבטלין מדאורי' הוא משום שלא יבא לידי נו"ט אבל בא"א לבוא לנו"ט שרי במאה וסמך לבטל דהו"ל כנאבד מהעולם ועתה חל עלי חובת ביאור דעת הרא"ה להשיבו על נכון ממה שהקשינו עליו ממ"ד טע"כ דאורי' מגעו"נ מנ"ל לאסור דיעבד דילמא משום דלכתחי' אסור לבטל מדאורי' א"ו דסובר אין מבטלין הוא רק במקום שיש חשש נו"ט ואי טע"כ אינו אסור בדיעבד דבטל ברוב מותר לבטל לכתחי' דליכא נו"ט לאסור בדיעבד דבלוע בקדירה וה"ז כס' הרשב"א ולתרץ זה נאמר דבהא גופי' פליגי דמ"ד טע"כ דאורי' סובר כהרשב"א ומ"ד טע"כ לאו דאורי' באמת סובר דבדיעבד שרי דבטל ברוב ומה שצריך הגעלה הוא משום דאין מבטלין לכתחי' מדאורי' אפי' ליכא חשש נו"ט לאסור בדיעבד וכס' הרא"ה וראי' לזה מדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכ' פי"ז ממ"א קדרה של חרס כו' ולא אסרה תורה אלא ב"י ומד"ס אף אינו ב"י הרי שסובר שמהתורה אסור לבשל בב"י אף שפסק בפט"ו ממ"א דטע"כ דרבנן עכצ"ל כמו שתירץ הפר"מ בסי' צ"ג דסובר דגעולי נכרי' נוהג אף היום ומה דקא' חידוש הוא אין הכוונה הוראת שעה אלא ה"פ חידש ש הוא דפגמא פורתא ואין ללמוד טע"כ דיעבד אלא לכתחי' ציותה תורה להגעיל דמצינו כ"פ חילוק מן התורה בין תחי' לדיעבד.

ובזה מתורץ נמי דברי הרשב"א במשמ"ה שכ' למ"ד טכ"ע ל"ד א"ש הא דהגעילו בכלי מדין ותמה הכו"פ הא התם ציותה תורה להגעיל ועפ"י האמור ניחא דטע"כ בא"מ בדיעבד שרי מדאורי' ולהגעיל הכלי דהוי לכתחי' ציותה תורה עכ"ד הפר"מ ולכאורה היא מילתא בלא טעמא אי טע"כ שרי בדיעבד אמאי ציותה תורה להגעיל בפרט הא דאסור בלא הגעלה לבשל בכ"ח כמבואר ברמב"ם הא מנ"ל ולמ"ש א"ש דהטעם דציותה תורה להגעיל היינו כדי שלא לבטל האיסור לכתחי' דאסור מדאורי' לרבינו הרמב"ם ז"ל כמ"ש הפר"ח סי' צ"ט דדעת רבינו דאין מבטלין מדאורי' ומש"ה אפי' בכ"ח נמי אסור מדאורי' לבשל מה"ט.

ובזה א"ש נמי מה דהי' קשה לדעת הפר"מ מהא דבגמ' קא' חידוש הוא דב"י א"א דלא פגמה פורתא ורבינו ז"ל כ' בזה"נ ולא אסרה תורה אלא קדרה ב"י הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדירה ותו קשי' על הגמ' גופי' אי חידוש הוא דגם ב"י פגמא פורתא ומש"ה אין ללמוד ממנו דיעבד ע"כ גם אלכתחי' לא ניגמר ואי נימא דלכתחי' אסור אפי' פגמא א"כ גם אינו ב"י ליתסר מדאורי' לכתחי' ואנן קיי"ל אינו ב"י מדאורי' שרי.

ולמ"ש הכל ניחא דהא הוי קשי' לרבינו ז"ל משו"ה מפרש הא דב"י פגמא פורתא היינו כפרש"י בע"ז ד' ס"ז ע"ב בתבשיל הבא אחריו עיי"ש אבל הבלוע בעצמו בהיותו בקדרה אינו נפגם אלא כשבא לתבשיל ולכך ראוי שיתבטל ברוב כי אינו דומה לשאר טע"כ ומשו"ה א"א לומר ללמוד איסור דיעבד אלא איסור לכתחי' הוא דילפינן מני' מטעם אין מבטלין איסור לכתחי' מהטעם דהבלוע בקדרה אינו נפגם טרם בא להתבטל וצריך ביטול ברוב אבל אינו ב"י דהבלוע בעצמ' בקדרה נפגם שרי לכתחי' מדאורי' דא"צ ביטול וכס' הרא"ה ולזה הוצרך הר"מ לומר דמה שאסרה תורה ב"י לכתחי' היינו הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדרה ומה שא' הגמ' דלא פגמא פורתא היינו בתבשיל לענין דמש"ה שרי בדיעבד ודברי הגמ' ורבינו יחדיו יהי' תמי' והיו לאחדים.

שוב ראיתי להרא"ה בבד"ה בית ד' דאע"ג דטע"כ ל"ד אפי"ה בגעו"נ אסור אפי' דיעבד מטעם מעלה בעלמא מחשש שנבלע בו איסור וא"ר לטבילה וא"כ טבילה מעכבת בו והוא דחוק ולמ"ש א"צ לזה כי בלא"ה תורתו מתפרשת יפה לשיטתו דאין מבטלין לכתחי' מדאורי' אפי' ליכא חשש נו"ט ציותה תורה להגעיל לכתחי' ובדיעבד שרי וכדעת רבינו הרמב"ם ז"ל ומעתה הרשב"א לטעמו דפסק טעכ"ע דאורי' משו"ה סובר דאין מבטלין הוא במקום חשש נו"ט ובבלוע בקדרה שא"א לבוא לידי נו"ט שרי לבטל ולהרא"ה דטע"כ ל"ד בדיעבד ולכתחי' אסור מטעם אין מבטלין מש"ה אפי' בלוע בקדרה א"א לבוא לנו"ט אסור לבטל וכן באינו ב"י מש"ה הוכרח לומר דהבלוע בעצמה נפגם באינו ב"י משו"ה שרי מדאורי'.

ולפי שיטה זו דטע"כ ל"ד ושרי בדיעבד הא דקא' הגמ' בשמעתין דע"ז לא אסרה תורה אלא קדרה ב"י היינו לכתחי' אבל בדיעבד שרי מדאורי' וע"ז פריך מכאן ואילך לישתרי אפי' לכתחי' כפרש"י וכוונתו לבאר דעיקר פילפול הגמ' רק לענין לכתחי' וע"ז משני גזי' אטו ב"י דאסור לבשל בו לכתחי' מדאורי' אבל לענין התבשיל אם בישל בו בדיעבד ודאי שרי ואין כאן מקום לגזור אטו ב"י דגם ב"י גופי' אם בישל בדיעבד שרי מדאורי' דטע"כ לאו דאורי' בדיעבד אלא דרבנן וגזי' לגזי' לא גזרינן וכמבואר בלשון הרי"ף בפסחי' פ' כ"ש דאין לגזור רק באיסור תורה עיי"ש ומתורץ קושי' תוס' הנ"ל.

וע"ז קא' ואידך קדרה ב"י נמי מיפגם פגמה ר"ל ואפי"ה אסרה תורה ומני' ילפינן דנו"ט לפגם אסור דיעבד דסובר טע"כ דאורי' אפי' דיעבד דיליף מגעו"נ וכמ"ש תוס' לעיל ס"ז ג' מחלוקת בדבר ע"ש ובהיות כן למאי דפריך למאן דסובר טכ"ע ל"ד ניחא הא דהקדיר' אסור לכתחיל' אטו ב"י ובדיעבד שרי דליכא למיגזר אטו ב"י דגם ב"י שרי בדיעבד מדאורי' ואי אתה מוצא מקום לקושי' תוס' מדוע התירו התבשיל בדיעבד רק למ"ד טע"כ דאורית' אפי' דיעבד אז יש לגזור גם בנתבשל בדיעבד או נתבשל בב"י דאסורם מדאורית' אפי' דיעבד אמנם כבר כתבתי דמאן דסובר טע"כ דאורי' מגעו"נ כמבואר ע"כ סובר דהא דאין מבטלין לכתחי' היא רק מחשש נו"ט ובבלוע בקדרה שא"א לבא לנו"ט מותר לבטל לכתחיל' ומש"ה סובר הרשב"א דהא דאינו ב"י שרי היינו אף דהבלוע בקדרה אינו פגום רק בתבשיל עכ"ז כיון שאינו דומה לטעם גמור בטל ברוב ומותר לבטל לכתחי' אם אי אפשר לבא לידי נו"ט כדס"ד בגמ' דפריך ולישתרי מכאן ואילך וע"ז משני גזי' אטו ב"י פי' כמ"ש הב"ח שיטעה לומר על ב"י שאינו ב"י דאדם טועה בשעות כדגזרו בחמץ אתי ביה לידי נו"ט גמור דאסור מדאורייתא בדיעבד מש"ה אסור לבטל לכתחילה אבל בדיעבד בשוגג שרי ובמזיד באמת אסור לדידיה כדין מבטל איסור לכתחילה ונמצא לפי המבואר ממ"נ מתורץ קושי' הן למ"ד טע"כ ל"ד והן למ"ד טע"כ דאורי' מגעו"נ כמבואר ודו"ק היטב כי הוא נחמד להשכיל.

ועפ"י הדברים האלו יש לתרץ סוגיא דשמעתין להלן דרמי הא דתנן השפודין והאסכלא מלבנין באור ותנן בקדשים השפודין כו' מגעילין בחמין כו' א' רבא קדשים ה"ט כדר"נ דכל יום נעשה גיעול לחבירו כו' דכי מבשל בה חטאת הדר מבשל בה שלמים א"ה הגעלה נמי לא לבעי קשי' ורבי' ראו ותמהו דאי קושיא הוא הוי לי' לאסוקי בתיובתא ומדא' קשיא משמע דכל קושי' יש לה תירוץ כידוע מכללי הש"ס ועוד אטו רבא לא ידע מה קאמר אתמהא ואמנם למ"ש ניחא וכל אחד על מקומו יבא בשלום והוא דהתוס' בזבחים דף צ"ו ובחולין קי"ב הקשו הא מבשל בשל חטאת שלמים הא ממעט באכילתו לזרים ותירצו דאוקמי אדאורייתא דמין במינו בטל ברוב. והקשה מהר"ם מלובלין א"כ ל"ל מריקה ושטיפה ליבטל הפליטה ברוב ותי' עבודת הגרשוני בתשוב' סי' קט"ז וכן תירץ החוו"ד בסי' צ"ג דמריקה ושטיפה לאו משום איסור הפליטה אלא גזי' הכתוב לבער הבלוע בהכלי אבל לענין איסור הנפלט לענין מיעוט אכילתו סמכינן שפיר אביטול ברוב. עי' בדבריהם. והנה הפלתי בסי' ל"ט הקשה איך מותר לבשל לכתחילה שלמים בשל חטאת נהי דבטל ברוב הא אין מבטלין איסור לכתחי' מדאורי' להראב"ד ותוס' פג"ה ותירץ דבלוע בקדרה לא חשיב ביטול איסור שהרי א' שלא חל עליו חנ"נ ע"כ וזה כס' כנה"ג הנ"ל אמנם לדעת הרא"ה דאפי' בלוע בקדרה כמי אסור לבטל מדאורי' הדק"ל ולכאורה אפשר לומר כס' הרשב"א כיון דמינו במינו ובטל ברובא א"כ הו"ל כקדרה שנבלע בו משהו וא"א לבוא לנו"ט דשרי לבטל אבל גם בזה לא הונח לנו דהא מ"ש תוס' דמב"מ בטל ברובא לכאו' קשה להבין הא משכחת לה בשר שור ואיל ועז דהו"ל מין באינו מינו למאן דאזיל בתר שמא כמבואר בב"י בסי' צ"ח ולא בטל ברוב רק בנו"ט לדעת הרמ"א סי' צ"ח וכבר עמד ע"ז בס' טהרת הקודש שם. ולתרץ זה צ"ל כמו שהיה מהדרין לבשל בשל חטאת שלמים כ"כ הי' מהדרין לבשל ולצלות בשר שור ושל איל בקדירה של איל ועז בשל עז באופן שיהא מין במינו בשמא וטעמא ובטל ברוב ומעתה הדר קשה איך עושין כך לכתחי' נהי דבטל ברוב הא אין מבטלין איסור לכתחי' מדאורי' ואין לומר מטעם דא"א לבוא לנו"ט דבטל ברוב דז"א דנהי דמהדר לבשל בו מינו אכתי יש לחוש שמא יבשל בו אינו מינו דהיינו איל בשל עז או של שור דאסור בנו"ט ואין בזה שבקדרה סמך נגד הכלי ודמי לקדירה שנבלע בו משהו ולפעמים משתמש בו שלא בשפע אסור דכיון דאתי באיזה פעם לנו"ט וזה לכ"ע אסור מדאורי' למאי דפרישית דעת הרשב"א ולתרץ קושי' זו צ"ל הא דשרי לכתחי' הינו מטעם דאינו מתכוין לבטל רק לבשל וכס' הפר"מ ואמנם למ"ש אכתי קשה דהו"ל פסיק רישא ואסור ולזה סובר רבא דבעי הגעלה ותרווייהו צריכי דלענין נותר לא מהני הגעלה דמה שנבלע ע"י אור אינו יוצא ע"י הגעלה רק מעט ולכן אפי' דיעבד אסור בהגעלה אם בישל כמבואר ביו"ד סי' קכ"ג וא"כ אכתי נשאר בו בישול של נותר וצריך ביעור מש"ה א' דכ"י נעש' גיעול לחבירו אלא דבהא לחוד לא סגי דהרי ממעט באכילת חטאת ואי משום דבטל ברוב הא אין מבטלין איסור לכתחילה מדאורייתא ואי משום דאינו מתכוין הו"ל פסיק רישא אך זה טרם שהגעיל י"ל דהוי פס"ר דניחא ליה בפליטתו ואסור אבל אחר שהגעיל דאעפ"כ פולט מעט הרי חזינן דלא ניחא בפליטת טעמו דהרי הגעיל להוציא פליטתו א"כ תו הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ושרי וכדעת הערוך.

אמנם הניחא לרבא לטעמו דאזיל בתר שמא א"כ משכחת לה בקדשים אינו מינו בשמא שור ואיל עז ויש חשש נו"ט לפעמים ואסור לבטל מש"ה בעי הגעלה כדפרי' אבל המקשה איהו אזל בשיטת אביי דסובר בתר טעמא אזלינן וא"כ כולהו שווין בטעמא והו"ל תמיד מין במינו דבטל ברוב ולא משכחת בו נו"ט לאסור בדיעבד ושרי לבטל לכתחלה מ"ה פריך שפיר א"ה הגעלה נמי לא ליבעי ואף אם תמצא לומר דאפי' למ"ד בתר טעמא אכתי משכחת לה אינו מינו בטעמא כגון בשר וכבד עיין סי' צ"ח וכדומה אכתי י"ל דבהך סברא גופא פליגי דהמקשה סובר דבלוע בקדרה מותר לבטל אדאורייתא וכס' הכנה"ג אפילו במקום חשש נו"ט מדאורייתא ורבא סובר דגם בלוע בקדרה אסור לבטל מדאורייתא מש"ה בעי הגעלה שיהיה פ"ר דלא ניחא ליה כאמור וזה דבר חריף ובהא ניחא כמי הא דא' ר"א הכא התירא בלע כו' בעידנא דקא פליט לא איתא לאיסורא בעינא ופירש"י שבתוך דופני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסורו דיש להבין באיזה סברא מחולק עם רבה דקא' סו"ס איסורא פליט. ולמ"ש י"ל דרבה סובר דבכל פעם ע"י הגעלה פליט מעט עד שאפשר לתת טעם ומשו"ה אפי' דיעבד אסור ע"י הגעלה כמבואר ביו"ד ולא מהני ס' התירא בלע ואמנם ר"א חדית דאפילו בנבלע ע"י האור היא פולט ע"י הגעלה ולא נשאר רק משהו ומשו"ה דעת כמה פוסקים דבדיעבד אם בישל אחר הגעלה שרי עי' ברא"ש מ"ש בשם ר"ת וב"י סי' קכ"ב וכן מבואר בריטב"א בשמעתין דע"י הגעלה נפלט ולא נשאר אלא משהו והא דאסור לבשל בו בתחי' צ"ל משום דאין מבטלין איסור לכתחילה אפי' בלוע בקדרה אפי' א"א לבוא לידי נו"ט וסובר כדעת הרא"ה הנ"ל ואמנם מבואר בר"ן פ' כ"ש ובפ"י שם אהא דפריך וניעבד שלא במינן אע"ג דאין מבטלין לכתחילה שאני הכא בחמץ דהתירא בלע מותר לבטל לכתחילה וטעמו נראה דאפי' למאן דאוסר לבטל בלוע היינו בנבלע איסור דהו"ל כניכר איסור אבל בהתירא בלע שוב לא ניכר האיסור ודמי לס' המרדכי לענין יל"מ בתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות שרי ה"ה כה"ג בהתירא בלע מה"ט שרי לבטל לכתחילה והיינו דחדית לן ר"א בעידנא דפליט ליתא לאיסורא בעינא ופרש"י שמעולם לא הוכר איסורו כלו' ולכך שרי לבטל לכתחילה ומשו"ה סגי בהגעלה ודו"ק היטב.

עוד רגע אדבר בענין זה כי נ"ל להביא ראי' לס' הרשב"א דנו"ט לפגם דשרי הוא מטעם ביטול ברוב דבהכי מתורץ קושיא גדולה ועצומה מה שהקשו תוס' והרא"ש שילהי מס' ע"ז והרא"ם פ' צו למ"ד לינת לילה פוגם אמאי צריך בכלי חרס שבירה בחטאת שבישלה אתמול הא מיד כשיעלה עמוד השחר מותר ואפי' למ"ד לילה אינו פוגם לשהינהי מע"ל ולישתרי עיי"ש ברא"מ תו הקשו הפוסקי' למה הוצרכה תורה שבירה בכ"ח ומריקה ושטיפה בכל"מ הא נותר הנבלע בטל ברוב במינו מדאורי' ומותר לבשל בו ואפילו לכתחילה דמדאורי' מבטלין איסור ובפרט דאין כוונתו לבטל אמנם לפי סברת הרשב"א ניחא דהנה הר"מ ז"ל בה' אה"ט כ' נבלה בשחיטה בטלה ברוב ואינה מטמא במגע שא"א לשחיטה שתעשה נבילה אבל הנבלה אפשר שתטהר בשחיטה לפיכך תבטל והראב"ד השיגו דזה אתמר בגמ'. לר"י דמב"מ לא בטל אבל לרבנן ל"ש הכי ול"ש הכי בטל עיי"ש וראיתי בתשו' בית אברהם משפט שלם ח"ג העלה לבאר דברי הרמב"ם עפמ"ש הר"נ פ' כל הצלמים דזה וז"ג דשרי מטעם ביטול הוא משו"ה ילדה שסבכה בזקנה בטלה מטעם זוז"ג מותר אבל ילדה שסבכה בילדה שנטעה לסייג ולקורות אסור דכי א' דבטל, היינו היכי שא"א להיתר להיות איסור אבל היכי שאפשר לגורם של היתר לשוב להיות איסור אז אינו מבטל להאיסור דומי' דא' במנחות נבלה בטלה בשחוטה שא"א לשחוטה שתעשה נבילה שחוטה אינה בטלה בנבילה שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה וה"נ זו שנטעה לסייג ולקורות אלו נמלך עליה לאכילה אסור הרי אפשר להיתר להיות איסור בכה"ג אינו בטל עכ"ד הר"נ ומדבריו למדנו אע"ג דקי"ל מב"מ בטל ברוב כדפסק הר"נ פ' כל הבשר היינו בא"א להיתר להיות איסור והוא דבר המתקיים אבל היכי דאפשר להיתר להיות איסור אין בכחו לבטל האיסור והן דברי הרמב"ם הללו ובזה מתורץ קושי' תוס' סוף מעילה גבי פרוטה של חולין שנפל להקדש אמאי אינו בטל ה"ט דאפשר לחולין להיות הקדש ע"י דיבור עכ"ד והיא מלתא חדתא ולפי"ז אומר אני נהי דבליעה של חטאת בטל בשלמים דא"א לשלמים להיות כמוהו אבל בליעת נותר א"א לו להתבטל בקדשים המותרים דהרי אפשר להיתר להיות איסור נותר כמוהו אם לא יאכלנו ויתותר לאח"ז ול"ל דע"כ לא כ' הר"נ סברתו אלא לענין ילדה כו' דרשאי להמלך ליטע לאכילה אבל הכא אכילת קדשים מצוה ואסור להותיר להביאן לידי פסול זה אינו דבהדי' מבואר ברש"י שם במנחות דף כ"ד דאפשר לקדשים להיות כחולין אם ילין לילה אחת יצא מקדושתו הרי אף על גב דאסור להלינו מקרי אפשר וכדכ' רס"י בפסחי' דף ל"ח בידו לגרום טומאה מיד ופריק עיי"ש אע"ג דאסור בידו היא וכה"ג מבואר בר"ן סוכה פ' לוה"ג דבידו למעט אע"ג שאסור למעט ביו"ט עיי"ש. כ"ש הכא דאפשר שלא יהי' לו אוכלין וממילא יהי' נותר [וכמו בנבילה אפשר שתסרח אם לא יאכלנו] ומשו"ה אין בכחו של היתר לבטל איסור נותר ומשו"ה צריך כ"ח שבירה ומריקה ושטיפה בכלי מתכת:

והא דתנן רקיק ברקיק או חתיכה שנגע בחתיכה בנו"ט משמע אפי' של נותר נמי הרי נותר נמי בטל בליכא נו"ט התם שאני דבמקום שיש סמ"ך במינו או שלא במינו באין בו נו"ט לאו מטעם ביטול ברוב הוא אלא משום דהו"ל כנאבד מהעולם ואיננו ועי' בנוב"י בתרא חיו"ד סי' מ"ד שכ' סברא זו לענין אין מבטלין איסור ועוד שם סי' נ"ד עיי"ש והא דאי' בזבחי' דף ע"ח הפגול והנותר [עי' בהג"הת מהרי"פ דל"ג והטמא] שבללן ואכלן פטור דמין א' מרבה על חבירו ומבטלו ה"ט דפגול א"א לחול עליו איסור נותר כדאי' בכריתות דף י"ד וברמב"ם פ' ח"י מה' פסהמ"ק ואע"ג דאכתי אפשר להעלותו ע"ג מזבח עד שימשול האור ברובו ופקע פגולו והו"ל נותר הא כה"ג פריך בזבחי' פ' ב"ש דף מ"ח אהא דקא' וטומאתו עליו יצא בשרו שאין טומאתו פורחת ממנו ואי איתא הרי טומאתו פורחת ממנו ע"י האור ומשני בבשר שלמי' עסקינן דלא חזו להקרבה ע"ג מזבח רבינא א' יצא בשר שאין טומאתו פורחת כשהוא שלם אלא כשהוא חסר והנך תרוייהו תרוצי איתנהו נמי הכי והבן אבל היכי שאפשר להיתר להיות נותר אינו בטל ברוב ובזה אזדא לה נמי קושי' תוס' לישתרי משום נוטל"פ ז"א לס' הרשב"א דנו"ט לפגם שרי מטעם ביטול ברוב וכיון דנותר אינו בטל ברוב ממילא נו"ט לפגם נמי אסור ומשו"ה בעי שבירה או מריקה כו' ועפי"ז מתורץ דעת הרשב"א שכ' אם בישל ירקות או מי' בקדרה של בשר מותר לבשל בו חלב דאקלש טעמי' והביא ראי' מהא דכ"י נעשה גיעול לחבירו והקשה ב"י לפמ"ש תוס' הטעם דמותר לבשל שלמי' האידנא בקדרה שבשל בה שלמי' אתמול או שבשל בה חטאת היום משום דמדאורי' ברובא בטל ובמקדש אוקמא אדאורי' א"כ ליכא ראי' לדינו של הרשב"א והש"ך בנה"כ תירץ דהתוס' לא כתבו כן רק לענין ממעט באכילתו דאכתי התירא הוא אפי' בחטאת לכהני' אבל אחר שכבר נעשה נותר לא מהני סברת אוקמא אדאורי' דאל"כ הגעלה ל"ל אע"כ מטעם הרשב"א. והאחרוני' השיגו עליו דבהדי' מבואר בלשון התוס' שכ' דמפסל ביוצא וממה שהקשו מרקיק ברקיק דאפי' אחר שנעשה איסור כמי אוקמא אדאורי' ובטל ברוב אמנם לפמ"ש דעת הרשב"א נכון דודאי דעת התוס' אפי' באיסור של חטאת כמי אוקמא אדאורי' ובטל ברוב אלא דזהו באיסור של חטאת לענין זרי' ונשי' ועבדי' ופסול יוצא חוץ לקלעי' אם נבלע בשלמי' שפיר בטל ברוב דאיסור זה של חטאת אי אפשר לחול על שלמי' אע"ג דשלמי' כמי פסול ביוצא חוץ לעיר מ"מ איסור חוץ לקלעי' לא משכחת והו"ל אי אפשר להיות כמוהו והא דשרי לבשל שלמי' האידנא בקדירה שבשל שלמי' אתמול דבטל ברוב מדאורי' אע"ג דאפשר לשלמי' דהאידנא להיות כמו של אתמול אחר עבור יום ה"ט דע"כ לא כ' הר"נ סברתו רק באיסור והיתר אבל בהיות שניהם היתר אז היתר בהיתר שפיר בטל לענין שלא יחול עליו שם איסור נותר אע"ג דאפשר למבטל להיות כבטל והבן ומשו"ה אוקמא אדאורי' אבל הא דשרי לבשל אחר עבור זמן אכילה של שלמי' דהאתמול דהנשאר בקדרה הוא אסור משום נותר וא"א להבטל במה שיתבשל בהיתר כיון דאפשר להיתר להיות כמוהו ע"כ ה"ט משום דאקליש טעמו ואינו חל עליו שוב שם נותר וזה נכון. ואמנם לפמ"ש דבליעה של נותר אינו בטל ברוב משום דאפשר להיתר להיות כמוהו אבל בליעה של תרומה בחולין מתוקני' שא"א להן להיות תרומה ודאי בטל ברוב מדאורי' וא"כ ק' אמאי א"ר יהודא [זבחי' צ"ז] אהא דקדשי' בעי מריקה ושטיפה יכול אף תרומה כן ת"ל אותה ל"ל קרא פשיטא דלא בעי דבטל ברוב במב"מ מדאורי' אבל לק"מ דר"י לטעמי' קאמר דס"ל מב"מ לא בטל ומשו"ה בעי קרא אבל לדידן דקי"ל דמין במינו בטל מדאורי' באמת לא בעינן קרא אותה לזה דמסברא ידעינן דתרומה לא בעי מריקה ושטיפה וארווחנא בהכי לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דפסק כמתני' דזבחי' פי"א משנה ב' חטאת פסולה בין הי' לה שעת הכושר ובין לא הי' לה שעת הכושר אין דמה טעון כיבוס והיינו מקרא דכתי' אותה וכת"ק דמשנה זיין אח' ק"ק או קדשי' קלי' טעינן מריקה ושטיפ' והקשה התוס' יו"ט והלח"מ דהנך סתרו אהדדי ולמ"ש דלדידן לתרומה לא בעי אותה ניחא עיי"ש ודוק הייט"ב:

עוד מב"ב של המחבר

שלום לכבוד אהו' ידיד נפשי ה"ה הרב המאה"ג החריף ובקי כש"ת מוה' צבי הירש נ"י אב"ד דק"ק ליסקא:

במה דבדק לן מר ע"ד הבהמות שנמצא בהחלב בשולי הכלי דם וכתב מעלתו שלא מצא הדבר מפורש והנה בגוף הדבר יפה כוון אך כבר מבואר דבר זה בתשו' נחלת שבעה סי' כ' והובא דבריו בקצרה בש"ע הקטני' בלקט הקמח להלכות דם יעו"ש ושורש הדבר כי א' רוצה להתירו מטעם שמעשה כשפים הא וע"ז הרבה להשיב ומביא ראי' דהוא דם גמור והעלה דאסור ואוסר התערובות ולפחות צריך ששים ומי יוכל לשער כמה דם נשאר בחלב שלא נשקע למטה ונשאר מעורב בין החלב וגם שכמה פעמים יתאדם החלב מחמת הדם וכו' וא"כ גם הכלים שעומדים בו החלב מעל"ע אסורים יע"ש אך זה תוכן דבריו עכ"פ מבואר ודבריו אלו הי' ברור לנו שכל הדם נכלל למטה ולא נשאר בהחלב ואף דהחלב מקבל טעם לענין זה שפיר מועיל ששים ולכאורה יש לחקור לפמ"ש המרדכי סוף חולין שכל דבר שתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות לא מהני בי' ביטול כמו ביבמה שרקקה דם דהדם אינו מבטל הרוק יעו"ש א"כ בנידון דידן אפי' אם איכא ששים בהחלב נגד הדם איך שייך ביטול כיון שתחילת ביאתו לעולם הוא ע"י תערובות ואף דביו"ד סי' ק"ב ברמ"א שם מבואר להיפך לענין דבר שיל"מ אך כבר ידוע מ"ש הפלתי דבשלומא התם גבי גיגית ההיתר הי' בעולם אבל ביבמה שרקקה דם גם ההיתר לא הי' בעולם יעו"ש וא"כ ה"כ דומה ליבמה שרקקה דם ואיך שייך ביטול והנה בהשקפה ראשונה הי' נראה לי דהדבר תלי' בפלוגתא דהנה המשנה למלך פ"א מה' משכב ומושב הביא דברי המרדכי הנ"ל והביא ראי' לדבריו מהא דאמרינן בחולין ד' ס"ח ע"א מהו לגמוע חלבו דהאי אבר היוצא והוא בגמ' אבעי' דלא אפשטא וע"כ פסק הרמב"ם ומובא בש"ע יו"ד סי' י"ד שחלב של אותו בהמה אסור לשתותו הואיל ובא מכלל האיברים ויש בהם אבר איסור וה"ז כחלב טרפה שנתערב בכשרה ותמה המ"ל עכ"פ אמאי לא לישתרי מטעם ביטול דמדאו' מהני ביטול ולענין דרבנן אמרינן ספק דרבנן להקל א"ו כדעת המרדכי דכל היכא דתחילת ביאתו לעולם ע"י התערובות לא מהני ביטול וכתב ואח"כ ראיתי לחכמי אשכנזי שכתבו דאם ידוע דאיכא ס' בבהמה מותר החלב ותמה עליהם ממ"נ אי מהני ביטול גם אי לא ידעי' בודאי דאיכא ששים מותר החלב דהא עכ"פ איכא רוב ולענין ששים אמרינן ספק דרבנן להקל וע"כ צריך לומר כסברת המרדכי א"כ גם ששים לא מהני והנה מבואר מדבריו דכמו דביטול ברוב לא מהני היכא דביאתו לעולם ע"י תערובות גם ששים לא מהני ואמנם בשו"ת נב"י מה"ת חלק יו"ד סימן כ"ד העלה דדוקא בביטול רוב לא אהני בדבר שתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות אבל ביטול בששים מהני ויפה כתבו החכמי אשכנזי דאם הי' סמ"ך בהחלב נגד חלב היוצא מהאבר האסור מותר דדוקא ביטול ברוב לא מהני דהוא מצד ביטול אבל ביטול בששים ל"ה מצד ביטול רק דהטעם נאבד מן העולם והוי כמאן דליתא דהרי מבשא"מ לא מהני ביטול ברוב דטעם כעיקר דאוריתא וביטול בששים מהני יעו"ש ומעתה לכאורה בנידון דידן ג"כ תלה הדבר בפלוגתא הנ"ל למש"ל דגם ביטול בששים לא מהני גם כאן לא מהני ולהנב"י דביטול בששים מהני גם בדבר שתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות דברי הנ"ש נכונים ואולם בספר ישועות יעקב ביו"ד סימן י"ד החזיק בדעת המש"ל דבדבר המעורב בתחלתו גם ביטול בששים לא מהני דהא דמבשא"מ בטל בששים היינו כיון שיש סמ"ך שוב אין בו טעם האיסור וא"כ ממילא בטל גוף האיסור ברוב אבל בלא ביטול ברוב עכ"פ גוף האיסור עודנו בתוכו וכמות האיסור שנפל לשם ע"כ מטעם ביטול ברוב קאתי' עלי' כמו במ"במ אך במבשא"מ אף שגוף הדבר בטל ברוב מ"מ נרגש הטעם וטעם כעיקר דאוריתא לענין זה פועל ששים דהטעם נאבד ונתבטל אבל גוף האיסור ודאי מצד ביטול ברוב קאתינן עלי' וצדקו דברי המש"ל דהחלב היוצא מהאבר האסור אינו בטל בס' להמרדכי א"כ בנידון דידן אפי' איכא ששים נגד הדם לא מהני להמרדכי אכן אחר העיון הי' כראה לי להכריע דאפי' לפי דעת המש"ל דגם ביטול בס' לא אהני היינו דוקא במ"במ אבל במבשא"מ י"ל דכ"ע מודי' דבטל וטעמא דידי עפמ"ש הפ"י בביצה דף ל"ה הטעם דמחמירי' בדשיל"מ במב"מ יותר מבשא"מ הטעם הוא משום דמב"מ דלאו בטעמא תליא מילתא ולעולם טעם האיסור וממשו נרגש כמו ההיתר משו"ה החמירו בו בדשיל"מ אבל בשא"מ דבטעמא תליא מילתא משו"ה כיון דביותר מס' ליכא טעם א"כ הוי כאלו הוסר האיסור ונסתלק מן ההיתר וכמאן דליתא דמי משו"ה ל"ש להחמיר בו כלל ואפי' בדבר שיל"מ כמי בטל יעו"ש בדבריו הרי מפורש דבמבא"מ חשבינן כאלו כמות גוף האיסור נסתלק לגמרי דלא כמ"ש הישועות יעקב א"כ בכה"ג אפי' בדבר המעורב מתחילתו כמי מהני ששים משו"ה בנידון דידן גם המש"ל מודה דמהני ששים משום דהוא מבא"מ אך המש"ל השיג שם שפיר על החכמי אשכנזי דהוא לענין מב"מ דמטעם ביטול קאתינן עלי' וביטול ל"ש בדבר המעורב מהחלתו אבל בנידון דידן כ"ע מודי' דהדם בטל בחלב בששים והוי כאלו נסתלק לגמרי האיסור מתוך ההיתר ודו"ק:

אך לכאורה צריכים להבין דברי הפ"י הנ"ל דהא לכאורה קושי' הישועות יעקב הוא קושי' גדולה דכי יעלה על הדעת שאם נתערב סאה של איסור בששים סאה של היתר אינו נהנה כלל מן האיסור הלא החוש מכחיש דבר זה אלא ע"כ דלענין כמות האיסור מטעם ביטול ברוב קאתינן עלה כמו מב"מ דבטל ברוב וששים צריך בשא"מ כדי שלא יה ה הטעם נרגש ומעתה בדבר שתחילת ביאתו בתערובות דל"ש ביטול ברוב גם ביטול בס'. לא מהני יעו"ש ודבריו ברורים בסברא אך לאחר העיון ראיתי דדברי הפ"י נכונים מאוד דהנה הרא"ש בברכות פ' כיצד מברכין על מ"ש דעל המוגמרת כולן אומר עצי בשמים חוץ מוסק י"א דמוסק היא זיעה חיה ונכון יותר שחיה ידועה הוא שיש לה חטוטרת בצואר ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוסק. והר"ם הלוי ז"ל הי' אומר שאסור לאכלו מפני דם והרבינו יונה ז"ל פירש דאפשר להתיר דפירשא בעלמא הוא אף דמתחלה הי' דם בתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל לתוכו דבר איסור כיון שדרך הדבש לחזור דבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן לי' ה"נ יעו"ש ובמעדני יו"ט והמ"א בא"ח סי' רט"ז הקשה מהא דבכורות דף ע"א דחלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב ואמאי הא בתר השתא אזלינן וכתב החק יעקב בה' פסח תס"ז סקט"ז לתרץ קושי' המג"א דבחלב אי לאו דגלי תורה הי' אסור כיון שנתהווה מדם אף שנשתנה למראה לא נשתנה לדבר המותר משא"כ בדבש דנשתנה לדבר המותר יעו"ש ועיין במרדכי פ"ב דביצה ומעתה אני אומר גם במבשא"מ אם איכא ששים הרי נשתנה טעם האיסור להיתר א"כ כמות האיסור גופי' מותר ולא מצד ביטול ברוב רק מטעם שנשתנה לדבר המותר והיינו דוקא במבשא"מ דנשתנה הדבר לדבר המותר אבל במב"מ דשניהם שוין בטעמא ואם כן לא הוי ההיתר רק מצד ביטול ברוב וא"כ שפיר כתב המש"ל לדברי המרדכי לא מהני גם ששים דהא גם בששים צריכים ביטול לגוף האיסור אבל בשא"מ כמו בנדון דידן גם המש"ל מודה דהא לא הוי מצד ביטול רק דנשתנה הדבר לדבר המותר ואם כן שפיר כתב הנ"ש דאם היה ששים נגד הדם בטל בששים משום דהדם נשתנה לדבר המותר והכא בלא"ה ג"כ י"ל כיון דגוף הדם נשקע למטה רק דעיקר האיסור מטעם דחלב מקבל טעם מן הדם כיון שנכבש בתוכו מעל"ע ולענין זה בודאי שייך לומר כיון דהטעם נשתנה לדבר המותר והוי כהיתר גמור ומעתה דברי הנ"ש ברורים בודאי אלו היה ברור לכו שכל הדם נצלל למטה ולא נשאר עמנו בהחלב כלום היה מועיל בו ששים אך מי יוכל לשער כמה דם נתערב בחלב שלא נשקע למטה ונשאר מעורב בחלב ואסור החלב והכלים שעומד בו החלב מעל"ע אמנם כל זה לענין תערובות הראשון שהדם נמצא בתוכו אמנם התערובות השני נ"ל להתיר מטעם דכבר כתב הרמ"א בסי' צ"ב דבלח בלח ל"א בי' נעשה נבילה ואפי' בדרך בישול וכמ"ש הפר"מ והיא דעת הראב"ד ודעת הר"ן דבכבוש אפי' בחתיכה ל"א נעשה נבילה וע"ש בפ"מ וא"כ נמצא בדידן יש לנו שני סברות להתיר דהוי לח בלח ושלא בדרך בישול ומהתימא על מעלת כת"ר שזכר לדברי הר"ן ולא זכר לדברי הרמ"א דבלח בלח ל"א נעשה נבילה הן אמת שהרמ"א כתב שם דבב"ח אפי' לח בלח נעשה נבילה והש"ך כתב שם דזה מדינא והשיב על הא"ר שכתב דהיא מצד חומרא ובפר"מ שם דכוונתו בב"ח אפי' בעוף או בכבוש דהוא רק מדרבנן נעשה נבילה בלח בלח. והנה כאן מלבד חיסור דם יש בו איסור בב"ח אף דמבשל דם בחלב אינו לוקה כמבואר בסי' פ"ז אבל איסורא איכא כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"ג [וכבר העיר בזה בתשו' נחלת שבעה לענין הנאה ומסיק דשרי דדם בחלב אינו אלא מדרבנן ובפרט בכבישה ובמידי דרבנן שרי בהנאה כידוע] וממילא גם בלח בלח נעשה נבילה מטעם בב"ח מ"מ כראה לי דהנה המנחת יעקב סימן פ"ה אות ל"ב בסופו כתב דהיכא דיש עוד צד להקל גם בב"ח לא אמרינן בלח בלח נעשה נבילה יע"ש והנה דעת הט"ז סוף סימן צ' ס"ק י"ב דבשר בחלב שחוטה מותר בכבוש משום דגזירה לגזירה ל"א א"כ לדידיה נראה דגם דם בחלב מותר בכבוש דהא בחדא מחתא מחתינהו הרמב"ם והמחבר סי' פ"ז וע"ש אף דנקודות הכסף והאחרונים חלקו על הט"ז ע"ש עכ"פ תו יש לנו צד להקל בצירוף מ"ש הט"ז בסי' פ"ז דאפי' בב"ח היכא שאחד אסור בפ"ע ל"א בי' נעשה נבילה וגם בזה השיגו עליו האחרונים. עכ"פ בצירוף כל הנ"ל יש לסמוך בכה"ג אדעת הראב"ד והר"ן דבלח בלח בכבוש נ"א נעשה נבילה הן מצד בב"ח הן מצד דם א"כ אם יש ששים בהתערובות נגד הדם יש להתיר וזה איזה שבועות בא מעשה כזה לידי ויצא הדבר בהיתר דברי ידידו דו"ש באהבה יקותיאל יהודא ט"ב:

תוכן העניינים

השיב משה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה