השיב משה יורה דעה· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שאלה כג
אם שחט וחתך כל הראש דעדיין במחלוקת שנויה כמו שאבאר והוא דבר המצוי בעוף
מקודם אכתוב שורש ומקור הדין מהיכן נובע וכל הדיעות של הראשונים ואחרונים הלא הם בספריהם אשר הגיע אלינו ובסוף אחוה דעתי אף אני כהדין גרמיזא הבא בסוף. אף כי יודע אני מיעוט ערכי ושפל מצבי לנגד ההרים הרמים בעלי מחברים זכר כולם לחיי עולם הבא:
וקטנם עבה ממתני ואין ליחס אותי אליהם אף ככנס לגבי ענק השוים במינו ואף לא כקוף בפני אדם השוים בסוג רק כאין וכאפס המוחלט ואיך ארים ראש כנגדם לחלוק על דבריהם ולברר מה שלא בררו הם כי בעו"ה נחלש עין שכלינו להביט בזכות ובהירות אור חכמתם כעיני העטלף באור השמש ומכ"ש להתחכם עליהם. אך במאמר המשורר המובא בהקדמת בעל המאור בשם החכם המורה אבן גנא"ח יעו"ש תמכתי יתדותי ומזקנים אתבונן ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ובה' בטחתי ואשאל עזר באלהי' החונן לאדם דעת וזמנין באפרסקיתא דקני' מרגניתא משתכחא ובפרט כי לא באתי לסתור דבריהם חלילה רק לברר וללבן דבריהם בראיות חזקות כראי מוצקות מים התלמוד ומדבריהם על דבריהם וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו ועשיתי לי טלית משלהם ועטרה לראשי מאור עטרותיהם. וזה החלי בעזר צורי וגואלי
גרסינן במס' חולין ר"פ השוחט דף כ"ז ע"א אמר רב כהכא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר ושחט את הבקר ממקום ששח חטהו פי' רש"י ששח שכופף חטהו הכשירהו לאכילה וטהרהו לישנא אחרינא הוציא את דמו ונקהו שם בגמרא ואימא מאזנו שהוא כופפה וכו' ותו שהי' דרסה וכו' מנ"ל אלא גמרא שחיטה מן הצואר כמי גמרא וקרא למאי אתא דלא לשוי' גסטרא פי' רש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוציא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא לישנא אחרינא דלא לשוי' גסטרא שלא ידרוס אע"ג דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא לשון ומשך ודרסה קרי גסטרא וכו' [קצת קשה בגמרא הנ"ל לפי מאי דמשני בעינן דם הנפש א"כ ושחט למה דשחיטה מן הצואר היא ע"כ מן הצואר דהא בעינן דם הנפש ולא קשה מידי דבלב נמי איכא דם הנפש והא דהקשה הגמרא ואימא מלבו היינו לרב יימר כו']. שם ר' יימר אמר וזבחת ממקום שזב חתהו פירש"י שזב שדמו זב חתהו שברהו כלומר חתכהו שם ואימא מלבו ותו שהי' דרסה חלדה וכו' מנ"ל אלא גמרא שחיטה מן הצואר כמי גמרא וקרא למאי אתא דלא לשויה גסטרא פירש"י שלא ידרוס דהכי משמע חתהו עד שיזוב ותו לא אבל דורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו ובלישנא אחרינא כדפרישית חתהו עד מקום שהוא זב ותו לא מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא עכ"ל והתוס' בד"ה ותו שהי' וכו' כתבו בכל הספרים גרסינן ולטעמך ובקונטרס הגיה ותו ואפסיק באמצע דברי התוס' לפרש טעם רש"י דגרס ותו שכן כתב רש"י וז"ל ה"ג ותו שהי' דרסה חלדה ולא גרסינן ולטעמך עכ"ל וטעמו של רש"י מבואר בפשיטות דלכל הפירושים דפירוש רש"י בגסטרא עדיין תיובתי' דר' כהנא דנסיב להאי קרא לשחיטה מן הצואר א"כ איך יכול להיות דברי ר' כהנא א"ו דברי תרצן אליבא דר' כהנא לכך גריס ותו וא"כ הוא דברי הש"ס ומפרך הך דר' כהנא ועל זה הקשו התו' ת"ל וקשה לפירושו דאי הש"ס קאמר לה ומסיק דקרא אתא דלא לשויה גסטרא וכן בסמוך גבי קרא דזבחת מוקי דלא לשויה גסטרא למה לי תרי קראי להכי פי' לקושיתם דבשלמא אי גרסינן ולטעמך א"כ בכאן הוא דברי ר' כהנא דיליף גסטרא מהכא ובסמוך הוא דברי ר' יימר דיליף מקרא אחרינא לא קשה למה לי תרי קראי דמר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא כמו שפי' רש"י בסמוך במסקנא דר' יימר וכל מ"ד לית לי' רק חד קרא דלא דרש דחברי' כמו שהוא בהתחלת דבריהם דמר יליף מהאי קרא שחיטה מן הצואר ומר יליף מהאי קרא שחיטה מן הצואר אלא לרש"י דשניהם דברי מסקנת הש"ס קשה שפיר למה לן תרי קראי ומה שפי' רש"י דמר יליף מהאי קרא וכו' תמוה לשטתו דהא דברי הש"ס הוא וקושיא עצומה היא מאד על פירוש רש"י ועוד הקשו שם על פי' רש"י דמפרש דלא לשויה גסטרא שלא יחתוך הצואר עם הסימנים היכי משמע מושחט ר"ל דמשמע להוא לדוחק פירש"י הכשירהו ותו לא ועוד הקשו האיך ס"ד שיחתוך כל המפרקת אחר שחיטת הסימנים וכתבו לכך נראה כגרסת הספרים דגרסי ולטעמך ור' כהנא קאמר לה שחיטה מן הצואר נמי גמרא ולא מאזנו ולא מלבו ולא מחוטמו וקרא למאי אתא דלא לשויה גסטרא פי' הא דיליף ר' כהנא לעיל שחיטה מן הצואר מהך קרא היינו דישחוט מן הגרון בסימנים ולא מן העורף כמליקה דהיינו שיתחיל מן העורף וישחוט עד גמר הסימנים דהיינו גסטרא ויליף מקרא ממקום ששח דהיינו גרון ומן הצואר היינו מן הגרון כמו דתנן שכל הצואר כשר לשחיטה וכל העורף כשר למליקה ע"כ דבריהם בשינוי הלשון קצת [ואין להקשות לפי פירוש התוס' למה קבעו הך מימרא דר' כהנא כאן דלא איירי במתניתן כלל אי מן הצואר או מן העורף הוי להו למקבע לעיל בפ"ק על משנה דהשוחט מן העורף כי שם ביתו אבל לפירש"י דכוונת ר' כהנא בשחוטה מן הצואר ולא מן האוזן וכדומה דהיינו רק בסימנים א"ש דבמתניתין איירי בסימנים מיהו ל"ק מידי דהא גם לפירש"י הך דר' כהנא לא סליק כלל לפי המסקנא רק דקבע השקלא וטריא בכאן כי היכי דנדע מהיכן ידעינן דשחיטה בסימנים הכי כמי לפי' התוס' עיקר הקביעות בכאן משום דהשקלא וטריא דשקלי וטרי בדברי ר' כהנא מקודם דבאו על כוונתו וסברי דכוונתו דשחיטה בסימנים שייך לכאן וזה פשוט:
וענין הקביעות השקלא וטריא בכאן נ"ל משום ילפותא דרוב שנים ורוב א' בדף ל' וכן הוא דרך הגמרא וגם לפי' רש"י צ"ל כן דגם לפי פירושו יותר יאות למקבע לעיל שם דאיירי בשחיטה מן הצואר ודו"ק אלא ודאי צ"ל כמ"ש] ולפי דבריהם הא דאמר שם בגמרא ותנא מייתי לה מהכא קאי אשחיטה מן הצואר דאמרי דהוא גמרא דהיינו לא מחוטמו ולא מאזנו וזנבו ולבו אבל אשחיטה מן הצואר דילפי מקראי דהיינו מן הגרון ע"ז לא קאי ועיין בתוס' שם ד"ה מדקאמר עיי"ש ואין להקשות דאף לפי תירוצם דחד דברי ר' כהנא וחד דברי ר' יימר מ"מ קשה לפי האמת חד קרא מיות' או דמר או דמר לא קשה מידי דהא ושחט אמרינן לקמן אין ושחט אלא ומשך דהיינו למעוטי דרסה ור' כהנא סוב' דאף דרסה מהלכה למשה מסיני כשאר הלכות שחיטה אבל לפירש"י דמסקנת הש"ס דרש לתרוויהו דלא לשויה גסטרא הקשו התוס' שפיר וא"כ מבואר דלשטת התוס' חתיכת המפרקת אחר הסימנים לא מעלה ולא מוריד רק דקרא אתי לאתוי שלא יתחיל השחיטה מן העורף ויחתוך המפרקת קודם הסימנים ופירושם מוכרח בש"ס דהא בררתי דרש"י לשטתו מוכרח לזה דגרס ותו דלא מצי גרס ולטעמך וע"ז קשה קושי' רבה דהיינו קושי' א' של התוס' מיהו אף אם אנו רוצים לצאת גם לדעת רש"י נאמר לא מבעיא ללישנא אחרינא שפי' שלא ידרוס א"כ לא ממעטינן אלא דרסה אבל שחיטת הסימנים ואח"כ המפרקת לית לן בה דמחתך עץ בעלמא הוא וזה פשוט וברור אלא אף ללשון הא' של רש"י שלא יחתוך המפרקת לשנים י"ל דפירושו דא"צ יותר אבל לא לאסור וכן מוכח מהתוס' דמפרשים כך בדברי רש"י מדהקשו אמאי ס"ד שיחתוך גם המפרקת אחר חתיכת הסימנים דאם נפרש כוונת רש"י דאוסר אם חתך המפרקת אחר שחיטת הסימנים לא הקשו מידי דטובא קמ"ל דאם חתך דאוסר אף שכבר נשחטה וכמנחא בדיקונא דמי' אלא ודאי כמ"ש דלא מסתבר להתוס' כלל לפרש כונת רש"י שיאסר אחר גמר שחיטת הסימנים ומפרשים כוונת רש"י כמ"ש ולכך הקשו מה שהקשו וזה ברור כוונת התוספת בדברי רש"י ז"ל וכן פי' מהר"מ הביאו המרדכי והגהות הרא"ש פי' רש"י כמ"ש וזה לשון המרדכי מה שפי' רש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים וכו' לא נהירא דכיון דשחט הסימנים אם יחתוך אח"כ גם המפרקת או בבשר הבהמה לא אכפת לן ועיין בתוספתא תני הי' שוחט את הראש בבת אחת אם נתכוין לכך שחיטתו פסול' ואם לאו שחיטתו כשר' רבינו ברוך ואמר לנא רבינו מאיר שמעש' הי' שאחד שחט כל המפרקת ודקדק ראבי' מפירש"י ואסר ולא נהירא למורי רבינו מאיר ומפרש כך פירש"י חטהו הוצא את דמו ותו לא אין צריך יותר עכ"ל המרדכי ובסמוך אבאר בירור כוונת רש"י אם כראבי' או כר"מ רק מקודם אכתוב כל הדיעות ואח"כ מה שהעלתה מצודתי. האלפסי והרא"ש השמיטו לגמרי הך דגסטרא שמע מינה דלית בכאן חדוש בדין או דמפרשי דא"צ יותר כפירוש מהר"מ או כלישנא אחרינא של רש"י או כפי' התוס' ומ"מ ודאי דסברי להתיר בחתך המפרקת לאחר שחיטת הסימנים ובחולין דף י"ט ע"ב כתב הרא"ש דשוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה ובלבד שיודע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת משמע בהדיא דאף אם חתך המפרקת אח"כ לית לן בה. וגם השלטי גבורים במשנה דהי' שוחט והתיז את הראש הסכים עם מהר"מ להתיר רק דכתב דנהגו להחמיר כראבי' ואע"פ שהוא חומרא יתירה עכ"ל ואי"ה אנופף ידי גם בזה אם מנהג כזה הוי מנהג וגם דעת הרמב"ן יש להוכיח דמתיר דבמשנה דהי' שוחט הנ"ל שם והתיז את הראש בבת אחת דהיינו ששחט בהולכה או בהבאה לבד אם יש בסכין מלא צואר כשרה וכתב הר"ן בשם הרמב"ן שאפשר דדוקא בהתיז את הראש לפי שאי אפשר להתיז את הראש כולו אלא בדרסה כל היכא דליכא בסכין כי האי שיעורא אבל בחתיכת סימנים לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הן נחתכין עכ"ל הרמב"ן א"כ מבואר דלא מטריף בהתזת כל הראש רק דבהולכה או בהובאה לבד בעי שיעור המוזכר שם בסכין כי היכי דלא נהוי דרסה ובהולכה והובאה כשר בכל שהו וגם הר"ן לא פליג עלי' דהרמב"ן רק בזה דסובר דאף בשחיטת הסימנים לחוד בעי כי האי שיעורא ג"כ כהראי' שמביא שם דמיירי המשנה בהך אבל במה דמכשיר הרמב"ן בהתיז כל הראש לא פליג עלי' והרמב"ם בפ' שני מה' שחיטה הלכה ט' כתב בפירוש להתיר וז"ל הוליך והביא עד שחתך הראש והתיזו שחיטתו כשרה ולענין שיעורא דסכין פסק שם כהרמב"ן ע"ש בכ"מ ובלח"מ והלח"מ גופי' הסכים להתיר דהא הסכים לפי' רש"י שם במשנה וכן בהרמב"ם מפרש כן דלא כהרמב"ן וכתב דנקט התם במשנה היינו לרבותא דאפילו התיז כל הראש בהולכה או בהבאה לבד כשר כשיש בסכין כמלא שני צוארין ולא חיישינן לדרסה ע"ש בשינוי לשון קצת והוא ג"כ קצת הכרעה להתיר מגמרא דהא ראיית הלח"מ מגמ' חולין דף י"ב נכונה ע"ש א"כ צריך להבין במשנה דהשוחט דלעיל מיני' לא חלק ובהכא דהתיז חלק וכמו שדייק הלח"מ שם. וע"כ נ"ל במ"ש הלח"מ דלרבותא נקט וכן הרשב"א בתה"א ריש בית ב' ובבד"ה ובמשה"ב מתירין וכ"כ הרשב"א בחידושיו ואי"ה אטייל בדברי הרשב"א ארוכות וקצרות והטור בסי' כ' כתב ובלבד שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת משמע דאף אם חתך גם המפרקת אח"כ לית לן בה וכן פסק בש"ע סי' כ"ד סעיף ה' דכשר רק דהרמ"א כתב והמנהג להטריף ואין לשנות כי יש מרבוותא סוברים כן והיש"ש ג"כ כראה דהוא מן המתירין מדהשמיט לגמרי הך דגסטרא שמע מינה דסבר דלית בכאן חדוש הדין וכן משמע מדבריו בפ' כל הבשר סי' צ"ט בדין שובר מפרקת דכתב שם דלכתחלה אסור לשבור משום שמבליע דם ואם שבר אסור לאכול באומצא וע"י מליחה וצלי' מותר וכתב שם דלא כמ"ש בא"ז דדוקא שובר המפרקת לפי שמחמת יסורי שבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם אבל חותך לא אסור ע"כ וליתא דהיה כל קירוב מיתה אסור ע"כ הרי דלא אסור חותך דהוא מסתמא דרך שחיטה רק בשאר קירוב מיתה ולא משום גסטרא והב"י כתב בסי' כ"ד בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן ובעל העיטור והרמב"ם דכשר והאגור כתב דבאשכנז נוהגין להטריף אם שחט רוב המפרקת והת"ה בסימן קפ"ז נשאל על שחיטה כזו אם חייב בכסוי והשיב אף דמחמירין לאסור חומרא יתירה הוא לפסול בלא מתכוין וחייב בכסוי אך דמהרי"ו כתב בה' שחיטה גסטרא פי' שלא יעשה דרסה פיר' אחר פירש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים אפילו בהולכה והובאה משמע דדעתו לאסור והיינו טעמא דרמ"א כמו שביאר בד"מ אחר שכתב דעת המכשירין כתב אמנם מהרי"ו כתב לאסור וכן משמע בתה"ד סימן קפ"ז דאע"ג דמדינא נראה דכשר נוהגין להטריף וכן הוא באגור זה לשונו ובאשכנז נוהגין לאסור אם שחט רוב המפרקת ויש להחמיר כרש"י אבל רוב הפוסקים מתירין עכ"ל ע"כ לשון ד"מ וכ"כ הב"י שם בסי' כ"ד וזה לשונו ואע"פ שכתב האגור שבאשכנז נוהגין להטריף אם שחט רוב המפרקת כבר כתב בעל תה"ד בסי' קפ"ז דמן הדין כשרה אלא שהחמירו על עצמן עכ"ל הב"י ואם כן לפ"ז טעם רמ"א רק משום מנהג שנהגו להחמיר ולא מצד הדין ולפ"ז נסתלק תמיהת הש"ך מה שתמה על הרמ"א דהלא הרבה גדולי הפוסקים ז"ל מתירין מה בכך הא כבר קבלו עלי' להחמיר והן אמת דאם המנהג הוי מכח דסברי דדינא הכי הוי מנהג בטעות אבל הלא משמע מתה"ד ומאגור ומב"י וד"מ דהמנהג הוי מצד החומרא ולא מצד הדין וא"כ כבר נתבאר בי"ד סימן רי"ד סעיף א' דברים הסותרים והיודעים שהם מותרים נהגו בהם איסור אסור להתירם להם ושם בסעיף ב' קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם וא"כ הדין עם הרמ"א דהוי כנדר ואל תטוש תורת אמך כתיב וא"כ לפ"ז אין להתיר אף בהפסד מרובה כיון דהוי כנדר וא"ל דמעיקרא כך קבלו עליהם דוקא באין הפ"מ דהא באגור לא חילק ומשמע דבכל ענין קבלו עליהם להחמיר אף בהפ"מ וראי' מהשואל בתה"ד ששאל אם חייב בכסוי משמע דזה ידוע לו דהמנהג בפשיטות לאסור ושאל על הכסוי ואם הוי המנהג להתיר בהפ"מ ודאי דאין מקום לשאלה שלו כלל וק"ל וכן בעל התה"ד מדלא השיבו הא בהפ"מ מתירים אפי' באכילה שמע מינה דהמנהג פשוט לאסור אף בהפ"מ וא"כ ודאי יפה כתב רמ"א ואין לשנות ומדייק בלשונו דלא כתב כדרכו בכל מקום דהמחבר לא כתב רק דיעה אחת והוא ס"ל דהמנהג להיפך כתב מקודם וי"א ואח"כ כותב וכן נוהגין ובכאן לא כתב כן דאילו הוי כתב וי"א דשחיטה זו אסורה ואח"כ וכן נוהגין הוי משמע דהמנהג הוי משום דסברי כהי"א דאסרו מן הדין לכך אחר שכ' המחבר דכשרה כ' הוא ז"ל ונוהגין להטריף דמשמעותו דבעיקר הדין לא נחלק על המחבר רק דאעפ"כ נוהגין להטריף ואין לשנות כמ"ש דהמנהג הוי כמו נדר ומה שמסיק בלשונו כי יש מרבוותא סוברים כן הוי טעם למ"ש ואין לשנות דלא נימא דאין לו שורש ויסוד למנהג הנ"ל והוי כמנהג בורות דאפי' התרה לא בעי כמו שהוכיח הפר"ח בא"ח סימן תמ"ח סעיף ג' ובסי' תצ"ו בדיני מנהגי איסור ס"ק ט"ו דהיכא דאין לו שורש ויסוד אף שהוא לסייג ולגדר כגון אם נהגו שלא לעשות מלאכה בע"ש כל היום כולו סייג למה שאסרו חכמים מן המנחה ולמעלה הוי מנהג בורות וא"צ התרה כלל לכך כתב כי יש מרבוותא סוברים כן אף דלא קיי"ל כן להלכה מ"מ המנהג שנהגו שלא לעבור על דעתם לא הוי מנהג בורית ואין לשנות מן המנהג כנ"ל ברור בכוונת הרמ"א ובפירוש דבריו:
**(
הג"ה ואף דביו"ד סימן שצ"ג סעיף ב' כתב רמ"א בהג"ה דמה שנהנו שלא ליש' על מקומם הקבוע בבהכ"נ כל ל' יום ובאביו ואמו י"ב חודש המנהג בזה אין לו עיקר ואעפ"כ כתב ואין לשנות מן המנהג כי כל מקום לפי מנהגו עכ"ל אלמא דאפי' מנהג שאין לו עיקר אין לשנות הא לא קשה וחזי כמה דקדק בלשון דלאיזה צורך הוסיף כאן כי כל מקום לפי מנהגו ולא כתב כן בכל מקום דכתב ואין לשנות מן המנהג ומקודם דנבאר זה נבין דברי הרמ"א דעל מה ולמה כתב דאין למנהג זה עיקר הא בד"מ כתב דמהרי"ל ישב המנהג משום דאיכא ר' יהודא דסובר כן במ"ק דשבוע ד' אינו יושב במקומו ובירושלמי פוסק כמותו עכ"ל ד"מ וגם באביו ואמו דהמנהג הוא שלא לישב במקומו כל י"ב חודש ג"כ א"ש לפי זה דהא כל מה שנוהג בשאר קרובים בלמ"ד נוהג באביו ואמו י"ב חודש ואם כן צריך להבין למה כתב בהגהות דאין למנהג זה עיקר וצריך לומר דאין לו עיקר בש"ס קאמר כיון דש"ס דידן לא קבע הלכתא וא"כ הדרינן לכללן הלכה כדברי המיקל באבל וגם יחיד ורבים הלכה כרבים כן נראה מתלמודא דידן כיון דלא קבע הלכתא ודאי סמך אכלל וחולק אירושלמי ובכל מקום דש"ס דידן חולק אירושלמי קי"ל כש"ס דידן מיהו בכה"ג אם המנהג כירושלמי כיון שהירושלמי מסייע מהני המנהג אף שהוא היפך התלמוד כמ"ש הרא"ש במסכ' מגלה פרק בני העיר בענין קריאת הפרשיות בתענית דלא נהגינן כהמשנה ותלמוד רק אנו עושין ע"פ מסכת סופרים וכן בר"ח אב שחל להיות בשבת אנו נוהגין כפסיקתא נגד התלמוד אף דאין משגיחים על ספרים הנ"ל לנגד התלמוד מ"מ כיון שהם ג"כ חיבור חכמים ואמוראים והמנהג כוותי' אין לזוז ממנהג כן כתבו הפוסקים ועיין במגלה ל"א ע"ב תוס' ד"ה ר"ח אב דכתבו דהמנהג לא ישתנה לעולם ע"פ הפסיקתא וטעמו של דבר נ"ל דהא עיקר הטעם שקי"ל כהגמרא נגד כל חיבורי תנאים ואמוראים לפי שפשט בכל ישראל וקבלו עליהם וא"כ הא חזינא בחוש דבזו קבלו עליהם כאותו חבור קודם התלמוד והיינו דברי הרמ"א בכאן ואין לשנות מן המנהג כי כל מקום לפי מנהגו אם נהגו כירושלמי מי או כאיזה חיבור אחר של תנאים או אמוראים אף שהוא נגד הש"ס ואדרבה ראיה ממ"ש הד"מ שם דכתב דהרא"ש עשה מעשה וישב על מקומו בשבוע ג' ולא חש על המנהג והיינו ודאי משום דסבר דהוי מנהג שאין לו יסוד וכן מורין דברי הר"מ שם שכתב המנהג וכתב עליו וחומרא גדולה הוא בלא טעם והרא"ש עשה מעשה כו' משמע מלשון הד"מ דלפ"ז אין לחוש למנהג הנ"ל דהא מייתי ראי' מהרא"ש ז"ל ואח"כ כתב אמנם מהרי"ל יישב המנהג כו' וא"כ לפ"ז אין לשנות ועפ"ז כתב בהגהות דאין לשנות ואל ישיבני ממ"ש רמ"א ביו"ד בסי' צ"ג סעיף ב' בהג"ה שנוהגין להטריף בכיסוי אף שאין ב"י וכתב והוא חומרא בלא טעם ואעפ"כ כתב וכן אני נוהג מפני המנהג הא לא ארי' דאדרבה משם ראי' למ"ש דהא מסיק שם אבל אם הוא לצורך שבת או הפסד יש להתיר עכ"ל וקשה מה בכך מי התירו מכלל המנהג דהא לא כתב דנוהגין להתיר בכה"ג רק המנהג ודאי לאסור בכ"ע רק הוא כתב דעתו מ"מ יש להתיר בכה"ג כן מבואר מלשונו ע"ש וקשה אמאי כיון דמנהג הוי כמו נדר מי התירו במקום הפסד אלא ודאי היינו טעמא משום דסובר דהמנהג הזה אין לו עיקר ויסוד ואין לחוש לו רק מפני ענותנותו לא רצה לסמוך על דעתו דהמנהג הזה אין לו עיקר כיון שלא מצא בשום ספר שיכתוב על המנהג הנ"ל דאין לו טעם ועיקר וחש שמא נעלם ממנו הטעם ובמקום הפסד סמך על דעתו וזה ברור וכן מבואר בד"מ שכתב על המנהג הנ"ל בהוכחות וראיות דאין לו עיקר ויסוד ואח"ז כתב ובמקום שיש מנהג אין לשנות ובסוף מסיק ואי איישר חיילי אבטל המנהג כי מנהג טעות הוא ואין לו טעם לסמוך עליו כן נ"ל עכ"ל וקשה ממ"נ אי סובר דהוי כמנהג טעות ואין לחוש לו אמאי כתב מקודם ואין לשנות ואי סובר דמ"מ כיון שנהגו הוי כמו נדר א"כ איך כתב בתר הכי אי איישר חילי אבטל המנהג מי יתיר הנדר מי יקבץ את כל בעלי המנהג ויתיר להם אלא ודאי כמ"ש דלא רצה לסמוך על דעתו בלבד לזה כ' ואי איישר חילי שאוכל לסמוך על דעתי שיתפשט הוראתי אבטל המנהג כי אין לו יסוד והוי מנהג טעות ומ"ש כן נ"ל פירושו כן נ"ל דאין לו טעם ודוק כי א"א לפרשו בע"א לכך דוקא באם איישר חילי אבטל וזה ברור למעיין הטיב בדבריו ולאמת כוון הרמ"א ז"ל בחששו הנ"ל דהא הרש"ל כתב טעם המנהג שהמנהג הוא באותן כסוים שהם קצרי' מלמעלה ויש בהם חלל דא"א לקנחו יפה ויש איסור בעיו ולא אמרי' בי' נותן טעם לפגם:)** ואין להקשות דמנ"ל זה דהמנהג הוא מכח חומרא דלמא משום דהוי סברי דדינא הכי לק"מ חדא דכן משמע באגור ובתה"ד שחבר מהר"י איסרלן שהוא ידע בטיב מנהגן של ישראל וממש כל מנהגינו על פיו ועוד לא יהא אלא ספק והלא כתב הפר"ח שם בדיני מנהגי איסור בשם הרשב"א בחדושיו פ"ק דחולין ובתשובה סי' צ"ח דאין מתירין מספק והב"ח בסי' כ"ד כתב בדקדוקו של ראבי' בפירוש רש"י דאסור לחתוך יותר דהוי קשה לי' על רש"י קושי' שני' של תוספת שהבאתי לעיל דאמאי ס"ד שיחתוך כל המפרקת כנ"ל לכך פירש דכוונת רש"י דאסור לחתוך יותר והא דתמהו למה לא יהא כמחתך בבשר בעלמא אחר שנשחט הרוב י"ל דהל"מ כך הוא כמו שהיה במיעוט בתרא וכך נוהגים בני אשכנזי לחומרא אע"ג דרוב המחברים חולקים על פי' רש"י ובאגור אלף צ"א כתב דנוהגים להטריף אף אם שחט רוב המפרקת ואין לשכות כל עקר ואף בלא מתכוין פסולה דיעבד עכ"ל הב"ח והדרישה ר"ס א' האריך בראיות מפוסקים להתיר והט"ז כתב דתמוה לו דעת ראבי' דהא רש"י פי' במתניתין דהשוחט מן העורף דאם שחט המפרקת קודם שחיטת הסימנים נטרף משמע דאחר שחיטת הסימנים אין חשש כלל וכתב שמצא למהר"ל מפראג שכתב שהתיר הלכה למעשה בחתך כל המפרקת אחר הסימנים וכן נראה עקר אלא שכיון שהרמ"א כתב ואין לשנות מן המנהג וכו' אין בידינו להקל דלא יהא אלא כדברים המותרי' ואחרים נהגו בו איסור אלא דמ"מ יש להקל בזה בכל הספיקות כו' עכ"ל הט"ז והש"ך כתב להתיר בשם גדולי הפוסקים וכ"כ האגודה וכתב דכן משמע בתשו' בנימין זאב סי' שכ"ז וכן נראה מוכח ממשנה וש"ס דפ"ק דחולין דף י"ט ע"ב וכוון לראיית הט"ז [רק דהט"ז הביא ראיה מפירוש רש"י שם והש"ך הביא ראיה מהמשנה עצמה והש"ס שם ובסמוך יתבאר טעם הט"ז שלא הקשה מהמשנה עצמה. ומ"ש שכן משמע ברמב"ם פ"ט מה' שחיטה דין ט' וכמבואר בכ"מ לשם משמע מדבריו דהוכחתו ממה שפירש בכ"מ דדעת הרמב"ם כרמב"ן ע"ש אין צורך לזה דהרי מפורש ברמב"ם שם כמ"ש לעיל דא"ל עד שחתך הראש והתיזו היינו התזת סימנים דא"כ מאי קמ"ל דכשרה הא עיקר שחיטה בכך אלא ודאי כמ"ש וזה ברור ובסוף דבריו כתב הש"ך שאולי דעת הרב להחמיר במקום שאין הפ"מ והפר"ח כתב דאף בהפסד מועט המקל לא הפסיד והשמ"ח כתב דאם חתך רוב המפרקת אין להקל במדינות חלו כיון דהמנהג לאסור ואף בהפ"מ ואפילו לא נתכוין לכך ואין לאסור כי אם בודאי אבל בספקותיו יש להקל וא"צ לבדוק אחריו ובמקומות דלא נתברר המנהג נ"ל דאם נתכוין לכך אין להקל כי אם בהפ"מ אבל לא נתכוין לכך ואירע שנחתך גם המפרקת אין לאסור כלל עכ"ל וביאר טעמו בת"ש שם ס"ק ז' דמסתברא כיון דקבילו עלי' דעת ראבי' האוסר מדאורייתא אן להקל אפי' בהפ"מ וכ"כ בה"מ משמע מדבריו שהמנהג הוא דקבילו עלי' דעת ראבי' וכתב עוד דאם לא נתברר המנהג יש להקל כדעת רוב הפוסקים בלא נתכוין לכך אבל בנתכוין לכך המבואר בתוספת' כו' ע"כ דבריו:
ובכרתי ס"ק ז' כתב על הרמ"א דכתב ואין לשנות וזה לשונו והרבה מחברים המקילים בזה וכבר הורה זקן מהר"ל מפראג להקל ונראה זו דוקא בשחטו בלא מתכוין אבל במתכוין לכתחלה על כך לשחוט עם מפרקת יש להחמיר דמתכוין אין ראיה לסתור דברי התוס' עכ"ל ובשפתי דעת ס"ק ה' כתב על הש"ך דאין ראיה מהמשנה די"ל דבגסטרא הטעם משום דם ושם במשנה אמר דהשוחט מן העורף פסולה והוי נבלה עכ"ל ואני אומר דאי משום טעם זה לא גרע משובר מפרקתה דנתבאר בסי' כ"ז וכתב עוד דמרמב"ם יש ראיה להקל וכל זה בלא נתכוין הא במתכוין פסול וכתב בסוף דבריו ולענין דינא העלה הש"ך להקל בהפ"מ וכ"כ הפר"ח עכ"ל ושם במשבצו' זהב ס"ק ב' כתב על הט"ז הא דהביא ראי' והקשה מפירש"י ולא הקשה ממשנה עצמה והפרישה ודרישה אות א' הוקשה לו באמת ממשנה שלימ' היינו טעמא דט"ז משום דבמשנה י"ל דאיירי בדאהדר הסימנים לצדדים בשוה עם העורף ויכול לחתוך שניהם בשוה הסימנים והעורף גם יכול לחתוך הסימני' קודם שחתך רוב המפרקת ולא חתך כלל רוב המפרקת גם אח"כ ובעוף איירי דשיעור שהיה שלו מועט ומש"ה פסול דהסימנים רכים הם ונדחים ויש לחוש שחתך פעם א' הבשר והעצם ולא הסימנים והוי שהיה וא"כ השוחט מן העורף כמי איירי בענין דכא הוי גסטרא רק דפסול מטעם שהיה ומן הצואר לא הוי שהיה לכך כשר מש"ה הקשה מפירש"י דפירש בהדיא משום שחתך המפרקת קודם. ואף דלהט"ז לא מפסיל בכך מטעם שהי' ע"ש מ"מ ממתניתין לא הוי קשי' כ"כ לכך הקשה מפירש"י והאחרונים כתבו די"ל דמשנה איירי בלא כוון לכך הא במתכוין לחתוך המפרקת ואומר שהוא מתירה ע"י כך אסור כדאיתא בתוספת' ואני אין יודע רמז דהתוספתא מיירי בדרסה ומה דתני אם מתכוין לכך הוא כפירוש הרא"ש דבהוליך לחוד איירי ולא הי' בסכין מלא ב' צוארים. דהשתא אם נתכוין לשחוט בהולכה לחוד טרפה הא לא נתכוין לכך אף שאירע שהתיז בהולכה לחוד כשרה דפעמים חריף כמ"ש מהר"י ן' חביב הביאו הב"י דאפי' באזמל כל שהו כשר וכמו שאבאר בש"ך אי"ה ומ"ש הפרישה בסימן א' אות א' דלשון מתכוין לכך אינו מיושב א"י למה לא כדכתיבנא עכ"ל והפי' שכ' בשם הרא"ש על התוספתא הוא ברור ונכון דלשון התיז את הראש בבת אחת דקתני בתוספתא מורה כן היינו הולכה או הובאה לחוד וקאי אמשנה דהי' שוחט והתיז את הראש בב"א אם יש בסכין מלא צואר כשרה דידוע דהתוספתא הוא שיור המשנה כמבואר במבוא התלמוד לר"ש הנגיד ובספר הלכה פסוקה כתב במקור דין דנראה עיקר כפירוש מהר"מ ברש"י דפירושו דא"צ לחתוך יותר מגמ' דחולין דף כ' ע"א ואי ס"ד מחזיר מאי אריא מולק אפילו שוחט נמי כשר הוי ואי כפי' ראבי' קשה הא שוחט פסול משום חתיכת המפרקת אחר הסימנים דהא בכה"ג איירי דמי' דמולק וכן משמע ממשנה דהשוחט מן העורף פסולה ומן הצואר כשרה וא"כ מן הצואר דומיא דמן העורף שחותך המפרקת ג"כ פסול אלא ודאי פי' מהר"מ עיקר עכ"ל וכבר קדמו הש"ך בראיות אלו וגם הדרישה ועיין במ"ש לעיל בשם המשבצות זהב ע"כ טרחתי וקבצתי ממש כל הדעות הראשונים והאחרונים חדשים וגם ישנים ופלפלתי קצת בדבריהם מה שהורוני מן השמים והנך רואה כמה נפיש חילא דהמכשירין דהם רבים וגדולי עקרי ויסודי הבנין אשר כל בית ישראל נשען עליהם והראבי' יחיד לגבי' ובפרט שהרי"ף ורמב"ם ורא"ש ורמב"ן ורשב"א ור"ן ותוספ' מסכימי' לדעה אחת ושאר גדולי פוסקי' שהבאתי מסכימים להתיר והאחרונים האוסרין אינו אלא מפני המנהג כמו שמבואר בפשיטות ודברי המכשירין עיקר בש"ס גלוי לכל כפי מה שבארתי והנה מקודם דנגרר גרמא יבשה דנפל לי בחולקאי נחקור חקירה אחת בדין מנהג היינו אם נהגו בדבר מה כדעת איזה פוסק או משום דנראה להם דעה זו או משום דרצו להחמיר כדעתו ואח"כ נתברר שדעת הפוסק ההוא גופי' אינו כן וטעו בהבנתו הא לא מבעיא לי דודאי הוי מנהג בטעות רק הא קא מבעיא לי אם נתברר דאותו הפוסק טעה בדבר משנה ואם הי' המנהג מעיקרא משום שהי' כראה להם דעתו עיקר ג"כ לא קא מבעיא לי דודאי הוי מנהג בטעות כי קא מבעיא לי היכא שהיה נראה להם עקר כדעת החולקים עליו רק שרצו להחמיר כדעתו כיון שיש דעה האוסרת לא רצו להתיר אף שהוא יחיד נגד רבים חשו למעבד להחמיר כוותי' ועכשיו נתברר שאותו פוסק טעה בדבר משנה אם נימא מה יתן ומה יוסיף שנתברר דטעה הא הם ידעו דהעיקר דלא כוותי' רק כיון שיש מ"מ דעה האוסרת רצו להחמיר וא"כ גם עכשיו הא איכא דעה האוסרת בעולם או דלמא נימא אנן סהדי אילו הוי מעלה על דעתם שטעו בדבר משנה לא היו מחמירין כלל כוותי' והוי מנהג בטעות ואף שלא היה כראה להם מעיקרא כדעתו היינו או משום דרבים חולקים או מחמת איזה שיקול הדעת במלתא דתליא בסברא או מחמת איזה קושיא שיפול על דבריו ועל זה לא רצו לסמוך להקל כמאמר רז"ל כמה פעמים בגמרא ואכן אקושי' ניקום ונסמוך אבל אם נתברר להם להדיא שטעה בדבר המפורש בש"ס או אפילו בפוסקים שקדמוהו אם אין לו ראיה לנגדם. רק שנשמטו ממנו דמקרי טועה בד"מ כמבואר בסנהדרין פ' אד"מ דף ל"ג ע"א דא"ל רבינא לרב אשי אפי' בדידי ודידך וכו' ע"ש ועיין בחו"מ סי' כ"ה סעיף א' ודאי דלא היו נוהגין כלל להחמיר כוותי' א"כ הוי מנהג בטעות נ"ל ברור דהוי מנהג בטעות חדא משום דאנן סהדי כמ"ש דודאי יש לנו לומר דהמנהג היה ע"פ הדין דהיינו אף שהיה מצד החומרא מ"מ ודאי דעל פי קו הדין היה החומרא שראוי לנו להתקדש במותר ולהחמיר בכזה כמ"ש הגאון מוה' שאול בן הגאון המפורסם מוהר"ר העשיל ז"ל נדפסה בסוף תשו' רמ"א ז"ל בענין קבלת אב"ד ע"ש שכתב מסתמא עשו התקנה ע"פ הדין ע"ש א"כ ה"כ נימא דהמנהג הוא אף שאין מן הדין מ"מ כיון שראוי לבעל נפש להחמיר שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם כמבואר בחולין דף ל"ז ובדף מ"ד ע"ב ומפורש שם דהיינו במלתא דתלי' בסבר' אף שמסתבר להיתר מ"מ ראוי לבעל נפש להחמיר וכאן דאיכא דעה האוסרת כ"ש דראוי להחמיר אף דמסתבר דלא כוותי' משא"כ במידי דאגמרי' סמך דמפורש שם דאף בעל נפש אין לו להחמיר מהיכי תיתי יהיה מנהג להחמיר ואף דאיכא דעה האוסרת מה יתן ומה יוסיף דעה הנ"ל כיון שהש"ס סותרו שהוא תורה שבע"פ ממש אין להחמיר הואיל ויצא מפי אותו פוסק בכה"ג דלא יהא אלא כדבר שהורה בה חכם לאסור דאין להתיר אותו דבר עצמו שכבר אסרו החכם אבל בדבר אחר כה"ג אין לאסור כלל הגון אם הורה בבהמה שהיא טרפה מחמת איזה ריעותא דאין חבירו רשאי להתיר אותה הבהמה עצמה משא"כ אם נולד אותה ריעותא בבהמה אחרת מתיר לכתחלה אם נראה לו דריעותא זו אינה אוסרת ואף בבהמה זו עצמה אם טעה החכם שאסר בדבר משנה רשאי חברו להתיר לכתחלה דהוראתו כמאן דליתא כלל כמ"ש רמ"א בהגהות ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"א ואף הש"ך לא כחלק עליו בס"ק נ"ה רק ביש לו קבלה אבל בטועה בד"מ לית מאן דפליג ואף התוס' מודים וע"ש בש"ך ס"ק נ"ה ושם בקיצור הנהגת או"ה שלו אות א' ועיין בשו"ת פני' מאירות חלק ראשון שאלה ב' בתשו' הגאון מוהר"ר אברהם ברודא במה שחזר והשיב לו הגאון מוהר"מ אייזן שטאט בעל פנים מאירות ותרווה צמאונך ואף בעל נפש אין לו להחמיר כלל כהאי גונא וראי' לדבר מתוס' פ' א"ט דף מ"ד ע"ב ד"ה היכי עביד הכי שכתבו דלפירש"י בנדה א"כ צ"ל גם כאן בחולין דלמאי דמסיק אגמרי' סמך לא צריך למאי דמשני רב לא אסר ולא מידי ע"ש ואמאי הלא י"ל דאעפ"כ צריך להך תירוצא דרב לא אסר דאי רב הוי אסר מ"מ לא היה אכל הוא עצמו שהיה בעל נפש הואיל ונפק מפומא דרב וכמו שהקשה הגמרא עליו האיך אכיל מני' מכח שהוצרך להוראת חכם. לכך צריך לתרץ רב לא אסר אבל בנדה שהורה לאחרים שפיר הורה וא"ל דלא יכלו התוס' לפרש כן כיון דהיא ילתא אשת ר' נחמן דהוא בעל נפש ומלתא דלא ניחא לי' ודאי דלא ספינן לי' דא"כ מ"מ קשה על התוס' דלמה חזרו מתירוצם בההוא מחטא דאשתכח וכו' דהיינו משום דאגמרי' סמך משום דמשמע להו פשטא דשמעתתא דנדה ודחולין דאף לפי המסקנא תירוץ הראשון קיים ע"ש בתוס' וא"כ קשה מה בכך בהנך שמעתתא ודאי דלא סגי בתירוץ דאגמרי' סמוך משום חומרא דבעל נפש. אלא ודאי דמסתבר להתוס' דאם נימא היכי דאגמר' סמוך הוי דינו כמו שטעה האוסר בד"מ אף בעל נפש אין לו להחמיר כלל ולא שייך בכה"ג לומר הואיל ונפק מפומא דרב כיון שטעה בד"מ דבריו בטלים לגמרי ובסמוך יתבאר יותר. וא"כ לפ"ז במנהג שנהגו להחמיר כאיזה פוסק דהיינו או משום כבודו או משום דשוי' כאיסורא הואיל ויצא מפיו וכמו דהטעם הוא בדבר מה שאסרו החכם כמו שמבואר בפוסקים ובר"ן ובתשובות הנ"ל ואף דאין לפנינו אותו דבר עצמו שאסרו החכם מ"מ נהגו להחמיר מטעמים הנ"ל דרשות לבעל נפש להחמיר בכה"ג כדמצינו הואיל ונפק מפומא דרב משא"כ בטועה בד"מ דאין לכו לחוש לטעמים הנ"ל דאף באותו דבר עצמו שאסרו החכם אין להחמיר כלל אף בעל נפש כ"ש דאין לקבוע מנהג להחמיר כוותי' מש"ה ודאי דיש לנו לומר אלו ידעו דטעה בד"מ לא היו נוהגים כוותי' וא"כ הוי מנהג בטעות וכבר כתב הפר"ח א"ח שם סי' תצ"ו דמנהג בטעות אף התרה לא בעי כנ"ל ואין דברינו על מנהג שנהגו לסייג ולגדר ולא משום דעת איזה פוסק דשם ודאי אף דנתברר היתרו בש"ס אין לשנות ממנהגם שכוונו לעשות משמר' למשמרת אם הוא גדר שיש בו ממש כמבואר בחולין פ' כל הבשר דף ק"י ע"א עיי"ש ואין דברינו רק על מנהג שנהגו להחמיר כדעת איזה פוסק. ועוד נ"ל מטעם אחר דאין לחוש למנהג כזה אחר שנתברר כנ"ל דהא המנהג לא נתיסד רק מפני שיש פוסק האומר דאסור א"כ אנן סהדי אילו יעמד חי לפנינו והיינו מראין לו בירור גמור מש"ס דלא כוותי' ודאי דהיה הדר בי' ומודה על האמת כי אוהבי אמת אנחנו וא"כ הוי כליכא דעה האוסרת כלל והמנהג נתיסד משום דאיכא דעה האוסרת וא"כ הוי מנהג בטעות וסברא הנ"ל הוא טעם מספיק למה שהוכחתי דלא אמרינן הואיל דנפק מפומא ועוד כ"ל מהך גופא דאמרינן מנהג בטעות לא בעי התרה כלל אלמא מלתא דבטעות הוה כליתא כלל וע"כ נתרועע היסוד ונפל הבנין דהיינו המנהג. ועוד נראה דאף אם ידעו שאותו הפוסק טעה בד"מ ואעפ"כ נהגו כוותי' זה הוי ממש מנהג דאין לו טעם ויסוד ומנהג בורות כמו שבארתי ולא משגחינן בי' כלל כמ"ש לעיל בשם הפר"ח במנהג שאין לו טעם ויסוד וע"ש בפר"ח דהאריך שם בראיות דמנהג בטעות ומנהג בורות אף התרה לא בעי ולא עוד אלא דאף חוששני להם מחטאת אם יחמירו כמ"ש מהר"ם בתשובה סי' מ"ב בשם הר"א אשמעאל שכל דבר שטעו באיסור והוא מותר מעיקרו שאסור להניח בטעותם לפי שנמצא מוסיפין על התורה ופירושה ומצוה לכופן ולהוציאו מלבן שאין דבר זה אסור מעקרו עכ"ל ועיין ברמב"ם פ' י"א מה' א"ב הלכה ט"ו ובכ"מ שם מ"ש בשם הריב"ש ועיין ביש"ש פ' כל הבשר סי' ו' בדין אכילת בשר אחר גבינה ע"ש דכתב מאחר שנסתם התלמוד אין להחמיר נגד התלמוד אפי' הנזהר בכל הפרישות ובאם מחמיר נחשב למינות ח"ו זולת אם בא לידו סבה ותקלה ובצירוף שמצינו נמי שהראשונים חכמי התלמוד נמי החמירו על עצמם בדבר ההוא. אף דבנדון דהרש"ל כבר נהגו להחמיר דהיינו אחר גבינה קשה היינו לסייג ולגדר או לחסידות כמ"ש לעיל דרשאין להחמיר ועיין בד"מ ביו"ד סי' פ"ט סעיף ג' ואף דמשמע מרש"ל דאף לסייג לא. בזה לא קי"ל כוותי' כנ"ל. אבל בדבר שאינו נעשה לסייג ודאי דהנכון כמ"ש מוהרש"ל ועיין בתשו' מהרש"ל סי' נ"ד לענין אכילת בשר אחר ט"ב עד שבת נחמו וכתב שם שאינו מנהג ואפי' התרה לא בעי וכתב שם עוד דאפי' בא אחד להחמיר ולאסור כרשב"ג לא יאות עביד כדאיתא בברכות בר' טרפון שאמרו לו כדי היית לחוב בעצמך וכתבו שם התוס' אף דהחמיר על עצמו כב"ש וב"ה כמי מתירין לעשות כב"ש להטות ולקרות מ"מ מאחר שבא לכוין ולעבור על דברי ב"ה נגד הלכה אפילו הוא להחמיר חייב מיתה כדאי' התם מפורש בגמ' וה"ה הכא דקבעו הלכה כר' מאיר והוא בא להחמיר כרשב"ג עכ"ל ודבריו נכונים בזה ומוסכמים להלכה ועיין בא"ח ה' ט"ב סי' תקנ"ח ובמ"א וט"ז שם שלא הזכירו מנהג זה כלל והיינו ודאי משום דכבר רמזו מוהרש"ל ז"ל וא"כ ה"ה בנדון דידן אם נתברר מן הש"ס היתרו ודאי דאין לנו לקבוע לאסור כדעה א' שנעלם ממנו הש"ס הנ"ל לכך ראוי לנו לומר דבעלי המנהג לא העלו זאת על דעתם דהוי מנהג בטעות ואף אם אסקי אדעתי' ואעפ"כ נהגו ולא לסייג ולגדר רק מפני אותו דיעה לא חיישינן להך מנהגא ולא שבקינן לי' רק במקום שלא נתברר בירור גמור מן הש"ס המנהג מועיל באופן שלא הוי אותו הפוסק האוסר טועה בד"מ מחמת פוסקים שקדמוהו כגון שראה אותן וחלק עליהן ולא נעלם ממנו כנ"ל ברור ולא מצאתי בשום ספר שחקר בזה ואם יקשה לך מאיזה מקום על דברי תעיין היטב בפר"ח א"ח דיני מנהגי איסור ויתיישב לך הכל ובפרט אם נוכל לישב דעת זה הפוסק דאיירי בגוון דלא נהוי טועה בד"מ ודאי דחובה עלינו לעשות כך אם הוא מחכמי ישראל א"כ כ"ש דאין לנו להחזיק המנהג רק בגוון ההוא דהא המנהג לא נתיסד רק מפני אותו דעה האוסרת והרי נתברר דגם אותו דעה לא אסר בגוון ההוא ואל תשיבני מגמ' פ"ק דר"ה דף ט"ו ע"ב דאמר שם במקום איסור כי נהגו שבקינן להו בתמי' משמע הא לאו במקום איסורא רק שמחמירין שבקינן להו אף שהוא נגד המשנה כמו שם שהוא נגד המשנה דשביעית לק"מ דשם ודאי אם הוי חומרא הוי מצי להחמיר כר' נחמי' כיון דר' נחמי' לא הוי טועה בד"מ רק דתנא הוא דיכול לחלוק על המשנה ובודאי דמצי להחמיר על עצמם כוותי' אף דלית הלכתא כוותי' נגד המשנה כמ"ש אף שהוא יחיד נגד רבים משא"כ אם טעה בד"מ וגם ל"ק מגמר' הנ"ל על תשו' רש"ל סי' נ"ד שהבאתי ודו"ק דודאי רבים מצי להחמיר על עצמם כדעת היחיד אף דלית הלכתא כוותי' כיון דהם רבים והוי כרבים מסכימים עמו ואין כאן התנגדות לתורה דכתבה אחרי רבים להטות והיינו בפלוגתא בין הפוסקים אבל לא לנגד מה שנתברר בש"ס דאף אם יקבצו כל ישראל אין יכולין לבטל אף אות אחת ממה שנאמר בתלמוד ומכ"ש דליכא פלוגתא בש"ס כלל והיתרו מבורר בש"ס ואותו הפוסק נעלם ממנו אותו מקום בתלמוד דהוי כטועה בד"מ ולית בי' מששא ככל כ"ש דהמנהג שנהגו כוותי' לית בי' ממש וקודם שנסתם הש"ס הוי פלוגתא בש"ס כעכשיו בין הפוסקים ועיין ביש"ש שהבאתי ואף בנידון דמוהרש"ל דלא הוי כלל יחיד נגד רבים רק דאקבע הלכתא בתענית דף ל' ע"א כר' מאיר דעד התענית מ"מ יש רשות לרבים להחמיר על עצמם אף שלא מן הדין דהא איסור אכילת בשר לא כזכר כלל בגמרא ואפ"ה נוהגין לאסור ובודאי שיכלו לגזור על עצמם מה שיכלו כדי להתאבל על חורבן בית המקדש ומכ"ש באיסור אכילת בשר דאיתא בגמרא דדין הוא שנגזור על עצמינו משנחרב בית המקדש שלא לאכול בשר ולא לשתות יין לעולם אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור שאין יכולין לעמוד בה כן הוא מפורש בגמרא וא"כ ודאי דמי שמתאבל יותר תע"ב ומשום זה נהגו קצת למנוע מי"ז בתמוז ונראה דבכל מקום דאיכא פלוגתא בגמרא ואפסק הלכתא בגמרא להקל כחד ואיכא מנהג דמחמרי כהיחיד כ"ל ברור דאם יש שום צד חומרא בדבר אף למאן דמיקל דהיינו אף דמיקל מן הדין דהיינו דסובר דדינו לקולא מ"מ י"ל דסובר מאן דמחמיר טפי ג"כ שפיר עבד ולא מקרי הדיוט כגון בנדון דט"ב דאפלגי ר' מאיר ורשב"ג דר"מ אוסר מר"ח ועד התענית לספר ולכבס ורשב"ג אוסר רק בשבוע שחל ט"ב בתוכה ומיהו אף אחר התענית עד כלות השבוע נמצא כל חד מיקל בחד צד ומחמיר בחד צד ופסק רבא הלכה כדברי שניהם להקל נמצא יש לנו לומר דאף רשב"ג דסובר מן הדין אינו אסור אלא בשבת זו מ"מ מודה מאן דמחמיר על עצמו ומצטער ומתאבל על חורבן בהמ"ק משנכנס אב או מי"ז בתמוז שהובקע העיר ודאי תע"ב וחסיד יתקרי לכך מנהג זה ודאי דמועיל דהוי כמנהג חסידות שקבלו עליהם ואינו דומה למעשה דר' טרפון דשם לב"ה אין בו צד חומרא כלל בהטיה והדיוט יתקרי כיון דלא דרשי' ובשכבך מה לי הטיה או הליכה לכך חב בעצמו כיון דעבד כב"ש והחילוק הנ"ל מסתבר מאד דבשלמא בהך גוונא דאין בו שום צד חומרא לאידך מ"ד דהלכה כוותי' א"כ מאן דמתכוין להחמיר מתכוין לעשות נגד הלכה ראוי לחוב בעצמו דהוי כחולק על האמת ועל הקבלה ח"ו אבל אם אית בי' מדת חסידות גם למאן דמיקל א"כ אין אנו אומרים דמתכוין לעשות נגד הלכה רק דמתכוין למדת חסידות ולא משום דעה דמחמיר מן הדין דלא קי"ל כוותי' עביד כן רק דאף אם לא היתה דעה הנ"ל כלל בעולם הוי עביד כן למדת חסידות דהא אף הדיעה דהלכתא כוותי' מודה דמדת חסידות בכן כנ"ל ברור ומה"ט אתי שפיר הא דמבואר בא"ח סי' תקנ"ה סעיף ג' בהג"ה דאנו נוהגין להחמיר בכל זה מתחלת ר"ח ע"ש וראי' לדבר דבא"ח הל' שבת סי' רמ"ב כתבו הב"ח וט"ז בהא דאפלגו ב"ש וב"ה דב"ש אומרים מחד בשבך לשבך וב"ה אומרים ברוך ד' יום יום דמ"מ יש לנהוג כב"ש דכתב הא"ז דהלל מודה דכב"ש עדיף והביא ראי' מגמרא ומעשה דהאי קצב ע"ש וא"כ קשה הא בר' טרפון אמרינן דראוי לחוב בעצמו דעבד כב"ש. אלא ודאי כמ"ש לחלק וזה ברור ועוד ראי' מפ"ק דשבת דף י"ח ע"א דאמר רשב"ג נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן וכו' והיינו כב"ש ולא מצינו בשום מקום שידקדקו חכמים עליהם לומר דלאו שפיר עבדי אלא ודאי דאף ב"ה דמתיר מודה דיש כבוד שבת בדבר וכן משמע שם דף י"ט ע"א דאמרו עליו על ר' יוסי החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם ומשמע אפילו קצץ ומשמע דשבח הוא ע"ש וזה ברור. ולפ"ז בנדון מהרש"ל אם היו נוהגין כרשב"ג ודאי דהוי מנהג מעליא רק דהוא דחה למנהג שמונעים עצמם מבשר ויין לחוד עד השבת נחמו דאין לו שורש ויסוד כלל והוי מנהג טעות דהא לא החמירו על עצמם משום אבילות כמו שסובר רשב"ג דהא מספרין ומכבסין וא"כ כיון דלא נהגו בהו אבילות למה למנוע מבשר ויין כמבואר שם ומה שכתב בתר הכי דאפי' אם בא אחד לאסור על עצמו בכל מילי כרשב"ג נראה לי דלא יאות עביד מהך ראי' דר' טרפון ולפי מה שבררתי אין ראי' מר' טרפון נראה דדעתו דבזה לר' מאיר אין בו צד חומרא כלל ואדרבה יומא דנחמה הוא כמ"ש לעיל מיני' והמשך דבריו כך הוא מתחלה דהמנהג הזה ודאי בטעות כיון דכבר לא נהגו באיסור תספורת ותכבוסת. ואח"כ כתב דנ"ל דאף אם ירצה א' להחמיר בכולם נראה ג"כ דלאו שפיר עביד מכח סברא הנ"ל. ולפ"ז בגמ' דר"ה א"ש דמקשי במקום איסורא כו' דמשמע הדיוק דבמקום חומרא דהיינו דאף לפי הלכה הוי חומרא רשאי להחמיר משא"כ הכא הא הוי איסור לפי הלכה וא"כ לפ"ז בנדון דידן למאן דלא מפרש גסטרא חתיכת הראש לשנים אין בו שום צד חומרא דפסול שחיטה דלמה יפסל דמאן דמפרש הכי לא הוי רק גזירת הכתוב כמ"ש הב"ח וא"כ מאן דלא מפרש הכי לית בי' צד חומרא דשחיטה כלל רק הוי כשאר שחיטות ואין מעלה ומוריד ואף דאית בי' קצת חומרא משום הבלעת דם משום זה לא נהגו לאסור לגמרי דהא לא נהגו לאסור בשובר ופרקת אף דהמנהג הוא מחמת חומרת פסול שחיטה. ואחרי הוצעה זו נשוב ונתבונן ונחזור לענינינו דמכל מה שכתבנו לעיל ליכא ראי' ברורה פסוקה וחלוטה מן הש"ס לראות דברי ראבי' דנהגי כוותי' וראיית הש"ך ישבו קצת במשבצות זהב כמ"ש לעיל וראיית הט"ז מרש"י ג"כ אפשר ליישבו כמו שיתבאר מתוך פלפולי בס"ד. והנני חוזר על הראשונות דמ"ש מהר"ם במרדכי בפירוש רש"י שא"צ לחתוך כל המפרקת ודוחה דברי הראבי'. ולי נראה דנכונים דברי הראבי' בפירוש רש"י דלהך לישנא דכתב רש"י הוצא את דמו ותו לא הוי מצינו לפרש כפירוש מהר"ם. אלא להך לישנא דכתב רש"י הכשירהו לאכילה ותו לא ליכא לפרש כפירוש מהר"מ ומן לשון הב' כשמע ללשון א' ונראה מדברי רש"י דליכא בין הני תרי לישני רק משמעות דורשין דהא קושי' הגמרא הוי כיון דמ"מ מקרא לא ידענא כלל באיזה מקום הוי שחיטה וצריך להלכה למשה מסיני דשחיטה מן הצואר וכיון דשחיטה מן הצואר גמירי א"כ ממילא דידעינן עקרו של שחיטה דהיינו דבעי שחיטה וקרא למה לי עיין דכן אזיל קושי' הגמרא לפירוש רש"י וא"כ לפ"ז צריך לתרץ דקרא אתא לאתוי על דבר מה דלא ידעינן מהלכה וא"כ להך לישנא הוצא את דמו ותו לא שפיר נוכל לומר דפירושו דא"צ לשבור המפרקת דאפשר דמה"למ דגמירי שחיטה בצואר הוה אמינא דנפסקיה לכולי' אלא לאידך לישנא הכשירהו ותו לא א"כ נימא דא"צ יותר רק ההכשר דהיינו הסימנים. אכתי מנא ידעינן דבסימנים לחוד הוי ההכשר אי לאו מהל"מ וא"כ הדרא קושי' לדוכתא דקרא למה לי דכיון דידעינן מהלמ"מ דסימנים לחוד הוי הכשר אכילתו א"כ ממילא ידעינן דא"צ יותר. ועוד איך שייך לומר דאתא הקרא לאתוי שא"צ רק הכשר הא כיון דהוי הכשר ודאי דא"צ יותר דאל"כ לא מקרי הכשר. ונראה דמה שהקשו התוס' וזה לשונם מה שפירש"י דלא יחתוך המפרק לשנים היכי נלמד מושחט דאינו קושיא דרש"י כתב האיך נלמד ואי דלא כראה להם פירש"י בזה דבאמת דוחק הוא הוי להו למכתב על פירש"י דלא נהירא או דדוחק הוא כדרכם בכל הש"ס ולא להקשות על פי' רש"י מה שכתב הקושי' הנ"ל מפורש ברש"י ואינו מזכיר לפירוש רש"י כלל דהתוס' לפי מה שפרשו כמהר"מ כדמוכח מקושיא התוספ' אמאי ס"ד לכך כרחה דכוונו לקושיתם על הך לישנא הכשירהו לאכילה כקושיתם מנ"ל זאת מושחט דבכך הוא ההכשר כנ"ל ודוק ועוד קשה כיון דידעינא הלמ"מ דלא בעי רק רובן של הסימנים כמו שכתב בגמ' בהדיא בדף הסמוך מלמד שנצטוה משה ע"פ על רוב א' בעוף וכו' א"כ ממילא ידעינן דא"צ לחתוך כל הראש וזה דוחק לומר דה"א דבעי חתיכת המפרקת עם רוב הסימנים דמהיכי תיתי לומר כן וקושי' זו היא ממש קושי' התוס' שהקשו ארש"י אמאי ס"ד וכו' רק דקושי' זו מרווחת יותר אלא ודאי דפירוש ראבי' עיקר בפירוש רש"י דקמ"ל דאסור לחתוך יותר אבל זה לא יעלה על הדעת כלל דנבעי דוקא חתיכת המפרקת ג"כ וא"כ א"ש אף ללשון הכשירהו לאכילה ותו לא דמהל"מ לחוד ידעינן דשחיטת סימנים מכשרת לאכילה אבל הוה אמינא דחתיכת המפרקת אחר הסימנים אינה מעלה ומוריד קמ"ל קרא דפוסל כנ"ל ברור דעת רש"י וזה דיוק של ראבי' מפירוש רש"י דהיינו מלישנא דהכשירהו כנ"ל וזה ברור ולא כמו שהבינו מהר"מ ותוס' בפירוש רש"י. ועוד ראי' לפירוש ראבי' דאי כפירוש מהר"מ דקרא קמ"ל דא"צ לחתוך כל הראש כבר נשמע מקרא אחרינא דכתיב לא תאכלו על הדם ונדרש בסנהדרין דף נ"ט שאין לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה והיינו ודאי אחר שחוטה דקודם שחיטה אסור משום אבר מן החי וא"כ אם אמרינן דהכשר שחיטה לא הוי רק בחתך כל הראש א"כ לא משכחת כלל קודם שתצא נפשה דפסיק רישא ולא ימות ומיהו יש לדחות דהאי קרא נדרש לכמה דברים לאוכל מבשר קדשים קודם זריקת דמם ועוד הרבה ועוד י"ל דהוה אמינא דצריך לחתוך המפרקת עם רוב הסימנים כמ"ש דכך צ"ל לפירוש מהר"מ הנ"ל וא"כ עדיין הראש מחובר אל הגוף ושפיר משכחת קודם שתצא נפשה ועוד י"ל דאף לאחר שחתך כל הראש יש עוד נענוע להגוף והוי מצי לומר דאסרה תורה כל זמן שמפרכסת עיין בתשו' ח"צ סי' ע"ז בענין דלא נמצא לב שהביא בשם ספר שערי שמים כי פעמים שחותכין ראש האדם וילך הגוף אח"כ דרך מוגבלת ומביא שם בא' שאמר שלאחר שיחתכו ראשו ילך עד אותו מקום הידוע להם וכן עשה לאחר שחתכו ראשו הלך עד שם ושם נפל והביא שם בתשובה ראיה לזה מפ' עגלה ערופה דף מ"ה ע"ש וא"כ ה"נ אף דבאדם חשיב בנשבר מפרקת' כמת גמור ומטמא באוהל מכל מקום הוה אמינא דאסרה התורה בבהמה כה"ג קודם שתצא נפשה ועוד ראיה דאיכא פרכוס אחר התזת כל הראש דמשנה שלימה שנינו באהלות הותזו ראשיהם אע"פ שמפרכסין טמאים מיהו אף דיש לדחות ראי' זו מ"מ כבר אסתגר בקמייתא בס"ד דהעיקר כפיר' הראבי' ברש"י עוד ראי' דפיר' ראבי' עיקר ברש"י דאסור לחתוך יותר דהא בדף קי"ג בחולין מסיק בתיקו בשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אי שרי אי אסור ופירש"י דאסור לגמרי משום דהבליע דם ושוב אין יכול לצאת כלל בשום ענין לא ע"י צלי' ולא ע"י מליחה ועיין שם ביש"ש סי' צ"ו ובחידושי הרשב"א שם וקשה דנפשוט מכאן אף אם נפרש דאסור לעשות גסטר' א"כ דוקא בשעת שחיטה אסור ובענין שחיטה משום דהוי פסול בשחיטה דגזירת הכתוב הוא כמ"ש הב"י הא שובר שרי דאי אסור למה לי קרא על גסטרא הא בלא"ה הבהמה אסורה משום דם ואין לו שום תקנה ומיהו י"ל דקרא ושחט את בן הבקר בקדשים איירי דאכילת בשר לא מעכב ואף ר' יהושע דסובר בפסחים ע"ז ע"ב אם אין בשר אין דם מ"מ מודה שאם זרק הורצה ע"ש או דגם בעולה שכשרה לגבי מזבח ולא אסר לן בה דם לכך אשמעינן קרא דהוי פסול בשחיטה וכאילו לא נשחטה דמי א"כ ודאי דאף אם זרק לא הורצה וגם בבהמת חולין איכא נ"מ דהוי פסול בשחיט' דמטמא משום נבלה ואינו אסור משום או"ב וא"ש גם קרא דר' יימר דאיירי בחולין [ועוד דלפי' ראבי' י"ל דעת רש"י דאסור לחתוך יותר הוא משום דם כמ"ש הרשב"א וא"כ לק"מ דשם אליבא דשמואל דפליג אר' יימר וסובר כר' כהנא]:
ומיהו היינו דוקא אם נימא דאסור כחתוך לשנים יש לתרץ כמ"ש אלא אי אמרת דפירושו דא"צ לחתוך יותר הדרא קושי' לדוכתא למה לי קרא דאיך ס"ד דצריך לחתוך המפרקת והכשר שחיטה לא הוי רק עם המפרקת ובזה אין לחלק בין קדשים לחולין וא"כ לא משכחת בשר דמתאכיל דהא מבליע דם ואין לו תקנה והתורה אמרה וזבחת ואכלת ומדהוצרך התורה לאשמועינן קרא יתירא שא"צ לחתוך כל המפרקת והוי הכשר שחיטה בלא"ה נפשוט בעי' בשובר מפרקתה דאינו מבליע דם ושרי אלא ודאי מדלא פשיט מכאן שמע מינ' דפיר' ראבי' עקר וא"ש כמ"ש ואין לומר דאף לפי' מהר"מ לא קשה דהא קי"ל דם שמלחו או שבשלו אינו אלא דרבנן וא"כ מן התורה הוי שרי במלחו או בשלו אף דאינו יוצא דמו לכך הוצרך התורה לאשמעינן שפיר דלא לשוי' גסטרא ותיקו דהתם היינו לדידן שכבר אסרו רבנן ומבעי שפיר אם מבליע דם ואין לו תקנה שיצא הדם ואסור זה אינו דהא רש"י לשטתו בפ' כל הבשר דף ק"ט ובפ' העור והרוטב דף ק"כ דדם שמלחו או שבשלו דאורייתא וחייבין עליו כרת ואף די"ל דבקדשים מודה רש"י דהוי דרבנן כמ"ש הרשב"א בחידושיו ועיין בפר"ח סי' ס"ט מ"מ הא קרא דר' יימר בחולין קא משתעי ואף לר' כהנא הא להא אין לחלק בין קדשים לחולין אלא ודאי דפיר' הראבי' עקר ברש"י מיהו יש לדחות ראי' זו די"ל דדעת רש"י כמ"ש בהגהת הרא"ש שם בדף קי"ג וכן הוא בב"ה ריש בית ב' דדוקא בשובר מבליע דם לפי שמחמת יסורי שבירה אין בה כח להתאנח אבל לא חותך א"כ אין ענין בכאן להבלעת הדם דשם אף דהרשב"א במשה"ב נחלק על סברא זו וכן היש"ש מ"מ י"ל דרש"י סובר כן ועוד י"ל על פי מ"ש הפלתי סי' הנ"ל ס"ק ב' בדברי הרשב"א דאם ה"א דמצוה בכך לא הוי דם שפירש עכ"ל ע"ש א"כ לפ"ז לק"מ אף אם נפרש כפיר' מהר"מ ברש"י ולפי מ"ש השיך סי' ס"ז ס"ק ו' בכונת דברי הרמ"א דחתיכה ומליחה מהני אף לרש"י ז"ל א"כ לא קשה מידי וליכא התחלת קושי' כלל ומיהו במה שהוכחתי בראשונה דדעת ראבי' עיקר די ומיהו לפי' ראבי' יש לומר טעם האיסור בתרי אנפין. או דגזירת הכתוב הוא דהוי פסול בשחיטה כמ"ש הב"ח או דאסור משום הבלעת דם כדעת הרשב"א והא דמבעי שם בגמ' אי אסור משום הבלעת דם והלא מוכח מקרא דמבליע דם כבר תירץ במשה"ב ריש בית ב' דשמואל לא סבר לדרשא דר' יימר רק כר' כהנא או כתדבר"י והני קרא בקדשים איירי משום דצריך הדם לזריקה ע"ש. ומה שהקשה הט"ז שם בסי' כ"ד ס"ק ב' על הרשב"א דאם נימא דאתא קרא לאתוי על זה א"כ הוי כלא נשחט והרשב"א בחידושיו בפ' כל הבשר גורס ומבליע דם באברים ואסור לאכול חי וע"י מליחה מותר וכך הם דבריו בתה"ה דף ס"ז א"כ סותר א"ע ועיין בנ"הכ ועיין בכו"פ מה שהקשה עליו ומה שתירץ הוא על קושי' ותירוץ הראשון של נקה"כ דקרא אשמועינן דלכתחלה בכל ענין אסור אפי' אינו רוצה לאכול ממנו באומצא וכמ"ש השב"ל וכו' ופסקו מהרש"ל פ' כל הבשר סי' צ"ט אבל ע"י מליחה מותר בדיעבד עכ"ל התי' הנ"ל אינו מובן כלל דהא המהרש"ל כתב שם הטעם דאסור לכחחלה דיש לחוש לכתחלה לדעת רש"י דאוסר אפי' בדיעבד וא"כ לפ"ז איך שייך לומר כן בפירושא דקרא וממ"נ אם מבליע דם ואינו יכול לצאת אף בדיעבד יאסר ואי יכול לצאת אף לכתחלה לא נאסר אך דתי' השני של נה"כ דקרא רק בקדשים משום דצריך הדם לזריקה הוא אמת בדעת הרשב"א ומה שהקשה עליו הפלתי דהא מייתי חד קרא לחולין לק"מ דהיינו קרא דר' יימר ואה"נ דלר' יימר אוסר בדיעבד רק דהוא פסק כשמואל וכסתמא דגמרא פ' כל הבשר ועיין במשה"ב ריש בית ב' שכתב הרשב"א עצמו שם דשמואל סובר כר' כהנא וכתדבר"י ולא כר' יימר עכ"ל א"כ י"ל שפיר כמ"ש דהרשב"א פסק להלכה כותי' דשמואל כיון דברייתא דתדבר"י מסייע לי' דלא דריש רק קרא הנאמר בקדשים. ועוד י"ל דסובר להלכה כיש ספרים שהביא הרשב"א עצמו בחידושיו שם ריש פ' השוחט דלא גרסי בדר' יימר כלל וקרא למאי אתא וכו' ע"ש וזה ברור דעת הרשב"א דסובר להלכה דוקא בקדשים ועיין בתשו' הרשב"א סי' ר"ס שכתב בהדיא דדוקא בקדשים אסור והתשובה הנ"ל הי' בהעלם מהנך גדולים ויהי' איך שיהי' בדעת הרשב"א מ"מ אם נימא דנתכוין רש"י ז"ל לטעם הרשב"א א"כ י"ל דרש"י אוסר אפי' בדיעבד ואפי' בחולין דהא דעת רש"י בפ' כל הבשר דאין לו תקנה ומיהו עדיין צ"ל דשם פליג שמואל אר' יימר וק"ל אך די"ל דרש"י פסק כר' יימר:
ומיהו אי הוי משום האי טעמא כבר נפסק הדין בי"ד סי' ס"ז סעיף נ' בשובר מפרקתה דמותר ע"י צלי' ומליחה ואף לרש"י ז"ל מותר ע"י חתיכה ומליחה כמו שנתבאר שם בש"ך ס"ק י'. וכן נוהגין כמבואר שם אם כן המנהג אינו לאסור לגמרי מחמת טעם הנ"ל דהא טעם הנ"ל שייך טפי בשובר מבחותך. ואף דבהגהת מהרי"ו כתב טעם על שהי' משום הבלעת דם ואעפ"כ מי לא מודה דאם שהא בשחיטה דנבילה הוי אליבא דכ"ע. אלא ודאי דהוא לא קאמר רק טעמא דהל"מ דמשום זה אסר לשהי'. וכיון דאסור לשחוט בשהי' ממילא הוי כלא נשחטה כלל כיון שלא שחט כמו שצוה השם ונבלה היא והכי נמי בנידון דידן נימא כך דהוא רק טעם דקרא למה אסרו הכתוב וכיון דאסרו הכתוב לשחוט כך ממילא דאם שחט כך הוי כלא נשחטה כיון דלא מקיים בה מצות שחיטה כמו שצוה השם ויהי' טעם הציוו מה שיהי' והוי נבילה וא"כ לפי"ז דוקא בשעת שחיטה ובדרך שחיטה אבל אם שחט כראוי ואח"כ שבר נהי דהבליע דם מ"מ השחיטה הוי כראוי רק דאסור לאכול באומצא רק ע"י חתיכה ומליחה שיוציא הדם וגם קושי' הט"ז על הרשב"א יש ליישב כן. מ"מ ז"א דאיך נימא שאסרו הכתוב משום טעם זה שיש תקנה שיוציא הדם והגהת מהרי"ו דכתב טעם זה הא כתב ומבליע דם ושוב איכו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלי' משמע דסובר דאינו יוצא כלל בשום ענין והא דלא נקט ע"י חתיכה ומליחה דלא אסיק אדעתי' כלל הך דחתיכה ומליחה דלא ראה הגהת רמ"א אבל לדידן דסברינן דיש תקנה אין לפרש כך ומיהו אף אם נפרש כך הוי ממש כמ"ש הב"ח דהוי פסול בשחיטה ויהיה ומאיזה טעם שיהיה וליכא נפקותא לדינא בין הטעמים לפי מה שבררנו. והן אמת דבדברי הב"ח יש לשדות בה כרגא דלא שייך לומר ע"ז גזירת הכתוב הוא משום דהוי בשעת שחיטה דלא מקרי כלל בשעת שחיטה ואינו דומה לשהי' דשהי' הוי במקום סחיטה א"כ מקרי שפיר בשעת שחיטה דעדיין עסוק בשחיטה דהא גם זה מקום שחיטה וכמו דאיתא בחולין דף כ' ע"ב כל שישנו בשחיטה וכו' ודוק הא למה זה דומה להגרמה במיעוט בתרא דכשר מן הדין מטעם הנ"ל דלא הוי במקום שחיטה כמו שמבואר בש"ע סי' הנ"ל סעיף י"ב והכי נמי גבי מפרקת דלא הוי מקום שחיטה א"כ לא מקרי בשעת שחיטה דהא כבר נפסק השחיטה ומה לי מזמן מועט או מזמן מרובה מיהו י"ל דרש"י לשטתו דפוסל הגרמה במיעוט בתרא כיון שמתעסק בו בדרך שחיטה עיין בתשו' הרשב"א סי' שס"ז וגם מנהגינו להטריף הגרמא במיעוט בתרא כמ"ש שם סעיף י"ב בהג"ה א"כ ה"נ בנידון דידן כיון שמתעסק בו בדרך שחיטה מקרי בשעת שחיטה. ונחזור לענינינו דעדיין ליכא ראיה ברורה לדחות דברי האוסר ואף אם נימא דקושי' התוס' על רש"י במאי דגרס ותו קושי' אלימתא היא דלמה להש"ס תרי קראי וכבר כתבנו דחדא תלי בחברתא דלפירוש רש"י בגסטרא הוכרח לגרסתו דלא מצי גרס ולטעמך וא"כ מוכח דפי' התוס' עקר בגסטרא וא"כ לא נאסר בשחט וחתך כל הראש הא לא ארי' דאף אם נודה דגרסת התוס' עקר ולטעמך מ"מ יש לקיים פירוש רש"י בגסטרא ונימא הכי דמסיק ר' כהנא האי שחיטה מן הצואר דאמרי לאו לעקר שחיטה מן הצואר דהלכתא גמירי לה אלא דהקרא אתא לארויי דהשחיטה רק מן הצואר דהיינו מן הסימנים ולא יותר שהמתיז להלן ג"כ דהיינו גסטרא שחיטתו אסורה ואף דרש"י לא פירש כך מ"מ הא הרשב"א בחדושיו מפרש כך ומודה לגרסת ולטעמך וסובר כפירוש רש"י בגסטרא שלא יחתוך יותר ומפרש כך כמו שכתב שם בפירוש ואף אם נראה קצת דוחק דהשחיטה מן הצואר פירושו רק מן הצואר מ"מ אין לדחות משום זה מאן דאסר דהא הרשב"א מפרש כן ויש לו אילן גדול לתלות ויתד תקוע במקום נאמן ומה שהקשה הש"ך ממשנה וש"ס הא כתב במשבצות זהב דיש לישבו קצת ונכונים דבריו קצת גם מה שהקשה הט"ז על הראבי' מרש"י וע"ז כתב במשבצות זהב דהקושי' במקומו עומד ואינו מיושב בתירוץ שלו נ"ל דגם זה אין כדאי לדחות דברי ראבי' די"ל דרש"י סובר עקר כלישנא אחרינא שכ' בגסטרא שלא ידרוס והראבי' נראה לו פירוש הא' של רש"י שלא יחתוך המפרקת לשנים מטעם שדחה הרשב"א בחדושיו הך פירושא דלישנא אחרינא עיין עליו רק דראבי' דקדק לפירוש רש"י דללשון א' פירושו אסור לחתוך יותר כמו שדקדקנו וק"ל ובספר הארוך של הש"ך ראיתי אחר שביאר קצת באריכות הראיות שהביא בש"ך בקיצור וביאר ג"כ הראיה מן המשנה שכתב בש"ך דהיא דהשוחט מן הצואר דכשר אף ששחט גם העורף אח"כ דומי' דהשוחט מן העורף וכתב דמזה משמע דאפילו כוון לכך כשר דומיא דהשוחט מן העורף דודאי כוון לכך עכ"ל מיהו אם נפרש כוון לכך דתוספתא לא שיתכוין לחתוך העורף רק שמתכוין להתירה בכך שאומר הכשר שחיטה דוקא בכך עיין במשבצות זהב ס"ק ב' א"כ אין ראיה מכאן להתיר בכה"ג דגם השוחט מן העורף יכול להיות דלא איירי בכה"ג וק"ל מיהו גם בגוף הראיה הנ"ל כבר כתבתי דישבו קצת במשבצות זהב וגם מפרש שם בספר הארוך הנ"ל הראיה מש"ס שכתב בש"ך והוכיח שם בגמ' כמ"ד אינו חייב להחזיר מפרקתה השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו פסולה ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי אריא מולק אפי' שוחט כמי אלא ש"מ אף מחזיר ומתניתין בלא אהדר ואמאי לא משני דאיירי שחתך גם המפרקת דבמליקה כשר ובשחיטה פסול משום גסטרא עכ"ל גם זה לאו ראיה ברורה היא דהא למ"ד מחזיר היינו שחותך הסימנים לבדן וא"צ למלוק המפרקת וא"כ הקשה הגמ' שפיר ואף דהש"ך מקשה דנוקמי בכך כי היכי דלא תקשה למ"ד הנ"ל גם זה לא קשה דלא יכול לאוקים המשנה בכך דא"כ חסר עקר מן הספר דאיך נימא דזה עקר החלוק בין שחיטה למליקה במה ששוחט גם מן העורף ואינו מבואר כלל בהמשנה דאיירי בכך:
ומ"ש עוד דלפי מאי דקאמר ואי ס"ד מחזיר דוקא, ודאי דאסור ששחט מן העורף דאל"כ לא אקרי מן העורף עכ"ל אינו מובן כלל דמ"מ מקרי מן העורף כיון ששוחט הסימנים על אחורי העורף כמו מולק מן העורף למ"ד הנ"ל שפירש רש"י שחותך הסימנים לבדן ולכן מקשה הגמ' למה יפסל בשחיטה בכה"ג ועוד איך יכול הגמרא לאוקמי שחותך העורף אחר הסימנים ופסול משום גסטרה דא"כ תקשה שפיר הא מן הצואר נמי כה"ג פסול אם שוחט המפרקת אח"כ דהיינו קושי' הש"ך מן המשנה דהשתא לא שייך מה שתירץ במשבצות זהב דהא השתא אמרינן דהשוחט מן העורף מיירי בענין דהוי גסטרא ודוק ואין להקשות על התירוץ של משבצות זהב הנ"ל על המשנה א"כ מאי פריך בגמ' למ"ד מחזיר מאי אריא מולק אפילו שוחט כמי הא שחיטה פסולה מטעם שהיה י"ל בתרתי חדא דלמ"ד מחזיר סומכים לאחורי העורף ומולק המצוה דוקא בכך ולא בשוה עם העורף וא"כ לא מפסל מטעם שהי' ועוד י"ל דבשלמא אי לא אמרינן מחזיר דוקא א"כ אף אם נפרש בהמשנה כמו שפירש במשבצות זהב לא הוי עקר חסר מן הספר דודאי פסול מחמת ששוחט מן העורף אך דקשי' קושית חוץ הא בלא"ה פסול משום גסטרא ומן הצואר נמי יפסול היכי דהוי גסטרא לזה י"ל דאיירי בכה"ג דלא הוי גסטרא אבל אי נימא במליקה מחזיר הסימנים לאחורי עורף ומולק וא"כ שוחט בכה"ג דלא הוי גסטרא ולמה יפסל ומאי חילוק יש בין שוחט למולק ואין לומר דאיירי בדאהדר בשוה כיון דזה עקר הפסול ועקר החילוק ואינו מרומז כלל בהמשנה א"כ עקר חסר מן הספר ובסמוך בחוות דעתי יתיישב הכל הן הקושי' מהמשנה הן הקושי' מן הש"ס הן קושי' הט"ז מרש"י בריוח גדול בס"ד. ומקודם אפרט שיש לי תיוהא בפי' רש"י דמתוך פי' רש"י בהמשנה ודאי משמע דסובר להלכה דגסטרא לא פסול כמ"ש ולפ"ז לא הבנתי למה דקדק רש"י וכתב למ"ד מחזיר דוקא מחזיר הסימנים לאחורי העורף ומולק וחותך הסימנים לבדן דלמה פי' רש"י כן דמאי יקשה לן אם נפרש שחותך אחר הסימנים גם המפרקת ודוק ומדפירש רש"י כן משמע דהוי קשה לרש"י ז"ל קושי' הש"ך אמאי מקשה הש"ס למ"ד הנ"ל מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי הא שוחט פסול משום גסטרא לכך פירש"י וחותך הסימנים לבדן וק"ל וא"כ לפי"ז משמע דעת רש"י דסובר להלכה דגסטרא פסול וסותר פירושו בהמשנה באותו עמוד וראיתי אח"כ בחידושי זקני הגאון מהרש"א ז"ל שפיר' ברש"י הנ"ל דאין לומר דחותך גם המפרקת דהא בחטאת עוף כתיב ולא יבדיל ואפילו רוב המפרקת אסור כמו דאם מתחיל מן העורף אסור בחתיכת רוב שני הסימנים עכ"ל ע"ש וא"כ לפ"ז ל"ק מרש"י הנ"ל על פיר' במשנה ולפ"ז נסתלק גם קושי' הש"ך על מאן דאסר גסטרא דמאי הקשה הגמרא מאי אריא מולק אפילו שוחט נמי נוקמי כגון ששחט גם המפרק' דפסול בשוחט משום גסטרא הא אי בכה"ג במולק כמי פסול בחטאת עוף אך דלכאורה קשה מי הכריח לרש"י ז"ל דאיירי בחטאת עוף דלמא איירי בעול' עוף וצ"ל דמשמע לרש"י דמסתמא איירי בכל ענין בין בחטאת עוף בין בעולת עוף לכך אם נפרש למ"ד מחזיר דחותך הסימנים ואח"כ המפרקת כמו דמפרשינן למ"ד אינו מחזיר דמולק העורף ואח"כ הסימנים וא"כ הוי קשה בחטאת העוף הא איכא הבדלה כמו דמצות מליקה בסימנים ובעורף דמחזיר הסימנים משמע שני הסימנים כן צ"ל בדעת זקני מהרש"א ז"ל לכך פיר' דהמצוה רק בסימנים וא"ש אף בחטאת עוף ומיהו קשה דהא בעולת עוף בעי דוקא הבדלה ואיך כתב רש"י בסתמא חותך הסימנים לבדן ה"ל לפרושי בחטאת עוף חותך הסימנים לבדן וי"ל דמ"ש כתב רש"י בסתמא דהא גם בעולת עוף הבדלה במפרקת אין מעכב דהא שם בחולין דף כ' ע"ב מקשה אי הכי עור כמי ומסיק כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה וא"כ מפרקת דאינו בשחיטה אינו בהבדלה ומיהו לפ"ז נסתר פירוש זקני הגאון ז"ל במכ"ת דהא קשה לפ"ז אמ"ד מחזיר דוקא א"כ מאי חילוק יש בין ויבדיל הנאמר בחטאת עוף לולא יבדיל הנאמר בעולת עוף אלא ודאי צ"ל דמחזיר דקאמר כל א' כדינו בחטאת עוף סי' א' ובעולת עוף שני סימנים וא"כ נסתר פירושו ואף אם נפרש דבעולת עוף חותכין המפרקת למצות הבדלה דמ"מ לא דמי לעור שאין שחיטה תלוי בו כלל שאפי' נטלה קודם שחיטה פשרה כמו שפירש רש"י שם בד"ה כל המעכב וכו' אבל מפרקת אף דאינו בשחיטה מ"ע מעכב בשחיטה הוי דאילו נשברה או נטלה מקודם שחיטה טרפה או נבלה הוי ואפשר דאף להמסקנא תרוייהו בעינן היינו דאינו בשחיטה וגם אינו מעכב אז אינו מעכב בהבדלה כמו עור דאין חיות תלוי בו כלל ועוד דאם ה"א מצות מליקה מחזיר שני הסימנים ע"כ הוי צ"ל מצות הבדלה על מפרקת ודו"ק מ"מ לפ"ז הדרא קושיתי לדוכתא הא בעולת עוף צריך לחתוך המפרקת למ"ד הנ"ל ומעכב א"כ למה כתב רש"י בסתמא וחותך הסימנים לבד לכך נ"ל לפרש דודאי אמת יורה דרכו דמחזיר סימנים דקאמר דכל א' כדינו ומפרקת אינו מעכב כלל בהבדלה דאי אמרינן כל שישנו בשחיטה וכו' א"כ ודאי דאינו מעכב ואף אי אמרי' כל המעכב בשחיטה וכו' מ"מ גם מעכב בשחיטה לא מקרי מפרקת כמו דמוכח מקושי' הגמרא במיעוט סימנים וזה ברור אך דהוי קשה לרש"י אם מפרשינן הסימנים ואח"כ עורף א"כ תקש' בכאן קושי' הגמרא דף כ' ע"ב כי מתה עומד ומולק אף לאחר סימן א' קשה קושי' הנ"ל ע"ש ומכ"ש לאחר שני הסימנים ומה דמשני הגמרא כדי לקיים בה מצות הבדלה ליתא כאן דמצות מליקה קאמר ועוד חטאת העוף דאין בה מצות הבדלה תקשה שפיר על מליקת עורף וכי מתה עומד ומולק דהא אף לאחר סי' א' קשה כמ"ש. לכך פי' דמצות מליקה רק בסימנים לבד וכל זה כדינו חטאת עוף כדינו בסי' א' משום ולא יבדיל ועולת עוף בשני סימנים [ויש ליישב דעת זקני הגאון מהרש"א ז"ל דה"פ דהוי קשה לרש"י אם יחתוך גם עורף עם שני הסימנים כדמשמע לישנא דסימנים א"כ קשה בחטאת עוף אסור לעשות כן דכתיב ולא יבדיל וא"כ איך אמרינן דמצו' מליקה בכך לכך פירש"י דמצות מליק' רק בסימנים לבדן והא דקשה בעולת עוף בעינן הבדלה מ"מ כאן לא איירי רק ממצות מניקה והבדלה מלתא באנפי נפשה היא וא"כ יפה כוון אותו צדיק וק"ל] ואין להקשות כיון דרש"י לא איירי רק ממצות מליקה א"כ סימנים דנקט למה דהא מצות מליקה ודאי דאינו רק בסימן א' ואף דבעולת עוף בעי שני סימנים הסי' השני הוא רק משום מצות הבדלה לק"מ חדא די"ל דסירכ' דלישנא הוא ועוד י"ל דעקר דיוקו אינו על מה דנקט מצות מליקה רק דלא ידעינן דמצות מליקה העורף ואח"כ סימנים וחדשו לן בני ר' חייא מחזיר הסימני' כו' וה"א דהם חדשו דסימנים מקודם אבל מצות מליקה מי כטל מעורף רק דמולק העורף אחר הסימנים והוי קשה כקושי' דכיון דהסימנים מקודם אם כן כי מתה עומד וכו' לכך פירש"י דהם חדשו דמצות מליקה רק בסימני' ולא במפרקת וזה ודאי לכל א' כדינו ומ"מ בין כך ובין כך נדחה ראיית הש"ך דלפירוש זקני הגאון החסיד ז"ל כבר כתבתי דנדחה ולפי פירש"י ודאי דנדחה ראיית הש"ך שפיר טפי דאף אם נוקמי למתניתין בעולת עוף מ"מ א"צ לחתוך המפרקת כלל דמצות הבדלה ג"כ רק בסימנים דמפרקת אינו בשחיטה ואינו מעכב כמ"ש א"כ איך מרומז במתניתין דאיירי בחתך המפרקת דנהוי כך החילוק בין שחיטה ומליקה ובסמוך יתיישב יותר בריוח מיהו יש לי ראי' ברורה פסוקה וחלוטה מפורשת דגסטרא לא פסול דשם בחולין דף כ' ע"ב דבעי לאתויי סייעתא לזעירי דנשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבלה מהא דתנינא מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה כו' וא"א טרפה תהני לה סכין לטהרה מידי נבלה א"כ יקשה אמאי הלא גסטרא הוא ובפרט דמשני שם משום דלאו שחיטה הוא ופליגי בה חד אמר מפני שמחליד וחד אמר מפני שדורס ומפרש שם הטעם האי מ"ט לא אמר כהאי ומפרש דלהך דרסה לא הוי ולהך חלדה לא הוי ע"ש וקשה הא גסטרא ודאי דהוי אליבא דכ"ע ותרי טעמי דידהו לא נצרכו ובזה אין לומר כתירוץ משבצות זהב על המשנה דשוחט מן העורף איירי בלא חתך רוב המפרקת דהא לפי דס"ד בגמרא עכשיו איירי מתניתין דמלק בסכין בחתך כל המפרקת וגם רוב בשר עמו ואף לפי המסקנא איירי בחתך כל המפרקת והיא ראי' שאין עלי' תשובה וכל הראשונים והאחרונים לא הביאו ראי' זו ומקום הניחו לי וכדי שלא נשוי' לרש"י ז"ל כטועה בד"מ ח"ו דהא כתב עכ"פ בחד לישנא דגסטרא פסול ומה יענה ביום שידובר בו סוגיא מפורשת הנ"ל אמינא לישבו בעזרת השם בריוח בדרך אמת בס"ד ועפ"ז יתיישב כל הקושיות שנתקשו בהם כל האחרונים על מאן דפסל גסטרא הן מה שהקשה הש"ך ודרישה מהמשנה ואין צורך לדוחק של משבצות זהב דדוחק דטעם המשנה דפסול מטעם שהי' כמ"ש וכי לא סני בלא"ה הלא יכול להיות שרואה שלא לשהות ולא שהא כלל. ועוד דבגמ' אמר ומתניתין בלא אהדר ומשמע בלא אהדר כלל ולפירושו צריך לדחוקי בלא אהדר לאחורי עורף רק אהדר בשוה לעורף ודוק וראה כמה מהדוחק יש בדבריו אבל לפי מה שאפרש בס"ד אין צורך לזה גם יתיישב קושי' הט"ז ערש"י בריוח. ואין צורך להדחיה שכתבתי לעיל דאינו מרווח כ"כ גם יתיישב מה שהקשה בש"ך ובש"ך הארוך מגמ' דף י"ט ע"א מקושי' הש"ס מאי אריא שוחט אפי' מולק נמי ואין צורך להישובים ודחיות שכתבתי לעיל רק בחדא מחתא יתישב הכל בס"ד דנ"ל ברור דאף אם נימא דגסטרא פסול היינו דוקא בבהמה אבל בעוף ודאי דלא פסול דכל קראי דמייתי לפסול גסטרא בבהמה איירי דוזבחת מבקרך ומצאנך כתיב וכן ושחט את בן הבקר. וא"כ עוף מהיכי תיתי לפסול בו גסטרא והא כל עקרו של שחיטה בעוף הוא רק מהל"מ דקי"ל כוותי' דרבי וזבחת כאשר צויתיך וכו' אבל מבהמה לא ילפינן כלל דלית לן הקישא א"כ גסטרא דאינו מהלמ"מ רק מקראי כמו דאמר בפירוש וקראי למאי אתא כיון דהכל מהלמ"מ. ומשני לגסטרא דאינו מהלמ"מ כלל. וכי כתיבי בבהמה הוא דכתיבי אבל עוף מהיכי אתי דהא כל עצמו של עוף אינו מקראי רק מהלמ"מ ועוד כיון דגזירת הכתוב הוא כמ"ש הב"ח. א"כ י"ל דמחדושא לא גמרינן. ואף לר"א הקפר דלא קי"ל כוותי' דסובר דאתקש עוף לבהמה וא"כ לדידי' ראוי לומר אין היקש למחצה מ"מ כיון דממעט רחמנא זאת כמו שמבואר שם ר"פ השוחט ע"ב לר"א הקפר משמע דוקא בזאת אתקש ולא בדבר אחר ומיעט כל מילי לבד משחיטה עצמה דהיינו דבעי שחיטה כנ"ל ברור. בפרט לפי מאי דקי"ל כרבי ודאי דאין שום מקום לומר כלל דאף בעוף פוסל כמ"ש ראשונה ועוד ראי' ברורה לדבר דלא מצינו לומר הך דרשא כלל בעוף דאי ממעטינין גסטרא כלשון א' של רש"י דדרשינן חטהו הוציא את דעו דהיינו דם הנפש דם הסימנים ותו לא דמשמע מיהא דכל דמו צריך להוציא א"כ איך יכשר לעוף בסי' א'. וא"ל דבעוף יצא דמו דם הנפש בסי' א' א"כ יפסל אם שחט שני הסימנים דהא ותו לא קאמר אלא ודאי דלא קאי על עוף ואי כלשון ב' הכשירה לאכילה ותו לא א"כ עוף דכשר בסי' א' יאסור אם שחט שני הסימנים ואנן קי"ל דאדרבה לכתחלה יש לשחוט שני הסימנים אף בעוף כמו דתנן השוחט דעבד וכמו דמפרש שם הגמ' בהדיא ומיהו אין זו ראי' כלל דא"כ בבהמה נמי נימא כיון שנשחט ברוב הסימנים יאסר אם שחט כל הסימנים ואנן קי"ל לכתחלה צריך לשחוט כל הסימנים. אלא ודאי צ"ל דלק"מ דאדרבה ממקום שבאת' כיון שמצותו לכתחלה בכך מקרי הכשר אכילתו ועי"ל דהא אם מחזיר הסימן ושחטו מצטרף אותו המיעוט לרוב הה"נ דמצותו לכתחלה בכך וכך יכול לשחוט סי' זה לבד כמו השני משא"כ מפרקת ודוק. מיהו במ"ש בראשונה די. ועפ"ז מיושב כל הקושיות ראי' שלי מדף כ' ע"ב לק"מ על מאן דפסל גסטרא דהא במליקת עוף איירי. וכן ל"ק קושי' הט"ז מרש"י ז"ל דשם. וכן קושי' הש"ך מדף י"ט מקושי' הש"ס מאי אריא שוחט אפי' מולק דהא מבואר דאיירי בעוף כנ"ל ברור ונכון לאמתה של תורה דעת רש"י וכן ראוי לכו לומר דמעשה דראבי' כי הוי ג"כ בבהמה הוי כי היכי דלא להוי טועה בד"מ דבבהמה אין לכו שום ראי' להקל ואדרבה יש להביא ראי' משם דף מ"ט ע"ב דבבהמה פסול גסטרא מדמקשה שם בגמ' מאי איריא מולק אפילו שוחט כמי דקשה למה לי' להקשות מדיוקא בדמולק הא בהדיא קתני במתניתין דהשוחט מן העורף פסול והכי הוה לי' למימר ואי ס"ד מחזיר דוקא שוחט מ"ט פסול. ולפי מ"ש אתי שפיר דמבבא דשחיטה לא מצי להקשות די"ל דאיירי בבהמה ופסול משום גסטרא כקושי' הש"ך אלא בבא דמליקה דודאי איירי בעוף מקשה שפיר מאי איריא מולק כו' ודוק מיהו לפי מ"ש הש"ך לעיל דבלא"ה לק"מ קושי' הש"ך יש לישב מה דמקשה הגמרא מדיוקא כפשוטו דמשוחט ל"ק די"ל דאיירי בלא אהדר אבל מולק דאיירי בדאהדר קשה בכה"ג אפילו שוחט נמי וק"ל ומ"מ אין ראי' כלל להתיר בבהמה אבל בעוף ברור להתיר מכח מ"ש וגם מצד המנהג אין לאסור כמו שבארתי לעיל וכדי שלא יהי' לבעל דין לחלוק על הראי' שהבאתי מדף כ' ע"ב דבהגהות מהרי"ו כתב עוד פירוש אחר ממה שפירש רש"י איך נלמד מושחט שלא יעשה גסטרא וז"ל ושחט משמע שחיטה אחת ולא שתי שחיטות מיתה אחת ולא שתי מיתות דחיות אחד תלוי בסימנים וחיות אחד תלוי במפרקת. ומנלן דחיות תלוי במפרקת דכתיב בעלי ותשבר מפרקתו וימת עכ"ל. וא"כ לפ"ז י"ל דהיינו דוקא אם אמרינן דהוי נבלה אז הוי שני מיתות ולא אם אמרינן דהוי טרפה לחוד דכן משמע מהגהת מהרי"ו שם וא"כ לפ"ז יש לדחות ראייתי דשפיר מייתי סייעתא ממלק בסכין כו' דהוי נבלה. ואין לומר דהתם הוי הטעם משום גסטרא בשעת שחיטה אבל נבלה מחיים לא הוי דאף אם נימא כך מ"מ מוכח הך דזעירי דאימת מוכח מקרא דגסטרא פסול אם אמרינן כזעירי דהוי שתי מיתות אבל אם לא אמרינן כזעירי דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה א"כ לא הוי שתי מיתות ולא מוכח מושחט דגסטרא פסול [דעקר סייעתא לזעירי ממאי דפסלינן גסטרא] מיהו זה אינו דאם כך אמאי לא מייתי סייעתא לזעירי מקרא דושחט למאי אתא כיון דכל הלכו' שחיטה הלכה למ"מ כקושי' הגמ' בריש השוחט שם ואין לומר דאתי לאורויי על גסטרא כתירוץ הגמרא שם דהא אם לא אמרינן כזעירי לא נלמד כלל מושחט דגסטרא פסול לפי פי' הנ"ל של הגהת מהרי"ו כמ"ש אלא ודאי מדלא מייתי סייעתא שמע מינה דלאו ה"ט כפירוש הגתות הנ"ל. וגם מדלא אייתי סייעתא לזעירי וברייתא דת"דבר"י. דתנא בה בהדיא דגסטרא פסול ועוד דא"כ כפירוש הגהות מהרי"ו הנ"ל א"כ לא יפסל גסטרא רק דחותך מפרקת ורוב בשר עמו דאז הוי נבלה והוי שתי מיתות ומהרי"ו עצמו לא כתב שם רק המפרקת וכל הפוסקים כתבו רק רוב המפרקת והא דכתב הגהות הנ"ל ראי' מעלי דמפרקת לחוד הוי מיתה הגמרא דחולין דף כ"א ע"א סותרו דאמר שם ואם תאמר אותו מעשה דעלי זקנה שאני ע"ש ואם תרצה ליישב הגהת מהרי"ו הנ"ל ולומר אם לא הוי נבלה רק טרפה מקרי שתי מיתות לכן במפרקת לחוד הוי בסטרא א"כ ראייתי במקומ' עומד ודוק ועוד דאם כך סובר דמקרי שתי מיתות אף במאי דהוי טרפת והתורה גזרה רק מיתה אחת. א"כ קשה טובא הא קנה ושט הוי שתי מיתות אף למאן דפסק נקובת הושט ופסוקת הגרגרת טרפה הוי מחיים ומכ"ש למאן דפסק דהוי נבלה מחיים ודאי דלית לי' כפירוש הגהות מהרי"ו אלא ודאי דהך פירושא לאו דסמכא הוא. ואמת דהגהות הנ"ל עצמו מסיק שם דהיינו לכתחלה. אלא ודאי דעיקר כפי' של רש"י מאור עינינו. ועוד דאף אם נפרש כפירוש הגהות הנ"ל א"כ פשיטא דצ"ל דבעוף כשר כיון דקפיד קרא שלא יעשה שתי שחיטות א"כ איך מצי קאי על עוף דא"כ איך רשאי לשחוט שני הסימנים בעוף דהא בעוף ודאי דהוי שתי שחיטות ושתי מיתות כיון דבכל חד לחודי' כשר יותר ממאי דהוי שתי שחיטות בבהמה הסימנים והמפרקת דאין הכשר שחיטה במפרקת. אלא ודאי דצ"ל כמ"ש כיון דהוא רק מקרא ולא מהלמ"מ אין עוף בכלל דכל עקר של עוף אינו רק מהלמ"מ. אבל מה דנאמר בקרא גבי בהמה עוף לא יליף מיני'. וראי' זו פסוקה וחלוטה הוא בעז"ה ואין להוכיח ממקום אחר דבשוחט המפרקת אחר הסימנים דפסול משום גסטרא אף בעוף דאל"כ תקשה למ"ד דמצות מליקה מחזיר דוקא א"כ תקשי לדידי' קרא דיחזקאל דכתיב נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל אכלי דלדידי' לית לי' כדרש חנני' בן חזקי' במנחות דף מ"ה ס"ד אמינא הואיל ואשתרי מליקה לגבי' וכו' דהא למ"ד הנ"ל במליקה לא הוי נבלה כלל אף בחולין כה"ג דהא משחטי הסימנים קודם המפרקת אלא ודאי דאף שחותך המפרקת אח"כ הוי נבלה בחולין מטעם גסטרא ושפיר אצריך לי' דזה אינו דהא רש"י פירש למ"ד מחזיר וחותך הסימנים לבדן וא"כ לא הוי גסטרא כלל ואי לא נפרש כפירוש רש"י הנ"ל רק דפירושו דחותך המפרקת אח"כ א"כ לפ"ז ודאי מוכח דגסטרא כשר דאל"כ עכשיו דאין אנו מפרשין כרש"י בזה ודאי דתקשי קושי' הש"ך ממתניתין ומקושי' הש"ס מאי אריא שוחט אפילו מולק נמי וכו' וא"כ ממ"נ דהוי נבלה משום גסטרא ודוק היטב בזה. אלא ודאי צ"ל דמליקה בצפורן ה"ט דפסול משום שחיטה דהוי שחיטה במחובר וגם לדידן צ"ל כן למאי דמסיק דף כ"א ע"א חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר ע"ש א"כ נבלה דקרא דיחזקאל למה לי אלא ודאי דצ"ל כמ"ש מיהו לדידן י"ל מפני שדורס או מחליד מיהו קשה דהוי מצי לאקשוי אמ"ד מחזיר דוקא מהא דתנינא מלק בסכין מטמא בגדים וכו' אמאי הא אינו שובר המפרקת לדידי' ותירוצים דנאמרו בגמ' כ"א ע"א מפני שהוא דורס או מחליד לא שייך למ"ד הנ"ל דלדידי' לא הוי דורס ומחליד וי"ל דסבר מוליך ומביא במליקה פסול ודוק מיהו מברייתא דתני בה בהדיא חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לסימנים ודאי דה"ל לאקשוי אמ"ד הנ"ל כמ"ש זקני הגאון מוהרש"א ז"ל אלא ודאי דשפיר עדיף לי' להקשות ממתניתין ואין להקשות מקראי דיחזקאל אמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דמ"מ מודה דבעי נחירה בסימנים וכבר נטרף מקודם מיהו מנבלה דקרא ודאי דקשי' עלי' דלמה אצטריך דלמ"ד הנ"ל לא הוי נבלה כלל מן התורה דאילו מחמת שבירת המפרקת הא תניא בברייתא בלא רוב בשר דלא הוי נבלה רק טרפה ואי מחמת דורס ומחליד ושחיטה במחובר כיון דלא בעי שחיטה רק נחירה ודאי דלא פסלי הני כמבואר בחולין כ"ח ע"א מדמקשה אמ"ד הנ"ל מלק בסכין וכו' ע"ש וצ"ע דליכא למימר דהך מ"ד פליג אהך ברייתא דתני חותך במליקה מפרקת בלא רוב בשר וסובר דמצותו עם רוב בשר כמו דפליג אמתניתין דמלק בסכין כמבואר שם זה אינו דא"כ תקשה לדידי' קושית הגמרא חולין שם כ"א ע"א וכי מתה עומד ומולק וא"ל דפליג אזעירי וסובר דאף בכה"ג לא הוי נבלה דא"כ הדרא קושיא לדוכתא נבלה דקרא למה לי ועוד דאם יש ה"א לומר דהך מ"ד סבר דחותך מפרקת עם רוב בשר א"כ לא הוי מקשי מידי ממתניתין דמלק בסכין וכו' ומדמשני הוא דאמר כי האי תנא משמע דבהכרח פליג אהך מתניתין וצע"ג:
ונחזור לענינינו דראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו דאף למאן דפסל גסטרא יש חילוק בין עוף לבהמה והוא ברור ונכון בס"ד אף שלא מצאתי חילוק זה מפורש בשום מחבר עקום הניחו לי מן השמים להתגדר. וא"כ ודאי דאין לאסור כלל בעוף ואף אם הוי מנהג לאסור מנהג בטעות הוא מכמה טעמים. חדא דמאן דאסר הוי טועה בד"מ כמ"ש לעיל באריכות ועוד דהמנהג נתפשט כדעת רש"י להחמיר והרי מוכרח בהכרח גמור למי שיש לו עינים לראות דדעת רש"י עצמו להקל בעוף עכ"פ ואי המנהג נתפשט כדי לחוש לדעת הראבי' אי נימא דדעת הראבי' לאסור בכל ענין אין לחוש לו ולמנהג שנהגו כוותיה כמו שבארתי לעיל באריכות בדין מנהג אך שנתחייב בחוקינו ללמוד זכות. על חכמי ישראל אשר מימיהם אנו שותים ובודאי דגם דעת הראבי' כמ"ש רק דמעשה כי הוי בבהמה הוי ולפ"ז מכ"ש דהוי מנהג בטעות בעוף וא"כ לפ"ז נפל בבירא מה שנתחבט בעל תה"ד בדין כסוי בעוף לכך בעוף יש להתיר לגמרי בכ"מ אף בלא הפ"מ ובבהמה יש לאסור מחמת המנהג שנהגו להחמיר כרש"י וכראבי' אף בהפ"מ אבל במקום שאין מנהג גם בבהמה יש להתיר דעיקר כהתוס' והרמב"ם והרא"ש ורוב הפוסקים ודבריהם מרווח בש"ס ר"פ השוחט דגסטרא לא פסול כלל. מיהו זה יצאתי לידון בדבר החדש דאף בעוף אין להתיר רק באם ישאלו להשוחט ויאמר ברי לי שלא דרסתי דאל"כ יש לחוש שמא הותז הראש ע"י דרסה בכך ואף שמוחזק השוחט לאומן מ"מ יש כאן ריעותא לפנינו שאין דרך שוחט אומן להתיז הראש ואם כן אין לסמוך על מה שמוחזק לאומן בשחיטה זו דאתרע וגם אין להתיר אף בלא אמר דכיון שהוא מומחה אילו דרס ודאי דלא היה שותק ומאכיל לנו כמ"ש הש"ך בי"ד סי' א' ס"ק י"ג במומחה ואינו מוחזק ע"ש דשאני הכא כיון דכתב בשחיטות דגסטרא פסול לכן אפשר דלא חש השוחט לומר דדרס דסובר דבלא"ה יטרף המורה משום גסטרא לכן אין להתיר רק שיודיע להשוחט ויאמר לו דע דמשום גסטרא אני מתיר בעוף רק בתנאי אם ברור לך שלא דרסת כנ"ל ברור מסברא דנפשאי ויזהיר להשוחט שישמור עצמו מכאן ולהלן שלא יבוא לידי כך כי אף בעוף לכתחלה ודאי אסור משום הבלעת דם והרגיל בכך ראוי להעבירו כי יש רגלים לדבר שדורס והכל תלוי לפי ראות עיני המורה מיהו כל זה בלא נתכוין אבל בנתכוין מבואר בתוספת' לאסור וי"ל דגם בעוף ומה שהביא בש"ך ארוך ראי' ממתניתין להתיר אף במתכוין כבר דחיתי אותה לעיל עיין עליו מיהו הש"ך בספרו הארוך מפרש להתוס' בע"א דאיירי שאין בסכין כמלא צואר ואמר התיז את הראש בב"א אם נתכוין לכך דהיינו בכח כחותך צנון פסולה דהוי דרסה ואם לא נתכוין לכך רק שהוליך והביא כשר דלפי פירושו אהתזת סימנים בלבד קאי התוספת' ודו"ק. אך דזה אינו דלא נתכוין היינו שהוליך והביא דא"כ לא הוי בב"א ומשמעות התוספתא דתרתי בבא קאי אבב"א דפתח בי' רק דהחילוק בין נתכוין ללא נתכוין ותיתי לי דקיימתי לפירוש הנ"ל מסברא דנפשאי רק קצת בע"א דאיירי בכל סכין ומתכוין לכך שיתיז בב"א היינו בכח ע"י שחתך בכח התיז כל הראש ולא נתכין לכך רק על ידי חדוד הסכין א"כ קאי אהתזת כל הראש וקאי גם בבא דלא נתכוין לכך אב"בא דפתח בי' ובמשבצות זהב פירש להתוספתא כהש"ך רק בבבא דלא נתכוין לא פירש כן רק שלפעמי' הסכין מחודד וכשר אף בהולכה לחוד או בהובאה לחוד אף שאין בסכין כמלא צואר ולכאורה כראה כפירושים אלו דהתוספת' כפשטה קשה להולמה דמאי בכך דנתכוין מיהו י"ל דגזירת הכתוב דפסול גסטרא הוא דוקא במתכוין ואין בידינו לחלוק אמרדכי והר"ב ותה"ד דנקטו להתוספתא כפשטה ובפרט דאין פירוש ברור להתוספתא ובפרט דכמה מהאחרונים דכתבו להתוספתא כפשטה אף דאין זה ראי' כיון דלא הביאו הש"ך ארוך א"כ ודאי דלא ראו אותו וא"כ אזיל מכאן הך דינא דהלכה כבתראי כמו דאיתא בחוה"מ סי' כ"ה בהגה בתשובה מקדמון שלא עלה זכרונו על ספר מ"מ גם בגמרא משמע קצת כהתוספתא דאמר דלא לשוי' גסטרא והוה לי' למימר דפסול גסטרא אלא דלא לשוי' משמע דלא לשוי' בכוונה ואם נפרש בגמרא כהתוספתא יפלו ג"כ כל הקושיות הן מהמשנה וש"ס או מרש"י ואין צורך לחילוק שחלקתי בין עוף לבהמה ודוק רק כולהו דלעיל איירי בסתמא בלא מתכוין שאינו אומר שמתירה דוקא ע"י כך לכך נראה ברור דבמתכוין דהיינו שאומר שמתירה ע"י כך יש לאסור בכל ענין ואין להתיר כלל אף בעוף ומיהו מתכוין לא שכיח כלל וכל ומה שכתבתי הוא כראה לענ"ד ברור ונכון בס"ד לאמיתה של תורה וברוך העוזר הכ"ד הפעוט והשפל **(הג"ה ואין לומר דאין להאמין להשוחט במה שאומר ברי לי שלא דרסתי דהא באתחזק איסורא עד אחד אינו נאמן באיסורין ובשחיטה הא אתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והא דכל שוחט נאמן היינו משום דבידו הוי לשחוט כהוגן כן כתבו הפוסקים וא"כ כאן בחתך כל המפרקת דודאי אין לו לחתוך משום הבלעת דם וגם מפני המנהג ובידו הוי שלא לשחוט כל המפרקת אלא ודאי שאירע לו כן מעצמו בלא כוונה ושגיאות מי יבין וא"כ אפשר דאירע לו דרסה שלא בכוונה וע"י כן נחתך המפרקת ובזה אין שייך לומר בידו הוי לשחוט כהוגן דסברא זו לא מהני רק לחשש שמא קלקל במזיד אבל במה שאירע לו דרך מקרה זה אינו בידו מיהו ז"א דהא לא אשתמיט שום אחד מהפוסקים לכתוב חשש זה רק ודאי דאין לחשוש שמא דרס שלא בכוונה כיון שהוא שוחט מומחה דאי לא תימא הכי א"כ שום שוחט לא יהא נאמן דשמא דרס במקרה וע"ז לא שייך לומר דבידו הוי כמ"ש אלא ודאי דלא חיישינן לזה כיון שהוא מומחה ודאי אינו דורס בכח כחותך קישות כו' ואינו דומה לחתיכת כל המפרקת דיוכל להיות ע"י חדוד הסכין וזה ברור:
ומיהו קשה לי בשוחט יודע הל' שחיטה ואנו יודעים בו שאינו מוחזק דנתבאר בו ביו"ד סי' א' סעיף ג' דאם אמר ברי לי שלא דרסתי נאמן והש"ך ס"ק י"ג הוסיף דאפילו בששתק ואינו אומר כלום שחיטתו מותרת וקשה אפי' באמר לא יהא נאמן דהא עד אחד אינו נאמן באיסורין היכא דאתחזק וכיון דאין מוחזק ודרכו להתעלף א"ב אין בידו ובאמת מבואר בגמ' ריש חולין דקי"ל לעילופא לא חיישינן ומומחין שוחטין לכתחלה אף שאין מוחזקין מיהו משם אין ראיה דשם מיירי באין יודעין שהן מוחזקין ע"ש לכך אמרינן דלא חיישינן שמא אינו מוחזק דלעילופא לא חיישינן דרוב אין מתעלפין והכי קי"ל דרוב המצוין אצל שחיטה מוחזקין הם אבל במי שאנו יודעין בו ודאי שדרכו להתעלף ודאי איכא למיחש לעילוף. ומיהו לדינא של רמ"א יש סמך גדול מגמ' ועל הש"ך צ"ע דלהך לישנא דרבינא דחייש לעילופי אמר שם בגמ' ואם אין אנו יודעין בו שהוא מוחזק ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה ואין יודעין לדידי' הוי כיודעין לדידן ועל הש"ך קשי' דמשמע להדיא שם בגמרא דבלא אמר ברי לי שחטתו פסולה וא"ל דשם איירי באינו מומחה דאם כן אפי' ברי לי לא מהני כמבואר בש"ע סעיף ג' שם ואין)** והצעיר המתאבק בעפר רגלי חכמים ותלמידיהם. משה בהרבני מו' צבי הירש יצ"ו טייטלוים: