אור ברסלב

השיב משה חושן משפט· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

שאלה קט

שאלה קח

אל ראש גולת אריאל ה"ה כבוד אדומ"ו הרב המה"ג הגאון אמיתי המופרסם שבחו אין למלל נ"י ע"ה פ"ה שמו מו"ה משה יצ"ו האבד"ק שניאווע:

ילמדינו רבינו הדין בש"ע חו"מ סי' פ"ח סעי' כ"א שני בעלי דינים וכו' אם הודאתו של ב' שוה כמו שהודה הראשון פטור מש"ד שהוא הילך אבל אם הודאתו יותר מהודאת הראשון גם הוא חייב ש"ד כיון וכו' וראיתי בס' ברכת יעקב חיבור על חו"מ שנראה לו שזה הדין דוק' בשני מינים שאני אומר כשלא פי' מסתמא דעתו שאינו רוצה לתופסו וסובר בדעתו מה שאני חייב לו אשלם לו והוא ישלם מה שחייב לי לכך לא כפר הכל משא"כ במין אחד אף שלא אמר בפירוש שרוצה לתופסו מסתמא דעתו לתופסו כי הפוכי מטרתי למה לי ולא אבין דבריו היתכן שזה יסבור כן מה שאם מודה לו יותר אתן לו אף שהוא יכפור לי מי פתי יעשה כן אפשר דעתו כן אבל כשיסלק חבירו הק' זה שתבעו הוא יתן לו החטים וגם אפילו לפי הש"ע כשישבע הוא אף שהודאתו היתה יותר אין צריך ליתן לו אף פרוטה כי הוא נשבע שיש לי כנגדו בידך וגם על הש"ע קשה מה שכ' אם הודאתו של זה שוה היא הילך הלא הוא בעצמו פסק בסי' פ"ז דמשכון לאו הילך וזה הוא כמו משכון כי בודאי הוא צריך ליתן לו חטים והוי הדינר משכון ולפ"ז ע"כ מיירי המחבר באמר שאין לי חטים וצריך הוא לקבל מעות אבל כמו שכתב הספר הנ"ל שסובר בדעתו מה שאינו חייב אשלם לו בודאי קשה הא לאו הילך הוא לכן יורינו רבינו אם הדין הזה הוא בר סמכא ודברי הסמ"ע בס"ק מ"ם מוכיחין שעתה הוא רוצה לתופסו רק בשביל שלא טען בפירוש הוי דרך הודאה במקצת אבל אין לחלק כמו שכתב הוא והדין הזה מצוי לכן אם באפשרי והודיעני ע"י מוכ"ז מה טוב.

תשובה והנה ע"ז מה שרצה כת"ר להשיג על ספר ברכת יעקב מצד הסברא דמי פתי יסור הנה שהוא יפרע לו מה שהודאתו יתר על הודאתו של חבירו כיון שהוא כופר לו כהנה וכהנה הנה לכאורה לא על ברכת יעקב תלונתו רק על הש"ע דמה"ת נימא דהוי הודאה כיון דכבר שמענו ממנו שיש לחבירו כנגדו כהנה וכהנה ומה"ת נימא דרוצה לשלם אף שזה יכפור ואי נימא דכוונת הש"ע הוא אף שאינו רוצה לשלם לו כפירש דמי ואין כאן הודאה כלל והלא אם הודאתו שוה ג"כ לא פירש לומר הילך הודאתך בשביל הודאתי מ"מ הוי כפירש וכ"כ הב"ח להדי' א"כ גם באין הודאתו שוה למה לא נימא דאנן סהדי דודאי רוצה לתפסו כפי טענתו שטען כבר בפנינו והכה אלשון השאלה המובא בטור הי' נראה לומר דדוקא דאמר להדי' שמזומן לפרעו דהוי כמו קבל על נפשו שאינו רוצה לפטור עצמו על טענה השני' מכח הטענה הראשונה רק דה"א דמ"מ לא הוי מודה במקצת שיתחייב בש"ד כיון דמין הדין אינו חייב גם במה שהודה מכח טענתו הראשונה א"כ רק מתנה הוא דיהיב לי'. וע"ז השיב הראב"ד דכיון שאינו רוצה לפטור עצמו עתה בטענה ההוא הוי כמאן דביטל עכשיו לענין מה שהודה זכות הטענה ההיא והוי מב"מ ממש כן הי' נ"ל לבאר דברי הטור:

אבל מה אעשה שהרי בש"ע לא משמע כן שהרי לא נזכר כלל שאמר שמזומן לפרעו ובאמת מלשון הראב"ד משמע כהש"ע דכל שאמר שרוצה לתופסו רק שהודה סתם חייב ש"ד וע"כ צ"ל דאף דה דה בסתם כיון דמודה בדרך הודאה גמורה ולא פירש דבריו הלא לנגד זה המעט שמגיע לך ממני יש לי בידך כהנה וכהנה משמע מדבריו דאינו רוצה לפטור עצמו במה שהודה בטענה ההיא ובאמת כד דייקת יפה מבואר ג"ם כן בדברי השואל דהא בסיפור המעשה אינו מבואר כלל שאמר כן שמזומן לפרעו רק בדברי השואל בלשון השאלה מבואר בו לכך נראה דר"ל דהודאתו בסתם ולא אמר תפיסנא לי' הוי כאומר שמזומן לפרעו כנ"ל. וא"כ לפי"ז הדרא הקושי' על בעל ברכת יעקב דמה בכך דהוא מין אחד מ"מ אינו רוצה לזכות בטענה הראשונה. וא"כ הטעם והסברא של בעל ברכת יעקב אין לו מקום לענ"ד מי' דיוקו של בעל ברכת יעקב ממה שדייקו הטור והש"ע וכתבו ואין תביעתו של זה כתביעתו של זה נראה נכון דודאי לא דבר ריק הוא ומ"ש בעל ברכת יעקב דמעשה שהי' כך הי' וכתב ע"ז שהוא דוחק ולדעתי אפילו בגדר הדוחק אינו נכנס דלא ניתן להאמר כלל וכש"כ לכתוב דזה שייך לומר בענין גוף סיפור המעשה אבל לא זה שהוא רק לשון הפוסקים דלענין מעשה שהי' לא הי' צריך לומר רק ב' בע"ד שכל א' תובע לחבירו א' אומר מנה הלויתך וכו' ולמה להן לומר ואין תביעתו וכו' מה לן בזה אם התביעות שוות או לא א"ו דלא דבר ריק הוא ובפרט הטור ז"ל דהוא דייקן גדול מאוד בלישנא ובודאי דלא במקרה נפל:

אבל נראה דיש בזה מכוון עמוק דאם התביעה במין אחד אף דהוי הודאה מ"מ אין מחוייב שבועה דהא מבואר במס' ב"מ ג' ע"ב דחיוב שבועה דמב"מ הוא משום דאמרינן אשתמוטי קמשתמט וכו' ועיין שם בת ס' ד"ה ובכולי בעי דלודי לי' דאי לאו אשתמוטי גם במב"מ הוי מעיז וא"כ הי' נאמן במיגו דאי בעי כופר הכל וא"כ לפי"ז במקום דלא שייך אשתמוטי אין כאן שבועה דמב"מ דנאמן במיגו דכופר הכל וכן מבואר בתוס' שם בב"מ דף ה ע"א ד"ה ולמ"ד הילך פטור וכו' ע"ש ולפי"ז בזה שכבר טען לפנינו שיש לו מנה ביד שכנגדו קודם שתבעו זה שכנגדו החטים. וא"כ עכשיו שזה תבעו החטים והוא מודה במקצת מה"ת יתחייב ש"ד אף שאינו רוצה לפטור עצמו על מה שהודה כמ"ש מ"מ יפטר מש"ד דיש לו מיגו דאי בעי כופר הכל ואין לומר דאינו מעיז דמוכרח הוא לכך מחמת דאשתמוטי קא משתמט הלא משום אשתמוטי לא הי' צריך לכפירה זו דכבר נשמט ועומד בטענה שטען כבר לפנינו שיש לו בידו מנה. ואם כן כיון דאזלא סברא דאשתמוטי ממילא יש לו מיגו דכופר הכל והיא סברא ברורה בעזה"י. בשלמא אי הוי טוען שני הטענות בבת אחת. אין לך בידי רק מקצת מהחטין וגם מנה לי בידך:

לא אמרינן דלא שייך אשתמוטי בהכפירה משום דמשמט בל"ז נפשו בטענתו יש לי בידך כנגדו דאמרי' מה לי העזה דכפירה באופן זה דלהד"מ או באופן דיש לי בידך כנגדו כולהו כפירה היא והעזה ודילמא הכל משום אשתמוטי וכי משום שכופל כפירתו אזלא הא דאשתמוטי ויהי' נאמן ואין כאן מיגו דהא מ"מ צריך להעיז עכשיו ומה לי אם מעיז בחדא או בתרתי ועוד דאם משום שכופל כפירתו נימא דיפטר מהש"ד דילמא ערומי קמערם. דהא משום אשתמוטי צריך לכפור במקצת:

וכולו אינו יכול משום דאינו מעיז כל כך וכדי למפטר נפשו משבועה ד' טוען עוד טענה כדי שיהי' הוכחה דהכפירה לאו לאשתמוטי עביד משא"כ בנד"ד דאין צריך להעיז עתה כלל רק דנשמט ממילא עתה במה שכבר תבעו לזה. א"כ שוב הוין מעיז כמו בכופר הכל והו"ל מינו וז"ב וא"כ לכאורה קשה על הש"ע דלמה יתחייב כאן ש"ד מיהו לק"מ דהא זה תבעו מעות וזה תבעו חטין והיא ודאי על אחת משני פנים או שהלוה לו חטים דצריך לפרוע לו חטים דוקא על אופנים המבוארים ביו"ד סי' קס"ב ע"ש או שחייב עצמו להעמיד ל כור חטים דאף שרוצה לחזור לו המעות שקבל מ"מ מחויב לקבל מי שפרע אם אין מעמיד לו חטים כמבואר בחו"מ סימן ר"ט סעיף וא"ו או ששיעבד עצמו לכך דהשיעבוד חל על גופו. ע"ד המבואר בחו"מ סי' קע"ו בסמ"ע ס"ק ט' וא"כ שייך שפיר משמט דירא לנפשו דאם יודה הרי יטעון הלה הלא אתה הודית בעצמך שאתה חייב להעמיד לי כור חטין רק שאתה תופס בשביל המעות המגיע לך לפי דבריך אשלם לך ואתה תעמיד לי חטין ואולי טריחא לי' מילתא לכך משמט נפשו בכפירה. משא"כ אם הוי מין א' הוצא זה בזה א"כ לא שייך אשתמוטי בכגון זה ויש לו מיגו יופטור מש"ד וא"כ דבר ה' בפי בעל ברכת יעקב אמת להלכה אבל לא מטעמי'.

והנה לכאור' הי' עולה על דעתי להקשות על האי דינא דהאיך נימא דחייב ש"ד נהי דהודאה זו מביא לשבועה ד' מ"מ הלא כפירה זו אין מביאו לשבועה דאורייתא דהא קיי"ל דאין נשבעין אלא על כפירת ממון דהיינו שאם הי' מודה הי' חייב לשלם אבל אם מודה הי' חייב שבועה עתה שכופר לא הוי מחויב שבועה דהא לא הוי כפירת ממון רק כפירת שביעה וגדולה מזו כתב הר"ן בפ' כל הנשבעין הביאו הש"ך בחו"מ סי' ע"ה ס"ק מ"ג ובסי' צ"א ס"ק כ"ו דאף דאם הי' מודה הי' חייב לשלם רק שלא הי' חייב לשלם כפשוט' רק ע"י שבועת התובע שוב לא הוי כפירת ממון ופטור אפי' מהיסת כשכופר א"כ לפי"ז כאן האיך מחייבין שבועה על כפירת חטים הא אף אם הי' מודה לא הי' חייב רק שבועה דיש לי בידך כנגדו וא"כ אין כאן כפירת ממון כלל וא"ל דלק"מ דא"כ הגע עצמך במי שטוען שני טענות לפטור וגם פרעתי וגם לפי דבריך יש לי בידך כנגדו האם יפטר בלא שבועה דנימא על כל טענה וטענה דלאו כפירת ממון הוא דאף אם הי' מודה לא הי' חייב רק שבועה מכח טענה השני' דא"כ אתה נותן יד לפושעים להתחבל בתחבולות להתעולל עלילות ברשע להוציא ממון חביריהם ולא יתחייב שום שבועה וישתקע הדבר ולא יאמר דטעות גדול הוא דמה לי אם פוטר נפשי' באמתלא אחת או במאה אמתלאות דמ"מ הו"ל כפירת ממון דאם הי' מודה ולא הי' טוען האמתלאות הנ"ל הי' חייב לשלם ואינו דומה להא דכתב הר"ן דשם אי לא הי' בעה"ב טוען כלל הי' צריך שבועה מכח טענות הפועלים אבל כל מה שנצמח מכח טענותיו מה לי אחת או מאה מ"מ הכל כפירה שלו הוא וז"ב וא"כ גם בנד"ד כן הוא דאלו הי' מודה בחיוב החטים דהיינו שלקחן ואין לו בידו כנגדו הי' חייב לשלם הו"ל כפירת ממון דנראה לומר דסברא זו לא שייך רק בטוען שני הטענות כאחד דכולהו חדא כפירה היא משא"כ בנד"ד שכבר טען טענה זו דיש לו בידו מנה קודם שתבעו זה חטים א"כ מסתבר כומר דשוב לא הוי כפירת ממון במה שכופר אח"כ כשטענו חטים דהא אף אם היא מודה הי' פטור מחמת הטענה שטען כבר קודם שתבעו מי' אף שאנו מדמין מ"מ מנ"ל להקשות דודאי י"ל דאף שכבר טען טענה זו מ"מ הרי בידו לחזור גם מתביעה ראשונה ולהודות דיש בידו כור חטים ואין לו בידו כנגדו לכך הוי כפירת ממון דאם הי' מודה הי' חייב לשלם דבשלומ' לענין אשתמוט' שפיר כתבתי לעיל לחלק בזה דכיון שעתה אין צריך להעיז מחדש בשום דבר משום אשתמוטי דכבר נשמט א"כ שוב עתה במקצת שכופר הו"ל העזה גמורה כמו כופר הכל כסברת התוס' דהיכא דלא שייך אשתמיטי הוי מעיז כמו כופר הכל א"כ שוב יש לו מיגו דכופר הכל אבל לענין שיהי' כפירת ממון מ"מ הו"ל כפירת ממון אף שיש כאן כפירה מכבר דאם הי' מודה עכשיו לגמרי בחיוב החטים הי' חייב לשלם כנ"ל ברור:

ומזה נתבאר עוד יותר ויותר דעיקר טעמו של הראב"ד הוא כמ"ש דמשמעות הודאתו הוא שרוצה לשלם דהא לפי מה שביארתי מבואר דהכפירה הנ"ל שכפר בהחטים לא הוי כפירת ממון דהא בל"ז כבר פטור ועומד מכח התביעה הראשונה שלו אם לא דנימא דגם התביעה הראשונה בכלל כפירת ממון וכולהו חדא כפירה היא דהא אי בעי הי' מודה עכשיו א"כ קשה הלא כפירה זו דיש לי בידך כנגדו אין זה הודאה כלל דלטענה זו פטור לגמרי גם בהחטים שהודה א"כ כפירה זו אין מחייבו שבועה דאורייתא דהא לא הוי עמה הודאה רק הכפירה בחטים לחוד שיש עמה הודאה מביאו לידי שבועה והיא לחוד' לא הוי כפירת ממון והבן כי קושי' עצומה היא מאוד א"ו ע"כ צ"ל דאמרינן דלענין מה שהודה הוי כאין לו בידו כנגדו כיון דהודה בסתם ואעידה לי שלשה עדים נאמנים על זה א' דאל"כ קשה היכא תמצא הודאה שאינו מחוייב בכלום דנהוי הודאה לחייבו שבועה דמב"מ ואף דהתוס' במסכ' שבועות פרק שבועת הדיינים דף מ"ם ע"א בד"ה והודה לו בשעורים כתבו לחד תרוצא דאף דמפטר משעורין אף לר"ג אפ"ה חשיב לי' הודאה כבר כתבתי בזה ואעתיק לו מ"ש בחידושי למס' ב"מ דף ה' ע"א וזה ל לשוני שם [עיין בקונטרסי שם בסוגי' דהעדאת עדים יש להעתיק כאן כל הכתוב שם.

והנה היוצא מזה דודאי היכא דליכא שום חיוב כלל לא הוי הודאה כלל א"ו צ"ל דיש כאן חיוב במה שהודה העד השני הוא דאף אם נימא דהראב"ד סובר דאף אם אין שום חיוב כלל מ"מ הוי הודאה הנה זה הי' נכון אם הוי אמרינן דהראב"ד סובר דבהודה אף דפטור מצד אחר כגון שטוען יש לי בידו כנגדו מ"מ הוי הודאה לש"ד אבל כיון דמבואר להדי' מלשון הראב"ד דאם אומר כן בשעת הודאה איני חייב לך לפי שיש לי בידך כנגדו לא הוי הודאה כלל וע"כ ה"ט דאף שמודה בגוף הענין מכל מקום אינו מודה בשום חיוב אם כן קשה גם בהודה בסתם חייב כדי הודאתו והעד השלשי היא מ"ש לעיל בסמוך דאם מצד הטענה הראשונה פטור גם במה שהודה אף אם נימא דאף דפטור מ"מ הודאה הוי לחייב ש"ד:

כיון דהודה במקצת בגוף הענין א"כ קשה הלא הכפירה דחטים לא הוי כפירת ממון כמ"ש וא"ל דגם הטענה הראשונה הוא בכלל כפירה דהא לטענה הראשונה אין עמה הודאה כלל דבשלמא בטענה השני' יש הודאה אף דפטור מצד הטענה הראשונה מ"מ בדידה הוי כפירה והודאה אבל לטענה הראשונה אין כאן התחלת הודאה דהא טענה זו דיש לי בידך כנגדו סובב על הכל וא"כ אין כפירה זו נכנס לגדר כפירה המחייב שבועה א"כ ממילא דהשני' לא הוי כפירת ממון וזה ברור כשמש א"ו דכיון דהודה בסתם הוי כאין לו בידו כנגד הודאה וא"כ אף לטענה הראשונה הוי הודאה:

ומיהו כד דייקינן שפיר זו קשה יותר מן הכל דא"כ העיקר חסר מן הספר מדברי הראב"ד והטור והש"ע דהיה להם לבאר דחייב לשלם מה שהודה ולא מצי פטר נפשי' בטענת יש לי בידך כנגדו לענין מה שהודה והוא עיקר הרבותא וממילא נגרר מזה ונטפל לזה והוא פשוט כביעתי' בכיתח' לפי"ז דהא מב"מ לחייב ש"ד דכיון דחייב לשלם הודאה היתירה הלזו על הודאת שכנגדו למה לא תהא הודאה לש"ד. והם הניחו העיקר וביררו את הטפל משמע דרק לש"ד הוי הודאה אבל לא לענין שיהי' חייב לשלם וגם מלשון השאלה בטור מבואר דלא עמד השואל ושאל רק לענין ש"ד ולא לענין אם חייב לשלם מה שהודה שהוא העיקר כפי מה שנראה. והא דשבועה דאורייתא נגרר אחריו וע"ק דבאמת גוף הדבר תמוה דמה"ת לאפקועי ממונא והלא לא מחל הטענה הראשונה ובודאי דלענין הכפירה יש לו לברור איזה שבועה שירצה. או שישבע על הכפירה או שישבע שיש לו עכ"פ כנגדו בידו אם כן גם על מה שהודה למה לא נימא דיפטר נפשי' בהטענה הנ"ל ובשבועת היסת ואף שהודה בסתם אין זה ראיה דמחל הטענה הראש נה. דלמה לו לחזור הדברים כיון שכבר טעין זאת לפני הב"ד ואולי סמיך על זה שכבר טען. והלא בהודאתו שוה ע"כ אמרינן כן ולא אמרינן דהוי כמוחל לחבירו הודאתו כיון שהודה הוא בסתם אלא אמרינן דסמיך על מה שכבר הודה חבירו לפני הב"ד א"כ גם בהודאתו יתירה למה לא נימא דסמיך על טענת עצמו שכבר טען לפני הב"ד ואף דאפשר לחלק מ"מ מנ"ל הך ולא יהי' אלא ספק הא הממע"ה. ומה"ת לאפקועי ממונא וכבר כתב הנ"י הביאו הסמ"ע בסימן ע"ה ס"ק ב' דלא דייקינן בדבריו של אדם אם לא אמרן ממש ואף דהש"ך כתב שם ס"ק ה' חיפשתיו ולא מצאתיו כבר נמצא. ועיין בסימן הנ"ל באורים ס"ק ה' ע"ש:

לכך נ"ל ברור דודאי לא מחל הטענה הראשונה ובודאי פטור מלשלם אף מה שהודה אם כשבע שיש לו בידו כנגדו רק דסברת הראב"ד והטור והש"ע הוא כך דאף אם מודה ואומר בשעת הודאה דמ"מ אינו חייב כלום מצד אחר או שיש לו בידו כנגדו וכדומה איזה טענה דפטר בי' נפשי' לא הוי שום הודאה כלל היינו משום דבשעת אמירת הודאתו לא נתכוין לחייב עצמו כלל בשום דבר ואימעוט משבועה מגזה"כ כשאר כופר הכל מאשר יאמר כי הוא זה. כמ"ש התוס' בכמה מקומות ב"מ ג' ע"א ב"ק ק"ז ע"א כתובות י"ח ע"א דאין כאן אמירה על כי הוא זה. וגם הוי מעיז ולא שייך בי' אשתמוטי כ"כ כמו בשאר כופר הכל אבל זה שהודה בסתם בדרך הודאה גמורה נראה דכוונתו היה בשעת הודאתו לחיוב ובודאי לא על אופן שחבירו יכפור את שלו דאטו בשופטני עסקינן רק דנראה מענינו שחישב בלבו שודאי יחזיר לו את שלו. דאף שכבר כפר בו דנו לכף זכות דעביד כן לאשתמוטי וכשב"ד יחייבו שבועה יחזיר לו את שלו ואז גם הוא יתן לו המגיע ממנו וא"כ אח"כ אם חבירו עומד בכפירתו הרי תופס הוא במה שהודה דהרי לא מחל לו ומ"מ כיון דבשעת הודאה היה ע"ד שיתן לחבירו כפי הודאתו. א"כ הרי הוי בכלל אשר יאמר כי הוא זה וגם לא הוי מעיז כ"כ וגם עביד לאשתמוטי ככל מודה במקצת כיון דהודאתו היה ע"ד לחייב א"ע לכך מתחייב ש"ד:

וא"כ לפי"ז דברי הברכת יעקב ברורין. דהא לא הי' בדעתו שיתן לו רק אם יודה גם שכנגדו. וא"כ זה יתכן בשני מינים דגם אם יודה חבירו ליתן לו את שלו צריך הוא ליתן לחבירו את שלו וא"כ הודאתו היה ע"ז שיתן לחבירו והוי הודאה. משא"כ במין א' אף אם יודה חבירו הפוכי בי' מטרתי למה לי. וא"כ הוי הודאתו לא ע"ד שיתן לחבירו כלל:

רק ע"ד לתופסו אף אם יודה חבירו דאפוכי בי' מטרתי למה לי וא"כ כיון דהודאתו לא הוי בשום אופן ע"ד שיתן לחבירו ממילא דלא הוי הודאה כלל וא"כ דברי הברכת יעקב ברורין בטעמן כשמש ומוכרחין מלשון הטור והש"ע. והטיב לראות בעל ברכת יעקב הנ"ל ומיושב השגת מעל' עליו ולא הביט און ביעקב. דמה שרצה מעל' לתלות בוקי סרוקי בדברי ברכת יעקב הנ"ל ולומר דכוונתו דהוא ישלם לו אף שחבירו יכפור לו ונהפוך הוא דא"כ היתה כוונתו א"כ במין אחד נמי להוי הודאה דלא שייך כומר אפוכי בי' מטרתי למה יכיון דחבירו כופר ואינו נותן כלל והוא לבדו הנותן:

וא"כ אין הפרש בין מין א' לשני מינים. א"ו דאדרבא כוונתו כך דודאי אינו רוצה ליתן רק אם יודה חבירו רק שנראה מזה שהודה בסתם שחבירו יודה ג"כ. וא"כ במין א' לא היה הוראה ע"ד שיתן חבירו כלל דאפוכי מטרתי' למה לי וכן מפורש בדברי הברכת יעקב שכתב שסובר בדעתו מה שאני חייב לו אשלם לו והוא ישלם לי מה שחייב לי. ואם כוונתו היה שחבירו יכפור והו ישלם. מה זה שכתב והוא ישלם לי מה שחייב לי. ואם כוון לומר דישלם עכ"פ מה שכבר הודה קשת תרתי חדא והוא ישלם לי מה שהודה ראוי לומר דמה שחייב לי משמע להדיא כל מה שחייב וע"ק הלא הוי מב"מ מחמת שהודאתו יתר על הודאת חבירו. כיון דאינו רוצה לתפוס נגד מה שכפר א"ו דכוונתו היה כמ"ש וזה ברור כשמש:

וגם מ"ש לעיל מחמת אשתמוטי א"ש מאוד לפי"ז דבשני מינים שייך לומר דחושב דחבירו יודה ויחזור לו את שלו ויצטרך הוא להעמיד החטים. ע"כ יוכל להיות דמשתמט אבל במין א' שבודאי הוא לא יצטרך ליתן א"כ מה אשתמוטי שייך כאן ואם יכפור הרי משמט נפשו בהטענה הראשונה וכפירת החטין למה לו משום אשתמוטי וז"ב והשתא לפ"ז יובן על פשוט התירוץ של התוס' הנ"ל במסכ' שבועות דסברו כהראב"ד וא"כ לר"ג אף דסובר דפטור מדמי שעורין מ"מ הוא התכוון להודאה גמורה כנ"ל.

הנה מעל' הקשה הא הוי משכון וא"כ פסקי הש"ע סותרין אהדדי. ומש"ז המציא מעלתו דאיירי דלית לי' חטין והנה מעל' כיוון בזה אל דעת בעל קצות החושן בסי' פ"ח ס"ק י"ח שהקשה כנ"ל י ותירץ וז"ל ואפשר דאיירי דלית ליה חטין עכ"ל והנה מעל' התעורר עפי"ז בקושיא על בעל ברכת יעקב שכתב דזה שהודה כוונתו שיתן מה שחייב א"כ הרי רוצה ליתן חטין דאי דמי חטין א"כ היינו מין אחד. דאפוכי בי' מטרתי למה לי א"ו דרוצה ליתן חטין ע"י כוונת מעל' בקושיתו והנה באמת קושיא נאות' היא אבל אית לי' פירוק' בס"ד. דהא בלא דברי ברכת יעקב הנ"ל דהוי אמרינן דכוונת הראב"ד והטור והש"ע הוא דכיון שהודו בסתם הוי כביטל זכותו עפ"י הטענה הראשונה לנגד הודאתו של עתה והוי צ"ל דאמאי לא אמרינן כן בהודאתו שוה וע"כ צ"ל דלענין שהודאתו יתירה יש לנו הוכח' דכוונתו היתה לכך. דאל"כ היה ראוי לפרש בהודאתו דמ"מ אינו חייב לו כלום מחמת שיש לו בידו כנגדו דכיון דלא הוי ברור כ"כ שיש לו בידו כנגדו דהא זה לא הודה לכך היה צריך לפרש משא"כ לנגד זה שכבר הודה זה שכנגדו א"כ כבר גלוי וברור לכל שיש לו כ"כ בידו וא"צ לפרש כלל וא"כ אין לנו הוכחה דמחל זה לנגד הודאתו של עתה. וכיון דאין לנו הוכחה מה"ת לומר כן וזה ברור דכן היה צ"ל וא"כ לפי"ז לפי מה שחידש בעל ברכת יעקב. וכפי מה שביארתי דלא אמרינן דמחל זכות הטענה הראשונה דמה"ת לומר כן רק מדהודה בסתם ולא פי' שתפסו משמעות הודאתו מטה לומר שכוונתו הי' שג"ז יודה וכל א' יפרע מה שחייב והנה ג"ז הוא מדהודה בסתם ולא פי א"כ הוא ג"כ דוקא במה שהודה יתר על הודאתו דאז ראוי לפרש ומדלא פירש יש הוכחה הנ"ל דרוצה לקיים דבורו ולהעמיד חטין וסובר שג"ז יודה א"כ לפי"ז כשהודאתו שוה דאין כאן שום הוכח' דרוצה להעמיד החטין אף דלית לי' וכיון דאין כאן הוכחה מה"ת נימא כן וכיון דלא אמרינן בזה דרוצה להעמיד החטין לכך הו"ל הילך והבן כי נכון מאוד הוא בס"ד. וא"כ לק"מ על בעל ברכת יעקב גם לפי תירץ של בעל קצה"ח. והנה באמת תירוצו של קצה"ח אינו נכון כ"כ והוא בעצמו (תירוצו של קצה"ח אינו נכון כ"כ והוא בעצמו) כתב בלשון ואפשר וכולי האי ואולי חדא דלא יתכן כ"כ דדין הנאמר בסתם בטור וש"ע ורמ"א לא הגיה ושום אחרון לא ביאר דנימא דאיירי באיזה אוקימת' וע"ק דגם אם לית ליה חטין הרי ראוי לפסוק הדין דחייב להעמיד לו חטין כמ"ש לעיל

והנה האורים בסי' פ"ח ס"ק מה כתב וז"ל ונראה דאפילו צריך ליתן חצי כור חטין בעין מכל מקום הוה ליה הילך דאף דסבירא ליה להמחבר משכון לא מיקרי הילך הני מילי משכון דצריך שומא אבל מעות בעין לכ"ע הו"ל הילך ע"כ. ור"ל כיון דהמשכון הוא מעות שיכול להשתמש בו תיכף ומיד דאינו צרור וחתום. וגם הוא כנגד הודאתו של שני בודאי ולא פחות א"כ כל מה שכנגד הודאתו של חבירו כבר הוא שלו בודאי ואף דאם זה שביד חבירו צריך שומא דהא הוא מטלטלי היינו שיתן הוא המותר מהמעות המגיע לחבירו אבל מעות שישאר בידו כבר הוא שלו מעתה משא"כ במשכון חפץ דאינו שלו קודם השומא כנ"ל ביאור דבריו והוא תירץ נכון ומספיק ולפי"ז גם על ברכת יעקב לק"מ ואין להקשו' דאם כן גם בהודאתו יתר על הודאתו של הראשון הלא אין דעהו ליתן רק באם יודה הלה ואז יהיה הילך ואף דבשעת הודאתו לא הוי הילך. מ"מ כיון דלא הוי הודאה כלל בענין אחר רק באופן שיהי' (הילך) אם כן אין ראייה הודאה זו לחייב ש"ד כמ"ש סברא זו בחדושי לב"מ לק' דאף שי"ל כן מ"מ אין סברא זו מוכרחת וי"ל דכל מה דלא הוי בשעת הודאה הילך מחייב ש"ד והבן:

ועוי"ל דבאמת אם רוצה ליתן חטין או דמחויב ליתן חטין לא הו"ל הילך אף שיש ביד שכנגדו מעות דהא הלה מחוייב ליתן חטין רק דזה הוא ההפרש בין הודאתו שוה או יתר דבשוה אין לנו הוכח' דחושב שזה יודה לו כמ"ש לעיל וא"כ אינו מודה אדעת' דהכי ובכה"ג ודאי דאינו מחויב ליתן חטין בעד מה שהודה אף שזה יתן לו מעות עתה כדי שויין דיוכל לומר לדידי שוה החטין כנגד כל המגיע כי' ושזה יתן לו כל המגיע לו כפי טענתו כדי שיתן לו זה החטין שהודה לו הוא דבר שלא יעלה על הדעת וא"כ אין מחוייב ליתן לו חטין וגם בוודאי אין רוצה להעמיד לו חטין למעבד לי' נייח נפשי' כיון שכופר לו המגיע אצלי משא"כ בהודאתו יתר דאז מוכח דחושב שזה יחזיר לו את שלו ואדעת' דהכי הודה א"כ אדעתא דהכי הרי מחוייב ליתן חטים וגם ירצה ליתן חטים למעבד לי' ניחא נפשי' כיון שיחזיר לו את שלו והבן כי נכון הוא בס"ד ומיושבין פסקי הש"ע אהדדי ואין סותרין א"ע ומיירי בכל ענין אף ביש לו חטין כנ"ל ועוד יש מקום אתי לישב פסקי הש"ע שלא יסתרו א"ע דלעיל פסק דמשכון לא הוי הילך וכאן בשוה פסק דהוי הילך אף דמעות לא הוי הילך רק משכון דהלא על הראב"ד שממנו כובע האי דינא ל"ק דהא הוא לשיטתו אזיל דסובר בפ"ד מהלכ' טוען ונטען הלכה ואו בהשגתו דמשכון הוי הילך וגם על הטור ל"ק דהא פסק בסי' פ"ז כהעיטור רק על הש"ע קשה ונ"ל דלק"מ דהא מבואר בש"כ סי' פ"ז ס"ק ה' דיש לחלק בין שהי' משכון כבר בידו בעת שהודה ובין שנותן עכשיו בשעת הודאה עיי"ש וכ"ל ברור דהש"ע לא פסק דמשכון לא הוי הילך רק בנותן בשעת הודאה אבל בהי' כבר בידו סובר כדעת רוב הפוסקי' דהוי הילך וא"כ לק"מ דבסי' פ"ז סעי' א' איירי דנותן עכשיו המשכון וכן בסעיף ד' שם שנותן עכשיו הכלי שנתחלף לו אבל כאן הרי הדינר בידו כבר כנ"ל וג"ז נכון בס"ד וא"כ נ"ק גם על הברכת יעקב ודבריו ברורין ומאירין כספירין וברכת יעקב ברוך טעמו ותתן אמת ליעקב ומיני' אין לזוע:

סליק חלק חוה"מ בעזרת השם:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם תשובת הגאון אדמו"ר מוה' משולם מפרעשבורג א"ה זה העתק שו"ת הרב הגאון המובהק כאור הגולה המפורסם בכל העולם מהו' משולם זלה"ה מסיסמניטץ אב"ד ק"ק פרעשבורג אשר נמצא באמתחת כתבי קודש של מוזלה"ה ועלי' מציין בכ"י קדשו לעיין באיזה תשובות ולאשר רבי' ישתו בצמא את דבריו אמרתי לא אמנע הטוב:

בדבר השאלה דשאילנא קדמיכון בקטן שנשא אשה בחודש אלול ואח"כ נעשה בר מצוה בכ"ח בכסלו ולמד באותו זמן בק"ק ראהטין ובעשרה בטבת באה אשתו מק"ק באלחוב לבעלה שהיה בק"ק ראהפון עם בעל עגלה יהודי ושומר נער קטן ואפשר שהיה השומר בר מצוה ונתיחדו הזוג הנ"ל בחדר מסוגרת שבבית החורף קטן של אותו הבית והזוג הנ"ל היה בתמידות בבית החורף קטן הנ"ל והעגלן הנ"ל הי' לן ג"כ בבית חורף קטן הנ"ל רק השומר הי' לן בבית החורף גדול והתנהגו ככה לערך ד' או ה' ימים ואח"כ נסעה מזה אשתו הנ"ל לביתה לק"ק באלחוב ואח"ז קודם פסח בזמן החורף הנ"ל נסע האיש הקטן הנ"ל לק"ק באלחוב לבית אביו וטבלה אשתו הנ"ל ונתיחדו שם בבית אביו כדרך כל הארץ וביום מחר חלה את חליו ונפטר ושבק לן חיים ולכל ישראל ונשארה האשה הנ"ל שכולה וגלמודה נאסרה בכבלי עיגון היות שזקוקה ליבם קטן יונק שדים וגם הי' למראה עיני הגב"ע מב"ד שנגבה בק"ק באלחוב שבדקו אותו אחר מותו בשעת הטהרה אם הביא שתי שערות ולא מצאו כמבואר בהגב"ע. ונידון השאלה מאי דאי' בהגהות מיימנ' דאם ראו שדרין כדרך איש ואשתו אע"ג דליכא עידי יחוד מקודשת. והנה לכאורה יש להביא ראי' לדברי הג"מ הנ"ל דהנה אי' ביבמות דף קע"ב דאמר התם תיובתא דשמואל אר"ש בממאנת וממאנת מי ילדה ומתרץ רב ביבי משכחת לה בקדושי טעות וכתבו התוספות ביבמות דף ב' הא דשבק קדושי קטנות ונקט קדושי טעות משום דשמואל לא ס"ל בקדושי קטנות וסוגי' דהתם קאי אליבא דשמואל וקשה מאי מקשה הש"ס מי ילדה הא ממ"נ הולד הוי מנשואין אם באמת הוא לראשון א"כ הוי מנשואין ומה שנעשה אח"כ איסור מה איכפת לן ואם באמת הוי משני הולד וא"כ לא ילדה מן הראשון וא"כ שפיר נפקא במיאון והוי ג"כ מנשואין משני דשפיר הוי נשואין דכיון דמן הדין יוצאת במיאון ומשו"ה הוי כהן ומאי פריך אך צ"ל דהש"ס ס"ל שם כפי הס"ד דיבמות דף י"ב דלא מצי להיו' ליד' ויהא נשאר חי קודם י"ב שנים וא"כ כיון דבעל לאחר י"ב שנים אז אע"ג דאין הולד מראשון אזי אינה יוצאת במיאון אך דלמא בדקו אחר י"ב שנים ולא נמצאו שערות אך דבבעל חוששין שמא נשרו אך מפני מה חוששין שמא נשרו משום דהוי ספק מן התורה דלמא איירי דלא הוי עידי יחוד וא"כ הקידושין לא מהני בביאה רק מחמת גדלה בא שערות וע"ז שפיר הוי לקולא ולא חוששין שמא נשרו אלא ודאי כהג"מ דאין צריך עידי יחוד באם ראו שדרין יחד כדרך איש ואשתו וא"ל אכתי לשמואל גופא דס"ל דבקטנה אפילו בעלה הוי רק מדרבנן דאמרינן לשמואל באמת ע"ד קידושין הראשונים הוא בועל וא"כ מאי מקשה דכיון דמדרבנן דלמא בדקו ותו לא חיישינן שמא נשרו וצ"ל דהך סוגי' רוצה ליישב לפסק הלכה דברי שמואל ואנן פסקינן דבבעל הוי בקטנה מדאורייתא וקידושי טעות דמוקי מתניתין הוי ג"כ פסק הלכה לפי מאי דס"ל שם בכתובות דבטעות אשה א' מודה או י"ל דקאי לפי הספיקא ביבמות והוי פלוגתא דרב ושמואל בלא בעל. אך באמת זה דוחק דנימא דהסוגי' דיבמות קאי דלא במסקנא דיבמות דף י"ב דבאמת מצי להתעברה קודם גדלות די"ב שנים ונעשית ע"י עיבור גדולה ויותר מזה קשה דהתם בכתובות דף ע"ד ע"ב דחקו שם התוס' לר"א אליבא דשמואל ולמה לא תירצו כפי המסקנא דאפשר להתעבר קודם י"ב ונעשית גדולה אך דהוי ממ"נ הולד ע"י נשואין ומ"ה הוי כהן כמו שהקשיתי לעיל אלא ע"כ צ"ל דהכי פירושו כמו דאמרינן דאם הוי קדושי טעות אע"ג דאגלאי מלתא למפרע לא הוי קדושין וא"כ הוי זנות מ"מ לא גזרו רבנן על הולד לפוסלו מכהונה כיון דעכ"פ דעתו הוי ע"י נשואין ולא בזנות וא"כ לא קשה גם למסקנא דיבמות דף י"ב דיכולה להתעבר קודם י"ב שנים וא"כ להיפך נמי כיון דעכ"פ תוך ג' הוי ספיקא דאורייתא דלמא כבר נתעברה והוי באמת גדולה ולא תפסו בה קדושין וספיקא לחומרא וא"כ לפי דעתינו כ"ז דלא ידוע דלא נתעברה הוי כזנות דאפשר דלא תפסו הקדושין ואע"ג דאח"כ אגלאי מלתא למפרע דלכי מתודע דלא היתה מעוברת וא"כ לא הוי זנות למפרע והוי קדושין תופסין מ"מ כאן דבשעת מעשה דנתעברה מהשני לא הוי ידעינן שתפסו בה קידושין והוי זנות וגזרו בה רבנן לפוסלו מכהונה כיון דלפי דעתינו בשעת מעשה הוי קדושין ה"נ אם לפי דעתינו אנו מסופקים אם הוי קידושין אע"ג דאחר כך נתגלה דתפסו הקדושין מ"מ בשעת מעשה איהו סבר אפשר דהוי זנות ופסלו מדרבנן מכהונה ולפי"ז מתורץ ג"כ מה שהקשיתי לעיל על אותן דעות דפליגי אהגהת מיימני וס"ל דלא הוי כמו עידי יחוד א"כ אמאי לא מוקי בממאנת י"ל דהנה הב"ש כתב דבערוה דרבנן או דקדשה לפני פסולי עדות דרבנן אם בא יפר וקדשה שכשרה לו קדושי שניהם תפסו בה אע"ג דמקודשת לראשון מן התורה מ"מ כיון דמדרבנן לא הוי קידושין תופסין בה ג"כ קדושי שני ודלא כהח"מ דמסתפק בזה א"כ כיון דחזינין דמה דהוי ערוה דרבנן חשבינן דלא תפסו קדושין מדרבנן ומשו"ה תופסין קדושין דהשני וא"כ כיון דבתוך ג' חדשים דמספקינין דלמא מעוברת הוא כבר והנה הב"ש כתב בפי' קנ"ה ס"ק נ"ד וז"ל אע"ג דאם נשרו ולא בעל אזלינין לקולא משום דאחר דליכא שערות יותר מסתבר דלא היה לה כלל שערות מדהשתא ליכא כלל שערות זאת הסברא מסתייע לקולא א"כ הוי ספק אם הגיעה לכלל שנים אע"ג דלא בעל אזלינין לחומרא כיון דליכא סברא המסייעה וא"כ בתוך ג' חדשים דמספקינין דלמא כבר מעוברת והוי גדולה ספק זה אזלינן לחומרא כמו ספק שהגיעה לכלל שנים ולפי סברת הב"ש הנ"ל דערוה מדרבנן לא תפסו בה קדושין וא"כ בשעת מעשה דנתעברה מהשני לא הוי ידוע דתפסו בה קידושין אע"ג דאח"כ נתגלה דתפסו בה קדושין מ"מ פסלו בה רבנן מכהונה מש"ה לא מוקי בממאנת וקמתורץ קושיא הנ"ל ומסתייע מכאן דעת הב"ש הנ"ל וג"כ דעת הרשב"א דבספק אם הגיעה לכלל שנים אזלינן לחומרא אך זה קשה כיון דמוקי בקדושי טעות למה צריך לאוקמי כר' ישמעאל ולא מוקי באמת בקדושי טעות ולא הוי עידי יחוד ומצי לאוקמי כרבנן וכן התוספות בכתובות דף ע"ד ר' ע"ב ולר"א אליבא דשמואל דחקו התוספת כגון שבעל בפי' שלא לשם קדושין וכן ביבמות ד' י"ב ע"ב ד"ה אפילו לר"מ דחקו התוספות בבעל בפי' שלא לשם קדושין ולמה לא תירצו כיון דלא הוי עידי יחוד אלא ודאי כהגמ"י הן אמת לפי הך דעה דס"ל דאם מחל התנאי הוי קדושין למפרע א"כ ל"ק מהש"ס דמוקי כר"י דוקא ולא מוקי כרבנן וכן בתוספת לא קשה אך לפי הך דעה דהוי קדושין מחדש השתא קשה. כהנ"ל וא"כ הנך דעות דס"ל דהוי קדושין מחדש ע"כ ס"ל כהגמ"י א"כ הגמ"י לא הוי יחיד בדין זה ולקמן אי"ה אכתוב תירוץ ע"ז אך יש להמציא להקל דהנה הב"ש כ' בסי' מ"ב ס"ק י"ב וז"ל והמרדכי כ' אפילו לא ראו הנתינה ממש אין לבטל הקדושין כנ"ל והרשב"א כ' לבטל הקדושין דדוקא בביאה אמרינין הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דאי אפשר כראות כמכחול בשפופרת וכו' אבל בקדושין צריך לראות המעשה ממש והנה עוד כ' וז"ל ובתוס' כ' דיני ממונות מתקיים בידיעה בלא ראי' לפ"ז ס"ל בקדושין נמי מהני בלא ראי' וס"ל כהמרדכי כי לענין הדרישה וחקירה קיי"ל קדושין דומה לדיני ממונות וכו' א"כ אם עידי קדושין א"צ דרו"ח משום דדמי לגמרי לדיני ממונות וא"כ לפ"ז דאם לא הוי עידי יחוד רק כדרך איש ואשתו דרים ע"ז לא שייך סברת רשב"א משום דא"א לראות וכו' וגם אש בנעורת לא שייך וכו' רק דטעם של הנמ"י מתקיים בידיעה בלא ראי' משום דדמי קדושין לדיני ממונות וכס' הב"ש וא"כ הוא הטעם משום דבדיני ממונות א"צ דרישה וחקירה והו' רק מדרבנן וא"כ הא דמתקיים בידיעה בלא ראי' הוי נמי רק מדרבנן וא"כ היוצא לנו מזה דבלא הוי עידי יחוד ק כדרך שדרים איש ואשתו אם בדקו ולא מצאו שתי שערות הוי ספיקא דרבנן ולקולא ולא חיישינן שמא נשרו כמו בלא בעל משא"כ בנידון דידן אם הוי בדקו מחיים ולא מצאו שתי שערות הוי מקלינין כיון דליכא עידי יחוד והוי רק קדושי דרבנן אך השתא דבדקו לאחר מיתה ובלאחר מיתה אמרים סימנין עשוי' להשתנות וכדאי' ב"ב רצוני לומר שמא נשרו מחמת מיתה וא"כ לא הוי זה ריעותא דלא מצא השתא שערות א"כ לא אמרינין בי' ספיקא לקולא וכמ"ש הב"ש שהבאתי לעיל כיון דליכא סברא דמסייע ועוד דהוי חזקה דרבא כיון שהגיע לכלל שני' חזקה שהביא שערות אך יש להביא ראי' דאינו כן משום דב"ב דף קנ"ה ע"א מקשה בשלומא לדידי כו' אלא לדידך דאמרת תרוויהו בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים ולכאורה קשה מאי מקשה דהא התוספת לעיל דף קנ"ה בד"ה סימנין עשוי' להשתנות וא"ת הא אמרינן בנדה כו' קטנה שהגיעה לכלל שנותי' חזקה שהביאה סימנים וי"ל שאחר שהיה גדולה שהגיע לכלל שנותי' ולא היה לו סימני גדלות ולהכי איכא וכו' וא"כ לפ"ז מאי מקשה בכאן דלמא איירי כאן דלא בדקו כלל לאחר גדלות וכ"ז דלא בדקו לאחר גדלות אמרינן כיון שהגיע לכלל שני' הוי חזקה שהביא שתי שערות כקושי' התוס' ומאי מקשה א"ו דהכי הוי קושי' הש"ס דא"כ אמאי אמר ועוד סימנים עשויין להשתנות אחר מיתה הא הלחם משנה כ' דאם לא בדקו הוי ודאי מן התורה לאחר גדלות מכח חזקה דרבא ואם לא בדקו ולא מצאו שערות והוי ריעותא דלא מצא הוי רק ספק וא"כ גם לאחר מיתה כי בדקינין דאמרינין סימנין עשוי' להשתנות אפי' באמת דנוכל לתלות בזה דנשרו מחמתי' אעפ"כ ריעותא הוי ואתרע החזקה דיותר מסתבר דלא הוי לו מעולם אע"ג דנוכל לתלות דנשרו מחמת מיתה וכמו מחיים דאמרינין נשרו אעפי"כ ריעותא מקרי ה"נ בלאחר מיתה אע"ג דיותר עצי לתלות בלאחר מיתה ממחיים ריעותא מקרי מש"ה מקשה הש"ס שפיר אמאי אמר סימני' עשוי' להשתנות לאחר מיתה אעפ"כ החזקה איתרע וא"כ איך מצי להיות של הלקוחות ולאפקועי מחזקת מרי' קמא וא"ל דלמא הכי מקשה הש"ס דהא באמת הוי פלוגתא אי אזלינן בתר רובא בדיני ממונות א"כ למ"ד דלא אזלינין בתר רובא מכ"ש דלא אזלינין בתר חזקה ומקשה הש"ס שפיר וקושי' התוס' אזלא אליבא דמ"ד דאזלינן בתר רובא וגם בתר חזקה אך י"ל דהנה הפני יהושיע כתב במסכת כתובות בסוגי' דהי' בה מומין וחזקה דלא איתרע עדיף מרובא ומוציאין ממון בחזקה לחודא כמו דפסקינין כר"ג דבחזקה לחודא מוציאין ממון ועוד דכ' הפ"י שם דבשמא שפיר אזלינין בתר רובא וחזקה דכיון דלא טען דידע בעצמו שהוא מן המועט ואצלו נשתנית החזקה וא"ל דטענינין ליורשי' והוי כמו ברי דזה אינו דהא עכ"פ הוי תפוס ברשות דהמוכר עצמו נתן לו וכל כמה דלא טען ברי הוי תפיסה ברשות ותפיסא ברשות מהני רובא וחזקה:

והשתא נוכל שפיר לתרץ מה שהקשיתי לעיל על אותן דעות דפליגי אהגהת מיימני דלפי מה שכתבתי דעכ"פ מדרבנן הוי מקודשת משום דהוי עדות בידיעה בלא ראי' והנה טעמא דרב גבי קדושי קטנה דבעלה לאחר שנתגדלה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אע"ג דבל"ה הוי קדושין מדרבנן ס"ל לרב דאעפ"כ כיון דמן התורה לא הוי קדושין הוי בעילת זנות אע"ג דשרי רבנן קדושי קטנה משום דא"א בענין אחר משא"כ לאחר שנתגדלה כיון דמצי לקדש ויהיו קדושין מן התורה הוי בעילתו בעילת זנות מש"ה קסבר רב דכוונתו נקדש בביאה ולפ"ז מ"ש לעיל בדין של הג"מ הוי רק מדרבנן ולרב אעפ"כ מקרי בעילת זנות כיון דלא הוי קדושין מן התורה וא"כ ממ"נ כיון דחזינן דלא קפיד הוא על בעילת זנות כיון דלא ייחד לענין יחוד כי היכא דנהוי קדושין דאורייתא וכיון דלא קפיד הוא על בעילת זנות א"כ לא הוי כלל עידי קדושין זה טעמם של החולקים על הגהת מיימני משא"כ הש"ס דשם קאי אליבא דשמואל ושמואל הא ס"ל גבי קטנה דאם בעלה אחר שגדלה לא הוי קדושין מן התורה וכתבו התוס' בכתובות אע"ג דלר"א אליבא דשמואל גבי קדושין על תנאי ובעל אמרינין אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משום דבקדושי קטנה לא שייך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דבלא"ה לא הוי בעילת זנות דהא עכ"פ הוי קדושין מדרבנן אלמא דלשמואל מאי דהוי קדושין מדרבנן לא מקרי זנות אע"ג דמן התורה לא הוי קדושין והוא יכול לקדשה קדושין דאוריתא אעפ"כ לא מקרי בעילת זנות א"כ דלשמואל הוי באמת דינא דהג"מ דאם דרים כדרך איש ואשתו יחד הוי קדושין מדרבנן מכח עדות בידיעה בנא ראי' משום דדמי לדיני ממונות וכמ"ש הב"ש שהבאתי ומקשה הש"ס שפיר אליבא דשמואל ומש"ה מוקי דוקא כר"י ולא כרבנן אליבא דשמואל דוקא משא"כ הפוסקים שפסקו כרב ולרב אם דרים כדרך איש ואשתו יחד לא הוי קדושין אפי' מדרבנן דל"ב א"נ הוי קדושין מדרבנן הוי ג"כ בעילת זנות ומתורץ הפוסקים הנ"ל ובזה מתורץ מה דקשה להו על הש"ג ומביאו הב"ש בסי' ל"ה ואפי' אם פירש בפירוש בשעת ביאה ע"מ לענין קדושין אפ"ה אמרינין אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולענין גט צריכה גט וא"כ לפי סברת הש"ג הנ"ל הא ליכא מאן דפליג על שמואל דלא הוי כהן בזנות היכי דאינו יודע מתי ועל דין זה לא פליג שום אחד מהפוסקים וגם הש"ג לא חולק על דין זה וא"כ קשה המתניתין דמייתי שם ביבמות תיובתא לשמואל מנ"ה ולא שייך תי' התוס' דבעל בפי' שלא לשם קדושין דהא לפי סברת הש"ג אף אם בעל בפי' בתנאי שלא לשם קדושין אם יעבור התנאי אעפ"כ צריכה גט וא"כ האיך מתורצת המתניתין אליבא דדינא דשמואל ולמ"ש א"ש דבאמת לפי פסק הלכה דפסקינין דבקידושי קטנה אע"ג דהוי מדרבנן אעפ"כ אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ אם דרים יחד כדרך איש ואשתו דרים לא הוי כעידי יחוד לא קשה ממתניתין דאיירי דלא הוי עידי יחוד נמצא היוצא לנו מזה מכל הנ"ל מה דקשה מהש"ס על החולקים אהגמ"י כבר סלקנו אך מהתוס' דיבמות ד' י"ב נשאר דהתוס' ס"ל כהג"מ אך אפשר לומר דהוי רק מדרבנן ואי הוי מדרבנן כבר צידדנו להקל אף אם בדקו לאחר מיתה אך באמת הא איתא בש"ע דהאידנא אין אנו בקיאים בבדיקה אך דשם הוי הטעם משום דהוי ספק חסרון ידיעה משא"כ בכאן הוי ספק ספיקא בשלומא בלא בדקו הוי ודאי כמו שכ' הל"מ מכת חזקה דרבא משא"כ בבדקו הוי ס"ס ומכש"כ לפמ"ש לעיל דגם דעת הג"מ אינו רק מדרבנן והמ"ב כתב בי"ד דבספק ספיקא מהני שפיר אפי' בספק חסרון ידיעה הגם דחלקו על המ"ב מ"מ נוכל לצרפו כיון דב"י כתב דהג"מ הוא יחיד בהוראה זו אך דהב"ש כ' בס"ס קנ"ה ס"ק ל"ב בפשיטות דברי הג"מ להלכה הגם באמת דברי הב"ש תמוהין בעיני דכתב דמוכח מכאן דס' חסרון ידיעה לכל העולם לא הוי כספק דרבנן דהא הב"ש כ' בעצמו ס"ק כ"ב הסילוק בין ס' נשרו לקולא ובס' הגיע נכלל שנים לחומרא וכ' הטעם דבס' נשרו איכא ריעותא מדליכא השתא משא"כ בספק [אם הוא י"ב שנים ליכא סברא לסייע] והשתא דאנן לא בקיאינין וא"כ אין זה הוכחה דאפשר שיש סימנים והוא לא ראה וא"כ הוי כמו שלא נבדק ועוד דהוי חזקה דרבא היכי דלא נבדק והוי כודאי אך באמת יש ליישב דברי הב"ש דה"פ דהא באמת טעמא דאין אנו בקיאי' משום דגומות מהני בלא שערות ואנן לא בקיאינין בגומות והנה הטעם דגומות מהני דאמרי' בודאי נשרו השערות וכ"כ דלא ראינו הגומות שפיר הוי ספיקא לקולא דהא הוי כברי להם שלא ראו השערות ובזה בקיאין ועל הגומות הוי ספק והוי ספק לקולא ולא שייך דנהוי ודאי מכח החזקה דרבא אבל לטעם שני של התוס' משום דמועיל בכל הגוף שפיר לא שייך קושי' הב"ש דהוי ספק לכל העולם אך דבזה הוי ג"כ פלוגתא ומהני שתי שערות בכ"מ ויש להצטרף שני הפלוגתות ולעשות ס"ס כן יש לצדד להקל ובתנאי כפול מ"ש הוא באגרת שיסכימו שלשה גדולי עולם ואחד מהם הרב הגאון המפורסם אב"ד דק"ק פראג ואם [לא] לא יהי' דברים מועלי' להתיר כלל וכלל כי כל מ"ש הוא להלכה ולא למעשה ה"ק משולם איגרא:

(וזאת כת"י מוזלה"ה על התשו' הנ"ל בזה"ל) יש לעיין בתשובת נ"ב מ"ב חלק אה"ע סי' נ"ב נ"ג נ"ד ובתשובת תורת יקותיאל ועוד שם בתשובת נודע ביהודה סי' ס"ט ע':

סוף הספר

תוכן העניינים

השיב משה חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה