אור ברסלב

השיב משה אורח חיים· רבי משה טייטלבוים מאוהעל

שאלה כא

שאלה כ

עיין רמב"ם פ"ג מה' מגילה וחנוכה ובל"מ שם הלכה י"ד הוא אומר ברוך הבא כו' עיין שם בל"מ ותמיהא רבה היא:

הנה דברי רבינו שכתב הוא אומר ברוך הבא כו' יש לפרש בשני פנים א' שנפרש דעל הפסוק קאי דהיינו פירושא דהוא אומר ברוך הבא כו' דהוא אומר פסוק הנ"ל והם אומרים פסוק הנ"ל או שנפרש דעל תיבות אלו לבד קאי דהיינו דהוא אומר ב' תיבות אלו ברוך הבא וכן הם והמעיין יבחר איזה משני הפירושים ובין כך ובין כך יהי' דברי רבינו א"ש ואומר על ראשון ראשון אם נפרש דכונת רבינו על הפסוק כלו יהי' דברי רבינו א"ש ואין לו שום גירסא אחרת רק כגירסתינו ואעפי"כ ל"ק עליו כלל מהגמרא ואדרבה דבריו מוכרחים מהגמרא דרבינו הוכיח דבמנהג הראשון לא יכול להיות רק דהוא אומר ברוך הבא והם אומרים ברוך הבא ואז מוכח שפיר דשומע כעונה אבל הוא אומר ברוך הבא והם בשם ד' לא יכול להיות כלל אבל במנהג השני דאיירי בי' הגמרא יכול להיות שפיר הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ד' ואז מוכח ספיר דשומע כעונה אבל אם הי' אומר ברוך הבא והם ברוך הבא לא הוי מוכח כלל דשומע כעונה דלכאורה קשה למה תקנו מעיקרא להיות אחד מקרא וכולם עוני' מחמת שהי' ביניהם אינם בקיאים הלא אם כלם קורי' נמי אינם בקיאין שמעו מהציבור וכ"ת תרי קלא לא משתמעי הא אמרינן בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין כאחד משום דחביב יהבי דעתי' ושמעו אך לק"מ דהתם בבקיאין איירי דהא דתרי קלא לא משתמעי פירש רש"י משום דאין יכולין לצמצם דזה אומר תיבת מקודם וזה אומר לאחריו ובהלל ובמגילה פי' כיון דחביב יהבי דעתי' ושמעי על הסדר וא"כ זהו דוקא בבקי שיודע הסדר ויוכל לסדר בשמיעה אבל מי שאינו בקי שאינו יודע הסדר איך ידע לסדר כיון שאינו יודע איזה תיבה קודם ואיזה מאוחר זה פשוט וברור ולפי"ז איך יכלו לתקן במנהג הראשון שהיו אינן בקיאין ביניהם שהמקר' יאמר ברוך הבא והציבור יענו בשם ד' א"כ מי שאינו בקי מה יעשה בהתיבות שענו הציבור הא המקר' לא קרא אותן והם אינם יודעי' לענות ומהציבור אינם יכולי' לשמוע ולא מסתבר לרבינו לחלק בין מעט להרבה וזה ודאי אינו שהמקרא יקרא אחר הציבור שהוא קורא תמיד מקודם דבשלומא בכל הנך שקורין הציבור כגון ראשי הפרקי' הא המקרא קורא אותן מקודם ויוצאין הם בשמיעה דהא אחר גמר הפסוק עונין הללוי' עם הציבור במ"ש רבינו והא דלא מוכח מהך דשומע כעונה היינו משום דעונין הנלוי' אבל בהנך תיבות שלא קרא המקרא קשה לכך הוכיח רבינו דבמנהג הראשון לא היה עושה כך רק כדי להשמיענו דין דשומע כעונה אף בלא עני' הללוי' הי' אומר ברוך הבא היינו הפסוק הנ"ל והציבור ג"כ עוני' הפסו' הנ"ל וא"כ אין עוני' הללוי' על פסוק הנ"ל כיון דאומרי' הפסוק אחר קריאת המקרא א"כ קשה אינם בקיאי' מה יעשו בפסוק הנ"ל א"ו דשומע כעונה אף בלא עני' ויצאו בשמיעה מפי המקרא אבל במנהג דרבא שהי' אז כולם בקיאים כמו שפירש"י וא"כ אם היה עושים אז כן לא הי' מוכח כלל דשומע כעונה דהא ליכא אין בקיאין וכלם ענו ואמרו לכך נהגו שהמקרא אומר ברוך הבא והן עונין בשם ד' דאז מוכח שפיר דשומע כעונה דתיבת ברוך הבא אינם אומרים ואין אומרים עליו הללוי' ול"ק דמה יעשו הציבור בהנך תיבות דענו הציבור דליכא אין בקיאים כנ"ל ואין להקשות יאמר המקרא כל הפסוק ולא יענו הציבור כלל דזה קשה בלא"ה על המקרא א"ו צ"ל דגנאי הוא ואם נפרש דכוונת רבינו תיבת ברוך הבא לבד ג"כ א"ש דכבר כתבתי דהוא אומר ברוך הבא והם אומרי' בשם ד' לא היה יכול להיות במנהג הראשון לכך סובר רבינו דהוא אומר ברוך הבא והם אומרי' ברוך הבא ובשעת המנהג הראשון נמי מזה הוי מוכח דשומע כעונה ובמנהג השני לא הי' מוכח דשומע כעונה אם הוי נהגו כך דבמנהג הקודם אם הי' עונין ברוך הבא ואח"כ חוזרין לסדרן (סדרן) מה הי' שיאמר המקרא פסוק ויענו הקהל הללוי' וא"כ כי הוי המקרא אומר ברוך הבא ועונין הציבור ברוך הבא ואח"כ חוזרין לסדרן דהיינו שיתחיל המקרא ממקום שפסק דהיינו בשם ד' ויגמור הפסוק ויענו הקהל הללוי' א"כ קשה האיך מפסיק המקרא כ"כ בין ברוך הבא לבין בשם ד' הא רבא אמר שם בגמרא בעמוד הנ"ל לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ד' ופירש"י דלא ינשים בנתיים אלא ברוך הבא בשם ד' בהדדי ואף לרב ספרא דאמר הואיל ואסוקי מלתא לית לן בה מ"מ נראה דהכא ודאי מודה דאין לנו לעשות כך דכיון שאומר המקרא ברוך הבא ואחר זה אומרים הציבור ואח"ז חוזר המקרא ואומר בשם ד' ודאי מחזי כענין אחר כיון דהציבור מפסיקין בין אמירתו ברוך הבא לבין אמירתו בשם ד' כראה ודאי דבכה"ג לא פליג על רבא כנ"ל ברור. וא"כ קשה א"ו מוכח דשומע כעונה וא"כ הש"ץ דשומע מפי הציבור הוי כקורא עוד פעם עמהם דהא הוא בקי ויכול לשמוע מפי הציבור כמ"ש לעיל א"כ לא הוי הפסקה כלל אף לענין זה דהוי כאומר בעצמו דהא רבא איהו דסבר דלא ינשי' בנתי' לא קאי אמילתא דלעיל ומחזי כמוציאו לבטלה א"כ איך אמר הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ד' לבד א"ו כמ"ש אבל במנהג דרבא שהי' הסדר שלהם שכל אחד קורא בפ"ע א"כ כי הוי אומר המקרא ברוך הבא ואח"ז אומרים הציבור ברוך הבא וחוזרין לסדרן דהיינו שאומרין כ"א בפ"ע ולא קרא המקרא א"כ לא מוכח כלל דהמקרא יכול לומר תיכף אחר אמירתו ברוך הבא בשם ד' בשעת אמירת הקהל ברוך הבא לכך התקינו שיאמר המקרא ברוך הבא והם יענו בשם ד' ואין להקשות דהש"ץ יחזור ויקרא בשם ד' דלמה לו לעשות תרי שינוי' מן הסדר וא"כ דברי רבינו שקולי' במאזני השכל ולעומקא דדינא נחית כנ"ל ברור וקרוב לאמת בס"ד:

(מב"ב של המחבר סוכה ד' ל"ד ע"ב)

במשנה של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין וכ' הר"ן אבל בטבל גמור לכ"ע אין יוצאין אבל הרמב"ן ז"ל אומר דשל טבל קרינא בי' לכם כיון שיכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפרוש ע"ז כההיא דאמר באחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית כו' והקשו המפ' הא אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט ותו דהו"ל מוקצה ולזה תי' הכפות תמרים דודאי לכתחילה אסור משום טלטול ולא א' הרמב"ן רק להורות דכשר מן התורה דקרינא בי' לכם ע"ש. מיהו קמייתא קשי' ולולי דמסתפינא אמינא דלדעת הר"ן דא"י בשל טבל מותר כאן להפריש ביו"ט כדי לצאת ידי חובת אתרוג אי לית לי' אחר רק של טבל ופלוגתתם אי מותר לצאת בו בלא הפרשה והוא דהרי השעה"מ הקשה קושי' זו אדברי תוס' פסחים שהקשו אמאי אין יוצאין במצה של מע"ש נימא הואיל אי בעי מתשל ומאי קושי' הא אי מיתשל הדר לטבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט [ודבריו תמו' דהא בגמ' מפיק לי' מקרא אתי' לחם לחם וע"ז שפיר הקשו תוס' נימא הואיל אי בעי מיתשל דמדאורי' מגביהין תרומות ומעש' ביו"ט וזה פשוט ולק"מ] וביקש לתרץ דתוס' אזלי לשטתם פ' כל הגט דמשמע מדבריהם דאפילו בשבת נמי שרי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולא הוי מתקן א"כ אפשר להפריש במחשבה אלא שדבריהם תמו' והארכתי בזה בה' תרומות והנה תחילת דבריו שם דאם איתא דשרי בשבת בנותן עיניו בצד זה כו' א"כ היכי אמר בפ' מפנין אבל לא את הטבל נימא מגו דאי בעי נותן עיניו בצד זה כו' וכן קשה מהא דפ' בכל מערבין אבל לא בטבל הא חזי לי' ע"י נותן עיניו וכו' ולהא ודאי י"ל כפי מ"ש תוס' ד"ה וליפרוש דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי לשום אדם כגון תרומה לכהנים ודמאי לעניים אבל טבל דלא חזי' לשום אדם לא מהני מגו דאי בעי נותן כו' עכ"ד ואני אומר נהי ממתניתין גופ' ליכא ראיה דאיכא למימר הכי אכתי יש ראיה מדברי תוס' גופי' דאסור בשבת נותן עיניו כו' שהקשו שם אמאי אין מערבין בטבל הא חזי לאפרושי ביה"ש לרבי ואין לומר דאתי' כרבנן כו' משמע לרבנן ניחא ואי ס"ד דבשבת שרי להפריש ע"י מחשבה גם לרבנן קשי' דהא אפי' בשבת גופי' מותר להפריש במחשבה ואמאי אין מערבין בטבל דהא בקושי' לא אסקי אדעתייהו הך סברא שתירצו דבטבל דלא חזי' לאדם לא אמ' מגו אלא ודאי משו"ה לרבנן ניחא דאסור להפריש בשבת אפי' במחשבה וזה ברור:

עוד תניא השעה"מ שם ראיה דאי נימא מותר להפריש במחשבה בשבת אכתי קשה מהא דפריך התם אסומכוס דאמר בתרומה לא הא אפשר דמיתשל כמו נזיר ביין ומשני אי מיתשל הדר לטיבלי' ולפרוש מני' ובי' אלא סומכוס סובר כמ"ד שבות גזרו עליו ביה"ש ואכתי מה משני הא אפשר לפרוש מני' ובי' ע"י מחשבה א"ו דאסור ע"י מחשבה. וע"ז אני אומר אי משום הא לא ארי' דהרי התוס' שם הקשו ד"ה אלא וא"ת נזיר לא יערב דשבות הוא לשאול בשבת וי"ל דלצורך שבת נשאלין והאי הוי צורך שבת שיהא מותר לשתות יין עכ"ל וכ' מהרש"א ז"ל ר"ל דבשאלה זו הותר לשתות כל יין שבעולם אבל בתרומה דלא הותר לו רק אותן פירות עצמו וכיון דאין צריך להן בשבת (וכמ"ש תוס' לעיל ד"ה לא נחשדו לא הוי כבוד שבת וא"כ למאי דמשני דסומכוס סובר דגזרו על שבות ביה"ש אסור בתרומה משום דאי אפשר לשאול בשבת מכח שבות דשאלה ובזה מתורץ נמי מה שהקשה השעה"מ עצמו בפ' א' מעירובין למ"ש רבינו בפי' המשנה דהיכי דאיכא תרתי שבותין אפי' לרבי גזרו ביה"ש א"כ למה קאמר דסומכוס סובר כרבנן הא אפי' כרבי נמי אתיא דהכא תרתי שבות דשאלה ושבות דהפרשה תרומה כיון דליכא צורך שבת ונלחץ בזה עיי"ש. ולמ"ש חדא מתורצת באידך היטב דליכא שבות דהפרשה דמצי להפריש במחשבה כ"א שבות דשאלה לחודי' איכא וא"כ ליכא מכאן תיובתא כ"א כעין סייעתא ופלא עליו שנעלם ממנו אז דברי תוס' במקומן ודברי עצמו כאמור ושוב הביא שם ראי' ברורה מהא דפ' יוהכ"פ דקא' וגוזזין לו כרישין וא"צ לעשר דברי רבי כו' רשב"א לא יאכל עד שיעשר ואי שרי להפריש במחשבה היכי קא' רבי דאין צריך לעשר הא אפשר להפריש במחשבה בהיתר א"ו בטבל שלא ניתקן לא שרי ליתן עיניו כו' דהו"ל מתקן עכ"ד:

ואמנם הנ"ל בזה היא נהי דבכ"מ אסור להפריש במחשבה כאן שרי למאי דאיתא בר"ה פ"ד דף ל"ב שופר של ר"ה אין מפקחין עליו הגל וכו' מ"ט שופר עשה ויו"ט עשה ול"ת וכתב שם הר"ן חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה [ר"ל דאית ביה עשה דשביתה ולא תעשה דמלאכה] וכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דבריהם לא ידחה. ודקאמר יו"ט עשה ול"ת קושטא דמלתא קאמר ומיהו לא צריכין להכי דבלא"ה בעידנא דמעקר לאו לא מקיי' עשה. והמ"א כתב בסי' תמ"ו דר"ת תירץ דעשה דרבי' דחי ל"ת אפי' לא הוי בעידנא ומיהו שופר הוי עשה דרבי' שהיחיד מוציא רבים ידי חובתו אבל בעשה דחמץ מספקא ליה אי הוי עשה דרבים ודעת הט"ז בסימן תרנ"ה דמצות לולב ואתרוג הו"ל עשה דרבים כדאיתא במועד קטן דשמחת יו"ט הו"ל עשה דרבים ע"ש והריטב"א כתב יבמות דף ה' דבמחמר ליכא רק לאו ולא עשה והטעם דהגוף שובת וא"כ כשמפריש תרומה במחשבה נהי דהו"ל מתקן מ"מ לית ביה רק לאו דרבנן ולא עשה דתשבות כיון ששובת ואינו עושה מעשה וכיון דלית ביה רק לאו אתי מצות עשה דלולב ואתרוג ודחי לי' ובשעה שנוטל האתרוג של טבל הוא כנותן עיניו בצד אחר להפריש משם וכיון דניטלת במחשבה בעלמא הוא מופרש ועומד והו"ל בעידנא להר"ן וכ"ש אי נימא כדעת ר"ת וכהט"ז דעשה דאתרוג הו"ל עשה דרבים ולא בעינן בעידנא אם כן מצי להפריש במחשבה קודם שיטלנו לצאת בו אף על גב דלא הוי בעידנא וממילא כיון דיכול להפריש במחשבה תו לא הוי מוקצה ומותר לטלטלו ופלוגתי' אי מותר לצאת בו בלא הפרשה כיון דיכול להפריש מטעמא דאמרן וז"ב:

ומעתה אני אומר דאפי' במעשה מצי להפריש דאפי' אי מפריש במעשה לית ביה עשה רק לאו דרבנן דמתקן והוא למה שכ' הש"א בתשו' סי' נ"ז אמאי דכ' הה"מ דאסור לטבול כ"ח בשבת משום מתקן אע"ג דאפשר בתקנה שיתננו לנכרי וישאלנו ממנו דא"צ טבילה לא דמי למעלין המדומע דשרי הואיל ויש להן תקנה על ידי שיתן עיניו כו' דשאני התם שהרי קודם שמעלה אותו כבר גמר בדעתו מאיזה צד יעלה אותו דאין אדם עושה מעשה אא"כ גומר במחשבתו קודם ומשעה שגמר במחשבתו להעלותו כבר ניתקן ושוב אין במעשה של העלאה משום מתקן אבל גבי טובל כ"ח ל"ל הכי עיי"ש וא"כ כיון דבמחשבה לית בי' עשה שהגוף שובת א"כ אפי' במעשה ממש תו לית בי' עשה דתשבות. שכבר ניתקן ע"י מחשבה הקודם למעשה וא"כ כאן שרי להפריש אפי' במעשה ממש אפי' קודם שיטלנו לצאת בו דעשה דאתרוג דחי ללאו דמתקן למאן דסובר דעשה דרבים לא בעי בעידנא ואתרוג הו"ל עשה דרבי' להט"ז. ומי' להר"ן עצמו דסובר אפי' בעשה דרבי' נמי בעינן בעידנא או למאן דסובר דאתרוג לא הוי עשה דרבי' דאינו מוציא רבי' ידי חובתן ובעי בעידנא א"כ ע"כ צ"ל כדמעיקרא דלא שרי כאן רק במחשבה ובשעה שנוטלו לצאת ברגע זו נותן עיניו להפריש ממק"א והו"ל בעידנא וכאמור כך נ"ל ברור ושוב מצאתי און לי בפר"מ סי' תרמ"ט ס"ק כ' שכ' וטבל עי' בר"ן וכפו"ת י"ל לדבר מצוה שאין לו אחר אפשר להתירו להפריש ביו"ט עכ"ד ולא פי' טעם הדבר מ"ש משופר דלא התירו בי' שבות ולענ"ד הטעם נכון כדכתיבנא. מיהו בלא"ה נ"ל דלק"מ למה דכ' השעה"מ עצמו בה' לולב אמאי דקאמר בדמאי הא אי בעי מפקיר נכסי' אע"ג דאסור להפקיר ביו"ט ס"ל לש"ס דקרא לא קפיד אלא שיהא ראוי לכם באיזה זמן שיהי' ולא בעי' שיהא ראוי דוקא ביו"ט עצמו וא"כ ה"כ כיון דמצי להפריש אחר יו"ט תו הו"ל לכם והראי' מההיא דשותפין דודאי אין חולקין ביו"ט כ"א אחר יו"ט ואפי"ה כיון דבעת החלוקה מצי לסלק לשותפו באתרוג אחר הו"ל לכם ה"ה ה"כ וזה פשוט וברור:

עוד שם במשנה של מע"ש לא יטול ואם נטל כשר פי' רש"י חבל חוץ לירושלים לא וכו' והר"ן כ' ה"ה חוץ לירושלים דראוי לאכיל' בירושלי' והתוס' יו"ט תמה מגמרא מפורשת סנהדרין ד' קי"ב אר"ח לא שנו אלא בירושלים אבל בגבולין ד"ה פטור מחלה ופי' רש"י דממון גבוה הוא ל"א דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב וכו' ונ"ל בהקדם לתרץ דברי תוס' פסחים פ' א"ע למ"ד האופה מיו"ט לחול אינו לוקה דאמרינן הואיל אי מקלעי אורחי' חזי' לי' א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה ותי' דלא שכיח והקשו הפוס' מהא דאי' בחולין פ"ק השוחט בשבת ויוהכ"פ אעפ"י שנתחייב בנפשו וכו' ומוקי לי' בגמ' כגון שהי' לו חולה והבריא וכ' תוס' דלא הו' מוקצה שרגיל לחזור לחלי' א"כ כאן דשכיח לחזור לחול' של סכנה נימא הואיל ואמאי מתחייב בנפשו וצ"ע:

ונ"ל לתרץ למה דכ' תוס' בעירובין ד' למ"ד ע"ב וי"ל דאינו מועיל מה שראוי לתקן אלא במידי דחזי' השתא לשום אדם כגון תרומה [אבל לא בטבל] תדע דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאתשולי עיי"ש וכ' השעה"מ בה' חמץ דלפי"ז לא קשי' מה שהקשו בפסחים מהא דאתה רואה של אחרי' נימא הואיל אי בעי מיתשל דבהקדש דלא חזי לשום אדם לא א' הואיל ודוקא בחלה דקודם שהחמיץ חזי' לכהן משו"ה אמרינן בי' הואיל וכמ"ש בתשו' הרשב"א שהביא שם משא"כ בהקדש ואני מוסיף דלפי דבריהם בעירובין גם ממע"ש בירושלים דאין יוצאין בו חובת מצה לר"מ למ"ד בעינן דין ממון ל"ק נימא הואיל אי בעי מיתשל דכיון דבירושלים הוי לר"מ ממון גבוה לכולי עלמא ולא חזי' לשום אדם להיות לו בו דין ממון לא א' בי' הואיל והשעה"מ לטעמי' שסובר כיון דראוי לאכילה מיקרי חזי' ולא נהירא דמה מועיל שראוי לאכילה הא אנן דין ממון בעי' וכיון דממון גבוה היא לכל ולענין דין ממון לא חזי' לשום אדם לא א' לענין זה הואיל וזה נ"ל ברור ודלא כשעה"מ עמוד והתבונן בדבר כי כן עיקר:

והנה אפלוגתא דהאופה מיו"ט לחול פירש"י לאחר שגמר סעודתו ופשיטא לן דלא חזי' לי' מידי האידנא עד אורתא שהוא חול וכוונתו בזה דקודם שסעד דחזי' כמי לדידי' אי בעי למיכל פשיטא לן דאינו לוקה באופה לחול מטעם הואיל כדמוכח לקמן דף מ"ח דקאמר אבל הכא דלאורחין היא דחזי לדידי' לא חזי' לא אמרינן הואיל משמע בחזי' נמי לדידי' א' הואיל ותו דדעת רש"י בביצה י"ב וכ"ה דעת הרמב"ם דלב"ה אמרינן מתוך אפי' בלא צריך ליה כלל והקשו תוס' באופה מיו"ט לחול למ"ד לוקה נימא מתוך ותי' המג"ש דלא התירה התורה מלאכת אוכל נפש אלא בזמן הראוי לאכילה דאז א' מתוך וכו' אבל לאחר אכילה ואין המלאכה ראוי' לו בו ביום לאוכל נפש כלל בהא אי אופה לחול לא אמרינן בי' מתוך וכ"כ הקרבן נתנאל עיי"ש נמצא מי שלא סעד ולא אכל עדיין אי אופה מיו"ט לחול לכ"ע אינו לוקה מטעם מתוך אפי' לא צריך לי' כלל ולפי"ז א"ש ולק"מ דמשו"ה כאן ביו"ט דאדם אחר שלא סעד מותר לו לאפות אפי' לחול משום מתוך אלא למי שסעד אסור מלאכת אפי' ואי מקלעי אורחי' חזי' נמי לדידי' ומשו"ה אמרינן בי' הואיל וכו' דבלא"ה חזי' המלאכה ההיא לאדם אחר שלא סעד דזה מידי דשכיח דזה מקדי' וזה מאחר סעודתו עד סמוך לערב אבל בשבת דהמלאכה לכל אסור ולא הותר רק לחולה שיש בו סכנה וזה לא שכיח ולא מיקרי חזי' לאחריני וא"כ אפי' למי שיש לו חולה והברי' דשכיח לחזור לחליו לא אמרינן בי' הואיל מטעם דלא חזי' לאחרינא וזה נכון.

והנה הר"ן סובר כס' תוס' בעירובין דמידי דלא חזי' לאדם לא א' בי' הואיל דהרי סובר בטבל אינו יוצא דלא אמרינן הואיל אי בעי מפריש וקשה מ"ש מדמאי דא' הואיל אי בעי מפקיר נכסי' וחזי' לי' ע"כ צ"ל דשאני דמאי דחזי' לעניי' משו"ה א' בי' הואיל אבל בטבל דלא חזי' לשום אדם לא אמרינן בי' הואיל וכמ"ש השעה"מ בה' לולב בשם ס' כרם שלמה עיי"ש והא דכ' הר"ן אהא דתרומה אם נטל כשר אם נטל כהן שהוא שלו כשר משמע אבל ישראל לא אע"ג שנותנו לו כהן ואמאי נימא הואיל וראוי לכהן מקרי לכם כדאשכחן דמערבין בתרומה מה"ט דחזי' לכהן לק"מ מתרי טעמא חדא דדוקא בעירובין דלא בעי' לכם רק שיהא ראוי לאכילה אז מיקרי ראוי לאכילה מה דחזי' לאכילה לאחרינא משא"כ באתרוג דאי לא חזי' לי' לאכילה לא הוי לכם דבעי' שיהא לו לכל דרכי הנאתו לזה לא מהני מה דחזי' לאחרינא דמ"מ לאו דידי' לאכילה וכאן לכם בעינן והבן [ועיין תשו' רשב"א סי' תכ"ב] ומי' בלא"ה י"ל דהר"ן סובר דהא דמערבין לישראל בתרומה לאו משום טעם דחזי' לכהן לחודי' אלא משום דאי' נמי בשאלה וכ"כ רש"י בפסחי' ד' כ"ג דסברי כרבי דלא גזרו ע"ש ביה"ש מערבין לישראל בתרומה הואיל אי בעי מיתשל וכו' עיי"ש דתרווייהו חזי לאצטרופי אהדדי משום דחזי' לאחרינא א' בי' הואיל אי בעי מיתשל משא"כ תרומה שכבר באה ליד כהן דליתא בשאלה משו"ה אפי' נתנה לישראל א"י בו חובת אתרוג דחוי' לאחריני לחודי' לא מהני כאמור אלא דלכאורה קשה ע"ז מגמ' מפורשת פ' ב"מ ד' כ"ח דאי' התם מערבין וכו' ובגודגניות כו' ופריך והתניא גודגניות מרובי בנים יאכלו חשוכי בני' לא יאכלו ואם הקשו לזרע אף מרובי בני' לא יאכלו ומשני תרגמא אלא הקשו לזרע ומרובי בני' ואיב"ע לעולם לחשוכי בני' דחזו למרובי בנים מי לא תכן מערבין לישראל בתרומה אלמא אע"ג דלא חזי' להאי חזי' להאי ה"נ וכו' הרי מבואר משום דחזי לאחרינא לחודי' אפי' במקום דליתי' בשאלה כמו בגודגניות נמי מערבין לתי' אב"ע:

וראיתי בשעה"מ ה' לולב הביא קושי' על הגמ' מנ"ל הא משו' דחזי' לאחרינא דילמא באמת הטעם בתרומה משום דאי' בשאלה ותי' עפימ"ש תוס' שם ד' ל"א ד"ה דמאי וכו' דמשמע לי' מתני' אפי' אין לו רק ב' סעודות מצומצמות דאיירי בכל ענין ולעיל דפריך מאי פסקא משום דמשמע דמתניתין איירי אפי' ביתר מב' סעודות ע"ש וע"כ כיון דאיירי אפי' במצומצמות ע"כ הטעם משום דחזי' לאחרינא דל"ל הואיל אי בעי מתשל דהדר לטבלי' עכ"ד ולענ"ד אי משום הא לא ארי' דהא פריך לעיל לסומכוס וליפרוש עליו ממקו"א ומשני לא נחשדו חברי' לתרום שלא מן המוקף וכ' תוס' שם אע"ג דאין מערבין רק לדבר מצוה לא התירו לתרום שלא מהמוקף רק לכבוד שבת ולא לצורך מצוה אחרת עכ"ד ולפי זה יש לי לומר דמה דהגמ' קאמר הכי היינו לתרוצי מלתא דסומכוס שכ' דלא ידע דסובר כרבנן אבל למ"ד מערבין בתרומה י"ל דלעולם הטעם משום דאי' בשאלה דמהני במקום דחזי' לאחרינא ואפי' ליכא רק מצומצמות יכול להפריש ממקו"א דכמו דשרי לכבוד שבת שרי לדבר מצוה וקיי"ל אין מערבין רק לדבר מצוה אבל במקום דלא שייך טעמא דשאלה לא מהני חזי' לאחרי' ואמנם זה ניחא לר' יוסף בד' ל"א דכ"ע סובר אין מערבין רק לדבר מצוה אמנם לרבא שם דרבנן סברי מערבין לדבר הרשות א"כ בליכא רק ב"ס מצומצמות אסור להפריש שלא מהמוקף ועכ"ז תני' סתם מערבין בתרומה ע"כ רק משום טעם דחזי' לאחרינא לחודי' דל"ל טעמא דשאלה דהדר לטבלי' ואסור להפריש ממקו"א.

ולפי"ז א"ש דתי' ראשון בגמ' תרגמא אלא הקשו לזרע ומרובי בני' אבל חשוכי בני' אסור ול"מ חזי' לאחרינא קאי לר"י דמערבין רק לדבר מצוה ואיכא בתרומה טעמא דשאלה והאי איב"ע קאי לרבא דמערבין בדבר הרשות וליכא טעמא דשאלה דהדר לטבלי' ואסור להפריש ממקו"א ע"כ משום דחזי' לאחרינא לחודי' ה"ה בגודגניות ולפי"ז למה דקיי"ל כר' יוסף ממילא י"ל דחזי' לאחרינא לחודי' לא מהני רק במקום דאיתי' בשאלה כדאמרן אלא דאכתי צריך להבין לפי"ז טעמא דרש"י בפסחים כ"ג שכ' מערבין לישראל בתרומה דאי בעי מיתשל והדר מפריש מני' ובי' עיי"ש. ולמ"ש יכול להפריש גם ממקו"א למ"ד אין מערבין רק לדבר מצוה אמנם גם זה א"ש חדא דרש"י לטעמיה בריש בכל מערבין שכ' עירובי חצירות ותחומין ואהא קתני מערבין לנזיר כו' ולישראל בתרומה אף ע"ג דעירובי חצירות מערבין לדבר הרשות וא"כ ליכא לאפרושי ממקו"א ואע"ג דאהא דמערבין לנזיר וכו' פירש"י תחומין וכן פירש"י בפסחים אכתי י"ל למ"ש תוס' בפסחים לא פריך הכא למ"ד אין מערבין רק לדבר מצוה ומצוה לאו להנות ניתנו וכיון דקיי"ל כמ"ד מצוה לאו להנות ניתנו ע"כ הקושי' רק למ"ד מערבין לדבר הרשות ואסור להפריש ממקו"א ושפיר פירש"י טעמא דשאלה ומפריש עליו מניה וביה וע"כ מוקי לה ביתר מב"ס והיינו משום דסובר דמסתמא איירי בהכי דא"א לצמצם ולפ"יז צ"ל דבהך פליגי הנך תירוצים בגמ' דף צ"ח דתי הראשון מוקי ליה ביתר מב"ס דא"א לצמצם ואיכא טעמא דשאלה אבל חזי' לחודי' לא מהני ואיב"ע משמע ליה דאיירי אפי' במצומצמת וליכא לאפרושי מיני' ובי' וממקו"א אסור להפריש למ"ד מערבין לדבר הרשות ומשום הכי סובר דחזי' לאחרינא לחודי' מהכי ואם כן למה דקיי"ל בטו"שע א"ח סימן שפ"ז סעיף ה"א בכל מערבין חוץ מגודגניות שהקשו לזרע מכלל דס"ל דטעמא דחזי' לאחרינא לחודי' מהני לענין עירוב ואמנם הר"ן י"ל דסובר כתי' הראשון ובאמת חזי' לאחרינא לא מהני רק במקום דאי' בשאלה והא דמערבין בתרומה משום דאי' בשאלה וחזי' לאחרינא אבל אתרוג שבא ליד כהן דליתא בשאלה מש"ה אי נתנו לישראל לא נפיק ביה ודו"ק:

אלא דאכתי קשי' הניחא בתרומה שכבר באה לידי כהן אבל באתרוג של תרומה שביד ישראל מטבלו קודם שנתנו לכהן אמאי איכו יוצא בו נימא הואיל אי בעי מיתשל דידיה הוי השתא כמי דידיה כיון דחזי לכהן וכדאיתא בחלה דמקרי לך מה"ט ואמאי כתב הר"ן דוקא שביד כהן

ומיהו גם זה לק"מ דאי מיתשל הדר לטבלי' והר"ן לטעמי' דא"י בטבל והואיל אי בעי מפריש לא אמרינן דבעודו טבל לא חזי' לשום אדם ולא מהני טעמא דהואיל לחודי' וכמש"ל והא דמערבין בתרומה מטעם דחזי' לאחרינא ואי בעי מיתשל אע"ג דהדר לטבלי' ואין מערבין בטבל היינו משום דהתם אי מיתשל מצי להפריש בידים למה דקיי"ל כרבי דלא גזרו ע"ש ביה"ש אבל הכא ביו"ט דלא מצי להפריש בידי' דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט רק דהרמב"ן סובר הואיל אי בעי מפריש אחר יו"ט ומש"ה מקרי עכשיו דידיה כיון דהוי לכם בזמן שיפריש וכמש"ל בשם השעה"מ וכיון דהר"ן סובר דלא מיקרי לכם קודם הפרשה מחמת דאסור ביה אם כן לא מצינו למימר בתרומה דידיה אי בעי מיתשל דהדר לטבלי' וא"י ולהפריש א"א ביו"ט כאמור

ולפי"ז נראה דע"כ לא פליג הר"ן על הרמב"ן בטבל רק בטבל הטבול לתרומה או למעשר כדמשמע מלשון הרמב"ן שכתב כיון שיכול לסלק הכהן והלוי דהך טבל לא חזי' לשום אדם לא לישראל משום חלקו של כהן ולוי ולא לכהן ולוי משום חלקו של ישראל מש"ה לא א' ביה הואיל אי בעי מפריש דבמקום דלא חזי' לאחרינא לא מהני הואיל לחודיה אבל בטבל הטבול למע"ש בגבולין לדידן דקיי"ל מע"ש בירושלים ממון הדיוט אפי' נימא דבחוץ לירושלים א"ר לאכלה והו"ל ממון גבוה עכ"ז יוצאין מטעם הואיל אי בעי מפריש כיון דהשתא בעודו טבל למע"ש אכתי חזי' לי' בירושלי' דאז גם חלק של מע"ש ראוי לאכילה וממון דידי' היא כמו בטבל של כהן דיוצא בו דגם התרומה שבו דידיה היא וכמ"ש הכפו"ת ע"ש דמה במקום דלא חזי' לדידיה כלל רק לאחרינא אמרינן הואיל אי בעי כ"ש במקום דחזי' לדידיה גופיה במקום אחר [וכמ"ש התוסיו"ט דזה מסתבר יותר דמה אי לגופי' לא חזי' לא מיפסל כ"ש אי חזי' לגופי' רק דאתרי' לא חזי] דחזי לאיצטרופי למימר ביה הואיל אי בעי מפריש ואם כן מודה הר"ן דיוצאין בטבל הטבול למעשר שני מטעם הואיל אי בעי מפריש ואם כן ממילא לפי"ז גם במעשר שני גם בהיותו חוץ לירושלים דהו"ל ממון גבוה וא"ר לאכילה אפי"ה יוצאין משום דכיון דראוי לאכילה ויש לו בו דין ממון בירושלי' תו אמרינן בי' הואיל אי בעי מיתשל ואי דהדר לטבלי' נימא בי' הואיל אי בעי מפריש ממקו"א דבטבל הטבול למעש"ש דטבל גופי' חזי' לדידי' בירושלים מודה הר"ן דכשר לצאת בו כדאמרן משו"ה שפיר כ' הר"ן דבמעש"ש חוץ לירושלים כמי יוצאין בו הואיל וראוי לאכילה בירושלים ושם יש לו בו דין ממון תו אמרי' בי' הואיל אי בעי מיתשל ויוצא אפי' בטבל שלו אפי' בגבולין מטעם הואיל אי בעי מפריש אמנם כ"ז לדידן דקיי"ל כרבה דא' הואיל במקום דחזי' לאחרינא כגון באופה מיום טוב לחול ולענין חלת חמץ אבל לר"ח דלית ליה הואיל אפי' בכה"ג וכדכתב הרי"ף דרבה ור"ח פליגי בפלוגתא דר"א ור"י כדקאמר בגמרא שם. ע"כ ס"ל מעש"ש חוץ לירושלים פטור מחלה דשם ממון גבוה ולדידי' לא אמרינן הואיל אפי' בחזי' לאחרינא וה"ה לדידי' במק"א כיון דבמקומו לא חזי' אבל לדידן דקיי"ל כרבה לית לן הא דרב חסדא וחוץ לגבולין חייב בחלה ויוצאין בו חובת אתרוג וכמ"ש הר"ן. והא דפרש"י ה"ה חוץ לירושלים להך פירוש דמשום דהוי ממון גבוה היינו דרש"י לטעמיה דלית לי' הואיל במה שאינו שלו דנימא אי בעי מיתשל ומייתי לי' לרשותו ולא גרס לי' כמבואר בדבריו בפסחים דף מ"ח ע"א ולהפירוש משום דבחוץ לירושלים אינו ראוי לאכילה כמי ליכא למימר ביה הואיל דתרי הואיל לא אמרינן לרש"י וכמ"ש תוספות פסחים סוגיא דהואיל והכא הוי תרי הואיל במעש"ש בגבולין הואיל אי בעי מיתשל והואיל אי בעי מפריש ומש"ה חוץ לגבולין א"י בו ושאני התם בעירובין דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל ומפריש דהתם בידו להפריש ממש בידים וזה לא מקרי תרי הואיל דבידו לעשות תיכף וכמ"ש רש"י בפסחים דף ל"ח ע"א וא"ת בחלת מעשר גופי' נמי תרי הואיל וכו' הכא לא קרי הואיל דבר שבידו לעשות לגרום טומאה מיד ופרי' ע"ש:

משא"כ בתרי הואיל דאי בעי מיתשל ואי בעי בצע מכל חדא דא"א כי אם אחר שתאפה זה מקרי תרי הואיל וכמבואר יפה בס' יד דוד בפסחים ל"ח לתרץ קושי' השע"המ באופן דדברי רש"י לא סתרי אהדדי ע"ש וה"ה הכא דכיון דאין מפרישין תרומה ומעשר ביו"ט רק דנימא אי בעי מפריש אח"כ תו הו"ל תרי הואיל אי בעי מיתשל ואי בעי מפריש ותרי הואיל לא אמרינן ואע"ג דבסנהדרין איירי בעיסה של מעש"ש בחול דמצי להפריש תיכף היינו לר"ח דלית ליה כלל טעמא דהואיל וכאמור ואמנם הר"ן פליג אכל זה וסובר דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל בחלת חמץ לענין דהוי כשלו וסובר דאמרינן אפי' תרי הואיל וכשיטה הא' בתוס' פסחים מש"ה אפי' חוץ לירושלים נמי יוצאין בו למה דקיי"ל הואיל משום הואיל אי בעי מיתשל ואי בעי מפריש אחר יום טוב ממקום אחר ול"ק מר"ח דל"ל הואיל ולא קיי"ל כוותיה ודו"ק היי"טב:

סליק

חלק אורח חיים בעזרת השם

סוף הספר

תוכן העניינים

השיב משה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה