השגות הרמב"ן על ספר המצוות· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]
סיום
מצוה א
וזה אשר ראינו לכתוב בענין חשבון המצות אשר נתעוררו בו בעל ההלכות והרב וזולתם מגאוני הדורות. וכתבנו במחלוקותיהן כפי הנראה אלינו במיעוט הפנאי ורוב הטרדות ובצוק העתים. ובאמת שחשבון המצות הוא דבר אשר אני חושד בו את כלנו ומניח ביאור אמתתו במחשבתי למי שהניחו לו כל הספקות, נאמר בו אנחנו החסרים מה שאמרו השלמים בכל חכמה, אליהו עתיד לפרש פרשה זו. ואף גם זאת אם יאריך השם ימינו וינעים שני זקונינו וירווח עקת זמננו נוסיף עוד ביאור באשר חסמנו פינו מהתחיל בביאורו:
מצוה ב
ואתה אם תבין כל מה שכתבנו בדיני מצות עשה תראה שסלקנו מחשבונו של הרב מצות ה', ז', פ"ה, צ"ה, ומן צ"ו עד ק"ח י"ג דיני טומאות, ומצות קמ"ב, קמ"ט, ק"נ, קנ"א, קנ"ב, קצ"ח, רכ"ז, רכ"ח, רכ"ט, כולם כ"ו. ויבואו במקומן שש עשרה *) מצות שכתבנו ששכחן הרב, ושער נזיר, ועשית ארון וכפורת, ונדרי גבוה ונדרי ביטוי הן שתים, וקידוש החודש ועיבור שנה נעשה אותם שתים כדעת בעל ההלכות, וכן מפיל שן עבדו מצוה בפני עצמה, ושני תמידין וקטרת בקר וערב וקריאת שמע נמנים שתים שתים, שהן מצות אינן מעכבות זו את זו וזמנה של זו לא זמנה של זו, מצות הבכור שיכירנו ויתן לו פי שנים כדברי בעל ההלכות, והנה הם חמש ועשרים. ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי, והוא שיראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בענין, והוא אמרו יתעלה ולפי אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה, יצוה ביהושע שהוא המושל הראשון אשר הוא פקיד על העדה שישאל באורים ותומים ועל פי משפטם יוציאם ויביאם, וכן בכל השופטים והמלכים. וכן אמרו בגמ' ברכות (דף ג':) ובסנהדרין (דף ט"ו) כשהיה דוד המלך מצוה לכו ופשטו ידיכם בגדוד ששואלים באורים ותומים, ומזה אמרו אין נשאלין אלא למלך או לבית דין ולמי שהצבור תלוי בו שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו', הוא זה מלך, וכל בני ישראל זה משוח מלחמה ומי שצורך הצבור תלוי בו, וכל העדה אלו בית דין, ומן הלשון הזה נראה שהיא צואה לדורות, ובשני של שבועות (דף ט"ו) אמר ושתי בצעין היו בהר המשחה עליונה לא קדשוה קדושה גמורה אלא עולי גולה קדשוה שלא במלך ושלא באורים ותומים ולא היו אוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני. והנה הרב בעצמו כתב בהקדמתו למצות כלשון הזה, וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרין גדולה וכהן גדול כמו שאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד, וזו באמת מצוה לא עצה בלבד והיא לדורות. ובראשון של סנהדרין (דף י"ד) כשהיו חוקרים על מאמרם שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אמרו וכל העדה אלו סנהדרין ודילמא לסנהדרין הוא דקאמר רחמנא דלישאלו באורים ותומים ונשאר כן, ואם כן הדבר הרי לנו עשרים ושש מ"ע להשלים מניננו. ואם אינו כן נביא במקום זאת מצות עשה דשתויי יין שאסורים בהוראה בלאו הבא מכלל עשה כאשר חשבנו במצות ל"ת ע"ג להשלים הסכום, ואולי יהיה חשבון רמ"ח מצות עשה ובו נתפוש עד יבא ויורה צדק לנו:
מצוה ג
וכן אם תתן לבך למה שאמרנו במל"ת תדע כי סלקנו מן החשבון שכתב הרב ב' מצות בענין ע"א, ומצות כ"ח, נ"ח, ס"ט, ע"א, צ"ו, קמ"ב, קמ"ג, ק"נ, קנ"א, קנ"ב, קע"ז, קע"ח, קע"ט, ק"צ, קצ"א, קצ"ד, קצ"ח, קצ"ט, רצ"ד, ש"ח, שכ"א, שנ"ג, כולן ארבע ועשרים. והנה הרב חיסר במאמר שבע מצות לא השלימן, והנה לתשלום שס"ה הלאוין אנחנו צריכין שלשים ואחת מניעות. נביא בתשלומין י"ז מצות לא תעשה שכתבנו משכחת הרב ונמנה הלאוין הבאים בעמוני ומואבי וביתום ואלמנה ונקי וצדיק שאור ודבש אתנן ומחיר נא ומבושל כל אחד לשתי מניעות כמו שביארנו בעיקר התשיעי, וכן נרבה בהן לא יבואו לראות כבלע את הקדש, ולא יעבוד עוד, ולא תחטיא את הארץ, ולא תזנה הארץ, ולא יחלל את מקדש אלהיו, ולא תטמא את אדמתך, ולא יהיה כקרח, וכן נביא במנין המניעה שנמנענו מליהנות בפטר חמור ובעגלה ערופה, והנה כולן אחת ושלשים מניעות משלימות שס"ה לא תעשה כפי העולה במחשבה הקרובה, עם החשד שיש לנו בענין דלא פקיעינן במנין, ואין לנו בשכל הקנוי בזה קנין, ולא בסתירת דברי הראשונים בנין:
מצוה ד
ועוד אחת מעט היא מכמה ספיקות מניעות שבאו בעמון ומואב ושעיר אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה ובבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם ובשעיר אל תתגרו בם כי לא אתן לך מארצם עד מדרך כף רגל, הנה אלה שלש מניעות מפורשות בתורה לא הביאום בעלי חשבון המצות במספר. וראיתי לרב בעיקר השלישי שהן מצות לשעה ולא לדורות עד שעשאן על בעל ההלכות תימה וקושיא, אמר כשמנה לאוין שהיו לפי דעתו של הרב לשעה לא מנה אל תצר את מואב והמניעה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר. ואני תמה על כולם שהרי כתוב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה וכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, והדבר ידוע שלא תקרא ירושה אלא הדבר הניתן לדורות כמו שאמר בארצנו כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו. וכן הרב עצמו הביא מלשון מורשה קהלת יעקב שהיא לדורות. ולשון חכמים וירושה אין לה הפסק, וכן אמרו (מגילה דף י') מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים לפי שהיא בית עולמים, ודרשו לענין מעשר הקישו הכתוב לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר אין לה הפסק. ומאחר שהוא יתעלה ביאר טעם המניעה שמנענו ממלחמות אלו האומות מפני שנתן להם הארץ ירושה, א"כ המניעה ג"כ לדורות היא שלא נגזול נחלתן ואת אשר הוריש ה' אותם יירשו לעולם. וראיתי עוד אגדה בבראשית רבה וכן במדרש תהלים ובתנחומא שונין אותה, אמרו בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו איצטליות שלהן רב לכם סוב את ההר הזה פגע במואבים ובקש לזנבן הוציאו לו איצטליות שלהן אל תצר את מואב שלח יואב את המאורע, באותה שעה לא נהג דוד עצמו מלך אלא עמד והעביר פורפירין מעליו ועטרה מעל ראשו נתעטף והלך לו אצל סנהדרין אמר להם רבותי לא באתי בכאן ללמוד אלא ללמד ואם אתם נותנים לי רשות אני מלמד שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבם הוציאו לו איצטליות שלהן רב לכם סוב את ההר הזה והלא הם פרצו את הגדר תחלה ויאסוף אליו בני עמון ועמלק, פגע במואבים ובקש לזנבן הוציאו לו איצטליות שלהן אל תצר את מואב ולא הם פרצו את הגדר תחלה שנאמר וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור ועתה לכה נא ארה לי, עד כאן אגדה. והנה הסנהדרין ואדוננו דוד לא אמרו ליואב שאין המצות ההן לדורות אלא באו בטענות שהם פרצו את הגדר תחלה. ומ"מ צריך עיון אם נסכים שנאמרו לדורות היאך אבדו זכותם בשביל שפרצו הגדר והרי לא נאמרו בתורה בתנאי, אלא מצות מוחלטות לדורות, ואפילו אם יש בהם התנאי הזה, על כל פנים ראויות הן להמנות שאינן מצות לשעה אלא לדורות היו נוהגות עד שיפרצו הם הגדר. והנראה אלי בטענה הזאת כי המניעה בתורה היתה לדורות שלא נערוך עמהם מלחמה לקחת מהם ארצם כי היא ניתנה להם ירושה עד עולם, אבל לזנב מהם הנחשלים לא נמנעו בתורה. אבל הם הוציאו כתובים הללו שהם בידם לראיות ושטרות שיש להם זכות בם, ואמרו ליואב הנה ארצנו אסורה לכם וגם מלחמתנו מנועה מכם, ואדוננו המלך דוד ע"ה הורה ולימד שאין הכונה בתורה אלא לאסור לקחת ארצם מהם ושזהו שאמר יתעלה למשה רבינו עליו השלום שלא נערוך עמהם מלחמה שהארץ נתונה להם ירושה ואין משה וישראל לסטים באים לשחת העולם ולא לזנב אומה מן האומות אלא לרשת נחלה אשר נתן ה' לאבותם, ואולי דרשו מלשון אל תתגר בם שלא אסר אלא שלא יריבו עמהם חנם שהמתחיל במריבה יקרא כן כמו יגרה מדון (משלי ט״ו:י״ח), אבל אם יתגרו בנו מותר לנו להנצל מהם כפי הראוי לנקמת מה שעשו עמנו רעה רק ארצם נשאיר להם שהיא נחלת ה' להם. והנה עתה שפרצו הם הגדר לא נמנענו לזנבן ולקחת נקמתנו מהם כמצוה הבאה במדין נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ולא צוה כן במואבים, לאחר שצוה אל תצר את מואב אמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, ולא צוה כן במואבים ועמונים מפני שתי פרידות טובות שאני עתיד להוציא מהן. ובמדרש אגדה מזכירים כן תמיד אמרו במדרש אלה הדברים מי יובילני עיר מבצר מי נחני עד אדום רבנן אמרי לא ראשו של פסוק סופו ולא סופו ראשו מי יובילני מי נחני מי יובילני מי יתן לי שאפרע ממנה א"ל הקב"ה דוד ידיך חדודות וחרוצות הן ואני רוצה לרדות את עולמי בהן, ד"א דוד אני צריך לה לדורות וכבר משה רבך בקש להזדווג בהן ואמרתי לו רב לכם, רב יצוה לתלמידיו, הנה גם דוד הוזהר שלא יכריתם ויקח ארצם מהם ולכן שם נציבים באדום כי לא נמנענו רק מקחת מהם ירושה אשר נתן להם ה'. וכן בבני עמון הותר לזנבן לנקמתו שעשו אחרי כן רעה שנאמר ויאסוף אליו בני עמון ועמלק ולא מצינו מלחמה לדוד עם מואב זולתי מה שאמר וימדדם בחבל ופירשו שעשו זה לנקמה שהם המיתו את אביו, או שהותר מפני מלחמה שעשו עם ישראל כי בעגלון מלך מואב נאמר ויאסוף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל ושמואל אמר וימכור אותם ביד סיסרא וביד פלשתים וביד מלך מואב וילחמו בם. ובאגדת בראשית רבה התירו מפני בלק ששלח לבלעם לקללם ועשה עמהם רעה להכשילם בבנות מואב אחרי אזהרת אל תצר את מואב כמו שהזכרנו. אבל במדרש תהלים מזכיר זה להתיר לדוד ארם נהרים מפני שהיה בלעם משם שנאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב. ובירושלמי פרק קמא דראש השנה אמרו כתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה וכתיב בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה. והשיבו בזה אמר רבי יודן ברבי שלום כתיב כי ששה חדשים ישב שם יואב וגו' אמר לו הקדוש ברוך הוא אני אמרתי אל תתגר בם ואתה התגרית בם חייך שאינן נתונין לך. הנה עם כל ההיתר שלימד בסנהדרין מצד שפרצו הגדר תחלה עם כל זה נענש עליהם. והקרוב מפני שעשה בהם נקמה יותר מדאי, כי בהכריתו כל זכר מהם אבד שמם וכאלו נלקחה נחלתם מהם. והיוצא מכל מה שאמרנו שיהיו אלה הג' מניעות הבאות בשעיר ועמון ומואב מצוה לדורות, ומכל מקום כיון שבא סנחריב ובלבל את העולם הותרה ארצם למלך המשיח כמו שאמרו בחלק (דף צ"ד:) שארצות עמון ומואב טיהרו בסיחון, ועוד שיכריתם האל יתברך ויתעלה ותשאר ירושתם לנו ולכן כתוב וירשו הנגב את הר שעיר. ואם כן הדבר כמו שחשבנו נתרבו לנו שלשה לאוין בחשבון שס"ה. אבל נאמר כי הקדש בעלי מומין למזבח ושחיטתם וזריקת דמן והקטרתם כולם מצוה אחת אע"פ שלוקין על כל אחת, לפי שהכוונה בכולם למנוע עשיית הקרבן מבעלי המומין. ולשון התורה כך הוא לא תקריבו. וכבר אמרתי עוד שלשון התורה נמנה במצות ואפילו בענינים חלוקים הנמנעין (ס"א הנזהרין) בשם אחד. והאל המיוחד, אשר ממנו לבדו אפחד, יקבצנו יחד, אל העיר אשר נקרא שמה, ה' שמה:
סוף הספר