השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין· רבנו אברהם ב"ר דוד [הראב"ד] מפושקיירה
פרק ז
הלכה יד
המקדיש כל נכסיו והיתה עליו וכו' מפקיע השעבוד. א"א איני סובר שהקדש זה מפקיע מידי השעבוד שהרי הפדיון אינו אלא כל דהו משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ומשום הכי תנא במתני' הפודה פודה פירוש לישנא קלילא ואינו מפקיע אלא קדושת הגוף כגון הקדש קונמות או תפיסת המת כדאיתא בכתובות וביבמות:
הלכה טו
הא למה זה דומה וכו'. א"א ומנין לו שאם מכר הלוקח ראשון לאחר שהיא טורפת מן השני ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ועוד דאמר לה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרא קמא ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמרא:
הלכה טז
אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל. א"א איני מבין דבריו אבל פירוש הענין אני סובר לרבן גמליאל אם היה חובו יותר מדמי ההקדש אינו צריך לפדותו שאין ההקדש חל עליו אבל אם הוא כנגד חובו מוסיף דינר ופודהו שמא יש בה מותר שא"א לכוין ורבנן סברי לעולם צריך לפדות עד שיהא החוב פי שנים על דמי ההקדש וטעמייהו דרבנן לפי שאין אונאה לקרקעות עד כפלים הלכך אם הקדיש במנה אע"פ שחובו מאתים חסר דינר ההקדש חל עליו עד מאתים:
הלכה יט
במה דברים אמורים בבריא וכו'. א"א ואפילו אחר שהקדיש שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן ומ"ש בסוף ואם אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי:
נשבע וגובה מן הפודה לא מן ההקדש. א"א אם מנה פקדון הוא אינו צריך פדיון: