הר המוריה על משנה תורה, הלכות קרבן פסח· רבי מאיר יונה ברנצקי
פרק ד · הלכה ד
נקבה לפסחו וכו'. פסחים צ"ז ב' ותמורה י"ט א' ועי' שם בפסחים ד"ה המפריש וכו' יעו"ש היטב ועיין ירושלמי שם פ"ט ה"ז יעוין שם היטב וע"ע בתוס' זבחים י"ב א' תוס' ד"ה וש"מ וכו' יעו"ש היטב ועיין כריתות כ"ח א' תוספתא תמורה פ"ב.
ועיין מרן שכתב וז"ל בפ' מי שהיה טמא צ"ז ב' תנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובגמרא ש"מ בע"ח נדחים ודחוי מעיקרו הוי דחוי ומאחר שנתבאר בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין ופט"ו ממעשה הקרבנות שרבינו פוסק כמ"ד אין בע"ח נדחים ממילא משמע שיביא בדמיו פסח עכ"ל ביאור דבריו דרבינו גריס התם במשנה ויפלו דמיו לנדבה (ול"ג לשלמים) וכ"ה בפי' המשניות לרבינו בהדיא ומפרש דיהיה לעולה יעו"ש היטב ומפרש יש דיחוי בבע"ח היינו שנדחים דמיו מלהקריב מה שהוא ראוי לה דהיינו שלא יביא בדמיו דבר שהוקדש לכך רק יביא בדמיו דבר אחר דהיינו עולה (ועל דרך זו פי' ר"ח בתוס' זבחים שם על הך דיש דיחוי בדמים יעו"ש) אבל למ"ד דבע"ח אינם נדחים אה"נ דמביא בדמיו דבר שהוקדש מתחלה לכך כן נראה לכאורה כוונתו אבל הוא תמוה לכאורה דבשלמא ר"ח פי' זה על יש דיחוי בדמים ואתי שפיר אבל למ"ד בע"ח אינם נדחים א"כ יקרב הבע"ח גופיה והתוס' יו"ט פירש דברי רבינו בדרך זה וכתב דדעת רבינו דאף דבע"ח אינם נדחים מ"מ הוא עצמו אינו קרב רק דירעה יעו"ש ויש לעיין הא לעיל בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ג כתב בהדיא כיון דבע"ח אינם נדחים הרי היא בעצמה קריבה וכ"כ לעיל בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין הכ"ג יעו"ש ועיין לעיל בפ"ה מהל' עבודת יוה"כ הי"ד במרן שם וצריך לחלק בין דחוי דהכא לדחוי דהתם ע"פ מש"כ התוס' ביומא ס"ד ב' ד"ה ברייתא וכו' ובזבחים י"ב א' ד"ה ש"מ וכו' יעו"ש היטב וכיון דדחייה בידים והקדישו למה שאינו ראוי לעולם גרע טפי ולכו"ע אינו ראוי להקריב בעצמו ולא פליגי רק בדמים דלמ"ד בע"ח נדחים גם בדמים אין מביאין רק עולה ולמ"ד בע"ח אינן נדחים מביאין בדמים פסח ומש"כ התוס' בפסחים צ"ו ב' ד"ה קודם שחיטת וכו' דכיון דדרך הקדש דחי לה לא מיקרי דחייה בידים וכו' היינו דווקא בהקדיש חצייה דמ"מ הקדישו למה שהוא ראוי משא"כ הכא דהקדישו למה שאינו ראוי לעולם גרע טפי וכמש"כ התוס' בעצמו אבל התוס' יו"ט כתב שגם הכא כיון דדרך הקדש דחייה לא מיקרי דחייה בידים יעו"ש הוא תמוה לדעתי דלא דמי להדדי כאוכלא לדנא.
אמנם למרן יש ליישב בזה על דרך זו דהכא לכו"ע לא קרב הוא בעצמו רק דמיו ובזה הוא דפליגי אם מביאין בדמים אותו דבר שהוקדש לו או לא ובזה אתי שפיר מש"כ לעיל בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות דרבינו לא פסק כמתניתין דפסחים משום דרבינו ס"ל דבע"ח אינם נדחים יעו"ש ובלח"מ תמה עליו בזה ולפי מש"כ לק"מ ועיין מש"כ שם. אבל בגוף הענין הדבר תמוה לומר כי הפלוגתא דבע"ח נדחים קאי על הדמים לכן נ"ל יותר דיש לתפוס סברת הלח"מ דרבינו מפרש כהתוס' ובזה כו"ע מודים דנדחים הבע"ח רק יש לפרש כן הא דדמים נדחים וכמש"כ הר"ח ובדמים נדחים פסק רבינו דהדמים לא נדחים אבל לענין דיחוי הבע"ח מודה רבינו והבן ועוד יבואר לקמן מזה אי"ה (שוב ראיתי בס' שער המלך שהאריך טובא בזה).