הר המוריה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· רבי מאיר יונה ברנצקי
פרק א · הלכה טו
ואח"כ הוציאה וכו'. אזיל לשיטתיה בהלכה י"ד דבשחיטה בעינן כולה בפנים אף בדיעבד ולכן ליכא זה הדין רק בקבלה אמנם למש"כ שם בשם רש"י דהא דבעינן כולה בפנים בשחיטה הוא רק לכתחלה ולא בדיעבד א"כ שייך זה ג"כ בשחיטה וק"ל.
מגיע לעצם וכו'. אבל אסור לחתוך בתוך העצם דהוי בע"מ כדאיתא לעיל בפ"ז מהל' ביאת מקדש הי"א יעו"ש וכל שנחסר קודם קבלה ה"ז פסול כדאיתא לקמן הלכה כ"ט יעו"ש.
שמנונית הבשר וכו'. דמחמת הדם לא חיישינן כלל דדם המובלע באיברים לאו דם הוא ורק מפני השמנונית שהוא כבשר (ועיין במרן שהעתיק לשון רש"י בשיבוש ולפנינו בש"ס שם איתא כהוגן יעו"ש ובנ"א שכתב שם על הגליון ועיי"ש בצאן קדשים יעו"ש). ועיין בראב"ד שהשיג על רבינו דהא קי"ל דיוצא מטמא את הידים בפסחים פ"ה א' וקי"ל כרבינא בחולין ע"ב ב' דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי וא"כ מיטמי שאר הבשר מחמת הבשר שיצא ומסיק דלאו לאכשורי זיבחא קאמר לאכול את הזבח אלא לאכשורי שיעלה לכפרה לבעלים יעו"ש ויפה תמהו הלח"מ והמל"מ שהרי בפ"ח מהל' אבות הטומאה ה"ה כתב רבינו דאינו מטמא (ואפ"ל דהשגות הראב"ד היתה למש"כ שם המל"מ דנפק"מ לענין ספק ספיקא להחמיר יעו"ש וא"כ למה כתב רבינו בסתמא דכשר דמשמע דדבר פשוט הוא להיתר ואכתי הא ספיקא הוא ונפק"מ לענין ס"ס גם י"ל דקושית הראב"ד היא דא"כ נפשוט הספק מכאן ולמה נשאר שם בתיקו אבל י"ל דהש"ס לא רצה לפשוט מדברי אמוראים וע"ד שכתבו תוס' בשבת ע"ב א' ד"ה כי אתא וכו' וביומא י"ט ב' ד"ה מי איכא וכו' קדושין כ"ג ב' ד"ה דאמר וכו' ותוס' ב"ק פ"ו ב' ד"ה ביישו וכו' ותוס' ב"מ י"ז ב' בד"ה מן וכו' יעו"ש אבל י"ל דרבינו ס"ל דר' אמי א"ר אלעזר נמי ספוקי מספקא ליה וס"ל דמספיקא אזלינן לקולא לכן אמר כאן להכשר וק"ל).
ומש"כ הלח"מ להוכיח דרבינו לא ס"ל כרבינא מהא דכתב לקמן בהלכות קרבן פסח פ"ט ה"ב דעצם שיצא מקצתו קולף עד שהוא מגיע לפרק וחותך ומדלא פירש דלא היה בו כזית או כביצה אלמא דלא פסק כרבינא יעו"ש והשיב עליו המל"מ דהש"ס אזיל אליבא דהאי צד דאמרינן דיוצא מטמא את הידים יעו"ש אבל רבינו פסק האיבעיא להקל וא"כ לא מטמא כלל ואתיא שפיר כפשוטה יעו"ש היטיב ונכון הוא. אך אני תמה על שניהם דהא מסיק התם הש"ס דבפסח פשיטא ליה דלא מטמא את הידים וכמש"כ רבינו בפ"ח מהל' אבות הטומאות ה"ה יעו"ש וא"כ פשיטא דלק"מ ואולי יש להעמיס זה בכוונת המל"מ רק שסתם יותר מדאי והבן. ודע דמ"מ יש לעיין מהא דאיתא בפ"ג מהל' טומאת אוכלין ה"ה יעו"ש במרן די"ל דס"ל כרבינא יעו"ש היטב אך י"ל דהתם כוונתו דס"ל כעולא ולא כרבינא יעו"ש היטב.
ומש"כ המל"מ דרבינו לא פסק כרבינא משום דסוגיין דחולין קכ"ט א' אזלא דלא כוותיה יעו"ש הן אמת דהתוס' במנחות כ"ד ב' ד"ה כי נגע וכו' כ"כ יעו"ש והובא במל"מ פכ"ג מהל' כלים ה"ט (ודע דמצאתי כאן מקום להעיר במש"כ שם המל"מ וז"ל ודע דמסוגיית פ' בהמה המקשה (ע"ב ב') מוכח דעולא פליג עליה דרבינא ולית ליה חילוק בין אוכלין לשאר דברים והיינו דקאמר בשלמא לעולא היינו דקתני חתכה כלומר דאי לא חתכו אינו מטמא משום דמגע בית הסתרים הוא אך אליבא דרבינא אני מסתפק אי מודה בדינו דעולא כלומר דהיכא דלא הוי אוכל דמקבל טומאה מאביו בשעת פרישתו או דילמא לא ס"ל לדעולא כלל עכ"ל. ואני בעניי ראיתי להתוס' בכריתות ט"ו ב' ד"ה בניתזין וכו' וז"ל בפרק העור והרוטב לא משני הכי כי פריך טומאת בית הסתרים היא (ר"ל דהו"ל לשנויי התם בשעת פרישתן מאביהן ובלא נתזין בכל כחו, כן נראה לענ"ד) וצ"ל פלוגתא דאמוראי היא בפרק בהמה המקשה דעולא ורבינא והכא אליבא דרבינא עכ"ל והנה או דיש ט"ס בדברי התוס' וצ"ל והתם אליבא דרבינא ולכן מקשה התם שפיר דהא אוכלא דמיפרת הוא לא שייך וכמש"כ התוס' חולין ע"ג א' ד"ה חיבורי וכו' (ושם במנחות לחד שינויא) ואי משום דבשעת פרישתן מאביהן וכו' רבינא לא ס"ל כן א"נ ס"ל דרבינא מודה לדעולא רק דבהכי פליגי בנתזין בכל כחו דלרבינא לא מטמא ולעולא מטמא יהיה איך שיהיה יש פלוגתא בין עולא לרבינא והתימה עליו שלא הביא זה אבל י"ל שלא היו למראה עיניו התוס' ישנים דמסכת כריתות (וכן משמע עוד לעיל בפ"ג מהל' תמידין ומוספין ה"ב ועוד דוכתי טובי) והבן (וע"ע בפסחים פ"ה א' ד"ה ולרבינא וכו' דמבואר שם דהסוגיא דכריתות אזלא אליבא דעולא יעו"ש וע"ע בתוס' חולין ע"ג א' דמחלקין בין בשר הפורש מאבר מן החי דהתם שפיר יש לטהר בניתזין בכל כחו אבל בהא דחולין לא שייך כן ואפילו בניתזין בכל כחן מטמא יעו"ש א"כ ה"ה בפסחים אין לחלק בין נתזין בכל כחן או לא ודלא כמש"כ בפסחים ובמנחות וכבר הרגיש בזה המל"מ בפכ"ג מהל' כלים יעו"ש היטב) והנה בכל זה יש אריכת דברים ולא רציתי להאריך עוד בזה.
ומש"כ הראב"ד עוד וז"ל ואח"כ חתך פסול מפני וכו'. א"א אפי' אחר זריקה אע"פ שיצא חוץ לעזרה שהרי נאכל בכל ירושלים עכ"ל. והנה אין לזה הבנה גם מדברי מרן ג"כ לא מצאתי נחת ועי' בלח"מ שתמה ע"ז יעו"ש. ואני אי לא מסתפינא אמינא שהראב"ד לא בא להשיג רק לפרש ודבריו נחלקים לשני דיבורים. והנה על מש"כ רבינו ואם קיבל ואח"כ חתך פסול מפני השמנונית שמבחוץ ע"ז קאי וכתב אפי' אחר זריקה ור"ל אפי' יצא אחר זריקה ולא חתך ג"כ פסול לפי שמה שנפסל ביוצא והדר אזיל השמנונית דרך הבשר שבפנים (ובזה י"ל דלעולם לא שייך אשמנונית פסול יוצא רק דהשמנונית מועיל לדם דלא אמרינן דמיא בעלמא הוא וי"ל דלזה כיון מרן בכ"מ יעו"ש היטב ודוק. ויש ליישב בזה מה שתמה הלח"מ רק שט"ס נפל בדברי מרן. והנה כיון שכן דוקא קודם קבלה נפסל אבל אחר קבלה אה"נ דכשר מטעם דבשמנונית בלא דם לא שייך ע"ז פסול יוצא, והבן) ומש"כ הראב"ד אע"פ שיצא חוץ לעזרה וכו' קאי על מש"כ רבינו שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה כשר ע"ז כתב אע"פ שיצא חוץ לעזרה וכו' אע"פ שזה פשוט מ"מ לא נמנע מלכתוב כן. וזה לא יהיה זר בעיניך דהנה מפשט לשון מרן והלח"מ מבואר דקאי על מש"כ שבשר קדשים קלים וכו' מבואר מזה שלפניהם היו כתוב זה על בשר קדשים קלים ולפי מש"כ לפנינו מבואר דקאי על מש"כ ואם קיבל ואח"כ חתך וכו' לכן נ"ל דהעיקר כמש"כ וכל אחד על מקומו יבא בשלום.