הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעילה· רבי מאיר יונה ברנצקי
פרק ו · הלכה ד
אלא בבהמה וכו'. ז"ל לפי שכתב מקודם דבקדשי בדק הבית אם נתנן לאחר הראשון מעל ושוב יצא מידי מעילה אבל בבהמה וכלי שרת אינו כן אע"ג דנתנן לאחר לא יצא מידי מעילה וכמש"כ התוס' בשם התוספתא בב"מ שם ובזבחים ובמנחות ובמעילה יעו"ש וכן היא כוונת רבינו וה"ק ואין מועל אחר מועל אף שנתן לאחר רק בבהמה וכלי שרת לבד ושוב מתחיל לפרש בבא הראשונה דבבדה"ב אין מועל אחר מועל וכו' ומפרש ואזיל עד סוף הסעיף ובסעיף ה' מפרש הא דבהמה דקדושת המזבח והנה הראב"ד הבין דרבינו בהאי כיצד קאי על הא דנקט אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי תשמיש וס"ל דרבינו מפרש להך בהמה וכלי שרת שבמשנה היינו קדשי בדה"ב והשיג עליו יעו"ש ומרן מתחלה עלה על דעתו שרבינו מפרש כן באמת דבהמה וכלי שרת היינו בהמה טמאה וכלי תשמיש בעלמא ושוב חזר בו ופי' דבהמה הוא בהמה טמאה וקדושה קדושת בדה"ב אבל כלי שרת היא קדושת הגוף יעו"ש היטב ובאמת כמה רחוק ודחוק הוא ועי' בקדושין נ"ה א' שם משמע ג"כ דבהמה היא קדושת המזבח (ולמרן צ"ל דפריך התם מהא דכלי שרת דאין מתחלל וכ"ש בהמה הקדושה למזבח יעו"ש ודחוק) ועוד יבואר אי"ה לקמן מזה אף שגם זה דוחק דלפ"ז כוס של זהב דמיירי במתניתין מיירי מכלי שרת דגופו קדיש ורבינו כללו בדין בדה"ב (אמנם גם למרן יקשה זה) ועוד דא"כ אמאי נקט כלי תשמיש הו"ל כלי שרת ודין כלי שרת כתב רבינו לקמן בסעיף ה' ויותר נ"ל לומר כי באמת מפרש רבינו פי' דמתניתין כמש"כ הראב"ד וכל הראשונים רק זה כתב לשון בפ"ע והוא לשון עצמו ולא לשון משנתנו והוא לפי הדין המבואר בתוספתא. ויש לעיין בזה היטב (ועיין רדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים ע"ז).
המשאיל קורדום וכו'. ב"מ צ"ט א' מימרא דר' אמי. ועיין במל"מ שהאריך להביא שיטות הראשונים בזה. והנה הביא מתחלה דברי התוס' דקדושין נ"ה א' ד"ה אין וכו' ויש לי גמגום בדברי התוס' שכתב וז"ל וי"ל דמיירי לעולם בקרדום שאינה כלי שרת ולק"מ דהא דאמרינן הכא אין מועל אחר מועל היינו כשהיה סבור שהכלי של חבירו ואז הוא מתכוין לגוזלה היכא דנתנו לחבירו כדין שליחות יד בפקדון דהיכא דמתכוין להוציאו מרשות לרשות נקרא גזלן על כל הפקדון אפילו לא הוציא אלא מקצתן אבל האי דתוספתא דקאמר בא חבירו ובקע בו ובא חבירו ובקע בו דכולן מעלו איירי דכל חד וחד יסבור שהוא שלו וכו' יעוין שם היטב והנה זה הלשון קשה לכאורה דהא קושייתם היתה דכאן איתא אין מועל אחר מועל והתם איתא דבא אחר ובקע בו ובא אחר ובקע בו כלם מעלו. אבל מהא דמסיק התם דאם נתן לאחר לא מעל מזה לק"מ וא"כ הו"ל לתרוצי בקצרה דהכא מיירי שהיה סובר שהוא של אחר לכן תיכף כשבקע בו גזלו ויצא מידי מעילה משא"כ התם דסבר שהוא שלו ולכן לא יצא לחולין רק עד שנתנה לאחר וא"כ למה כתבו ואם הוא מתכוין לגוזלה היכא דנתנו לחבירו וכו' ונותנה לחבירו מאי בעי הכא הא כיון דנותנה לחבירו אפי' כסבור שהוא שלו יצאת מידי מעילה וכמבואר בתוספתא דמזה מיירי התם ועוד אי מיירי שנתנו לחבירו א"כ אמאי צריך לאוקמי שסבור הוא שהיתה של חבירו אפי' אם היה סבור שהוא שלו נמי כל שמתכוין להוציא לרשות אחר יצא מידי מעילה וכמו שמסקו התוס' בעצמם.
והנה ראיתי בהגהות הב"ח שהתעורר בזה והגיה בתוס' דכצ"ל דאמרינן הכא אין מועל אחר מועל היינו היכא דנותנו לחבירו א"נ כסבור שהכלי וכו' לגוזלה כדי שליחות יד וכו' עכ"ל וא"כ שפיר מתורץ מה שהקשיתי דהתוס' תרי תירוצים קאמרי חדא דיש לחלק בין היכא דנותנו לאחר ובין היכא דאין נותנו לאחר כמו שהתוספתא בעצמה מחלקת בזה והיכא דאין נותן לאחר גם בשאר דברים יש מועל אחר מועל והכא דקאמר אין מועל אחר מועל מיירי בנותנו לאחר ולכן אין מועל אחר מועל רק בקדשי הגוף וכתב עוד תירוץ דהתם בתוספתא מיירי כסבור שהיא שלו לכן יש מועל אחר מועל וכאן מיירי בסבור שהיא של חבירו לכן אפי' באין נותנו ביד אחר מ"מ הרי הוא מכוין להוציא מרשות חבירו לרשותו לכן אין מועל אחר מועל אבל בהך דתוספתא כיון שסבור שהוא שלו ולא נתכוין לגוזלו לכן יש מועל אחר מועל רק כשנתנו לאחר דאז נהי דסבור שהוא שלו מ"מ נתכוין לגוזלו ואין צריך להגהת רש"ל שהובא במל"מ והבן.
אמנם במל"מ ראיתי כי הוא העתיק לשון התוס' כך וי"ל דלעולם מיירי בקרדום שאינה כלי שרת ולק"מ דהא דאמרינן הכא דאין מועל אחר מועל היינו כשהוא סבור שהכלי של חבירו ואז הוא מתכוין לגוזלה כדין שליחות יד בפקדון וכו' עכ"ל והשמיט הנך תיבות "היכא דנותנו לחברו". ולפ"ז אתי שפיר בפשיטות דמחלקי דבתוספתא מיירי דסבור שהוא שלו לכן יש מועל אחר מועל והכא מיירי דסבור שהוא של אחר ולא נתנו ליד אחר יעו"ש ונראה לענ"ד כי זו הנוסחא היה לפני הרש"ל שמחלק בין כסבור שהוא שלו לכסבור שהיא של אחרים וכתב דהא דכתבו התוס' ונהי נמי דסבור שהיא שלו וכו' הוא במקום אי נמי וה"ק אי נמי יש לתרץ דהכא מיירי נמי בכסבור שהיא שלו ורק שנתנה לאחר וכמו דאיתא בתוספתא ולכן קאמר דאין מועל אחר מועל. אבל המל"מ מיאן בזה וגרס דנהי וכו' וקאי על הא דאיתא בתוספתא דאם נתן לאחר אינו מועל רק הראשון וע"ז כתבו אף דמיירי בסבור שהיא שלו וכו' והבן (ועיין בספר עצמות יוסף ודבריו אינם מתובלין ולא רציתי להאריך בזה) ודבריו יותר נראים מהמשך לשון התוס' שכתב אח"כ ראיה לחלק בין סבור שהוא שלו ובין כסבור שהוא של אחרים יעו"ש ולפי דעת הרש"ל היה להם לכתוב כן אחר תירוץ ראשון ולא אחר תירוץ זה והבן היטב. ומה שהביא המל"מ דברי הריטב"א עיי"ש בחי' הרמב"ן ובחי' הרשב"א שכתבו כולם כהריטב"א וכולם הביאו גירסא זו בתוספתא אם נתכוין לגזול יעו"ש היטב. וע"ע מה שהאריך בדברי הרש"א ומש"כ בדברי התוס' יעו"ש היטב.
ודע שמסקנת התוס' בב"מ ובמנחות שאינו יוצא כולו לחולין במשאיל קורדום ואינו מותר לבקע רק עד זמן שהשאילו יעו"ש היטב ועיין בתוס' חגיגה י"א א' יעו"ש היטב ועיין בשיטה מקובצת בב"מ שם ואין להאריך עוד בזה.