הר המוריה על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי מאיר יונה ברנצקי
פרק ד · הלכה ה
בקרבנות הרגלים וכו'. ובכלל זה עומר התנופה והא דנקט שתי הלחם בפרט ולא כללו בכלל זה י"ל משום דשתי הלחם אינן דוחות יו"ט כדלקמן פ"ח מהל' תמידין ומוספין ה"ח יעו"ש היטיב גם אין שום עבודה בשתי הלחם רק תנופה ותנופה אין מעכבת והו"א דאין לכהנים משאר משמרות חלק בהן קמ"ל דמ"מ יש להם חלק באכילתם וכ"ש בעבודתם ועיי"ש תוס' ד"ה ובחילוק וכו' משא"כ בעומר התנופה פשיטא שנכלל בקרבנות הרגל כן נראה לענ"ד בזה ומיושב קושיית המל"מ.
שתי הלחם וכו'. במשנה דסוכה איתא שם וז"ל ובעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ ושם נ"ו איתא וז"ל תנן בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ והא הכא דחמץ עיקר ומצה טפל וקתני הילך מצה הילך חמץ ותיובתא דרב (דס"ל סוכה ואח"כ זמן) אמר לך רב תנאי היא דתניא הילך מצה הילך חמץ אבא שאול אומר הילך חמץ והילך מצה ושם מסיק דהלכתא סוכה ואח"כ זמן והנה לפי"ז צ"ל הלכה כאבא שאול דהילך חמץ ואח"כ הילך מצה ובירושלמי שם איתא וז"ל אית תניי תני הילך חמץ הילך מצה מ"ד הילך מצה שהוא חביב ומ"ד הילך חמץ שהוא תדיר עכ"ל (וכ"ה שם ה"א) ועיי"ש בקרבן העדה ודחוק ונ"ל להגיה להיפך מ"ד הילך מצה שהוא תדיר ומ"ד הילך חמץ שהוא חביב (וכן הוא בתוספתא דזבחים פ"י יעו"ש היטיב) והך חביב ר"ל לפי שהוא דבר שאינו רגיל לכך הוא חביב ע"ד דאיתא מגילה כ"א ב' ובר"ה כ"ו א' יעו"ש א"נ יש להגיה שהוא חיוב ר"ל חיובא דיומא וכמו דאיתא בש"ס דילן. ונמצא לפי"ז דמסקינן דסוכה ואח"כ זמן א"כ כאן הלכה דהילך חמץ והילך מצה ורבינו לא הזכיר זה כלל ועי' במל"מ שתמה ע"ז והנה לפי מש"כ התוס' שם בסוכה בד"ה והלכתא וכו' א"נ חשיב נמי לחם הפנים חובת היום אע"פ שהם משבת שעברה עכ"ל ולפי"ז י"ל דאתי שפיר מילתא דרב נמי כמשנה דידן דס"ל הילך מצה והילך חמץ נמי אתי שפיר ורבינו אולי ספוקי מספקא ליה בזה לכן השמיט זה ובהא הרשות למיעבד או כמשנה דידן או כאבא שאול.
והנה יש לעיין שם קצת ברש"י בד"ה סוכה וכו' שכתב וז"ל מי שלא בירך שהחיינו בעשייתה שהיתה עשויה ועומדת ותניא לעיל מ"ו א' כשנכנס לישב מברך שתים סוכה וזמן ואמר רב סוכה לימא ברישא והדר זמן עכ"ל ויש לעיין קצת דמשמע אם בירך כבר זמן בשעת עשייתה שוב ליכא במציאות דין זה ואמאי והא אכתי צריך לברך זמן משום חיובא דרגל ועוד מאי קאמר רב חיובא דיומא עדיף וכי זמן לאו חיובא דיומא הוא ובשלמא זמן דסוכה לאו חיובא דיומא הוא דהא זמנה בשעת עשייתה אבל אכתי זמן דרגל חיובא דיומיה הוא ואין לומר דלכן פירש"י דמיירי דלא בירך אסוכה ולכן יש לו תרתי זמן דסוכה וזמן דרגל אבל אם כבר בירך זמן דסוכה ולא נשאר לפנינו כי אם זמן דרגל לכו"ע זמן נמי מיקרי חיובא דיומא וזה עדיף. זה אינו דבשביל שלא בירך מתחלה וצריך לברך אסוכה וארגל מיגרע גרע וכי יציבא בארעא וכו'. והנה י"ל דרש"י ס"ל דאם ברך זמן אסוכה קודם הרגל פטר נמי זמן דרגל וכמש"כ התוס' לעיל מ"ו א' ד"ה נכנס וכו' אבל בדברי רבינו אין הכרח לזה דס"ל הכי ויכול להיות דס"ל אפי' בשבירך קודם הרגל זמן דסוכה מ"מ צריך לברך ברגל אזמן דרגל והא דלא חשיב חיובא דיומא י"ל משום דהלכתא דזמן מברך כל שבעה וא"כ יכול לקיים ברכה זו בכל ימי החג משא"כ ברכה דסוכה דכל אימת שנכנס בה מברך עליה ואם יברך ביום אחר מ"מ בראשונה אזדא לה דכל אימת שנכנס לה היא מצוה בפ"ע אבל זמן היא ברכה אחת על כל ימי החג וכל אימת דמברך לה מצותה היא ולחם הפנים דמיא לסוכה א"כ בהילך מצה והילך חמץ נמי אתי שפיר לדרב וכמש"כ התוס' וא"כ לרבינו בכל ענין אתי שפיר להכי השמיט זה.
ועוד י"ל דרש"י ז"ל ס"ל דהטעם דרב דס"ל סוכה ואח"כ זמן משום דזמן קאי נמי על סוכה והיינו דוקא בלילה ראשונה אבל בלילה שניה ס"ל דזמן ואח"כ סוכה וכדעת הגדולים שהובא שם ברא"ש פ"ד סי' ד' ומשו"ה אם בירך זמן על הסוכה בשעת עשייתה לכו"ע זמן ואח"כ סוכה ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק בלישנא דש"ס שם דאיתא התם דרש רב נחמן בר ר' חייא לא כדברי רב דאמר סוכה ואח"כ זמן אלא זמן ואח"כ סוכה ורב ששת בריה דרב אידי אמר סוכה ואח"כ זמן והלכתא סוכה ואח"כ זמן עכ"ל ויש לדקדק דאמאי האריך בלישנא לית הלכתא כרב וכו' הו"ל למימר בקצרה הלכתא זמן ואח"כ סוכה ועוד דא"כ הו"ל למימר בסוף והלכתא כוותיה דרב סוכה ואח"כ זמן ואמאי הזכיר בדר"נ מילתא דרב ולישנא דסתמא דתלמודא לא הזכיר. ונ"ל דלפי הנ"ל אתי שפיר דרב לא אמר דינו רק בלא בירך על הסוכה אבל בבירך על הסוכה מודה נמי דזמן ואח"כ סוכה ור"נ ס"ל דבכל ענין אף בלא בירך על הסוכה מברך זמן ואח"כ סוכה ואי הוה קאמר סתמא הו"א דדווקא בבירך על הסוכה אז זמן ואח"כ סוכה אבל בלא בירך לא קמ"ל דלית הלכתא כרב וכו' ר"ל אפי' גוונא דמיירי רב בלא ברך על הסוכה נמי לית הלכתא כוותיה ומברך זמן ואח"כ סוכה אבל סתמא דש"ס ס"ל דבכל ענין מברך על הסוכה ואח"כ זמן ולכן קאמר סתמא והלכתא סוכה ואח"כ זמן והנה י"ל דגם רש"י ס"ל כן לדינא ופסק כראבי"ה דשם.
והפוסקים דס"ל דבליל שני מברך זמן ואח"כ סוכה י"ל משום דס"ל דבאמת הלכה כסתם משנה דמצה תחלה ואח"כ חמץ משום דתדיר קודם והא דמסקינן דסוכה ואח"כ זמן הוא מטעמא אחרינא דס"ל דזמן קאי על ברכת סוכה ג"כ ולכן יש להקדים ברכת המצוה ואח"כ זמן אבל בליל שני מברך זמן ואח"כ סוכה ולרב באמת יש להקדים סוכה בכל זמן אפי' בליל שני וכ"ה בירושלמי פ"ח דברכות ה"א יעו"ש היטיב ולכן מסיק הש"ס וקאמר והלכתא סוכה ואח"כ זמן להורות דהלכתא כרב ולא מטעמיה ולכן יש לחלק בין ליל ראשון לליל שני. והנה י"ל דרבינו ס"ל כשיטת הפוסקים הללו וס"ל דהא דחיובא דיומא עדיף הו"ל כמקודש טפי ומעלת הזמן הוא תדיר והנה אנן קי"ל להלכה דתדיר ומקודש יקדים איזה מהן שירצה כדאי' לקמן סי' ס"ב סעיף ב' ולכן בהילך מצה ובהילך חמץ יקדים איזה מהן שירצה ולית לן בה והא דסוכה עדיף מזמן משום דזמן קאי נמי אסוכה והבן.
א"נ י"ל דלענין ברכת זמן דמחמת הרגל כו"ע ס"ל דברכת סוכה קודמת דומיא דכל מצות דמברך תחלה על המצוה ואח"כ מברך זמן דהעיקר היא המצוה ובשבילה באה זמן והנה בסכות העיקר היא הסוכה דכל מצות חג הסכות בשביל הסוכה היא זכר לבסוכות הושבתי את בני ישראל ורק הכא דזמן דסוכה באה חיובה מקודם סוכות ובזה פליגי רבה בר בר חנה ס"ל כיון דהיא תדירה היא קודמת ורב ס"ל דמצוה דיומא עדיפא ודמיא ממש להך דחמץ ומצה ולכן הוכרח רב לומר דהילך חמץ עדיפא דשתי הלחם באה מפני שהוא זמן קציר חטים ואמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם כדאיתא בר"ה ט"ז א' אמנם לחם הפנים אף שהוא בא בשביל שבת אמנם אינו מורה על עיקר שבת וה"ז דומה לזמן החג וממילא כיון דרבינו פסק סוכה ואח"כ זמן ה"ה הכא הדין דהילך חמץ ואח"כ מצה ואכתי אני נבוך בזה וצ"ע וה' יאיר עיני (וע"ע לקמן פ"ט מהל' תמידין ומוספין הי"ב מש"כ בזה יעו"ש היטיב. שוב מצאתי בנוב"י מהדורא קמא חאו"ח סי' ל"ט יעו"ש מש"כ בזה ולדבריו י"ל דרבינו ס"ל דסוכה קודם לזמן אף בליל שני ומ"מ י"ל כדברינו הקודמים דכאן איזה שירצה יקדים יעו"ש היטיב ודוק).
אבל נדרים ונדבות וכו'. וה"ה דמוספי שבת שייך למשמר המשמש וה"ה כל קרבנות צבור היינו קיץ המזבח וכן שעירי ע"ז ופר העלם הכל למשמר המשמש באותו השבוע עיי"ש בש"ס ובתוס'. וזה לשון התוספתא פ"ד דסוכה התמידין והנדרים והנדבות והבכורות והמעשרות ומוספי שבת חטאת צבור ועולותיהן ועולות חובה של יחיד עבודתן ואכילתן במשמר הקבוע שתי הלחם עבודתן ואכילתן בכל המשמרות מפני שהן באות חובת הרגל לחה"פ עבודתן במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות עכ"ל אבל שלמי חגיגה ועולת ראייה של כל יחיד כל המשמרות שוות בהם כמש"כ רש"י בסוכה שם יעו"ש היטיב ולפי"ז איני מבין מש"כ רבינו כלומר חלק כחלק יאכלו בקרבנות הצבור וכי מה לי יחיד ומה לי צבור הא תרווייהו חד דינא להו ולא נפק"מ מידי ביניהו רק הנפק"מ בין דברים הבאים מחמת הרגל לדברים הבאים שלא מחמת הרגל לכן נ"ל להגיה שכצ"ל חלק כחלק יאכלו בקרבנות הרגלים. והא דלא פרט רבינו קיץ המזבח ושעירי ע"ז ופר העלם י"ל דסמך על מש"כ תמידין נדרים ונדבות דבזה כייל כל החובות של צבור ודיחיד ומ"מ יש לעיין בזה, ועי' מל"מ שגם הוא הרגיש בזה יעו"ש. וי"ל עוד כיון דכתב רבינו ואינן חלק כחלק בשאר הדברים וכו' בזה כלל דין קיץ מזבח ושעירי ע"ז ופר העלם ומוספי שבת וכל דבר שאינו קרב מחמת הרגל והא דפרט רבינו תמידין ונדרים ונדבות י"ל דהני אצטריכו דנדרים ונדבות ברגל תלינהו רחמנא דמ"ע להביאן ברגל ראשון ואם לא הביאם שלש רגלים עובר בבל תאחר והו"א דכל המשמרות שוות בזה (ועי' דינים אלו לקמן בפי"ד מהל' מעשה הקרבנות) קמ"ל דלא וכן בתמידין כיון דאם אין לו כדי לתמידין ולמוספין יותר יש להביא תמידין והמוספין נדחים כדאיתא במנחות מ"ט א' והו"א דשייכים לקרבנות הרגל קמ"ל דלא אבל שאר דברים פשיטא דאין להם שייכות לרגלים וכבר כתב רבינו דשאר דברים אינם בכלל זה. והבן היטיב.
בקרבנות הציבור וכו'. כבר כתבתי בד"ה אבל נדרים ונדבות שצ"ל בקרבנות הרגלים. אך צ"ע קצת כי מהעולה בש"ס שם יראה כי הא דאוכל בקרבנות הרגלים ילפינן מדכתיב ושרת וכו' ומדאיתרבי לעבודה איתרבי נמי לאכילה רק קרא זה אתי ללחם הפנים דאף דלא היה להם זכות בעבודתן מ"מ נתחלק לכל המשמרות לכן נ"ל דבאמת הנוסחא בקרבנות הצבור יותר נכון וקאמר דבקרבנות צבור איתרבי לאכילה ולא לעבודה ולא מצינו בקרבנות צבור שלא באים מחמת הרגל שום אכילה אם לא בלחם הפנים ודו"ק היטיב.