אור ברסלב

הר המוריה על משנה תורה, הלכות חגיגה· רבי מאיר יונה ברנצקי

פרק ב · הלכה י

הלכה ט

שלמי שמחה וכו'. חגיגה ז' ב' ח' א' תוספתא פ"א ושם איתא נזיר יוצא באלו בין בשלו בין בשל אחרים וכתב המפרש וז"ל באלו הקרבנות כגון שלמים וחטאת שמביא עכ"ל ותימה איך נזיר יוצא בחטאת הא אינו נאכל רק לכהנים ואי מיירי בנזיר שהוא כהן א"כ למה נקיט רק נזיר הא כבר איתא דכהנים יוצאים בחטאות ואשמות ולכן נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל ונזיר באילו והוא איל נזיר שהוא שלמים וכמבואר לעיל סימן פ"ט מהל' מעשה הקרבנות ה"ה ופשוט ועיין ספרי ראה פיסקא קמ"ב.

אין יוצאין וכו'. שם ובספרי שם יליף לה מאך ועיי"ש זרע אברהם מש"כ בזה.

כבר ביארנו וכו'. לעיל פ"י מהל' קרבן פסח הי"ג.

רשות. עיין תוס' פסחים נ"ט ב' בד"ה בארבעה עשר וכו' ע' א' ד"ה לא וכו' ושם ב' ד"ה מ"ט וכו' יעו"ש היטב וכאן בש"ס משמע לכאורה כוותיהו דאי לאו דאורייתא היא רשות ואי דאורייתא א"כ היא חובה יעו"ש היטב. ומש"כ רבינו לפיכך אין אדם וכו' י"ל בדוחק דה"ק כיון שיש להביאה במרובה ובטהרה ובחול לכן היא כחובה ואין יוצאין בה יד"ח חגיגה. שוב מצאתי בצל"ח פסחים ע' ב' שכתב ליישב דברי רבינו על פי דברי התוס' דשם ד"ה שלמים וכו' דבעינן שישחט החגיגה בשעת חגיגה יעו"ש אבל אם היה חגיגת י"ד חובה היה מיקרי זה זמן חגיגה יעו"ש היטב. ומש"כ רבינו דאין יוצא בה יד"ח חגיגה. הראב"ד השיג ע"ז וכתב דזהו רק אליבא דבן תימא אבל אליבא דרבנן דזהו רשות יוצא ידי חובת חגיגה אם התנה עליו לצאת בה ושחטה בי"ד יעו"ש והנה מש"כ דשחטן בי"ד יוצא משום חגיגה עיין בתוס' שם ד"ה שלמים וכו' שלא ס"ל כן וכמו שכתב הלח"מ ומירושלמי כאן ה"ד ובסוכה פ"ד ה"ה משמע דחגיגה ושמחה דין אחד להם יעו"ש היטב וא"כ למאי דפסק רבינו לקמן הלכות י"א י"ב דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ה"ה דלא בעינן זביחה בשעת חגיגה יעו"ש היטב (אבל באמת המעיין יראה כי כוונת הירושלמי הכל משום שמחה יעו"ש היטב והבן) ומש"כ הלח"מ דהראב"ד ס"ל דקרא לא מיירי אלא בימות החג שמצוה מן המובחר להקריב בהן אבל מעיו"ט אינה מצוה מן המובחר יעו"ש והנה באמת פשטות לשון הש"ס משמע כהראב"ד מדקאמר טעמא גבי חגיגה שאינו יוצא בשלמים ששחטן מעיו"ט ידי חובת חגיגה לפי שבדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין יעו"ש ולמה לא אמר טעמא לפי שאינו זמן חגיגה אף שדעת התוס' דהא בהא תליא מ"מ למה נקט הש"ס ברמז ולא נקט בפירוש והוכחת התוס' לא מכרע כ"כ דמאי מקשה הא אכתי הו"ל שמונה זה אינו כיון שאינו דוחה שבת א"כ על כרחך מע"ש שחיט לה ושוב לא משכחת חגיגה ביום השבת דמאתמול קא נפיק לה ולא דמי לשלמי שמחה דהתם כל אימת שאכלה נפיק לה בשמחה וכיון דלא אכל רק בשבת א"כ נחשב השמחה מיום השבת גופה משא"כ בחגיגה דביום הקרבה נפיק בה ולא באכילתה. וראיתי להצל"ח שנתעורר בזה יעו"ש שהאריך בזה אמנם על הראב"ד לק"מ.
אמנם מש"כ הראב"ד דהברייתא דוקא לבן תימא דס"ל חובה הוא אבל לרבנן דס"ל רשות אה"נ דיוצא בה ידי חובת חגיגה דע דבתוספתא דפסחים פ"ה איתא וז"ל וחגיגה הבאה עמו באה מן הצאן ומן הבקר ומן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות ובאה בת שנתה ובת שתים ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ואין חייבין עליו משום שבירת העצם וחגיגה הבאה עמו היא נאכלת תחלה כדי שיהא פסח נאכל על השובע חגיגה הבאה עמו יוצא בה ידי חובתו משום שמחה ואין יוצא יד"ח משום חגיגה עכ"ל והא ברייתא זו אתיא אליבא דחכמים כמבואר בפסחים ע' א' ומ"מ ס"ל דאין יוצא יד"ח משום חגיגה אמנם הגר"א הגיה שם דזהו מדברי בן תימא יעו"ש היטב וכן מוכח לכאורה בפסחי' ע"א א' דקאמר ה"נ מסתברא דאלת"ה הא מתניתא מאן קתני לה בן תימא יעו"ש היטב אבל מ"מ י"ל כסברת מרן דחכמים לא פליגי עליה דבן תימא בהא ואע"ג דברייתא זו אליביה מתנייא ועיין לקמן בהלכה י"ג מש"כ בזה.

תוכן העניינים

הר המוריה על משנה תורה, הלכות חגיגה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה